הלכות תערובות

סימן ק"א

דין חתיכה הראויה להתכבד, ובו ט' סעיפים.

בסימן זה אנו לומדים כלל נוסף הנוגע לדברים שאינם בטלים והוא, "חתיכה הראויה להתכבד". כלומר, חתיכת מאכל חשוב, שמפאת גודלה וטיבה, ראוי לכבד בה אורח. חתיכה כזו, אי אפשר לומר שהיא כמי שאינה, עקב חשיבותה, לכן היא אינה בטילה. ואף שמן התורה, אין הבדל בין חתיכה חשובה לאיננה, וכל מיעוט בטל בתערובת בשישים, או יבש ביבש ברוב. בכל זאת, גזרו חכמים שחתיכה הראויה להתכבד, לא תתבטל, והתערובת כולה תיאסר. ואולי אפשר להסביר טעם גזירה זו, כי הנה אנו רואים, שכאשר נאבד לאדם דבר חשוב, הוא טורח ומרבה לחפש אותו, אף שלעומת כל מה שיש לו, ערך האבדה הוא דבר זניח. נמצא כי דבר חשוב בעיני הבריות, אינו בטל, כי הוא חשוב להם. ואם בדיני איסור מבטלים דבר חשוב, יחשבו הבריות כי דיני איסור אינם חמורים כל כך. מה שאין כן בדבר שאינו חשוב, שאם אבד לו, אינו רודף אחריו. לכן אין חשש אם האיסור יתבטל בהיתר. כי גם אם באמת קיים דבר איסור בהיתר, הוא הרי אינו נחשב למאומה, ולא יבואו לזלזל באיסורים.

להלן בסימן ק"י נלמד דין דומה מאד והוא, שיש דברים הנמכרים רק במנין, ואינם בטלים. והנאמר שם ישלים את הנלמד כאן. עוד נלמד כאן, כי בעלי חיים אף הם אינם בטלים, כי גם הם מוגדרים חתיכה הראויה להתכבד. ונסבירם, בעזרת השם, כל אחד במקומו.

להבנת הסעיפים האחרונים כאן, צריך להקדים, שאחד מאיסורי אכילה הוא בשר "טרף". כלומר, בשר בהמה כשרה, שיש בה מום. ובזמן חז"ל, בהמות שהיו בהם מומים אלה, לא יכלו לחיות למעלה משנה. איסור אכילתם נלמד מן הפסוק "ובשר בשדה טרפה, לא תאכלו" (שמות כב, ל). קיימים סוגי טריפות רבים, וכולם נמנו בהלכות טריפות.

סעיף א'

^אחתיכה הראויה להתכבד דינה כבריה, דאפילו באלף לא בטלה (א). ^בואפילו אם היא אסורה בהנאה (ב), כיון שאם תתבטל היתה מותרת וראויה להתכבד (ג). הגה: ואפילו אינה אסורה רק מדרבנן, אינה בטילה (ד) (ב"י בשם הרמב"ם). ואם הוא ספק אם ראויה להתכבד או לא, אזלינן לקולא (ארוך כלל כ"ה) אפילו היא אסורה מדאורייתא (ה).

^אמסקנת הגמרא אמתניתין חתיכה של נבילה וכו' חולין דף ק, א. ^בתוס' והרא"ש והר"ן שם ממשנה דאלו אסורים וכו' ובשר בחלב וכו' עבודה זרה דף עד, א.

• דאפילו באלף לא בטלה – מפאת חשיבותה. זו כאמור, חומרה של חכמים.
• ואפילו אם היא אסורה בהנאה – והיה מקום לומר, שכיון שאינה ראויה לכלום, הרי היא כמי שאינה.
• היתה מותרת וראויה להתכבד – לכן גם בעודה אסורה בהנאה, דנים אותה כחתיכה חשובה, ואינה בטלה.
• אינה בטילה – אין כאן איסור תורה, משתי סיבות. ראשית, זו חתיכה שנאסרה מדרבנן. שנית, אי ביטולה של הראויה להתכבד, גם הוא חומרה של חכמים. למרות זאת, גזרו חכמים ואסרו תערובת כזו, אף שיש בה שישים. כי לאחר שנאסרה חתיכה מדרבנן, היא אסורה לגמרי. ובעיני המתבונן, אם זו חתיכה חשובה, אין היא בטלה. מה לי אם איסורה דרבנן, ומה לי אם הוא מן התורה. והמחבר מסכים לחומרה זו.
• אפילו היא אסורה מדאורייתא – ככל ספק דרבנן, שהולכים לקולא. ואין להתבלבל בין ודאי איסור מדרבנן שנאסר משתי סיבות, ונותר באיסורו. לספק איסור דרבנן, שדינו לקולא.

