הלכות תערובות

סימן צ"ט

דין העצמות אם מצטרפין לבטל איסור, ושלא לבטל איסור לכתחילה, ובו ז' סעיפים.

סימן זה דן בביטול איסורים, ומתחלק לשני חלקים. א; מה מצטרף לביטול האיסור. ב; אין לבטל איסור לכתחילה. ונקדים כלל, הנצרך להבנת דינים אלה:

• מבשרם לא תאכלו

בפרשיה של מאכלות אסורות כתוב בתורה^[1]: "מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם". ובגמרא^[2] דרשו מן הפסוק כי רק הבשר נאסר, אבל עור עצמות גידים קרניים וטלפיים, אינם אסורים מן התורה. ובסימן זה נדון, עד סעיף ד, ביישום כלל זה.

• אין מבטלים איסור לכתחילה

גם אם נפל איסור אל תוך היתר, ההיתר מותר באכילה, אם לא קיבל טעם מן האיסור. אבל לכתחילה, אסור להכניס איסור לתוך היתר, אף אם האיסור יתבטל בתוכו. יש אומרים שזה איסור תורה^[3], ויש אומרים שהוא מדרבנן, כדי שלא יבואו לזלזל באיסורי תורה ולבטלם. להלכה, לא הכריע המחבר כאחת השיטות, אלא הביא את שתי הדעות^[4]. עוד צריך לדעת, שגם דבר שנאסר מדרבנן, אסור לכתחילה לבטלו על ידי הכנסתו בהיתר. והוא כמובן, לכל הדעות, מדרבנן. פרטי איסור זה, מוסברים בסימן זה, מסעיף ה עד סוף הסימן.

סעיף א'

חתיכת נבֵלה שיש בה בשר ועצמות שנפלה לקדירת היתר, ^אעצמוֹת האיסור מצטרפים עם ההיתר, לבטל האיסור (א), ואין צריך לומר שעצמות ההיתר מצטרפין עם ההיתר, ^באבל המוח שבעצמות איסור מצטרף עם האיסור (ב). ^גוגוף הקדירה אינה מצטרפת, לא עם האיסור ולא עם ההיתר (ג). הגה: ויש מחמירים שלא לצרף עצמות האיסור עם ההיתר לבטל (ד) (הגהה אחת בש"ד בשם א"ז) ובמקום הפסד יש לסמוך אַמְּקִלִּין ומתירין, כי כן עיקר (ה).

^אטור בשם רבינו שמשון, ושכן הסכים הרא"ש וכן כתב הרשב"א מהירושלמי פרק קמא דערלה. ^בשם וכן כתב הרשב"א וכן כתב הר"ן דהיינו טעמא דלא מצטרפי עצמות שבזרוע להתיר, חולין דף צח, ב. ^גשם.

• לבטל האיסור – כי אין בעצמות אלה כל איסור, כפי שהסברנו בהקדמת הסימן[5]. ומכאן נובע ההיתר לאכול ג'לטין, העשוי מעצמות בעלי חיים לא כשרים[6].
• מצטרף עם האיסור – כי המוח שבתוך העצמות, אכיל כמו בשר, ומוגדר אף הוא איסור.
• ולא עם ההיתר – כי הקדירה אינה איסור ואינה היתר, מלבד הבלוע בה.
• לבטל – כי יש עצמות רכים, שראויים קצת לאכילה. ונחשבים מאכל, כמו בשר.
• כי כן עיקר – כלומר, החומרא של דעה זו, לא התקבלה להלכה. ואין לחשוש לה אלא לכתחילה, שלא במקום הפסד.

סעיף ב'

^דבמה דברים אמורים שעצמות האיסור מצטרפין עם ההיתר, כשנפלה חתיכת הנבלה לקדרת היתר כשהיתה חיה (ו), אבל אם נתבשלה תחלה ואחר כך נפלה לקדירת היתר, עצמות שבה מצטרפים עם האיסור, לפי שבלעו מבשר הנבלה כשנתבשלה לבדה (ז).

