הלכות תערובות

סימן ק"ב

דין דבר שיש לו מתירין, ובו ד' סעיפים.

דבר שיש לו מתירים, הוא דבר שעכשיו אסור, ובהמשך ייהפך להיתר. כגון טבל, שאפשר להפריש עליו תרומות ומעשרות, ולהתירו באכילה. סימן זה מחדש, כי דיני הביטול אינם חלים על דבר שיש לו מתירים, והיא חומרה שהחמירו חכמים.

שני הסברים ניתנו לדין "דבר שיש לו מתירין, אינו בטל". רש"י פירש (ביצה ג, ב ד"ה ואפילו): "הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן – לא יאכלנו באיסור, על ידי ביטול". וצריך להבין מהו האיסור בדבר, הלא אם הדבר בטל – אין כאן איסור. אלא פירוש דבריו: סוף סוף האיסור מצוי בתערובת, אלא שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואיך ייאכלו מאכלים, אם נצטרך לחשוש לאיסור, אפילו במשהו? אולם כשיש אפשרות קלה להימנע מאיסור, ללא הפסד, לימדונו חכמים שראוי להמתין, כי הלא, יש כאן גוף של איסור.

ההסבר השני הוא, שביטול שייך רק, כשהאיסור וההיתר שונים זה מזה. ואמנם גם "מין במינו" בטל, אך זה משום שיש ביניהם שוני: האחד אסור, והשני מותר. אבל אם האיסור יהפוך להיתר, אין כל הפרש בין האיסור להיתר, ולא שייך בהם דין ביטול (על פי הר"ן נדרים כב, א). לפי טעם זה, אין לאסור דבר שיש לו מתירים, כשנתערבו מין בשאינו מינו.

הלכה למעשה, שני הטעמים התקבלו לקולא, כפי שבעזרת השם יוסבר.

סעיף א'

^אכל דבר שיש לו מתירין, כגון ביצה שנולדה ביום טוב (א), שראויה למחר, אם נתערבה באחרות, בין שלימה (ב) בין טרופה (ג), אינה בטלה אפילו באלף. ^בואפילו ספק אם נולדה ביום טוב, ונתערבה באחרות, אסורות (ד). ^גואם נתערבה בשאינה מינה, בְּטֵלָה בשישים (ה) (טור וש"ד ותשו' הרא"ש ור' ירוחם והגהות ש"ד ורש"ל ורוקח וכנ"ד סמ"ג וסמ"ק בהל' יום טוב וכ"כ או"ה כלל כ"ו בשם סמ"ג ות"ח כלל מ"ג ולא כב"ח וסמ"ק סימן רי"ד וכ"מ באגודה ומרדכי ריש ביצה בשם ראבי"ה וכ"כ טא"ח סימן תקי"ג והאגור בשמו והאו"ה כלל כ"ה בשם מרדכי ריש ביצה בשם ראבי"ה ולא כב"ח). הגה: מיהו אם לִבְּנוּ בה מאכל (ו), או נתנו בקדירה לתקן הקדירה, כגון שמלאוה בתרנגולת (ז), אינה בְּטֵלָה (ח) (הגהת ש"ד ובארוך) ועיין באורח חיים סימן תקי"ג (ט).

^אביצה דף ג, ב ובכמה דוכתי. ^בציינתיו בטור אורח חיים סימן תקיג. ^גטור לדעת ר"ת כיון שלא נתכוין לבטלה.