סעיף ב'

^גאין לה דין חתיכה הראויה להתכבד, אלא אם כן איסורה מחמת עצמה, כגון נבלה ובשר בחלב; אבל אם נאסרה מחמת שקבלה טעם מאיסור ולא היה בה שישים לבטלו, אפילו למי שסובר חתיכה עצמה נעשית נבלה (ו) אין לה דין חתיכה הראויה להתכבד (ז). הגה: ואפילו חתיכה שלא נמלחה, בטלה, דאין איסורה מחמת עצמה רק מחמת דם הבלוע בה (ח) (שם ת"ה סי' ק"ע). כל חתיכה שלא נאסרה רק כדי קליפה, בְּטֵלָה, דהרי הקליפה אינה ראויה להתכבד (ט) (סברת התוספות ובהגהות ש"ד).

^גהרא"ש שם וכך כתב הרשב"א והר"ן ושאר פוסקים. והטעם לפי שאין איסור שבה ראוי להתכבד. והא דבשר בחלב אם היא ראויה להתכבד אינה בטילה, שאני התם, כיון שנתבשלו זה עם זה, חזר הכל כגוף אחד, כמו שציינתי לעיל, סימן צב סעיף ד.

• שסובר חתיכה עצמה נעשית נבלה – וכל החתיכה הפכה לגופו של איסור, עד שצריך 60 נגד כולה, ולא די בשישים נגד הבלוע.
• אין לה דין חתיכה הראויה להתכבד – כי אין דנים אלא על האיסור שנבלע, והוא אינו חתיכה חשובה.
• מחמת דם הבלוע בה – והדם אינו חשוב.
• הקליפה אינה ראויה להתכבד – כגון חתיכת בשר חם מכובדת, שנגעה בגבינה, אבל לא נתבשלה עמה, ונאסרה כדי קליפה. חתיכה זו, לו תיפול בתערובת, בטילה ב-60. כי רק חלקה החיצוני נאסר, והוא אינו חשוב.

סעיף ג'

^דתרנגולת בנוצתה שנתערבה באחרות, בְּטֵלָה, שהרי אינה ראויה להתכבד לפני האורחים כְּמוֹת שהיא (י). ואף על פי שאחר שנתערבה הֵסִירוּ הנוצה (יא). ^הוכן לא חשיבה ראויה להתכבד אלא אם כן היא מבושלת (יב). ^ווכן כֶּבֶשׂ שלם (יג) או חתיכה גדולה יותר מדאי, לא חשיבה ראויה להתכבד, שאין דרך ליתן לפני האורח כֶּבֶשׂ שלם או חתיכה גדולה יותר מדאי (יד). ^זויש חולקים בכל זה (טו). הגה: וכן נוהגין (טז), מלבד תרנגולת בנוצתה דמחוסרת מעשה גדול, דנוהגים בה שהיא בטילה (יז) (טור בשם י"א ובמרדכי ובש"ד). וכן רגלים או ראש שלא נחרכו משערן (יח). אבל אם כבר נחרכו, חשיבי חתיכה הראויה להתכבד, אפילו לא נמלחו עדיין (יט). ואפילו כבש שלם אינו בטל (בהגהות ש"ד). מיהו רגלים של עופות, מלבד רגלי אווז, וכן רגלי בהמה דקה במדינות אלו, לא חשיבי כלל, ובטלים. ראש של עופות אינו חשוב, ובטל (כ) (ארוך כלל כ"ה).

