הלכות תערובות

הלכות תערובות סימן צ"ח

דין איסור שנתערב בהיתר ואופן ביטולו, ובו ט' סעיפים.

להבנת הסימן, נסביר מספר כללים בסיסיים. הדברים מוסברים בקצרה, ואין להתבסס עליהם להלכה, אלא רק כהקדמה, להבנת הנלמד. כי לכל כלל, יש יוצא מן הכלל:

• איסור שהתערב עם היתר ונתן בו טעם, אוסרו מן התורה. דין זה נקרא "טעם כעיקר"[1].
• כאשר יש בהיתר 60 פעמים יותר מן האיסור, אנו מניחים, שההיתר לא קיבל טעם, ולא נאסר.
• מן התורה, אם התערבו איסור והיתר שטעמם שווה, האיסור בטל ברוב, על פי הכלל (שמות כג) "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת". אמנם חכמים לא התירו אלא, כשיש בהיתר 60 פעמים יותר מן האיסור.
• כלים של זמנם היו בולעים חלק מן המתבשל בתוכם, ופולטים את בליעתם, לתבשיל אחר, שנתבשל בהם. ולכן אם בלעו הכלים איסור, תאסור פליטתם את שיבושל בהם, אם אכן מרגישים בתבשיל, את טעם האיסור.
• טעם של איסור שפוגם את ההיתר ואינו משביחו, אינו אוסר.
• אם פלט הכלי 24 שעות אחר הבליעה, הרי זה טעם פגום, ואינו אוסר את המתבשל בתוכו.

סעיף א'

^אאיסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו, כגון חלב שנתערב בבשר, ^ביטעמנו נכרי (א), אם אומר שאין בו טעם חלב או שאומר שיש בו טעם אלא שהוא פגום, מותר (ב). ^גוהוא שלא יהא סופו להשביח. ^דוצריך שלא ידע שסומכין עליו (ג). ואם אין שם עובד כוכבים לטועמו, משערינן בשישים (ד). וכן אם הוא מין במינו, כֵּיוָן דְּלֵיכָּא לְמֵיקַֹם אַטַּעֲמָא (ה), משערים בשישים (ו). (ואין נוהגים עכשיו לסמוך על עובדי גילולים (ז), ומשערין הכל בשישים (ח)) (באגור ותשובת מהר"מ פדואה סימן ע"ט ושאר אחרונים).  

^אמימרא דרבא חולין דף צז, א. ^ברמב"ם בפרק טו מהלכות מאכלות אסורות, ואפילו אינו אומן בכך, וכמו שכתב הטור בשם הרשב"א. ^גמבואר בסימן קג. ^דטור בשם הרשב"א.

• יטעמנו נכרי – יהודי אינו יכול לטעום, כי אם יחוש טעם חלב[2] בבשר, הוא יעבור על איסור[3].
• מותר – כי רק טעם של איסור משובח אוסר.
• שלא ידע שסומכין עליו – כי אם יֵדע שסומכים עליו, אנו חוששים שיגיד, מה שנוח לנו. ואף שהכלל הוא, שאינו יהודי, אפילו מסיח לפי תומו, אינו נאמן בדין תורה[4], כאן הדין שונה. כי לבסוף, אם לא אמר אמת, ישימו לב לזה. ואם יש טעם חלב בבשר, יימנעו ולא יאכלו עוד[5].
• משערינן בשישים – אם יש בהיתר 60 פעמים כנגד האיסור, המאכל כולו מותר.
• כֵּיוָן דְּלֵיכָּא לְמֵיקַֹם אַטַּעֲמָא – תרגום: בגלל שאי אפשר להבחין ביו טעם האיסור לטעם ההיתר.
• משערים בשישים – זו חומרה של חכמים. כי מן התורה, האיסור בטל ברוב.
• לסמוך על עובדי גילולים – זו דעת הרמ"א, שאין לסמוך אלא על דברים שכמותם ברורה ומוכחת. אבל בתערובת שלא ידוע כמה איסור יש בה, כי יש מי שיחוש בטעם האיסור, ויש מי שלא, אין לסמוך על טעימתה[6].
• ומשערין הכל בשישים – כך הוא מנהג אשכנז. ונראה, שגם הספרדים מחמירים בזה, כי למעשה, קשה באמת למצוא גוי, המסיח לפי תומו.