• ביצה שנולדה ביום טוב – חכמים אסרו לאכול ביום טוב, ביצה שנולדה בו ביום. אמנם בערב, מיד בצאת החג, מותר לאוכלה. טעם איסור ביצה זו [שנולדה ביום טוב], הוסבר באורח חיים סימן תקיג.
• בין שלימה – וצריכה לכאורה להתבטל ברוב.
• בין טרופה – ביצה נוזלית, שדינה להתבטל בשישים.
• אסורות – ואף שדין "דבר שיש לו מתירים" הוא איסור דרבנן, וכלל בידינו, שספק דרבנן לקולא, החמירו חכמים גם באיסור דרבנן. כי היות ויכול לאוכלו בהיתר, מדוע יאכלנו באיסור.
• בְּטֵלָה בשישים – חומרה זו, שהביצה אינה בטילה בתערובת, היא דווקא בתערובת מין במינו. אבל באינו מינו, היא בטילה. כי דבר שאין לו מתירים נתחדש רק בתערובת מין במינו, ששניהם דומים, ובזה לא שייך ביטול. אבל באינו מינו, כיון שהם שונים, הם כן בטלים, מן הטעם השני שהובא בהקדמה.
• לִבְּנוּ בה מאכל – הביצה שימשה לשיפור חזות המאכל.
• כגון שמלאוה בתרנגולת – לשיפור ניחוח המאכל.
• אינה בְּטֵלָה – אף שזה מין בשאינו מינו, ומשום שבאה לצורך המאכל. ואין זה דומה לאיסור שנפל בטעות למאכל, ואין כל צורך בו.
• ועיין באורח חיים סימן תקי"ג – סעיף ג, שם פסק המחבר, שאם לבנו מאכל עם הביצה, היא אינה בטילה[1].

סעיף ב'

^דיש מי שאומר שלא אמרו דבר שיש לו מתירין אלא כשהמתיר עתיד לבא על כל פנים (י), או אם המתיר בידו לעשותו בלא הפסד (יא), אבל דבר שאינו בידו, ואינו ודאי שיבא המתיר, אינו בדין דבר שיש לו מתירין. לפיכך, ביצה של ספק טריפה שנתערבה באחרות (יב), אינו בדין דבר שיש לו מתירין, לפי שאין המתיר בודאי ואינו בידו (יג).

^דטור בשם הרשב"א בת"ה מדין ביצה שנולדה ביום טוב, שהיא מותרת לערב על כל פנים, ומדין הטבל שנתערב בפירות מעושרים שיכול הוא להפריש על הטבל שנתערב, מן הטבל שלפניו, שעדיין עתיד לתקנו וכו'.

• עתיד לבא על כל פנים – כמו ביצה שנולדה ביום טוב, שצאת החג המתירה, וודאי תגיע. וכגון פירות שנשרו מעצמם בשבת, אשר לקיטתם נאסרה. וצאת שבת המתירה, ודאי בא תבא.
• עתיד לבא על כל פנים – כגון טבל, שהם פירות האסורים באכילה, מאחר ולא הופרשו מהם תרומות ומעשרות. ובידו להפריש, בכל רגע נתון.
• שנתערבה באחרות – ביצת תרנגולת טריפה, אסורה באכילה. ואם אנו מסופקים בדין התרנגולת שהטילה הביצה, אם היא טריפה אם לאו, הלא ייתכן שנתיר אותה. כי בעל חי טריפה, אינו יכול בדרך הטבע לחיות, מעבר ל-12 חודש. ואם יתברר שהיא מתקיימת יותר מ-12 חודש, סימן שאיננה טריפה, והביצה תהיה מותרת. עם זאת מבהיר כאן המחבר, כי ביצה כזו אינה מוגדרת "דבר שיש לו מתירין", כי אין וודאות שתיהפך למותרת.
• שאין המתיר בודאי, ואינו בידו – אחת הסיבות שהחמירו לגבי "דבר שיש לו מתירין" היא, כיון שאם ניתן להמתין מעט ולאכול דבר זה בהיתר, מדוע לסמוך על ביטול ברוב. אך כאשר אין וודאות שייווצר היתר, והוא לא יבוא בצורה אוטומטית, אין סיבה להחמיר. למעשה, הלכה כדעה זו, אף שפתח המחבר בלשון "יש מי שאומר".

סעיף ג'

^הכלי שנאסר בבליעת איסור, שנתערב באחרים ואינו ניכר, ^(*) בטל ברוב ואין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין (יד) (לפי שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו, וכל כיוצא בזה (טו)).

^ההרשב"א וטור סוף סימן קכב. ^(*) כאיסור יבש שנתערב ביבש ומבואר בסימן קט.

• שיש לו מתירין – אף שאפשר להתיר אותו, על ידי הכשרה.
• וכל כיוצא בזה – דברי הרמ"א, באים להסביר את דברי המחבר.