^דטור בשם אביו הרא"ש בשם יש אומרים שם בסוף פרק גיד הנשה ורשב"א ור"ן ועוד פוסקים וכן כתב הסמ"ק וש"ד בשם מעשה בא לפני ר"ת. ^השם בפסקיו. ^ושם וכן כתב הרשב"א בת"ה והר"ן ז"ל. ^זטור בשם אביו הרא"ש.

• כמות שהיא – על כן אינה חשובה.
• הֵסִירוּ הנוצה – מן התרנגולת. כי רגע נפילתה בתערובת, הוא הקובע, ואז לא היתה חשובה.
• מבושלת – כי בשר חי אינו מוגש לאורחים.
• כֶּבֶשׂ שלם – שנשחט וטרם נמלח, אינו מוגדר ראוי להתכבד. אבל כבש חי, מוגדר דבר חשוב, ואינו בטל. כפי שבעזרת השם נלמד, בסימן קי סעיף א.
• חתיכה גדולה יותר מדאי – על כן אין לה חשיבות.
• חולקים בכל זה – לדעתם יש להחשיב גם בשר חי או חתיכה גדולה מדאי , חתיכה הראויה להתכבד, ואינם בטלים.
• וכן נוהגין – להחמיר ולהחשיבם, דבר הראוי להתכבד.
• דנוהגים בה שהיא בטילה – לדעה זו, גם כבש שלם שנשחט ועורו לא הופשט, אינו ראוי להתכבד. כי בטרם יוגש בשרו, נדרשת עבודה רבה בהכנתו, ואינו ראוי להתכבד.
• שלא נחרכו משערן – אי חריכת השיער, מגדירה חתיכות אלו כאינן ראויות להתכבד. ואם התערבו ביבש, הרי הם בטלים ברוב. ואם התערבו בתבשיל, הרי הם בטלים בשישים.
• אפילו לא נמלחו עדיין – כי המליחה נחשבת מעשה קל.
• אינו חשוב, ובטל – כי המציאות מוכיחה, שחלקים אלה אינם מוגשים לאורחים.

סעיף ד'

(כא) ^חשומן הַכַּנְתָּא (כב) אינו ראוי להתכבד (כג). (אבל עור שומן אווז, מִקְרֵי ראוי להתכבד (כד). ואינו בטל) (שם).

^חב"י בשם מצא כתוב ואו"ה.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה ושאחריו מדגימים מאכלים שונים, שאינם חשובים. דוגמאות אלו, היו אמנם רלוונטיות רק למקומם וזמנם. ובכל זאת, דינם רלוונטי לכל זמן, ולכל מקום, בנוגע למאכל שנהוג לכבד בו.
• הַכַּנְתָּא – המעיים הדקים.
• אינו ראוי להתכבד – כי אנשים אינם רגילים לאכול פיסות שומן.
• מִקְרֵי ראוי להתכבד – זו דוגמא שאינה מצויה בימינו, אך מדברי הרמ"א עולה, כי בזמנו ובמקומו, היה זה מאכל חשוב[1].

סעיף ה'

^טקורקבן וכן שאר בני מעיים, אינם ראויים להתכבד (כה).

^טטור בסימן קיד וסמ"ג לאוין קמ"א בשם הרב יהודה.

• אינם ראויים להתכבד – כי אין רגילות לכבד בהם אורחים.

סעיף ו'

^יהא דבריה וחתיכה הראויה להתכבד לא בָּטְלֵי, דוקא בעודם שלמים, אבל אם נחתכו (כו) או נתרסקו עד שנאבדה צורתן (כז), בָּטְלֵי, דְּתוּ לֹא חֲשִיבֵי (כח). ואפילו אם נתרסקו לאחר שנתערבו עם ההיתר (כט). (ואפילו לאחר שנודע התערובת (ל)) (הגהת ש"ד וד"ע לאפוקי או"ה). ^יאוהוא שנתרסקו שלא במתכוין לבטל האיסור. אבל אם נתכוין לכך, אסור למרסק, אם הוא שלו, וכן למי שנתרסק בשבילו (לא). (ואין חילוק בין נתערבו במינם או שלא במינם) (לב) (ד"ע ומשמעות הפוסקים ולאפוקי או"ה).

