הלכות בשר בחלב

סימן צ'
דיני כְּחָל (בשר עטיני פרה)

הלכות בשר בחלב סימן צ'

דיני כְּחָל, ובו ד' סעיפים.

הַכְּחָל הוא בשר עטיני הבהמה. אשר תוכו, מטבע הדברים, מלא ורווי בחלב. ובשונה מסתם חלב, מוגדר חלב הכחל "חֲלַב־שְׁחוּטָה", שאינו אסור מן התורה. כפי שדרשה הגמרא (חולין קיג, ב) מלשון האיסור "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ", "בַּחֲלֵב אִמּוֹ, ולא בחֲלַב־שְׁחוּטָה". עם זאת, אסרו חכמים לאכול או לשתות חֲלַב־שְׁחוּטָה עם בשר, מפאת דמיונו לחלב שנחלב מבהמה חיה. סימן זה מלבן את דינו של ה'כחל', האם וכיצד ניתן להתירו באכילה, כי הוא הלוא גדוש ועתיר חֲלַב־שְׁחוּטָה.

סעיף א'

^אהַכְּחָל (פירוש, הדד של הבהמה), אסור מדברי סופרים (א), שאין בשר שנתבשל בחֲלַב־שְׁחוּטָה אסור מן התורה (ב). ^בלפיכך אם קְרָעוֹ ומירֵק החלב שבו (ג), מותר לצלותו ולאכלו (ד). ואם קרעו שתי וערב, וְטָחוֹ בכותל עד שלא נשארה בו לחלוחית חלב, ^גמותר לבשלו עם הבשר (ה). וכחל שלא קרעו, בין של קטנה שלא הניקה בין של גדולה, אסור לבשלו (ו). ואם עבר וּבִשלו (ז), בפני עצמו, (וכל שכן אם צלאו (ח)), ^דמותר לאכלו (ט). ^הואם בשלו עם בשר אחר, משערין אותו בששים, וכחל מן המנין (י). כיצד, אם היה הכל עם הכחל כמו ששים בכחל, הכחל אסור ^ווהשאר מותר (יא). ואם היה בפחות מששים, הכל אסור (יב). בין כך ובין כך, אם נפל לקדירה אחרת, אוסר אותה (יג), ומשערין בו בשישים כבראשונה; שהכחל עצמו שנתבשל נעשה כחתיכה האסורה. ^חואין משערין בו אלא כמות שהוא בעת שנתבשל, לא כמות שהיה בשעה שנפל (יד). הגה: ויש אומרים דאם נפל תחלה לקדירה שאין בה שישים, ונאסר הכחל (טו), אם נפלה אחר כך לקדירה אחרת, אין הכחל מצטרף לשישים (טז) (טור בשם הרשב"א וד"ע לר"ן דלא כב"י לר"ן), וכן עיקר (יז).

^אמשנה חולין דף קט, א. ^בכדאמר ר"א לשמעיה שם וכגירסת הספרים אי נמי לקדירה.^גטור בשם רבנו תם וכן כתבו בתוס' והרא"ש שם וכן כתב הר"ן שהוא דעת רש"י וכן נראה מדברי רבינו ירוחם ומדברי הסמ"ג. ^דכלישנא קמא דרבי זירא. ^המימרא דרב נחמן שם דף צז, ב. ^ואף על פי שהכחל עצמו אסור, מצטרף להשלים שישים, מה שאין כן בשאר איסורי סופרים, מפני שהוא מותר אם בישלו בפני עצמו. הרב המגיד בשם יש אומרים, פרק ט מהלכות מאכלות אסורות, וכן כתב הר"ן. ^חהרמב"ם שם מהא דאמרי ליה רבנן לרב אשי אטו דיקולא דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע וכו' שם דף צח, א.

