הלכות תערובות

סימן ק"ג

דין נותן טעם לפגם, ובו ז' סעיפים.

המושג "נותן טעם לפגם" פירושו, מאכל איסור שאינו ראוי למאכל, ונפל להיתר ופגם את טעמו. הכלל הוא, שההיתר אינו נאסר, כי אין האוכל נהנה מאיסור. כך למדו חכמים מן הפסוק (דברים יד) "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ". כלומר, בהמה שמתה ללא שחיטה (נבילה), תינתן לגר תושב הרשאי לאכול נבילה. אכן רק בעודה "נבילה" [וראויה למאכל], היא אכן איסור[1]. לא כן, אחר שנפסלה למאכל, שאינה מוגדרת יותר איסור. כאשר טעם הנבילה פגום במעט, יתחייב האוכלה מלקות. אבל אם נפגם טעמה לחלוטין, וכלל אינה ראויה למאכל, האוכלה פטור מעונש. ומכאן יצא הכלל הנזכר – מאכל איסור שיש הנאה באכילתו, הוא שאסור. הוסיפו חכמים ולמדו, כי אם יפגום טעם האיסור בטעם מאכל אחר, אפילו במקצת, הרי הוא בטל בתערובת, כי האוכל אינו נהנה מאיסור. פרטי דין זה, יתבארו בסימן זה.

סעיף א'

^אכל דבר שטעמו פגום, אינו אוסר תערובתו (א). ^בואפילו אין טעמו פגום מחמת עצמו, שבפני עצמו הוא מוטעם ומשובח, אלא שפוגם תערובתו, מותר (ב). הגה: מיהו דברים החשובים כבריה או כיוצא בה (ג), אם אינן פגומים בעצמן אף על פי שפוגמין התבשיל, אינן בטלים אפילו באלף (ד) (וכן כתב הארוך כלל ל"ב).

^אמשנה עבודה זרה דף סה, ב ויליף לה בגמרא דף סז, ב – סח, א דכתיב לא תאכל כל נבלה לגר אשר וגו' ואכלה נבלה הראויה לגר קרויה נבלה. ^במדין החומץ שנפל על הגריסין, שם במשנה. 

• אינו אוסר תערובתו – כי אין הנאה מן האיסור.
• שפוגם תערובתו, מותר – כי למעשה, אינו נהנה מן האיסור.
• או כיוצא בה – כגון חתיכה הראויה להתכבד, שדיניה פורטו בסימן הקודם. או דבר שבמנין, שדיניו יוסברו בעזרת השם בסימן קי.
• אינן בטלים אפילו באלף – כשהבריה עצמה פגומה, כגון שסרחה לפני נפילתה, היא אינה נחשבת איסור (אמנם בריה שטעמה פגום בטבעה, כגון שרץ, הרי אסרתו התורה, אף שאין אחד המוכן לאוכלו). ואינה אוסרת את התבשיל, מאחר וקלקלה את טעמו. אבל אם טעמה משובח ועירובה בהיתר הוא הפוגם את הטעם, המאכל ייאסר. כי הואיל והבריה עצמה מוגדרת מאכל, לא אכפת לנו שקלקלה את טעם התערובת. כפי שכבר למדנו, שבריה אינה בטלה אפילו באלף, אף שאינה מורגשת כלל[2].

סעיף ב'

^גפגם זה אין צריך שיפגום לגמרי עד שיהא קָץ לאכלו, אלא אפילו פוגם קצת אינו אוסר תערובתו (ה). ^דויש מי שאומר דהיינו דוקא כשנתערב איסור מועט עם היתר מרובה, אבל איסור מרובה לתוך היתר מועט, ואפילו מחצה על מחצה, אין אומרים נותן טעם לפגם מותר (ו), עד שיפגום לגמרי שאינו ראוי למאכל אדם (ז). ואם אין שם ממשות של איסור, אלא טעמו בלבד, אפילו איסור מרובה והיתר מועט, מותר, אם פוגם קצת (ח). ^הויש מי שחוכך (פירוש, מְקַוֶּה להחמיר, ואוסר) לומר, שאם הגדיל האיסור מדתו של היתר (ט) עד שהוא משביח יותר כשאוכלו בגודל מדתו ממה שהוא פוגם בהפסד טעמו, אסור (י), עד שיפסל מלאכול אדם (יא). במה דברים אמורים (יב), שפוגם מתחלתו ועד סופו, ^ואבל אם השביח (יג) ולבסוף פוגם (יד), ^זאו פוגם ולבסוף השביח (טו), אסור. הגה: (טז) יש אומרים אף על גב דהאיסור נותן טעם לפגם והמאכל מותר, מכל מקום הקדרה אסורה. ואם בשלו בה אחר כך תוך מעת לעת תבשיל, שהאיסור הראשון נותן בו טעם לשבח, נאסר התבשיל השני (יז) אם לא היה בו שישים נגד האיסור הראשון (יח). אבל אם נִעֲרוּ התבשיל הראשון בכף (יט), וְתָחֲבוּ אחר כך הכף לתבשיל שני, שהוא גם כן פוגם (כ), לא נאסרה הקדרה (כא). וכן בדבר שאין לו טעם כלל, כגון הַיּוֹרָה שמתיכין בו הדבש, אף על פי שיש שם רגלי הדבורים, לא נאסרה הַיּוֹרָה (כב), וכל כיוצא בזה (שם בארוך).