^דשם מדברי רבינו שמשון בפרק ה דתרומות, והרא"ש בפרק ז דחולין.

• כשהיתה חיה – כלומר בשר חי, טרם בישול.
• כשנתבשלה לבדה – וכיון שלא יודעים כמה בלעו, מחמירים בנבלה זו, כאילו היתה כולה איסור, כולל עצמותיה.

סעיף ג'

^הבשאר איסורים, חוץ מבשר בחלב, חתיכה הבלועה מאיסור מצטרפת לבטל האיסור (ח). הגה: ואין נוהגין כן, כי קיימא לן בכל איסורים חתיכה נעשית נבלה (ט), כדלעיל סימן צ"ב (י).

^ההרשב"א בתשובה, שאלה סימן תצד, וכרבינו אפרים. 

• מצטרפת לבטל האיסור – לפי המחבר, חתיכת היתר שנאסרה מבליעת איסור, יכולה לאסור תבשיל אחר, רק לפי כמות האיסור שבלעה. כי אף שהחתיכה נאסרה, לא הפכה כולה לאיסור. וניתן לצרפה לביטול האיסור הבלוע, אם תיפול לתבשיל אחר. אמנם החתיכה עצמה, נותרה באיסורה. ואולם באיסור בשר בחלב, למדנו בסימן צב, שהחתיכה כולה הפכה להיות גוף של איסור, וזה נקרא "חתיכה עצמה נעשית נבלה".
• חתיכה נעשית נבלה – הרמ"א מחמיר ולדעתו, גם בשאר איסורים, החתיכה שבלעה איסור נחשבת כולה, כגוף האיסור.
• כדלעיל סימן צ"ב – סעיף ד.

סעיף ד'

^ומשערים ברוטב וּבַקִּיפָה (יא) (פירוש הדק הדק של בשר ותבלין, המתאסף בשולי קדרה) ובחתיכות (יב). ומשערין ההיתר והאיסור כמו שבא לפנינו, אף על גב שהיה בהיתר יותר מתחלה ונתמעט בבישולו ונבלע בקדרה (יג). ^זוהני מילי במין בשאינו מינו, אבל אם הוא מין במינו ^חמשערין גם במה שבלעה הקדרה ועומד בדופני הקדרה (יד). ומשערים זה באומד יפה, ורואין אותו כאילו הוא בעין, אבל מה שכלה ואבד מחמת האוּר אינו מצטרף, שזה כלה לגמרי (טו).

^ומימרא דרבי חנינא, שם דף צז, ב וכלישנא קמא לחומרא, כפירוש רש"י, וכן כתב הרא"ש שם, ושאר פוסקים. ^זרשב"א בתורת הבית, וכתב משום דמין בשאינו מינו קיימא לן דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, ואפשר דאפילו עד שישים, למאן דאמר טעם כעיקר דאורייתא, כר"ח והעומדים בשיטתו. ^חשם וכהרמב"ם בפרק טו מהלכות מאכלות אסורות.

• וּבַקִּיפָה – החומר הצף בתבשיל.
• ובחתיכות – כי משערים שפליטת החתיכה האסורה, התערבה בכל הנמצא בסיר.
• ונבלע בקדרה – אין לדעת מדוע נתמעט ההיתר, האם בגלל האידוי, או בגלל הבליעה. והיות ו"נותן טעם" הוא איסור תורה, מחמירים לחשב רק את ההיתר הנמצא כעת בפנינו.
• ועומד בדופני הקדרה – כי מן התורה, האיסור בטל ברוב. ונמצא כי זה איסור דרבנן, ואפשר להקל ולצרף גם את הבליעה שבקדירה, לביטול האיסור.
• שזה כלה לגמרי – הסברנו כבר שבזמנם, היו הכלים בולעים ממש. והיה אפשר לראות שהמאכל מתמעט, בגלל הבליעה בכלי. אמנם היות ויש גם אידוי, צריך להעריך כמה נבלע וכמה התאדה. אמנם בזמננו, הואיל ואין הכלים בולעים כלל, אין לשער אלא את התבשיל שבפנינו, ולא לשער כאילו נבלע בסיר.

