הלכות בשר בחלב

סימן צ"ז

שלא ללוש עיסה בחלב, ובו ג' סעיפים.

בסימן זה דנים על מאכלים שאינם אסורים מעיקר הדין, אלא משום גזירת חכמים, שחששו כי יבואו אנשים להיכשל בקלות, באיסור בשר בחלב.

מפני חשש זה, צריך להיזהר שלא ייהפך לחם פרווה, לחלבי או לבשרי, כדי להימנע מאכילת בשר וחלב. עם זאת, יובהר כאן גם, מתי אפשר להתיר.

להלן בסימן קח נלמד, שמעיקר הדין, ריח, אינו אוסר. והיה מקום להתיר אפיית חלבי ובשרי, באותו תנור. אמנם למעשה אסרו זאת חכמים, כדי שלא יבואו לערבב בשר בחלב, וגם הלכה זו, תוסבר בסימן זה.

סעיף א'

^אאין לשין עיסה בחלב (א), שמא יבוא לאכלה עם הבשר (ב). ואם לש, כל הפת אסור, אפילו לאכלה לבדה (ג). ^בואם היה דבר מועט כדי אכילה בבת אחת (ד), ^גאו ששינה צורת הפת שתהא ניכרת שלא יאכל בה בשר, מותר (ה). ^דכיוצא בו, אין אופין פת בתנור שֶׁטָּחוֹ בְּאַלְיָה (ו), ואם אפאו דינו כְּעִסָה שֶׁנִּלּוֹשָה בחלב (ז). הגה: ולכן נוהגין ללוש פת עם חלב בחג השבועות (ח), גם בשומן לכבוד שבת (ט), כי כל זה מִחְשָׁב כדבר מועט (י), גם כי צורתן משונה משאר פת (יא). וכ"ש פלאד"ן או פשטיד"א, דמותרין (הגהות ש"ד). ואין לאפות שום פת עם פלאד"ן (יב) או פשטיד"א (יג) בתנור, דחיישינן שמא יזוב מן השומן על הפת (יד). ואם זב תחתיו, דינו כאִלו נילוש עמו (טו) (ב"י בשם הגהות אשיר"י) ונוהגין לשום הַטְּפֵלָה (טז) בפי התנור (יז) (ב"י בשם הגהת ש"ד). ואפילו הוא במחבת (יח), נוהגין להחמיר לכתחלה (יט).

^אברייתא פסחים דף ל, א והביאו הרי"ף והרא"ש בפרק ח דחולין. ^במסקנת הגמרא [פסחים לו, א] וכפירש"י שם. ^גכפירוש הרמב"ם בפרק ח מהלכות מאכלות אסורות והרשב"א בתו"ה ורי"ף. ^דשם בברייתא.

• אין לשין עיסה בחלב – כי הלחם יהיה חלבי.
• לאכלה עם הבשר – ונמצא שאוכל בשר עם חלב.
• אפילו לאכלה לבדה – זהו קנס שקנסו חכמים, למי שאינו ממלא אחר הוראותיהם. ואם נאפתה פת חלבית בטעות, יעשה סימן היכר, כגון ידביק על הלחם מדבקה עם המילה חלבי, וכך יוכל לאוכלו. והמנהג להיזהר בכל סוגי המאפים.
• כדי אכילה בבת אחת – במקרה זה, אין חשש שהלחם ייאכל בשגגה, עם בשר.
• מותר – כך נוהגים היום, ליצור צורה ייחודית למאפים חלביים, כל מקום כפי מנהגו. ויש מדביקים על המאפה מדבקה עם המילה 'חלבי', וגם זה מועיל[1].
• בתנור שֶׁטָּחוֹ בְּאַלְיָה – האַלְיָה היא זנב הכבש, ששומנו מותר באכילה. ואם יאפה את הלחם בתנור זה, הלחם ייעשה בשרי.

דין זה רלוונטי מאד, לתושבי חוץ לארץ. שצריכים לנקוט זהירות טרם רכישת לחמים מגויים, ולדעת בבירור, אם הם מורחים שומן, על מגש האפייה של הלחם. כי אז הלחם אסור באכילה מעיקר הדין, שהרי השומן שלהם, אינו כשר.