סעיף ב'

^האם נתערב מין במינו ונשפך (ט), בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו, אם נודע שהיה רובו היתר (י), מותר (יא). ואם לא נודע שהיה רובו היתר, אסור (יב). הגה: ולענין מין במינו אזלינן בתר שְׁמָא (יג). אם הוא שֶוה, הָוֵי מין במינו (יד). אבל לא אזלינן בתר טעמא, אם הוא שוה או לא (טו) (ב"י בשם האגור וכן הוא בהגהות ש"ד סי' ל"ט). ^ואבל אם נתערב בשאינו מינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו, אפילו נודע שהיה רובו היתר, אסור (טז). ^זואם נתערב במינו ובשאינו מינו (יז) ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו (יח), ^חונודע שהיה רובו היתר ממינו, רואין את שאינו מינו כאלו אינו (יט), והשאר, מינו רבה עליו ומבטלו (כ).

^הטור בשם ר"ת, וכרבא דאמר מין במינו מדאורייתא ברובו בטל, זבחים עט, א. ^וכדעת ר"ת דכיון שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך כולו להיות איסור. ^זשם בשם הרשב"א. ^חבית יוסף בשם הרשב"א.

• נתערב מין במינו ונשפך – כלומר נפלה כמות מסוימת של איסור לתוך תבשיל, מאותו סוג. ונשפך קצת מן התבשיל. ואין דרך להעריך או לאמוד, אם יש בתבשיל יותר מ-60 מן האיסור, אם לאו[7].
• נודע שהיה רובו היתר – נודע שגם עכשיו, אחר שנשפך מן התבשיל, כמות ההיתר רבה מן האיסור.
• מותר – כי מן התורה, הוא ודאי מותר. ויש ספק דרבנן, אם יש כאן איסור. וכלל גדול בהלכה, שבכל ספק דרבנן, יש להקל[8].
• אסור – כי אז זה ספק תורה, וצריך להחמיר בו.
• ולענין מין במינו אזלינן בתר שְׁמָא – כלומר שני מאכלים הקרויים באותו שם, כגון שני סוגי בשר, אחד כשר ואחד טרף. גם אם טעמם שונה, הם נחשבים מין במינו. וכן אם שני המאכלים נקראים בשמות שונים, גם אם במציאות טעמם שווה, הרי הם מוגדרים מין בשאינו מינו.
• הָוֵי מין במינו – הם נחשבים מין במינו, ובטלים מן התורה ברוב. אבל מדרבנן, צריך 60. הרמ"א סבור, כי לא ניתן להבדיל בין טעמם של מאכלים, בעלי שם זהה. אך לדעת המחבר, הדבר אפשרי. וגם האשכנזים לא קיבלו קולא זו של הרמ"א[9].
• לא אזלינן בתר טעמא, אם הוא שוה או לא – אם התערבו שני מאכלים שונים, כגון בשר טרף, שנפל לתוך תבשיל סויה. וחומרי הטעם שבסויה, מעניקים לו טעם בשרי. למרות שטעמם שווה, יש להחשיבם מין באינו מינו. ומן התורה, אין האיסור בטל ברוב. כי נקט בזה הרמ"א, לחומרא. אמנם למעשה, גם שיטה זו לא התקבלה.

כדי להבין את דברי הרמ"א, שנראים תמוהים ביותר, יש להסביר, שלשיטת הרמ"א, כיון שאיננו בקיאים בטעמים, לא סומכים על הטעם אלא על הכמות. שכן אלו דברים סובייקטיביים, לכן יש להכריע על פי שם המאכל. אם שני המאכלים שמם זהה, הרי זה מין במינו. ואם לאו, הרי זה מין בשאינו מינו.

• אסור – כי מין באינו מינו, אסור מן התורה. אם חדר טעם מן האיסור להיתר, משערים את כַּמוּתּוֹ. ואם אין בהיתר כמות של 60, יותר מן האיסור, ניתן לחוש בטעם. ומן התורה, הכל אסור[10].
• נתערב במינו ובשאינו מינו – כגון, תבשיל בשר ושעועית, שנפל אל תוכו, בשר איסור.
• שאין יכולין לעמוד עליו לשערו – אין שישים של אינו מינו, אבל יש רוב של מינו. אלא שהוא נשפך, ולא ידוע, אם יש 60 של מינו, כנגד האיסור. במצב זה, אם מתחשבים רק באינו מינו, צריך לאסור. ואם מתחשבים רק במינו, צריך להתיר.
• כאלו אינו – מתחשבים רק במינו, וכל התערובת מותרת.
• מינו רבה עליו ומבטלו – אם לא נתחשב ב'אינו מינו', האיסור יתבטל מן התורה, ברוב ההיתר. והיות שיש ספק אם יש 60 אם לאו, הרי זה ספק דרבנן, ופוסקים לקולא.