סעיף ד'

^ויש מי שאומר דלא שייך דבר שיש לו מתירין היכא שהמאכל מתקלקל (טז). הגה: הא דדבר שיש לו מתירין אינו בטל, היינו דוקא אם האיסור בעין, או שיש עדיין ממשות האיסור בתערובת. אבל טעמו, בטל (יז) (טור א"ח סי' תקי"ג ובארוך והג"א סוף עבודת כוכבים ומהרא"י בשם מהרי"ח). וכן אם אין איסורו מחמת עצמו, בטל (יח). ולכן חתיכה שלא נמלחה תוך שלשה ימים (יט), אף על פי שיש אומרים דמקרי דבר שיש לו מתירין הואיל ומותרת לצלי (כ), אפילו הכי בטילה, דאין איסורה אלא מחמת דם הבלוע בה (תרומת הדשן סימן ק"ע). כל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב, הוא בטל (כא) אף על פי שהוא דבר שיש לו מתירין (בארוך כלל כ"ה בשם סמ"ג ומרדכי פ"ק דשבת). מי שנדר מדבר אחד ונתערב אחר כך, לדידיה מקרי דבר שיש לו מתירין (שם ובמיימון פ"ה דנדרים ובר"ן פ"ק ואו"ה והוא ש"ס ערוך פ"ז דנדרים דף נ"ט וירושלמי פ"ו דנדרים ומוסכם מכל הפוסקים), דהא אפשר לשאול על נדרו (כב). דבר שיש לו היתר וחוזר ונאסר, כגון חמץ בפסח, לא מקרי דבר שיש לו מתירין (כג) (מרדכי פרק כ"ש). ויש חולקין בזה. (רמב"ם פט"ו מהמ"א) ולא מקרי דבר שיש לו מתירין אלא אם כן הותר למי שנאסר, אבל אם נשאר לאחד לעולם אסור, אף על גב שמותר לאחרים כגון המבשל בשבת (כד), לא מקרי דבר שיש לו מתירין (ב"י בשם רבינו ירוחם).

^ומרדכי בפרק ב דפסחים בשם הרא"ש מפליז"א בשם ר"ת וכן כתב הרשב"א בריש ביצה ור"ן.

• היכא שהמאכל מתקלקל – כי אם יתקלקל, לא יוכל לאוכלו. במקרה זה, לא שייך לומר "המתן עד שתאכלנו בהיתר".
• אבל טעמו, בטל – בשישים. כי מה שהחמירו חכמים הוא רק לגבי ממשות איסור בתערובת.
• אין איסורו מחמת עצמו, בטל – כגון חתיכה כשרה הראויה להתכבד, שנבלע בתוכה איסור, ונאסרה. חתיכה זו אינה נחשבת חתיכה הראויה להתכבד, כי אין כל חשיבות לאיסור הבלוע. והמחבר מסכים לקולא זו[2].
• שלא נמלחה תוך שלשה ימים – והיא נאסרת, כי הדם לא נפלט מתוכה. ולאחר שלושה ימים, לא ניתן להוציאו במליחה.
• הואיל ומותרת לצלי – בשר שלא נמלח שלושה ימים, נאסר דווקא בבישול. אבל בצליה, הוא מותר באכילה. כי שלהבת האש, מפליטה את הדם.
• הוא בטל – המפרשים הסבירו[3], שהכוונה לדבר שכל איסורו חל רק אחרי שנתערב. אמנם הדוגמאות שנתנו לכך, אינם מעשיים בימינו.[4]
• דהא אפשר לשאול על נדרו – האוסר על עצמו דבר מה בנדר, יכול להתיר את הנדר. אם ילך לחכם, והלה ימצא עבורו פתח, ויקבע שנדר בטעות. במקרה זה, יכול בית דין של שלושה, להתיר את נדרו. על כן נחשב עבורו דבר האיסור, כ"דבר שיש לו מתירין".
• לא מקרי דבר שיש לו מתירין – אמנם למרות שאינו מוגדר "דבר שיש לו מתירין", אינו בטל בפסח. חכמים החמירו לגבי חמץ, בגלל שהתורה עצמה החמירה לגביו. הלא מן התורה, לא זו בלבד שאסור לאכול את החמץ, אלא אסור אפילו שיהיה בבעלותו. חומרה רבה זו נובעת מן העובדה, שהחמץ בכל ימות מותר, ואין האדם בודל ומתנתק ממנו. על כן החמירו בו מאד, בימי הפסח.
• כגון המבשל בשבת – תבשיל שהתבשל בשבת במזיד, נאסר על המבשל עולמית. אבל לאחרים מותר לאכול ממנו, במוצאי שבת. ואם התערב תבשיל זה ב-60 הרי הוא בטל, ומותר באכילה. כי לאותו אדם שנאסר עולמית, אין התבשיל מוגדר "דבר שיש לו מתירין". ולפיכך, גם לכולם אינו מוגדר "יש לו מתירין".