אסור מדברי סופרים – כל שלא הוצא החָלָב מתוכו, בישול הכחל אוסרו מדרבנן.
מן התורה – אין בזה איסור תורה, כי גם אם יבושל הכחל עם החלב שבתוכו, הרי זה חלב שחוטה, האסור רק מדרבנן.
קרעו ומירק החלב שבו – כלומר קרע מקצת ממנו, כדי שהחלב יֵצֵא ממנו.
מותר לצלותו ולאכלו – צליית הכחל, גורמת לחלב לזלוג החוצה, ומותר לאכלו אף מדרבנן. אבל בישולו אוסרו, כי החלב היוצא מפאת הבישול, שב ונבלע בבשר, ואוסרו מדרבנן.
מותר לבשלו עם הבשר – זהו עיקר הדין, כלומר, שמותר לבשלו עם בשר, אפילו לכתחילה. אמנם בסעיף הבא, נראה כיצד נוהגים למעשה.
אסור לבשלו – כי חַלָבוֹ, כנוס בתוכו. ואף שחֲלַב־שְׁחוּטָה אינו אסור מן התורה, והחלב הכנוס בכחל, דינו כדין חֲלַב־שְׁחוּטָה. מה גם שמדרך הטבע, הוא עדיין מעורב בבשר, וכלל לא נקרא חלב. ומאיזה טעם ייאסר? בכל אופן, אם בישלו יחד עם בשר, החלב נתן טעם בבשר, על כן אסרו זאת חכמינו. ואין היתר אלא אם יתרוקן הכחל כולו מן החלב, בטרם יבושל עם בשר אחר.
ואם עבר וּבִשלו – ולא קְרָעו כלל.
וכל שכן אם צלאו – צלייה באש, יש בה צד קולא. כי האש שואבת את החלב, לכן סביר יותר להקל. וזה מוסכם על המחבר.
מותר לאכלו – כי היות והחלב, מצוי ברקמות הבשר עצמו, לא הטילו חכמים איסור, על בישול שכבר נעשה. ולא אסרו זאת אלא לכתחילה, לבל ייראה כמבשל בשר בחלב.
משערין אותו בששים, וכחל מן המנין – הבשר של הכחל, נמדד עם הבשר הנוסף, כנגד החלב שבו. כלומר הבשר מותר באכילה, אם הכחל ביחד עם הבשר האחר, הוא 60 כנגד כמות החלב. אמנם למעשה, לא ידוע כמה חלב יש בכחל, לכן יש לחשב את בשר הכחל, כאילו כולו מלא חלב.
והשאר מותר – על פי הכלל, שאיסור אינו אוסר בתערובת, אלא אם כן הוא גדול מ 1/60. ובכל זאת, הכחל עצמו אסור. כי החלב שבו, קיבל טעם מהבשר האחר והפך לבשר בחלב מדרבנן, שאוסר את הכחל. ואולם כשבושל הכחל לבדו, ללא בשר אחר, הוא מותר בדיעבד. כי טעם החָלָב הכנוס בתוכו, לא השתנה, שהרי היה בו טעם בשר הכחל.
בפחות מששים, הכל אסור – כי החָלב שבכחל, נותן טעם בכל הבשר.
אוסר אותה – כי הכחל נחשב חתיכה אסורה, לאחר שבלע מהחלב שבו, שנאסר מפאת הבשר האחר.
לא כמות שהיה בשעה שנפל – כגון שהכחל הצטמק לאחר הבישול. במקרה זה, די אם יש ששים כנגד הנפח שלו, בעת נפילתו לקדירה אחרת.
ונאסר הכחל – אחר שבלע מן החלב,שנאסר על ידי בליעת בשר אחר, ונעשה הכחל כולו חתיכת איסור.
אין הכחל מצטרף לשישים – וכדי להתיר, צריך 60 מלבד הכחל שהפך לבשר בחלב מדרבנן. הרמ"א חולק בזה על המחבר. הכחל, לדעת המחבר, הואיל ואיסורו נובע מהחלב שבו, שאינו אסור אלא מדרבנן, לא הפך לאיסור עצמי, לכן אפשר לצרפו לביטול החלב. אבל הרמ"א סבור, שהכחל נחשב כחתיכת איסור, בגלל שבשר וחלב מעורבים בו.[1]
וכן עיקר – כך התקבלה הלכה אצל אשכנזים[2].