סעיף ה'

^טאין מבטלין איסור לכתחלה (טז). ואפילו נפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו, אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו (יז). עבר וביטלו, או שריבה עליו, ^יאם בשוגג (יח), מותר (יט). ואם במזיד, אסור ^יאלמבטל עצמו, אם הוא שלו, ^יבוכן למי שנתבטל בשבילו (כ). (ואסורים למכרו גם כן לישראל אחר, שלא יהנו ממה שבטלו (כא)) (ארוך כלל כ"ד). ולשאר כל אדם, מותר (כב). הגה: ודוקא שנתערב יבש ביבש (כג), (כד) או אפילו לח בלח למאן דאמר שאין אומרים בו חתיכה נעשית נבלה, כדלעיל סי' צ"ב (כה). אבל חתיכה שבלעה איסור, לא מהני שנִתְוַסֵף אחר כך ההיתר, דהא אמרינן ביה חתיכה נעשית נבלה (כו). (רשב"א סי' תצ"ה ועי' ס"ק י"ד). ויש אומרים דאפילו במקום דלא אמרינן חתיכה נעשית נבלה (כז) לא מהני ההיתר לבטל, אלא אם נתוסף קודם שנודע התערובת, אבל אם נודע התערובת קודם (כח), לא מהני מה שנתוסף אחר כך (כט). ולפי זה היה צריך החכם המורה לבטל איסור, לחקור, אם נתוסף ההיתר לאחר שנודע (ל) (ארוך כ' ל"ז). ולא נהגו כן (לא).

^טביצה דף ד, ב ממשנה ט פרק ה דתרומות. ^ישם. ^יאטור בשם הרמב"ם בפרק טו מהלכות מאכלות אסורות מדין המבשל בשבת, כמו שציינתי בטור או"ח סימן שיח (והרשב"א בשם רמב"ם וראב"ד). ^יבשם מדברי הרשב"א.