• כְּעִסָה שֶׁנִּלּוֹשָה בחלב – שהלחם אסור באכילה, אפילו עם בשר.
• נוהגין ללוש פת עם חלב בחג השבועות – מנהג ישראל, לאכול מאכלי חלב בשבועות. והלחם הזה, ידוע שהוא חלבי, ונוהגים לאוכלו כולו, בליל שבועות. לפיכך אין חשש שיטעו לאוכלו, ביום אחר, עם בשר.
• בשומן לכבוד שבת – בזמנם, נהגו לאפות לכבוד שבת, בכל ערב שבת, לחם עם שומן. גם לחם זה, היה נאכל כליל, בשבת עצמה. וכולם ידעו, שלחמי השבת הם בשריים, על כן לא נאסרה אפייתם. אמנם בימינו, אין היתר זה, כי לא נוהגים לאכול חלה בשרית.
• כל זה מִחְשָׁב כדבר מועט – לחמים אלה, דינם כדין דבר מועט. כי במהלך חג שבועות או שבת, הם נאכלים כליל.
• צורתן משונה משאר פת – משנים את צורתם, כדי שלא יטעו. ויש כאן היתר ברור, משני טעמים.
• פלאד"ן – מאפה גבינה (Fladen).
• פשטיד"א – מאפה בשרי (בדרך כלל, חלוקה עיסה זו לשנים, ובתוכה בשר).
• שמא יזוב מן השומן על הפת – מותר לאפותם בנפרד, כי ניכר לכל, שהם חלביים או בשריים. אלא שאין לאפותם עם לחם, שמא יזלוג שומן הגבינה או הבשר, וייבלע בלחם הפרווה. כי לא אפו בזמנם בתבניות, כבימינו, אלא ישירות על רצפת התנור. על כן היה חשש סביר מאד, לזליגת שומן חלבי או בשרי, אל הלחם.
• דינו כאִלו נילוש עמו – ואסור לאוכלו כלל, כפי שראינו בתחילת הסעיף.
• ונוהגין לשום הַטְּפֵלָה – זו הפשטידא.
• בפי התנור – במקום הקרוב ביותר, לפתח התנור. מיקום זה מרחיק את הפשטידה מן הלחם, ואין חשש שהלחם יקלוט שומן שזלג מהפשטידה.
• ואפילו הוא במחבת – כלומר, אם הונחו עיסות במעין תבנית, אין חשש שהשומן יזוב לכיוונם.
• נוהגין להחמיר לכתחלה – שלא לאפות בתנור לחם עם מאכל בשרי, מחשש לזיבת שומן מן המחבת, וספיגתו בלחם, המונח ישירות על רצפת התנור. וכן נוהגים בכל מקום, שלא לאפות בו זמנית לחם ובשר. וכל שכן, בשר ותבשיל חלבי. ולגבי שימוש באותו תנור, לבשרי וחלבי לסירוגין, ראה להלן בסימן קח.

סעיף ב'

^התנור שֶׁטָּחוֹ בְּאַלְיָה (כ), אין אופין בו פת עד שֶׁיַּסִיקֶנּוּ מבפנים עד שֶׁיִּתְלַבֵּן (כא). ואפילו אם הוא של בּוּכְיָא (פירוש, כלי חרס שמסיקין תחתיו ואופין עליו עוגות) אין לו היתר על ידי היסק מבחוץ (כב).

^השם בברייתא וכדמפרש שם בגמרא.

• תנור שֶׁטָּחוֹ בְּאַלְיָה – האליה היא זנב הכבש, ובו שומן. בתקופתם היו טחים, כלומר מורחים, את קרקעית התנור בשומן זה, למניעת הידבקות מאפים, ברצפת או בדופן התנור.
• עד שֶׁיִּתְלַבֵּן – אסור לאפות לחם בתנור זה, כי ייעשה בשרי. אפשר להחזיר תנור זה למצב פרווה באמצעות הכשרה, שתתבצע באופן שיובהר להלן, בעזרת השם, בדיני הכשרת כלים.
• היסק מבחוץ – הכשרת תנור חרס מבוצעת באמצעות הסקת גחלים בוערות, בתוך התנור. והבוכיא, רגילים לחממה על ידי אש שאינה בתוך התנור, אלא מחוצה לו. היה מקום לחשוב, שכך גם דרך הכשרו. אך לאמיתו של דבר, אין זה כך. כי מאכל הנאפה בתנור, חומו רב מאוד, וטעמו נבלע בתנור. על כן אין דרך אחרת להוצאת בליעות הבוכיא, מלבד הסקת אש בתוך התנור, בשעת אפיית מאפה.