ואם תאמר, מדוע לא נחשוש שהאיסור נתן טעם באינו מינו, ואסרו. זהו משום, שכמו שיש לחשוש, שההיתר קיבל טעם, מאינו מינו האסור. כך אפשר לומר, שקיבל מאינו מינו המותר. ואין דרך להבחין, אם קיבל דווקא מהאיסור[11].

סעיף ג'

^טבמה דברים אמורים, כשנשפך. אבל איסור שנתערב בהיתר (כא), והוא לפנינו (כב), ואי אפשר לעמוד על שיעורו (כג), אף על פי שהוא מאיסורים של דבריהם (כד), אסור (כה).

^טטור בשם הרשב"א. ופירש הר"ן הטעם, דבנשפך שאינו בא אלא באקראי בעלמא אזלינן לקולא, ולא בספק ידיעה.

• איסור שנתערב בהיתר – אפילו מין במינו, וברור שיש רוב היתר. האיסור הנזכר בסעיף זה, הוא איסור דרבנן.
• והוא לפנינו – מדובר באיסור שנפל להיתר, והתערובת כולה לפנינו.
• ואי אפשר לעמוד על שיעורו – קשה להעריך כמה נפל.
• מאיסורים של דבריהם – כגון שומנים שאסורים מדרבנן, או תבשיל שבושל על ידי נוכרי, האסור מדרבנן.
• אסור – אף שיש סיבה להקל, כי בכל נידון שיש בו "תרי דרבנן" מקילים. וכאן, שוודאי יש רוב היתר, הרי זה רק איסור דרבנן. והאיסור עצמו, אף הוא נאסר רק מדרבנן. אלא שספק אם יש 60 כנגדו, אם לאו. בכל זאת, למרות שהנידון הוא "תרי דרבנן", עדיין יש איסור. כי לא מדובר בספק שנולד מאיזה מקרה, כגון תבשיל שנשפך, אלא בחוסר ידיעה הנובע מאי שימת לב. אין אומרים בזה ספק דרבנן לקולא, כי הדבר עלול להוביל לזלזול באיסורי דרבנן. שהרי יכול אדם לומר, איני יודע מה מצבו ההלכתי של המאכל, ויבוא לבטל איסורים שהטילו חכמים.

סעיף ד'

^יאיסור שנתבשל עם היתר, אפילו מכירו והוא שלם וזרקו, צריך ששים כנגד כל האיסור (כו), מפני שאין אנו יודעים כמה יצא ממנו. לפיכך המבשל בקדֵרת איסור שהיא בת יומא (כז), או תחב כף של איסור בהיתר, צריך שישים כנגד כל הקדירה וכנגד כל מה שתחב מהכף (כח), שאין אנו יודעין כמה בלעו, בין שהם של חרס או עץ או מתכת (כט). הגה: ובלבד שבלעו על יד רתיחת אש, שאז הבליעה הולכת בכל הכלי (ל), אבל על ידי רתיחת מליחה אינו נבלע בכלי רק כדי קליפה (לא), ואין צריך לשער רק כדי קליפה (לב) (מרדכי פכ"ה ובארוך כלל כ"ד). ועיין לעיל סימן ס"ט. ^יאויש מי שמחמיר בכף של מתכת להצריך שישים כנגד כולו, אפילו לא הכניס אלא מקצת, משום דחם מקצתו חם כולו (לג). הגה: ונוהגין כסברא ראשונה (לד). וכל איסור שמבטלים בששים, אם מכירו צריך להסירו משם, אף על גב דכבר נתבטל טעמו בששים (לה). ולכן אם נפל חֵלֶב (לו) לתוך התבשיל ונתבטל טעמו בששים, צריך ליתן שם מים צוננים, וטבע החֵלֶב להקפיא ולצוף למעלה על המים, ויסירנו משם, דמאחר דאפשר להסירו הוי כאילו מכירו וצריך להסירו משם (לז) (הגהות מרדכי בחולין ובארוך כלל כ"ג). איסור שנתבטל בקדירה והסירוהו משם, ונפל לקדירה אחרת, צריך לחזור ולבטלו בששים נגד כולו, וכן לעולם (לח). אבל אם נפל לקדירה הראשונה שני פעמים, אין צריך רק ששים (פעם) אחת כנגדו (לט) (בארוך כלל כ"ד דין ב') ועיין לעיל סימן צ"ד.

^יטור וכן כתב הרשב"א מהא דאמרינן גבי כחל מי ידעינן כמה נפק מיניה, חולין דף צז, ב. ^יאשם בשם ר' פרץ.