סעיף ב'

(יח) ^טנהגו שלא לבשלו עם בשר כלל (יט). ולבשלו בלא בשר (כ), ^יבטיגון או בפשטיד"א (כא), מצריכין קריעה שתי וערב וטיחה בכותל (כב); ולצלי, קריעה שתי וערב (כג). הגה: ואם עבר ובשלו (כד), אם קרעו שתי וערב וטחו בכותל, יש להתיר בדיעבד (סה"ת והמרדכי והגהות מיימוני והטור, ועוד פוסקים, עיין ת"ח) במקום הפסד מרובה (כה), אבל בלאו הכי אין להתיר (כו). ומה שנהגו לקורעו ולחתכו כמה פעמים שתי וערב על פני כולה, עדיף ומהני יותר מטיחה בכותל (כז) (ת"ה סימן קפ"ב). ולצלי, נוהגין לכתחלה לקורעו שתי וערב וטיחה בכותל (כח) (ארוך כלל י"ח). מיהו אם עבר וצלאו, אפילו בלא קריעה, שרי, אם נצלה לחוד בלא בשר עמו (כט) (הגהות מיימוני וש"ד והטור וע"פ). ואם נצלה עם בשר עמו, אם נקרע שתי וערב וטחו בכותל, שניהם מותרים (ל); ואם לאו (לא), העליון מותר והתחתון אסור (לב) (בית יוסף בשם תוספות והרא"ש ומרדכי וארוך). ואין לאסור שניהם, שמא נתהפך השפוד, דבדיעבד לא מחזקינן איסורא (לג) (או"ה), אבל לכתחלה אין לצלותו עם בשר כלל. ולקדירה בלא בשר, נוהגין בו איסור לכתחלה (לד) (רש"י והפוסקים). והוא הדין לטגן, אפילו בלא בשר (לה) (בית יוסף), ואפילו נתייבש הכחל (או"ה). ואם עבר ובשלו בקדירה לבדו, בדיעבד מותר אם נקרע שתי וערב וטחו בכותל (לו) (רש"י וראב"ן וש"ד ומרדכי וע"פ). מיהו אם נתייבש (לז), דהיינו לאחר שלשים יום, אם עבר ובשלו אפילו עם בשר, מותר בדיעבד (לח) (ש"ד והג"ה והר' יחיאל). ולעשות פשטי"דא (לט) מן הכחל, בלא בשר, נהגו בו היתר, אם אין אופין הפשטי"דא במחבת (מ), אבל במחבת דינו כמו בשול בקדירה (מהרא"י בהג"ה וארוך כלל י"ח). ויש פְּרוּשִׁים המחמירים בכל פשטיד"א (מא), אם לא נתייבש הכחל תחלה (מב). (מג) יש מחמירין שלא לאפות פשטיד"א כחל עם של בשר בתנור קטן (מד), רק יש להניח אחד בפי התנור (מה) (ת"ה סימן קפ"ב). וטוב ליזהר לכתחלה, כי אינו אלא חומרא בעלמא (ב"י וארוך).

^טטור בשם סמ"ק וכמו שכתב הטור לדעת רש"י וכן כתבו התוספות, והרא"ש והתרומה בשם רש"י. ^יבית יוסף.