• אין מבטלין איסור לכתחלה – כלומר, אסור להכניס איסור, בכוונה תחילה, לתוך תבשיל של היתר. אף ששיעור האיסור פחות מ 1/60, ואם היה נופל מאליו, לא היה התבשיל נאסר.
• כדי לבטלו – לא רק שאין להכניס איסור לתוך היתר, אלא גם אם נפל מעצמו, אין להוסיף היתר שיבטלנו ב-60.
• בשוגג – כגון שלא ידע שאסור לבטל, או כגון ששכח, או לא ידע שנפל איסור. העיקר, שלא כיוון לעבור על איסור חכמים.
• מותר – לאכול, כי סוף סוף האיסור כבר בטל.
• למי שנתבטל בשבילו – זהו קנס שקנסו חכמים, כדי שלא יזלזלו באיסור, ויבטלוהו. אמנם כתבו הפוסקים, שכל זה כשהתכוון לבטל את האיסור. אבל במקרה שהוסיף מסיבה אחרת, כגון שיש לו אורחים, ומוסיף כדי שיהיה לו מספיק אוכל, לא קונסים אותו, כי זה לא נקרא ביטול איסור לכתחילה. ומזה למדו הפוסקים, שמִמְרָחִים כגון ריבה, לגבם יש חשש, שמא היו בהם תולעים, אלא שהתרסקו ובטלו ברוב, הרי הם מותרים באכילה[7]. וכן הוא במאכלים תעשייתיים של גוים, שבמרכיב שלהם יש דבר איסור, אבל הוא פחות מ1/60, גם בזה יש מקום להקל.
• שלא יהנו ממה שבִּטלו – מותר לתת מאכל זה, לישראל אחר, אבל לא למוכרו. וזו דעת הרמ"א, שאף שמאכלות אסורות אינם אסורים אלא באכילה, ולא בהנאה, קנסו חכמים שלא ייהנה המבטל, ממה שיהודי אחר יאכלנו. ונראה, שהמחבר לא קיבל חומרה זו.
• מותר – כי אין לקנוס אנשים אחרים, שלא עברו עבירה.
• ודוקא שנתערב יבש ביבש – בתערובת של יבש ביבש, האיסור בטל ברוב, כי אין בו נתינת טעם.
• או אפילו לח בלח – להבנת חלק זה של הרמ"א, צריך להזכיר שהוא סובר כי לא רק בבשר בחלב, אלא גם בשאר איסורים אומרים, חתיכה נעשית נבלה. ופירוש דבריו, אם היתר בלע איסור ונאסר, כולו אסור, ולא רק האיסור הבלוע בתוכו. אמנם הוא נקט בחומרה זו, רק לגבי איסור שנתן טעם באוכל מוצק. מה שאין כן לגבי איסור נוזלי שהתערב עם היתר נוזלי, לא אומרים שהכל הפך לאיסור, ודי ב-60 לביטול האיסור.
• כדלעיל סימן צב – סעיף ד.
• אמרינן ביה חתיכה נעשית נבלה – על כן צריך 60 נגד כל החתיכה, ולא רק כנגד האיסור הבלוע בה.
• דלא אמרינן חתיכה נעשית נבלה – כגון נוזלי בתוך נוזלי.
• אם נודע התערובת קודם – ועל ידי זה, חל עליו שם איסור.
• לא מהני מה שנתוסף אחר כך – כי לאחר שהוגדרה תערובת זו, היא נאסרה, וצריך 60 לבטלה. לדעה זו של הרמ"א, אף שבשאר איסורים לא אומרים חתיכה נעשית נבלה בתערובת לח בלח, הרי זה דווקא טרם נודעה התערובת. אבל לאחר שנודע כי זו תערובת, כולה נאסרה, וצריך 60 נגד כולה[8].
• לאחר שנודע – כי אם ההיתר נוסף אחר היוודע התערובת, אי אפשר לבטל את האיסור.
• ולא נהגו כן – ולא צריך לחקור. כי גם בתערובת נוזלית, אף שנאסרה טרם הוספת היתר בשוגג, די ב-60 נגד האיסור.

סעיף ו'

^יגאיסור של דבריהם (לב), אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו (לג). ואם עשה כן, במזיד, אסור (לד). ^ידאבל אם נפל מעצמו, ואין בהיתר כדי לבטלו, מרבה עליו ומבטלו (לה). הגה: ויש אומרים דאין לבטל איסור דרבנן (לו) או להוסיף עליו, כמו באיסור דאורייתא (לז). וכן נוהגין, ואין לשנות (לח). (טור בשם הרא"ש ובת"ה סימן נ"ד, ובהגהת ש"ד, ורא"ה בב"ה ור"ן ומרדכי ואגודה פ"ק דביצה). (לט) איסור שנתבטל, כגון שהיה שישים כנגדו, ונתוסף בו אחר כך מן האיסור הראשון, חוזר וניעור ונאסר (מ), לא שנא מין במינו לא שנא מין בשאינו מינו (מא), לא שנא יבש לא שנא לח (מב), לא שנא נודע בינתים או לא נודע בינתים (מג). (הגהות ש"ד סימן ל"ט). כזית חָלָב שנפל למים ונתבטל בשישים, ואח"כ נפל מן המים לקדירה של בשר, מותר, אף על פי שאין בבשר שישים נגד החָלָב, שהרי נתבטל במים (מד) (בארוך). וכל כיוצא בזה (מה).

^יגטור בשם הרשב"א (וע"פ הובא בב"י). ^ידשם מימרא דרב מתנה, ביצה דף ד, ב.