^יהרא"ש בסוף פרק גיד הנשה מהא דריסק תשעה נמלים ואחד חי וכו' מכות דף טז, ב ובשם תשובת הרי"ף ובשם התוס' וכן כתב הרשב"א והר"ן שם. ^יאהרא"ש והר"ן מהא דציינתי בסימן צט סעיף ה.

• אם נחתכו – וכבר אינם שלמים.
• עד שנאבדה צורתן – אף שלא נחתך מהם דבר.
• בָּטְלֵי, דְּתוּ לֹא חֲשִיבֵי – תרגום: הם בטלים, כי אינם חשובים עוד.
• נתרסקו לאחר שנתערבו עם ההיתר – דין זה חשוב מאד למעשה, בנוגע למרקחת פירות, או גלידה מפירות מרוסקים. כי גם אם קיים חשש, שהפירות לא נבדקו כראוי, ואולי אינם נקיים מחרקים, בכל זאת אין לחשוש לאיסור. כי אם היה איזה חרק, הוא מן הסתם התרסק בבישול, ובטל ב-60.
• ואפילו לאחר שנודע התערובת – אף שתערובת זו נאסרה, משנודע שהתערב בה איסור. בכל אופן, אם נתרסק האיסור בשוגג, הרי היא מותרת.
• וכן למי שנתרסק בשבילו – כי אסור לבטל איסור לכתחילה.
• בין נתערבו במינם או שלא במינם – דברים אלה של הרמ"א מתייחסים לעיקר דין "חתיכה הראויה להתכבד", שאינה בטלה. ובא לומר שלא משנה אם נתערבו חתיכות כאלה במינם, ומן התורה דינם "בטל ברוב", כי למרות זאת מפאת חשיבותן, הן אינן בטלות כלל. ובין אם נתערבו שלא במינם, והם יותר משישים, ואינם נותנים טעם כלל, שאינם בטלים.

סעיף ז'

^יבאם נחתכה חתיכה אחת, אין תולין לומר של איסור נחתך, ומתבטל, ויהיו כולן מותרות (לג), אלא אותה שנחתכה בלבד, מותרת ממה נפשך. אם היא של איסור, אף כולן מותרות (לד). ואם אינה של איסור, הרי היא מותרת (לה). ואפילו נחתכו רובן, אין תולין לומר שהאיסור מהרוב שנחתכו, אלא כל הנחתכות מותרות, והשלימות אסורות (לו).

^יבהרא"ש והר"ן שם.

• ויהיו כולן מותרות – דין חתיכה הראויה להתכבד הוא מדרבנן, והיה מקום לתלות, שאם אחת נחתכה, הרי זה האיסור שנחתך, ויש כאן ספק דרבנן, ולקולא [אם אכן ארע הספק בנפילת החתיכה, שלא נודע אם נפלה שלימה או חתוכה, בזה אומרים ספק דרבנן לקולא]. אבל הואיל והספק התעורר רק אחר שנאסרה התערובת, וההיתר יינתן רק אם ייקבע שהאיסור הוא שנחתך, בזה לא הקילו חכמים.
• אף כולן מותרות – כי יש שישים נגדה, ולא נתנה טעם, והיא כבר אינה חתיכה הראויה להתכבד.
• הרי היא מותרת – ואם תשאל, כיצד ניתן להתיר חתיכה זו, הלא אם איסור היא, האיסור בעינו, גם אם יש 60 כנגדו. התשובה היא, שחתיכה זו, יש רק ספק אם אסורה אם לאו. ואם אכן יש בתערובת 60 כנגד החתיכה האסורה, אין לאוסרה. כי הכלל הגדול הוא, שיש ללכת אחרי הרוב. כל שכן כאן, שיש יותר מ-60 חתיכות. אמנם שאר החתיכות, אסורות.
• והשלימות אסורות – אף שאפשר לומר, שהאסורה שוכנת בין רוב החתוכות, ומדוע לא נתיר את השלימות? אין לומר כך. הואיל והתערובת נאסרה, לפני שהחתיכה נחתכה. ובלתי אפשרי לחזור ולהגדיר תערובת זו 'היתר', כל זמן שכולה בפנינו[2].