הקדמה לסעיף – בסעיף א, מובא עיקר הדין. כאן מובא המנהג למעשה, החמור יותר מעיקר הדין. המנהג רואה ב'כחל' מזון שכל מהותו עירוב בשר וחלב, לכן אף שהתירה תורה לאוכלו, זה עדיין נראה מוזר. ולמעשה, צומצם מאד היתר אכילתו.
כלל – לפירוש רש"י בגמרא, אין כל היתר לבשל כחל עם בשר אחר, אפילו אחר קריעתו והטחתו בכותל, כי אולי נותר בו מעט חלב. ואף שיש שישים כנגדו, ההיתר הוא בדיעבד בלבד. אבל לכתחילה, אין לבטל חלב זה.
ולבשלו בלא בשר – כלומר, מבשלו במים בלבד.
בפשטיד"א – כלומר, עם מאכלים שונים.
שתי וערב וטיחה בכותל – הקריעה וההטחה מוציאות את החלב שבו. ואף אם נראה שעדיין יש בו חלב, הרי אינו מבשלו עם בשר, ואין כאן נראות של "בישול בשר בחלב".
קריעה שתי וערב – בצלייה ניתן להסתפק בקריעה שתי וערב, ללא הטחה בכותל, כי הצלייה עצמה שואבת ומסלקת את שאריות החלב.
ואם עבר ובשלו – עם בשר אחר.
במקום הפסד מרובה – כי רוב רובם של הראשונים, מקילים בזה, ואין האיסור אלא חומרה. הלכך בהפסד גדול, מותר בדיעבד. בגדרי הפסד גדול, נכתב כבר באריכות, ואין כאן המקום להרחיב. אמנם למעשה נראה, שהדבר תלוי במצבו של אדם. ואם הוכן הכחל לסעודת שבת וחג, הרי זה כמו הפסד גדול. ומרן המחבר, מתיר בדיעבד, כמפורש בסעיף א.
אבל בלאו הכי אין להתיר – כוונתו, שאם לא נקרע הכחל, אין להתירו אפילו בהפסד מרובה. וכפי שכתב המחבר בסעיף א, שאם לא קרעו, גם בדיעבד הכל אסור, אם אין 60 כנגד הכחל (והכחל מן המנין).
עדיף ומהני יותר מטיחה בכותל – כי השיסוף והחיתוך, משסעים את כיסי הבשר כולם. והחָלָב החבוי בתוכם, זולג ודולף. על כן בדיעבד, אם בושל הכחל עם בשר אחר, מותר.
שתי וערב וטיחה בכותל – בניגוד לדברי המחבר בסעיף א, שמעיקר הדין, קריעה לבד, מתירה אותו בצלייה. כאן נוספה טיחה בכותל, כדי להתירו באכילה לכתחילה, אחר צלייה. וזו חומרה של הרמ"א.
אם נצלה לחוד בלא בשר עמו – כעיקר הדין, המובא בגמרא. כי בצליה, האש שואבת את החלב, והחלב הנותר בכחל, אינו אוסר בדיעבד. והמחבר מודה שיש להקל בדיעבד, כפי שכתב בסעיף א, שבדיעבד, אפילו אם בישלו לבד, מותר "ואם עבר ובישלו בפני עצמו, מותר לאָכלו".
שניהם מותרים – כי זהו עיקר הדין, כמובא בסעיף א – "אם קְרָעוֹ ומירֵק החלב שבו, מותר לצלותו ולאוכלו".
ואם לאו – שלא קרעו, ולא הטיחו בכותל.
העליון מותר והתחתון אסור – בשר המונח על הכחל, מחדיר טעם בשר לחלב שבכחל, ולכן ייאסר הכחל. וכאשר הכחל מונח על בשר, החלב זב מן הכחל, וחודר אל הבשר, לכן אסרוהו.
דבדיעבד לא מחזקינן איסורא – לא נמצא איסור בפנינו, לכן איננו ממציאים אותו. ורק לכתחילה, נמנעים מצלייתם יחד.