• איסור של דבריהם – כלומר, מה שנאסר באכילה מדרבנן, כגון בישול גוי, או סתם יין של גוי, או חלב של גוים או תרומה.
• כדי לבטלו – כי אסור לבטל איסור. ולא נאמרו דיני הביטול אלא, כשהתערבו בשוגג.
• אסור – לאכול את התערובת, אף שהאיסור אכן בוטל. וזה קנס שהטילו חכמים, על מי שעבר על האיסור, וביטל איסור דרבנן.
• מרבה עליו ומבטלו – היות והאיסור נפל מעצמו, אין ביטולו נחשב זלזול בדברי חכמים. ובזה שונה איסור דרבנן מאיסור תורה, שבאיסור תורה אסור להוסיף היתר כדי לבטלו, כפי שראינו בסעיף הקודם[9].
• דאין לבטל איסור דרבנן – זה מוסכם על המחבר.
• כמו באיסור דאורייתא – אפילו להוסיף עליו, כי מאחר שנתן טעם, המאכל נאסר. ואם הופכו להיתר, יש כאן זלזול באיסור דרבנן. ובזה, חולק הרמ"א על המחבר.
• ואין לשנות – זה מנהג אשכנז. ובשעת הדחק, כתבו הפוסקים שמותר לסמוך על דברי המחבר[10].
• איסור שנתבטל – להבנת דברי הרמ"א נקדים, שביטול ברוב, אין פירושו שהאיסור הופך להיתר, כאילו נעשתה הנבילה בשר כשר. אלא שהתורה התירה לאכול את הנבלה הבלועה, כשאינה נותנת טעם. אמנם אם המצב משתנה, גם הדין משתנה.
• חוזר וניעור ונאסר – כי עכשיו יש יותר מ- 1/60 של האיסור, על כן הכל נאסר.
• לא שנא מין בשאינו מינו – כוונתו, שגם בנתערב מין במינו אומרים כן. אף שמין במינו, אם הוא יותר מ-1/60, האיסור הוא רק דרבנן[11].
• לא שנא לח – לאו דווקא יבש, בו האיסור בטל ברוב, וכאשר מתווסף איסור, יש רוב איסור. אלא אפילו לח בלח, ואם מתווסף איסור, הרוב הוא עדיין היתר.
• או לא נודע בינתים – כלומר, אפילו אם נודע בינתיים, ונפסק דינו של המאכל להיתר[12].
• שהרי נתבטל במים – כי במים שנפלו, אין טעם חלב.
• וכל כיוצא בזה – על פי זה מותר, למי שאכל בשר, להזמין משקה פרווה ממכונת משקאות, אף שיתכן שלפניו הזמינו בה קפה עם חלב.

סעיף ז'

(מו) ^טואם נבלע איסור מועט לתוך כלי כשר (מז), אם דרכו של אותו כלי להשתמש בו בשפע היתר (מח), מותר להשתמש בו לכתחלה, כיון שהאיסור מועט ואי אפשר לבוא לידי נתינת טעם, ולפיכך איסור משהו שנבלע בקדרה או בתוך קנקנים וכיוצא בהם, מותר להשתמש בו לכתחלה, ואפילו בבן יומו (מט), לפי שאי אפשר לבא לידי נתינת טעם (נ). אבל אם נבלע בכלי שדרכו להשתמש לעתים בדבר מועט בקערה וכיוצא בה, אסור להשתמש אפילו בשפע, גזירה שמא ישתמש בה בדבר מועט ויבא לידי נתינת טעם (נא).

^טוריב"ש סימן שמט בשם הראב"ד, וכדברים האלו כתב הטור בסימן קכב בשם הרשב"א, וכתבם המחבר גם כן שם.