^גרש"י שם ושאר פוסקים מדין קדירה שאינה בת יומא דקריא לה נותן טעם לפגם, דדוקא נבילה עצמה ילפינן איסורא עד שתיפסל מאכילת גר, אבל איסור תערובות שהולכין בו אחר נתינת טעם, כל שטעמו פוגם התבשיל קצת, מותר. ^דהרשב"א. ^ההר"ן בפרק בתרא דעבודה זרה, כיון שהוא נהנה בגודל מדתו יותר ממה שמצטער על פגמו. ^ומימרא דרב יהודה אמר שמואל שם דף סז, א. ^זטור וכן כתב הרמב"ם בפרק טו מהלכות מאכלות אסורות והרשב"א משום דכל שכן הוא, השתא פגם לבסוף אסור, כל שכן פגם על מנת להשביח.

• אינו אוסר תערובתו – כי אינו נהנה כלל מהאיסור.
• אין אומרים נותן טעם לפגם מותר – כי האיסור הוא הרוב, ומאכל זה שבפנינו שרובו איסור, לא איבד את שמו. גם אם פגם את טעמו של ההיתר, בתוכו התערב.
• שאינו ראוי למאכל אדם – כי מאכל פגום לא נחשב מאכל.
• מותר, אם פוגם קצת – גוף האיסור הוצא כבר מתערובת זו, ואין ברוב הקיים לפנינו, גופו של איסור. על כן אם פליטת האיסור פוגמת את התבשיל, אפילו במקצת, לא נאסרה התערובת.
• הגדיל האיסור מדתו של היתר – בגלל פליטתו.
• אסור – הסבר הדברים: מצד אחד, האיסור פוגם מאכל זה, אליו נפל, אך זה עדיין ראוי למאכל. ומצד שני, כמות מכובדת נוספה למאכל, וגם תוספת היא סוג של השבחה. לפיכך יש לשער, אם התוספת משביחה יותר מהטעם הפגום, כי אז התערובת נאסרת. ואם לאו, היא מותרת.
• שיפסל מלאכול אדם – כי רק אז אינו נחשב מאכל.
• במה דברים אמורים – שנותן טעם לפגם מותר.
• אבל אם השביח – והמאכל נאסר.
• ולבסוף פוגם – הרי זה כגוף איסור, שאינו מותר, כל עוד הוא ראוי לאכילה.
• פוגם ולבסוף השביח – התערובת אסורה, כי עתה, הוא נהנה מן האיסור.
• הקדמה לרמ"א – להבנת דברי הרמ"א יש להקדים, שאותו דבר איסור יכול לפגום מאכל מסוים, ולהשביח מאכל אחר.
• נאסר התבשיל השני – כי תבשיל זה הושבח על ידי האיסור, על כן ייאסר.
• שישים נגד האיסור הראשון – אם היה שישים בתבשיל השני, כנגד האיסור שנבלע בקדירה, האיסור בטל בהיתר.
• נִעֲרוּ התבשיל הראשון בכף – התבשיל הראשון לא נאסר, כי האיסור פוגמו. והכף דינה כדין הקדירה, ובלעה אף היא מן האיסור.
• שהוא גם כן פוגם – התבשיל השני הוא של היתר, וטעמו נפגם, בגלל הבלוע בכף.
• לא נאסרה הקדרה – אף אם המתבשל בה, משתבח על ידי אותו איסור. כי בשעה שבלעה הכף מן האיסור, היה זה טעם מוחלש. והוא שב ונחלש בעת היפלטו מהכף לתבשיל שבקדירה. ושוב נחלש, בהיבלעו בדפנות הסיר. טעם קלוש כזה, אין בו כוח לאסור[3].
• לא נאסרה הַיּוֹרָה – כי רגלי הדבורים, נטולות כל טעם.