נוהגין בו איסור לכתחלה – אפילו אם קרעוהו שתי וערב, והטיחוהו בכותל. אמנם זהו שלא כדעת מרן בתחילת הסעיף, שהתיר לכתחילה, אחר קריעה שתי וערב, והטחה בכותל, לבשלו בקדירה, ללא בשר אחר. אכן לרמ"א, אין לאוכלו לכתחילה אלא בצליה, כי אז האש, שואבת את החלב חוצה.
והוא הדין לטגן, אפילו בלא בשר – הטיגון אינו שונה מבישול, והחלב היוצא, אינו נשאב ונותר בחוץ, אלא חוזר ונבלע בבשר הכחל.
בכותל – הואיל ומעיקר הדין, זה מותר. ומרן המחבר אף התיר זאת לכתחילה, כפי שראינו בתחילת הסעיף.
מיהו אם נתייבש – כשהתייבש בשר הכחל, החלב שבו יָבַש אף הוא, כשאר נוזליו.
מותר בדיעבד – כעיקר הדין.
ולעשות פשטי"דא – מאפה מורכב מ'כחל' טחון, ומאכלים נוספים.
אם אין אופין הפשטי"דא במחבת – מליאה בשמן. השמן שבמחבת, עלול לחזור ולהבליע בבשר הכחל, את החלב שידלוף ממנו. אבל באפיה אפשר להקל, כי אין שמן בתבנית, ואין אפילו 'נראות איסור'.
ויש פְּרוּשִׁים המחמירים בכל פשטיד"א – בין עם בשר, ואפילו רק לבדו עם ירקות. כי חוששים, שמא יוצא חלב מן הכחל, ונבלע בשאר הבשר, הנאפה אתו. ואינם מתירים אלא בצליה, כי אז, האש שואבת את החלב החוצה. ורק פרושים מחמירים בזה, כי באמת אין מקום לאסור את מעט החלב, הנותר לאחר קריעה והטחה, ואינו יוצא החוצה, כמו בבישול.
אם לא נתייבש הכחל תחלה – אבל אחר שהתייבש הכחל, הרי לא נותר בו חלב כלל. על כן גם הפרושים מתירים, להכין פשטידת כחל.
הקדמה לדבריו האחרונים של הרמ"א – אפיית מאכל בתנור, מטבע הדברים, מוציאה ריח מן התנור. אפיית בשר ואיסור בו־זמנית, או בשר וגבינה, בתנור אחד, מעורר חשש, לחדירת ריח של מאכל אחד לחברו. אמנם בדיעבד, הריח אינו אוסר. אבל לכתחילה יש נראות של תערובת, על כן אסרו חכמים לכתחילה, לאפות יחד, היתר ואיסור, או בשר וגבינה,. כפי שיבואר בסימן קח.
בתנור קטן – מדובר במי שרוצה לאפות שתי פשטידות. אחת של בשר, ואחרת של כחל. שתיהן מונחות בתנור אחד, ואינן נוגעות זו בזו. מלמדנו הרמ"א, כי למרות ששניהם בשר, והחלב הבלוע בכחל אינו אוסר, לכתחילה אסרו לאפותם יחד, כמו שאפיית היתר ואיסור יחד, באותו תנור, נאסרה לכתחילה. מעיקר הדין, היה מקום להתיר זאת. כי הכחל, אינו איסור, ואינו גבינה, אלא בשר. ואחרי קריעה וטיחה, אין מקום לחשוש לריח חלב זה. וגם בדברי הרמ"א כאן מבואר, שזו חומרה בלבד. ובתנור גדול, אין לחשוש כלל לריח, ומותר לאפות הבשר והכחל ביחד.
יש להניח אחד בפי התנור – האחד יונח בעומק התנור. והאחר יונח קרוב לפתח התנור, משם יוצאים הריחות. מיקומים אלו מסירים כל חשש לבליעת ריחות.