• הקדמה לסעיף – עד כה ראינו, כי אסור לבטל איסור לכתחילה. בסעיף זה, מגבילים איסור זה: כשהאיסור לא יכול לאסור, מותר לבטלו. וכפי שיבואר, בדוגמאות שבסעיף[13].
• לתוך כלי כשר – וכשישתמשו בכלי, האיסור יפלט. ואם יוכנס קצת מאכל אל הקדירה, הוא ייאסר, מפליטת האיסור. ואם יכניסו מאכל רב אל הקדירה, האיסור שייפלט לא יאסור, אלא יתבטל בשישים.
• להשתמש בו בשפע היתר – כלומר, רגילים להכניס בסיר זה, אוכל רב.
• ואפילו בבן יומו – שהטעם הנפלט עדיין משובח.
• לידי נתינת טעם – ואין בזה ביטול איסור לכתחילה, כי המאכל לא נאסר מעודו.
• ויבא לידי נתינת טעם – כיון שהשימוש הרגיל בכלי זה הוא במעט אוכל, המאכל ייאסר. לכן אסור להשתמש גם בהרבה אוכל, כי נראה, שהכנסת מאכל רב נועדה לביטול האיסור, על כן גזרו חכמים.

דין העצמות אם מצטרפין לבטל איסור, ושלא לבטל איסור לכתחלה (צט)

• עור ועצמות וגידים של נבלה או של כל בעל חי אסור, הואיל ואינם ראויים לאכילה, אינם אסורים. ואם נפלו לתבשיל כשר, אינם אוסרים אותו [א].
• יש פוסקים שהתירו את הג'לטין, על פי הלכה זו (א).
• חתיכת היתר שבלעה איסור ונאסרה, ונפלה לתבשיל, צריך 60 רק כנגד הבלוע בה. והחתיכה עצמה, גם היא מצטרפת ל-60, למנהג הספרדים. אבל לפי האשכנזים, צריך 60 כנגד כל החתיכה [ג].
• אין לבטל איסור. ואם נפל איסור בהיתר ואסר אותו, אין להוסיף היתר כדי לבטלו [ה].
• איסור דרבנן שנפל (שלא בכוונה), ואסר את התבשיל, מותר להוסיף לתוכו היתר, כדי לבטל את האיסור. אמנם לפי מנהג אשכנז, אסור לעשות כן גם באיסור דרבנן [ו].
• איסור שנפל בהיתר ולא אסרו, כי היה בו פחות מ 1/60, ואחר כך התווסף איסור בתערובת זו, אם אין 60 בסך הכל, התבשיל אסור [ו].

[1] ויקרא יא, ח.

[2] חולין עז, ב – שם הגמרא דנה בטומאת אוכלים, והביאה את המילה "נבלתם". אמנם מקור הדרשה הוא מהמילה "בשר", כמובא בספרא על פסוק זה.

[3] לומדים דין זה מחובת בישול זרוע קורבן איל השלמים, אותו חייב הנזיר להקריב, אף שיש גיד בזרוע. ומתוך שהוצרכה תורה להורות על בישולם יחד, אף שמבטל בזה את האיסור, אנו למדים, כי במקום שלא התירה זאת, אסור לבטל איסור. יש מבינים שזה לימוד גמור, והאיסור הוא מן התורה. ויש מבינים שאין זה אלא אסמכתא, ואין כאן אלא איסור דרבנן.

[4] בבית יוסף בסעיף ה.

[5] ומה שכתב המחבר בסימן פז סעיף ז, שאסור לבשל עצמות בחלב, הרי זה משום שמדובר שם בעצמות רכים, כמבואר בבית יוסף (שם) וז"ל אבל המבשל שליא או עור וגידים ועצמות ועיקרי קרנים וטלפים הרכים (בחלב) – פטור".

[6] כך פסק יביע אומר חלק ח, יורה דעה סימן יא. ועיין שם, שהרחיב לבאר את השיטות השונות בזה.