סעיף ח'

^יגקוּרְקְבָן שנמצא נקוּב (לז), ונתערבה אותה תרנגולת עם אחרות (לח), מדמין שומן שבקורקבן לשומן התרנגולת של מקום חיבור הקורקבן, ואם דומים לגמרי, מכשירים האחרות (לט). (וכן כל כיוצא בזה).

^יגהגהות מיימוניות בפרק ז מהלכות שחיטה בשם מעשה בא לפני רבי וכו' מהא דציינתי לעיל בסימן פג סעיף ד (והג"א ריש פרק אלו טריפות בשם א"ז).

• שנמצא נקוב – נקב זה, אוסר (מטריף) את בשר העוף.
• עם אחרות – כבר ראינו, כי תרנגולת נחשבת חתיכה הראויה להתכבד. על כן, כולן אסורות.
• מכשירים האחרות – כי מסתבר מאוד, שהתרנגולת שנטרפה, היא זו שאותרה. ואין לחשוש, שמא טעו בהשוואה. כי אין להחמיר בדין, שכולו מדרבנן.

סעיף ט'

^ידראש כֶּבֶשׂ שנמצא טריפה (מ), ולא נודע מאיזה כֶּבֶשׂ הוא, והקיפוּ (מא) הראש, לצוָארוֹ של אחד מהכבשים, ונמצאו החתיכות דומות, ומכוונות יפה, יש לסמוך על זה להתיר האחרות (מב).

^ידתרומת הדשן סימן קעט.

• שנמצא טריפה – כגון שניקב המוח, וכל הכבש נאסר מדין טריפה.
• והקיפוּ – פירוש, קירבו.
• להתיר האחרות – כי מסתבר מאוד, שזה הכבש שנטרף.

דין חתיכה הראויה להתכבד (קא)

• "חתיכה הראויה להתכבד". כלומר, חתיכת מאכל חשוב, שמפאת גודלה וטיבה, ראוי לכבד בה אורח, אינה בטלה בשישים, וזו חומרה של חכמים [א].
• דין חתיכה הראויה להתכבד חל על חתיכה האסורה מפאת עצמה, ולא על זו שאסורה בגלל שבלעה איסור [ב].
• ספק אם החתיכה נחשבת ראויה להתכבד או לא, יש להקל בה כבכל ספק דרבנן [א].
• חתיכה הראויה להתכבד שנחתכה או נקצצה, אינה אוסרת בפחות משישים [ו].

[1] המפרשים הסבירו (ראה ט"ז וש"ך בנקודות הכסף), שעור שומן האווז הוא חתיכה גדולה, שאינה ראויה לאורחים, אבל נהגו לטגנו בשמן. ואחר הטיגון, פרסו אותו לחתיכות קטנות, שגם הן אינן ראויות להתכבד, כל אחת בנפרד. לפי דבריהם נמצא, כי לדעת הרמ"א, הואיל ומקורם של הפרוסות הקטנות הוא בחתיכה גדולה, ומחלקים לכל אחד מן האורחים, מספר פרוסות מן החתיכה הגדולה, לפיכך יש חשיבות לפרוסות אלה. אמנם האחרונים נחלקו עליו. ובעוניי נראה פשוט, שמדובר בסוג מאכל, שבזמן הרמ"א ובמקומו, נחשב חשוב.

[2] כתבנו "כל זמן שכולה בפנינו", כי אם ארע בדרך כלשהי, שחלק מן התערובת יצא ממנה, כגון שנפלטה חתיכה אחת, אנו תולים, שחתיכת האיסור נפלה. כמו שמובא בגמרא (זבחים עד, א), בדין חבית של תרומה, שנתערבה במאה חביות, ונפלה אחת מהן לים המלח, שהדין הוא, הותרו כולן, משום – "דאמרינן, הך דאיסורא נפל". ולהלן בסימן קיא סעיף ד משמע, שהמחבר פסק כן להלכה.