סעיף ג'

(מו) ^יאמותר לחתוך כחל רותח (מז) בסכין שחתכו בו בשר (מח) (וכל שכן כחל חי, אף על פי שהוא מלא חלב) (מט) (תא"ו ני"א). וכן מותר לחתוך בשר בסכין שחתכו בו כחל (נ). וכן הדין לאכול זה בכלי שאכלו בו זה (נא). הגה: והוא הדין לצלות זה בשפוד שצלו בו זה (נב). והוא הדין דמותר להניחו בקערה עם בשר צלי, אפילו שניהם חמים, דלאחר צליית הכחל דינו כשאר בשר לכל דבר (נג) (ב"י בשם הרשב"א והארוך). ודוקא שנצלה כדינו, דהיינו שקרעוהו תחלה שתי וערב וטיחה בכותל. אבל אם עבר וצלאו בלא קריעה, או קריעה מועטת, כל דברים אלו לכתחלה אסורים (נד) (טור וב"י), ובדיעבד הכל מותר (נה). ואם קרעוהו כדינו וּצְלָאוֹ, אף על פי שמצא אחר כך גומות מלאות חלב, אין לחוש (ארוך כ' י"ח). וכן אם הניחו כך שלם, קודם צלייתו, עם חלבו יום שלם, מותר. ולא אמרינן כבוש כמבושל בכי האי גונא (נו) (שם) ^(*).

^יאתוספות והרא"ש שם והרשב"א בתורת הבית ושאר פוסקים. ^(*)דחֲלַב־ שְׁחוּטָה הוא מדרבנן.

הקדמה לסעיף – כבר למדנו כי הכחל הוא בשר, בתוכו כנוס חלב, שאינו מוגדר חלב מעיקר הדין. אלא שהחמירו בו חכמים לכתחילה, לקורעו, ולהוציא את חלבו, בטרם יבושל. בסעיף זה נלמד על ההבדל בין מי שחתך בסכינו בשר, אחר שחתך בו כחל. לבין מי שחתך בסכינו בשר, אחר שחתך בו גבינה.
מותר לחתוך כחל רותח – ובלבד שטרם בישולו או צלייתו, נקרע כדין, וגם הוטח בכותל. אך במקרה שלא נקרע כדין, יש לחשוש שהבשר הבלוע בסכין, יחדור אל החָלָב שבתוך הכחל.[3]
שחתכו בו בשר – כי אין בכחל זה חלב, ואין מה לחשוש. ומה שאסרו לבשלו עם בשר, אין זו אלא חומרה, ולא עיקר הדין. ולגבי חיתוך בסכין, אין טעם להחמיר.
אף על פי שהוא מלא חלב – כי הוא צונן, ובצונן אין בליעה ואין פליטה.
בסכין שחתכו בו כחל – ובלבד שבְּעֵת החיתוך, היה כחל זה קרוע כדין, וכבר הוטח בכותל[4].
בכלי שאכלו בו זה – כי גם הכחל הוא בשר.
בשפוד שצלו בו זה – גם המחבר מסכים לזה.
דינו כשאר בשר לכל דבר – כלומר, מחמירים אנו אמנם, שלא לצלות כחל מעל בשר, שמא יחדור החלב, העלול לזוב מן הכחל, אל הבשר. אבל אחר צלייתו, נשאב החלב כולו החוצה, וסר כל חשש.
כל דברים אלו לכתחלה אסורים – כי עדיין יש בו חלב.
ובדיעבד הכל מותר – כעיקר הדין מן התורה, שלא נאסר חלב שבכחל.
ולא אמרינן כבוש כמבושל בכי האי גונא – כבר ראינו, בהקדמה לסימן פז, כי מאכל היתר שנכבש עם דבר איסור למשך 24 שעות, דינם כאילו התבשלו יחד. מסביר כאן הרמ"א, כי שונה דין החלב, שבתוך הכחל. ולכן אף אם ישרה יחד עם בשר הכחל 24 שעות, לא ייאסר. כי מעיקר הדין, הוא אינו 'איסור'.