[7] ומה שמקילים לגבי מלאכה בשבת, שאם נעשה איסור במזיד (אורח חיים שיח, א), שלא אסרו אלא לעושה המלאכה, אחרי שבת, ולא למי שנעשית בשבילו. זהו משום שבמלאכה בשבת, היה אפשר לעשותה, אחרי שבת. ונמצא, שכל מה שהרויח במלאכת האיסור, הוא זמן בלבד. אבל אם פעל לביטול איסור, הרי הרויח בזה שהאיסור בטל עולמית. וכיון שלעולם היה אסור לו לבטל, הוטל איסור גם לזה שעבורו בוטל האיסור.

[8] לפי מנהג הספרדים, שלא אומרים חתיכה נעשית נבלה בשאר איסורים, נאמר דין זה אפילו כשנודעה התערובת טרם נוסף ההיתר. ולמנהג אשכנז, שאומרים חתיכה נעשית נבלה בשאר איסורים, נאמר דין זה כשלא נודע בינתיים. ולא נאמרה האבחנה בין נודע ולא נודע אלא לרמ"א, בתערובת לח בלח.

[9] בהלכות חנוכה (שו"ע אורח חיים סימן תרעז סעיף ד) כתב המחבר ש"אם נתערב השמן של נר חנוכה, שהוקצה למצותו, בשמן אחר, ואין ששים לבטלו, יש מי שאומר שאין להוסיף עליו כדי לבטלו". וזו גם דעת הרמ"א, כפי שנביא בהמשך. אבל כאן המחבר מתיר להוסיף, כדי לבטל. ולא כתב זאת בהלכות חנוכה אלא בשם יש מי שאומר, אבל למעשה, אין הלכה כדעה זו, כפי שכותב כאן. ומה שכלל לא הביא כאן שיטה זו, הוא משום שבחנוכה מדובר בשמן שהוקצה למצותו, ואסור בהנאה. אבל כאן מדובר על תערובת, שאינה אסורה אלא באכילה.

[10] ראה מה שכתב רע"א (בתשובות ח"א סימן לח ד"ה אולם) "דבהפסד מרובה יש לסמוך על דעת הרשב״א, ופסקו כן בהמחבר (סימן צט), דאיסור דרבנן מותר להוסיף ולבטל, ואף היכי דיש לו עיקר בדאורייתא, וכן פסק היש"ש והט"ז".

[11] אמנם זו דעת הרמ"א. מה שאין כן לדעת המחבר, לקמן בסימן קלד, שאם נפל איסור לתוך היתר, במין במינו, אומרים קמא קמא בטיל. ויש גם פוסקים אשכנזים שחולקים על חומרת הרמ"א.

[12] יש מקילים, כאשר נודע בינתיים, מכח המשנה (ערלה פרק ב משנה ג) האומרת "הָעָרְלָה מַעֲלָה אֶת… הָעָרְלָה". כלומר, אם נפלה עָרְלָה, בתוך מאתיים של היתר ונתבטלה, הרי היא מסייעת לבטל עָרְלָה נוספת שתיפול. ובירושלמי העמידו שמדובר, בנודע בינתיים (כך פירש הש"ך ס"ק כא). אמנם הרא"ש פירש את המשנה באופן אחר, והסביר, שהכוונה לנטע רבעי, המכונה עָרְלָה במשנה, וכאילו כתוב העָרְלָה מעלה את נטע רבעי. ודברי הרמ"א כאן, שפסק לחומרא, הם כמו הרא"ש.

[13] צריך אמנם לבאר הלכה זו, הרי מצינו שאסרו להשתמש בכלי של גוי, אפילו אינו בן יומו. ולפי המבואר כאן, הואיל ואינו בן יומו אינו יכול לאסור, כיצד אסרו כלי של גוי? אכן ההסבר הוא, שחכמים גזרו על כלי אינו בן יומו, אטו בן יומו. אבל לא נאמר איסור זה אלא כאשר בשימוש של "בן יומו" היה כח בבלוע לאסור.