• צריך ששים כנגד כל האיסור – גם אם ברור שלא יצא טעם מכל החתיכה, כי הוציאו אותה. הרי סוף כל סוף, לא ידוע כמה בדיוק הוא שיעור הפליטה. לכן משערים, שהחתיכה כולה נתנה טעם.
• בקדֵרת איסור שהיא בת יומא – פירוש, בישלו בה איסור, במהלך 24 שעות האחרונות.
• וכנגד כל מה שתחב מהכף – כי לא נודע כמה פלטו.
• חרס או עץ או מתכת – להלן בהלכות הכשרת כלים נראה, שיש הבדלים בין החומרים הנזכרים, בדין הכשרתם. אבל בכל הנוגע לזה שהם בולעים, וגם פולטים, דינם שווה.
• שאז הבליעה הולכת בכל הכלי – כי הכלים בולעים רק בחום של בישול.
• רק כדי קליפה – בצונן ובמים פושרים, הכלי אינו בולע כלום. ובמליחה, הוא בולע קצת, כפי שלמדנו, ש'מלוח, הרי הוא כרותח'. פרטי דין 'מלוח, הרי הוא כרותח' יוסברו להלן בסימן קה.
• לשער רק כדי קליפה – ה'קליפה' היא שכבה דקה, וצריך 60, כנגד השכבה הדקה של הכלי.
• משום דחם מקצתו חם כולו – המתכת מעצם טבעה, מוליכה חום. על כן יש לחשוש, שאף אם לא הוכנסה הכף כולה אל התבשיל, בכל זאת, הטעם הבלוע בחלק שלא נכנס לתבשיל, נפלט גם הוא אל התבשיל, בגלל החום החזק. ומחשיבים את הבלוע, כאילו זז בתוך הכף, עד מקום התבשיל, ושם נפלט. אמנם למעשה, אין הלכה כחומרה זו.
• ונוהגין כסברא ראשונה – לכן צריך 60, רק כנגד החלק שנכנס לתבשיל.
• דכבר נתבטל טעמו בששים – ואין בכוחו לאסור מאכל אחר. ובכל זאת, הוא הרי לא הפך להיתר. המחבר גם הוא, מסכים לזה.
• אם נפל חֵלֶב – עם צירי וסגול. כלומר, שומן בשרי.
• וצריך להסירו משם – ושאר התבשיל מותר. כי היה בו 60, כנגד השומן האסור. ונראה שחומרה זו הובאה גם בפוסקים הספרדים. אמנם יש מקום להקל, אם זה יגרום לקלקול המאכל[12].
• וכן לעולם – אף שלכתחילה מחמירים לשער, כאילו נפלט כל טעמו בפעם הראשונה, וצריך 60 נגד כולו. הרי ברור שאין זו המציאות, כי לא ידוע כמה באמת נפלט. ואף יתכן שכמעט ולא נפלט דבר, וכולו ייפלט בקדירה השנייה. לכן, זו ההנהגה הנדרשת. אבל כאמור, זו חומרה לכתחילה.
• רק ששים (פעם) אחת כנגדו – כי לא יתכן שכמות הטעם שתיפלט ממנו, באותה קדירה, תהא כפולה מן הנפח שלו.

סעיף ה'

(מ) ^יבאם ידוע כמה הוא האיסור, כגון כף חדשה או שאינה בת יומא (מא) שניער בה ובלעה כזית חָלָב, ואחר כך ניער בה קדרה של בשר, אין צריך אלא שישים לבטל הכזית שבלעה (מב). (ולא אמרינן גבי כלי חתיכה נעשית נבילה, אפילו אם ניערו בו איסור (מג)) (ר"ן בשם הרמב"ן) ^יגאבל כף ישנה (מד) ובת יומא, משערין בכולה (מה) (דכל מה שבלע נעשית איסור, ולא ידעינן כמה בלע (מו)). (שם). ^ידויש מי שאומר שגם בזו אין צריך אלא שישים לבטל הכזית שבלעה (מז). הגה: והסברא ראשונה עיקר, כמו שנתבאר לעיל גבי טיפת חלב שנפלה על הקדירה (מח). ויש שאינן מחלקין בין כף ישן לחדש, רק בין כלי חרס לשאר כלים (מרדכי פ' גיד הנשה) ואומרים דבכלי חרס, דאי אפשר להפריד האיסור על ידי הגעלה, אמרינן, הכלי נעשה נבלה (מט), אבל לא בשאר כלים, וטוב לחוש לחומרא (נ) ועיין לעיל סימן צ"ב (נא).