סעיף ג'

(כג) ^ופת שֶׁאֲפָאוֹ עם הצלי, ודגים שֶׁצְּלָאָן בתנור אחד עם הבשר, אסור לאכלם בחלב. ^זוהני מילי בתנור קטן (כד), אבל בתנור גדול המחזיק שנים עשר עשרונים (כה) ופיו פתוח, מותר (כו). ^חואם הצלי מכוסה (כז), וכן פשטיד"א שמכוסה הנקב שבו (כח), מותר אפילו בתנור צר (ועיין לקמן סימן ק"ח כיצד נוהגין (כט)).

^וטור בשם הרשב"א בת"ה בשם הגאונים ובשם ר"ת כרב וכדתני רב כהנא וכו' וכעובדא דרבא שם בפסחים דף עו, ב. ^זטור וכן כתב בסמ"ג בשם רבינו יעקב וסמ"ק והגהות מיימוני בפרק ט מהלכות מאכלות אסורות. ^חכן כתבו התוספות שם והגהות אשר"י בפרק בתרא דעבודה זרה והמרדכי והגהות מיימוני פרק טו מהלכות מאכלות אסורות.

• הקדמה לסעיף – להלכה נפסק, כי ריח איסור, בדיעבד, אינו אוסר מאכל היתר. אבל לכתחילה, חששו חכמים שיבואו בקלות למכשול, ויאכלו היתר עם איסור. לכן אסרו אפיית בשר כשר עם בשר טרף, בתנור אחד. אמנם במקרה ונאפו יחד בתנור, לא חל איסור. בסעיף זה אנו לומדים, כי לחם שנאפה בתנור, ובו זמנית נאפה בו גם בשר, אסור לאוכלו עם חלב. ואף כי בדיעבד הוא מותר, לכתחילה אין מתירים, כי יש אפשרות לאוכלו עם מאכלים בשריים או פרווה.
• בתנור קטן – ריח המאכל מורגש בלחם, לכן אסרוהו חכמים.
• המחזיק שנים עשר עשרונים – הגודל הוא כ-60 ס"מ על 60 ס"מ.
• מותר – כי בתנור כזה, ריח הבשר אינו מורגש בלחם, ומותר אפילו לכתחילה. אמנם בתנורים של ימינו, שהם סגורים ואינם גדולים כל כך, אסור.
• ואם הצלי מכוסה – כגון שהוא במחבת, והונח כיסוי על גביו.
• שמכוסה הנקב שבו – הפשטיד"א היא מאפה בשר, שהוכן משתי פיסות בצק, בינם הוכנס בשר, באמצעות נקב בעיסה. אחר הכנסת הבשר, היו מכסים את הנקב. ואם אכן כוסתה הפשטיד"א, מותר לאפותה יחד עם לחם.
• לקמן סימן ק"ח – בסימן זה נידונו בהרחבה, דיני ריח מאכלים בתנור.

שלא ללוש עיסה בחלב (צז)

• יש מאכלים שמותרים באכילה מן הדין, אבל חכמים אסרום, מחשש שיבואו לאכילת בשר בחלב [הק].
• אין ללוש עיסה בחלב, שמא ייאכל הלחם, עם מאכל בשרי [א].
• אם מדובר בכמות קטנה, שנאכלת מיד, ולא נשארת לארוחה אחרת, מותר [א].
• אם יש סימון על המאפה, המבהיר שהוא חלבי, כגון צורה מיוחדת, או מדבקה עם המילה "חלבי", מותר [א].
• אין לאפות מאפה בתבנית שמרחו בה שומן בשרי, מלבד אם יסמנו עליו שהוא בשרי [ב].
• אין לאפות מאפה בתנור, בשעה שצולים בתוכו בשר. אלא אם כן, היה אחד מהם מכוסה [ג].

[1] שו"ת שבט הקהתי חלק ה סימן קכח, ויש מחמירים בזה. אבל שומעים למקילים באיסור דרבנן, כשאין חשש להגיע לאיסור.