דין דבר שיש לו מתירין (קב)

• דבר שיש לו מתירין הוא דבר שעכשיו אסור, ובהמשך ייהפך להיתר. כגון טבל, שאפשר להפריש עליו תרומות ומעשרות, ולהתירו באכילה.
• דבר שיש לו מתירין, אינו בטל, וזה איסור דרבנן {א}.
• אפילו ספק דבר שיש לו מתירין, אינו בטל [א].
• דבר שהיתרו תלוי בטרחה רבה, אינו נחשב דבר שיש לו מתירין [ב].
• כלי שנאסר והתערב עם אחרים, אינו נחשב דבר שיש לו מתירין ובטל [ג].
• דבר שיתקלקל עד שיבוא היתרו, אנו נחשב דבר שיש לו מתירין [ד].

[1] נראה מפשט דברי הרמ"א ובית יוסף כאן, כמו גם מדברי המחבר, באורח חיים בסימן תקיג סעיף ג, שאינו בטל משום שנצטרפו במקרה זה שני הטעמים. כלומר הן בגלל שזו תערובת מין במינו, בגלל שהביצה מסייעת לחזותו החיצונית של המאכל, או לשיפור הריח. והן משום שזה דבר שיש לו מתירין. אבל באיסור אחר שאין לו מתירין, לא החמירו. אלא כל דבר המשפר את מראה האוכל או את ניחוח המאכל בטל בשישים, אם טעמו אינו מורגש.

אמנם יש סוברים, שדעת מרן להחמיר בכל אופן, בכל דבר שעשוי למראה או להשבחת ריח האוכל, והוא אוסר תערובת כזו מדין דבר שיש לו מתירין.

הלכה למעשה נראה, שנכון לכתחילה להחמיר כסברת המחמירים, בעיקר בדברים האסורים מן התורה. אבל בשעת הצורך, יש מקום להקל, בעיקר בדברים שאסורים מדרבנן. יש להוסיף, שלא קל להבחין בין דבר שבא לבשם, כלומר לשיפור הריח. לדבר שנותן טעם, כי הוא אסור, לכל הדעות. ולא משנה, איזו כמות ממנו הוכנסה לתערובת.

[2] כי אם הרמ"א הכריע כך, כל שכן שהמחבר יודה לזה. שהרי לפי הרמ"א, חתיכה עצמה נעשית נבלה, בשאר איסורים. כל שן שהמחבר יכריע כן, כי הוא סובר, שהחתיכה אסורה בגלל הבלוע בה, ואם מתערבת, די ב-60 כנגד הבלוע.

[3] הט"ז (סקי"א) והש"ך (סקי"ב).

[4] פירוש זה אינו ממש מתאים ללשון המחבר, כי הוא כתב "כל איסור שלא היה ניכר", משמע שהיה אסור, אלא שהידיעה על האיסור נודעה רק אחר שהתערב. ולפי הסברם של הט"ז והש"ך היה צריך לכתוב "כל דבר שלא היה אסור, קודם שהתערב". ונראה לי שדחקו לומר כן, כי אם נלך לפי ההבנה הפשוטה, הרי כמעט ולא יימצא הדין של "דבר שיש לו מתירים". כי שכיח מאוד שהתערובת נעשתה ללא שנודע על האיסור. כי אם היו יודעים על קיומו של האיסור, היו נזהרים שלא יתערב.