^יבשם, וכן כתב הרשב"א בת"ה. ^יגשם ושם, ופירוש ישנה, שניער בה באותו יום (בהיתר) [בבשר], קודם שניער בה בחלב. ^ידהרשב"א שם בשם הרמב"ן דסבירא ליה דלא אמרינן בבלוע חתיכה נעשית נבילה.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה דן בכלי שבלע חלב או איסור. מתי מגדירים את סך כל הבלוע כאיסור, ומצריכים 60 כנגד הבליעות כולן, ולא רק כנגד האיסור שזה עתה נבלע.
• שאינה בת יומא – ומה שבלוע בה, נותן טעם פגום, ואינו נחשב איסור.
• לבטל הכזית שבלעה – כי ברור, שהכף אינה יכולה לפלוט יותר מהבלוע בה.
• אפילו אם ניערו בו איסור – לדעת הרמ"א, אם ברור שהחלב הבלוע בכלי, הוא כזית בלבד, אין צריך אלא 60, כנגד ה'כזית'. ולכן, בשר שבושל בקדירה, ויש בה 60 יותר מ'כזית' החָלָב שבכף, התבשיל מותר. כי גוף המתכת או העץ של הכף, לא נידון כחלבי, לכל הדעות. ואולם שונה הדבר, כאשר איסור בלוע בכף, יש דעות שונות. לחלק מן הפוסקים, צריך 60 כנגד כל הכלי. כי מפאת האיסור הבלוע בה, דין הכף כולה כדין האיסור עצמו. ולדעתם, גם בכף חדשה, צריך 60 נגד כולה. אכן לדעת הרמ"א, בכף חדשה, אין הלכה כדעה זו.
• כף ישנה – כלומר, שימשה כף זו לבחישת תבשיל בשרי, כמה פעמים במהלך היום.
• משערין בכולה – צריך 60 נגד כל הכף, כי בלוע בתוכה טעם בשר, ואחר כך נוסף ונבלע בה כזית חָלָב. תערובת זו, היא גופו של איסור, וקרויה בפי חכמים "חתיכה עצמה נעשית נבלה (חנ"נ)".
• ולא ידעינן כמה בלע – זה הסבר דברי המחבר. כלומר, אף שברור לכל, בתקופתם, כשהיו הכלים בולעים, שלא נבלע טעם בכל נפח הכלי. בכל זאת אסרו חכמים את הכל, כי אין דרך למדוד, כמה נבלע.
• לבטל הכזית שבלעה – לדעתם, לא אומרים חתיכה נעשית נבלה בבלוע. ובזמננו, ברור שאפשר לסמוך על דעה זו.
• טיפת חלב שנפלה על הקדירה – בסימן צב סעיף ה, סתם מרן כדעת המחמירים האומרים "חתיכה נעשית נבלה" בבלוע.
• הכלי נעשה נבלה – את דברי הרמ"א, נסביר כמשמעות לשונו, ובהערה נסביר באופן אחר. מלשון הרמ"א כאן נראה, שאומרים "חתיכה נעשית נבלה" גם בכלי חרס חדש. ורק בכלי מתכות חדש, לא אומרים "חתיכה עצמה נעשית נבלה".

יש שתמהו על דברי הרמ"א, כיצד ניתן לומר "חתיכה נעשית נבלה" בכלי עצמו? ונראה ליישב, שהיות ואי אפשר להכשיר כלי חרס, הוא נראה כולו כאיסור. ואל תתמה, הרי זו חומרה גדולה, לדון את הכלי כאילו הוא עצמו איסור? כי כל הדין שצריך 60 כנגד כל הכלי, אף הוא תמוה ביותר. הלא גם בזמנם, לא בלע הכלי ככל משקלו, ולא הוכפל בנפחו. ובכל זאת, הואיל ולא נודע שיעור הבליעה, החמירו חכמים, לשער כנגד כולו. בדרך זו יש להסביר גם את דברי הרמ"א. גם כלי חרס, הואיל ויישאר תמיד באיסורו, יש לו נראות תמידית, של איסור. לכן הצריכו 60, כנגד כולו[13].

• וטוב לחוש לחומרא – החומרא היא, שגם בכלי חרס חדש אומרים, שכולו הופך לאיסור. וכיון שזו חומרא גדולה, לכן כתב שטוב לחוש לה. אמנם למעשה, לא התקבלה חומרא זו[14].
• ועיין לעיל סימן צ"ב – סעיף ה, שם ערך הרמ"א אבחנה בין כלי ישן לכלי חדש, שבכלי חדש די ב-60 כנגד הנבלע.

סעיף ו'

(נב) ^טוכחצי זית של איסור שנתערב בהיתר, צריך ששים חצאי זיתי היתר לבטלו (נג).

^טומעובדא דמר בר רב אשי וכו' וכרבי יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה, חולין דף צח, א.

• הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף נקדים, שחצי שיעור אסור מן התורה, אבל אין חומרתו כאכילת שיעור שלם. השיעור המחייב עונש מלקות באיסורי אכילה, הוא כזית לפחות, וזה בערך 17 מ"ל [15].
• ששים חצאי זיתי היתר לבטלו – כלומר, חצי כזית בטל רק ב-60 חצאי זיתים, למרות שאיסורו קל יותר. וכך הוא בכל איסורי דרבנן, שמתבטלים רק ב-60.

סעיף ז'

^טזביצה שיש בה אפרוח (נד) או טִפַּת דם (נה) שנתבשלה עם אחרות, צריך ששים ואחת לבטל פליטתה (נו).

^טזציינתיו לעיל סימן פו.

• ביצה שיש בה אפרוח – אם תדגור תרנגולת על הביצה אחר לידתה, יכולה היא להתפתח ולהתרקם לבשר אפרוח. והנה כל זמן שלא התרקם דבר, הביצה עדיין מותרת. אבל אחר תחילת התפתחות רקמות האפרוח, הביצה נאסרת מדרבנן. כי אין זו ביצה, ולא אפרוח, אלא כעין שרץ[16].
• טִפַּת דם – מציאת טיפת דם בביצה מוכיחה, כי החלה התרקמות בשר האפרוח. על כן חל איסור על כל הביצה, אלא שגדר האיסור, תלוי לפי מיקום טיפת הדם. וכל זה בביצה שנולדה מתרנגולת חופשיה, שהופרתה מֵזָּכָר. אבל רוב הביצים של ימינו, באות מתרנגולות שאינן נמצאות בסביבת תרנגול זכר. ודין הדם הנמצא בתוכן אמנם אסור, אבל הביצה עצמה מותרת[17], ואין זה עניין לסעיפנו.
• צריך ששים ואחת לבטל פליטתה – הואיל ומצינו שיש כמה סוגים של ביצים, יש גדולות, ויש קטנות. לכן החמירו חכמים לשער ב-61, ולא די ב-60.

סעיף ח'

^יזכחל מתבטל בתשעה וחמשים (נז). הגה: כל האיסורים הנוהגין בזמן הזה (נח) כולם מתבטלים בששים, מלבד חמץ בפסח (נט) ויין נסך (ס), כאשר נתבאר בהלכותיהם (טור). ובלבד שהאיסור אינו נותן טעם בקדירה, אבל אם נותן טעם באותה קדירה, והוא אסור מצד עצמו (סא), אפילו באלף לא בטיל כל זמן שמרגישין טעמו (סב). ולכן מלח ותבלין מִדְּבָרִים דַּעֲבִידֵי לְטַעֲמָא, אם אסורים מחמת עצמן (סג) אינן בטילים בששים (בארוך כלל כ"ה ועיין לקמן סוף סימן ק"ה (סד)).

^יזציינתיו לעיל בסימן צ, בהלכות כחל.

• כחל מתבטל בתשעה וחמשים – כי בשר הכחל עצמו, מצטרף אף הוא, לביטול החלב שבו.
• כל האיסורים הנוהגין בזמן הזה – מלבד איסור תרומה, שדין ביטולו הוא רק ב-100. ומלבד איסור ערלה, הנוהג בזמן הזה, וביטולו ב-200.
• מלבד חמץ בפסח – שלגביו החמירו חכמים מאד, שאם התערב בפסח עצמו, אינו בטל כלל.
• ויין נסך – הכוונה ליין שהתנסך לעבודה זרה, האסור מן התורה, ואינו בטל כלל. אבל לא מדובר ביין של ימינו, שבלתי אפשרי להגדירו "נסך", ואיסורו רק מדרבנן. כי הם ביקשו למנוע שתייה משותפת של יהודים וגוים, העלולה ליצור קרבת דעת. יין זה בטל ב-60, כשאר איסורים.
• והוא אסור מצד עצמו – כגון בשר נבילה, שהוא עצמו איסור. אבל לא מאכל שבלע איסור, ונאסר משום כך.
• כל זמן שמרגישין טעמו – כל הדין של ביטול ב-60, יוצא מנקודת הנחה, שב-60 לא ניתן לחוש בטעם האיסור. אבל אם במציאות חשים בטעם האיסור, הוא אינו בטל, ונותר באיסורו[18].
• אם אסורים מחמת עצמן – כגון תבלין של ערלה, או מלח של עבודה זרה.
• ועיין לקמן סוף סימן ק"ה – סעיף יד, גם שם הובא דין זה, שאם המלח אינו איסור מצד עצמו, אלא מצד הדם הבלוע בו, הוא בטל ב-60.