סעיף ד'

^יבלצלות כחל או למולחו עם הבשר (נז), דינו כדין צליית או מליחת כבד עם בשר (נח). ויש מי שמתיר למלוח כחל על הבשר (נט). הגה: ואין למולחו עם בשר (ס); אבל בדיעבד, בכל ענין מותר (סא). (ארוך כלל י"ח). עור הקיבה (סב), לאחר שהוסר חַלָבוֹ מתוכו והודח, יש לו דין שְׁאָר בשר ומותר למלחו עם שְׁאָר בשר, ואין לו דין כחל כלל (סג) (שם).

^יבמהא דדרש (אמימר) [מרימר] וכו' שם דף קיא, א.

למולחו עם הבשר – בטרם יבושל בשר או כחל, יש למולחם או לצלותם, כדי להפליט את דמם.
כדין צליית או מליחת כבד עם בשר – מליחת כבד והנחתו מעל הבשר, אסורה לכתחילה, כי הדם הנפלט מהכבד, יזוב על הבשר וייבלע בו. אבל מליחת בשר מעל הכבד, מותרת, כי הכבד לא יבלע את הדם המזרזף מעליו. כאן מבהיר המחבר, כי לכתחילה, ובדומה למליחת כבד מעל בשר, אסור לצלות כחל מעל בשר. כי החלב עלול לזוב מהכחל על הבשר, ולהיבלע בו. אבל בשר הנצלה מעל פיסת כחל, אין כל חשש.
שמתיר למלוח כחל על הבשר – המליחה מחממת את הבשר הנמלח, ויש מקום להימנע ממליחת הכחל מעל הבשר, כדי שלא יזוב החלב שבכחל, על הבשר, וייבלע בתוכו. אמנם יש מי שמתיר, כי מדובר בכחל שנקרע והוטח בכותל, ואין בו חלב. אלא שדין זה אינו אלא חומרה, הלכך אין להוסיף חומרה על חומרה. למעשה, צריך להימנע, כדעה המובאת במחבר כאן.
ואין למולחו עם בשר – כי החלב הזב מן הכחל, נראה כחודר באמצעות חום המליחה, אל הבשר.
בכל ענין מותר – כפי עיקר הדין.
עור הקיבה – לפעמים, מוצאים חלב, בתוך קיבת בהמה.
ואין לו דין כחל כלל – כי בכחל יש חלב אמיתי, אלא שאינו נאסר. אבל החלב שבקיבה, עבר הליך עיכול, ואינו עוד 'חָלָב'. מלבד זאת, החלב אינו בלוע ברקמת בשר הקיבה, אלא נוכח בחללו הפנימי. ולאחר הדחת הקיבה, אין אפילו טיפת חלב בתוך הקיבה, ודינו ככל בשר אחר.

דיני כְּחָל (צ)

חלב בהמה שחוטה אסור לאוכלו, מדרבנן, עם בשר [א].
על כן אסרו חכמים לאכול את הכחל, מפאת החלב הכנוס ובלוע בתוכו [א].
אמנם לאחר שקרעו אותו, והוציאו את כל החלב שבו, מותר לבשלו ולאוכלו [א].

[1] מחלוקת זו קשורה למחלוקת שתובא להלן בסימן צב, שם סבור המחבר, כי רק איסור 'בשר בחלב' מן התורה, הופך את המאכל כולו לאיסור, ומגדירו "חתיכה עצמה נעשית נבלה" (ובקיצור חנ"נ). אבל בשאר איסורים, או בחלב שנאסר רק בגזירה דרבנן, לא אומרים "חתיכה עצמה נעשית נבלה", ועיין בסימן צב, שם ילובן דין זה.

[2] אבל הספרדים לא קיבלו חומרה זו, עיין כף החיים אות יב.

[3] לפי המציאות של זמנם, שהיו הכלים בולעים ומפליטים את הבלוע בהם.

[4] יש גם פוסקים שהקילו בזה, אף אם לא נקרע הכחל. ובימינו יש מקום לסמוך עליהם, בגלל שבמציאות, הכלים אינם בולעים, בשונה מן הכלים שהיו בעבר, ונרחיב בעניין בהמשך.