סעיף ט'

^יחקדירה שיש בה נ"ט (סה) זיתים היתר, ונפלו בה שני זיתים, אחד של דם ואחד של חֵלֶב (סו), כל אחד מצטרף עם הנ"ט של היתר לבטל חבירו (סז). וכן ^יטכ"ט (סח) זיתים של היתר שנפל בהם כזית חֵלֶב (סט), ובקדרה אחרת היו שלשים של היתר ונפל לתוכו כזית של דם (ע), ונתערבו בשוגג (עא), מותר (עב). (וכל שכן בשני זיתים, אחד של גבינה ואחד של בשר, דכל אחד מבטל חבירו (עג)) (בארוך כלל כ"ד).

^יחטור ממשנה ב פרק ב דערלה ומימרא דרבי יוחנן הפיגול והנותר וכו' זבחים דף עח, א. ^יטהרא"ש בתשובה מהא דלעיל.

• קדירה שיש בה נ"ט – 59.
• אחד של דם ואחד של חֵלֶב – ובסך הכל יש 61 כזיתים.
• לבטל חבירו – בסך הכל יש 60 זיתים שאינם חֵלֶב, נמצא כי החֵלֶב אינו נותן טעם בהיתר. ויש 60 כזיתים שאינם דם, אם כן גם הדם, אינו נותן טעם בהיתר.
• וכן כ"ט – 29.
• שנפל בהם כזית חֵלֶב – ואסרם.
• ונפל לתוכו כזית של דם – ואסר את התבשיל.
• ונתערבו בשוגג – בתערובת זו, יש עכשיו סך הכל 61 כזיתים, לכן גם הדם וגם החֵלֶב בטלים. אך כל זה, דווקא אם נתערבו בשוגג. כי לכתחילה, אין לערב אותם. שהלא כלל נקוט בידינו, שאסור לבטל איסור לכתחילה, כפי שנלמד בסימן הבא.
• מותר – הרמ"א חולק על היתר זה, ולדעתו, גם בשאר איסורים, אם אין 60 מן ההיתר, הכל נאסר. ואף שלא העיר כאן דבר, זהו משום שסמך על דבריו בסימן צב. אמנם יתכן עוד, שמדובר כאן בתערובת נוזלים, בה אין אומרים "חתיכה עצמה נעשית נבלה"[19], ולכן סתם ולא העיר דבר.
• דכל אחד מבטל חבירו – כלומר, התערובת עצמה, כלל לא נאסרה. ונמצא שיש שישים כנגד הכזית האחר, ואין כאן תערובת איסור.

דין איסור שנתערב בהיתר ואופן ביטולו (צח)

• איסור שהתערב עם היתר ונתן בו טעם, אוסרו מן התורה. דין זה נקרא "טעם כעיקר" [הק].
• כאשר יש בהיתר 60 פעמים יותר מן האיסור, אנו מניחים, שההיתר לא קיבל טעם, ולא נאסר [א].
• אם התערבו איסור והיתר, שטעמם שווה, זה בזה, האיסור בטל ברוב מן התורה, על פי הכלל (שמות כג) "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת". אמנם חכמים לא התירו אלא, כשיש בהיתר 60 פעמים יותר מן האיסור [א].
• התערבו מין במינו, ואי אפשר לדעת אם יש בהיתר יותר משישים או פחות, אבל ידוע שיש רוב היתר, התערובת מותרת, על פי הכלל "ספק דרבנן לקולא" [ב].
• יש לסייג, כי ניתן להקל בזה מפאת ספק דרבנן, רק אם נשפך חלק מן התבשיל, לאחר שהתערבו האיסור וההיתר, הואיל ולא ניתן עוד להעריך את כמות ההיתר. אבל אין להקל מפאת ספק דרבנן בכל נפילה של איסור להיתר, אף אם לא נודעה כמותו היחסית, כדי שלא יבואו לזלזל באיסור דרבנן [ג].
• איסור שנפל לתוך היתר, והוציאו אותו, אין להתיר אלא אם יש 60 כנגד כל החתיכה, כי בלתי אפשרי להעריך, כמה נפלט ממנה אל התבשיל [ד].
• כלים של זמנם, היו בולעים חלק מן המתבשל בתוכם, ופולטים את בליעתם, לתבשיל אחר שנתבשל בהם. ואם בלעו הכלים איסור, תאסור פליטתם את שיבושל בהם, וצריך 60 כנגד הכלי שלא בלע, כי לא יודעים כמה איסור פלט [ה].
• טעם של איסור שאינו משביח את ההיתר, אלא פוגמו, אינו אוסר [ה].
• פליטת הכלי בחלוף 24 שעות מעת הבליעה, טעמה פגום, והמתבשל בתוכו לא נאסר [ה].

[1] נחלקו בזה ראשונים, מחנה מול מחנה (ודעת הרמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק טו הלכה ה, שהאיסור דרבנן). ופסק המחבר לחומרא, כמבואר בסעיף ב. וכך דעת הדרכי משה (ס"ק ד). אמנם גם לדעתם, אין על זה לאו ממש, ואין בו חיוב מלקות.

[2] יש מנקדים חָלָב (גר"א), ויש מנקדים חֵלֶב (ש"ך וט"ז), בהנחה שטעמו שונה מטעם הבשר.

[3] הט"ז ס"ק ב מביא, שאין איסור ליהודי לטעום דבר איסור, אם אינו בולע אותו. אלא אם כן, בירור הטעם בולע ממה שטועם

[4] כמפורש בשולחן ערוך להלן, סימן שטז סעיף א.

[5] מוסבר על פי הגר"א.

[6] רשימת רכיבים הרשומה על גבי מארזי מזון תעשייתי, ומקורה במפעלי מזון של גויים, אפשר לסמוך עליה, אלא שלא תמיד אפשר להבין את פשר הרכיבים, ממה הם עשויים. ואם התווספה בדיקה של מעבדה, אפשר לסמוך על דבריהם.

[7] לא יודעים אם גם האיסור נשפך, על כן מעריכים, שהאיסור כאילו לא נשפך.

[8] כלל זה נקרא "ספק דרבנן לקולא".

[9] ראה דברי הש"ך (ס"ק ו) בהרחבה, שחולק על הרמ"א.

[10] אלא שאין לוקים על אכילת תערובת זו, מלבד אם אכל כזית, בכדי אכילת פרס.

[11] ועיין במפרשים, שיש מי שחלק על דין זה, או פירשו בדרך אחרת.

[12] כף החיים אות נט.

[13] יש שהסבירו את הרמ"א בדרך נוספת, והיא, על פי מה שכתב בדרכי משה. כי הנה בכלי חרס ישן שבלע בשר, ואחר כך כזית חָלָב, אומרים חתיכה נעשית נבלה. כי אין דרך להפליט הבלוע בו. וישער לא רק כנגד הכזית חָלָב שבלע, אלא כנגד כל הכף. אבל בכלי מתכות, אין אומרים חתיכה נעשית נבלה בבלוע. ופירשו כך, כדי לתרץ את התמיהה שהבאנו.

[14] ולפי הפירוש שהבאנו בהערה הקודמת, נכון לחוש לחומרא, שגם בכלי מתכות אומרים בבלוע, חתיכה עצמה נעשית נבלה. כי לאמיתו של דבר, זו קולא גדולה. כי לפי דעה זו, מה שלמדנו בסימן צב סעיף ה, שגם בבלוע אומרים שהכל נאסר, אין זה אלא בכלי חרס. אמנם כבר התבאר כמה פעמים, שבימינו יש לסמוך על הדעות המקילות.

[15] יש אומרים ששיעורו כמו ה'זית' של היום, שגודלו כ-5 עד 7 מ"ל. ונראה שנכון לחוש לשיטה זו.

[16] ראה דברי הרא"ש ((במסכת ביצה פרק א סימן ז), שאין זה אסור אלא מדרבנן, כי זה דומה לשרץ הארץ.

[17] עיין יחווה דעת ח"ג סימן נז.

[18] נחלקו הפוסקים בדין זה, כאשר חשים במציאות בטעם, אפילו שיש נגדו שישים או יותר, האם זה איסור דרבנן או מן התורה, עיין ש"ך ס"ק כט. וטעם המקילים, כי נראה להם ברור, שהטעם נחלש.

[19] עוד נראה לי להסביר, שמדובר בתערובת אשר בטרם התערבו שתי הקבוצות, לא נודע שארע תערובת בכל קבוצה. ויתכן שכל זמן שלא נודע, לא אומרים, גם לרמ"א, חתיכה עצמה נעשית נבלה. ומדוע אני מפרש כך, כי קשה מאוד לומר שהרמ"א אכן חולק, וסתם כאן, כי סמך על דבריו בסימן צב. שהרי מדבריו כאן נראה, שלא חולק על המחבר, שהרי העיר, כי אם היה בתערובת אחת חלב, ובאחרת בשר, כל שכן שכל אחד בטל, על ידי השני, וכשיטת המחבר. וגם קשה לומר שמדובר בנוזלים, כי חלב אינו נחשב בהכרח נוזלי.