סעיף ג'

^חאפילו אין כח באיסור לבדו לפגום אלא על ידי דבר אחר שמסייעו, כגון שנפל איסור לקדירה שיש בה מלח או תבלין מדוכין (בטור מרובין) ואלמלא המלח והתבלין שבה לא היה כח באיסור לפגום, אפילו הכי מותר (כג).

^חמימרא דריש לקיש שם.

• אפילו הכי מותר – כי בכל מציאות שהאיסור פוגם בטעם, לא נהנים מהאיסור.

סעיף ד'

^טשמן ודבש של עובד כוכבים, אף על פי שהם מבושלים (כד), מותרים מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו, וכן לדבש (כה). הגה: ויש אומרים דבשר אינו פוגם דבש עצמו, רק משקה הנעשה מדבש (כו) (מהרי"ל בהגהת ש"ד סימן כ"ב ועוד הרבה פוסקים עיין ס"ק י"ג); ובמקום שאין הפסד גדול, יש להחמיר (כז). בשר או חלב ביין, הוי לפגם, ומותר (כח). (הגהות אשיר"י פ"ב דעבודת כוכבים).

^טהרמב"ם בסוף הלכות מאכלות אסורות כרב ספרא שם דף לח, ב בגמרא.

• אף על פי שהם מבושלים – בכלים, שדפנותיהם בלועות מבשר איסור, שנתבשל בהם.
• וכן לדבש – אפילו אם טעם הבשר עצמו משובח, הדבש והשמן נפגמים, לכן הם מותרים.
• משקה הנעשה מדבש – לדעה זו, משקה הנעשה מדבש, אינו נאסר. אבל הדבש עצמו, אם יבושל בקדירה זו, ייאסר[4].
• יש להחמיר – ולחשוש, שהבשר אכן משביח את הדבש. אמנם אם זה יגרום הפסד, אפשר לסמוך על שיטת המקילים.
• ומותר – כלומר, אם בישלו יין בקדירה בשרית או חלבית, היין אינו נאסר, כי גם חלב וגם בשר פוגעים בטעמו.

סעיף ה'

^יכל קדרה שאינה בת יומא חשיבה טעמה לפגם, ואינה אוסרת (כט). ^יאונקראת בת יומא כל זמן שלא שהתה מעת לעת אחר שנתבשל בה האיסור, וכיון שעבר עליה מעת לעת אחר שנתבשל בה האיסור אינה נקראת בת יומא (ל). ואם בישל בה כשאינה בת יומא, התבשיל מותר דהוי נותן טעם לפגם. ^יבוהוא שתהיה מודחת, שלא יהא שומן על פניה. שאם לא הדיחה, אוסר. והרי היא כחתיכת איסור, שלא נפגמה (לא). ^יגויש מתירין אפילו בישל בה קודם שהדיחה (לב). הגה: ואם יש שישים נגד מה שדבוק עליו, לכולי עלמא שרי, מאחר דהקדירה אינה בת יומא, והכי נהוג (לג) (או"ה).

^ימסקנת הגמרא שם דף עה, ב – עו, א. ^יאטור בסימן קכא בשם ר"י וכן נראה מדברי הרא"ש שם והגהות מיימוניות בשם רשב"ם וכן נראה מדברי בה"ת. ^יבשם בשם הרשב"א ושכן כתב הראב"ד ורבותינו הצרפתים. ^יגהר"ן בסוף עבודה זרה בשם י"מ ושכן דעת הרמב"ם בפרק טז מהלכות מאכלות אסורות והרשב"א שם.

• ואינה אוסרת – הטעם הבלוע בכלי שאינו בן יומו, פוגם את המאכל, על כן הוא מותר.
• אינה נקראת בת יומא – כלומר, עד 24 שעות מהבישול, הטעם הנפלט משביח. ובחלוף 24 שעות, הוא פוגם.
• כחתיכת איסור שלא נפגמה – מה שאמרו שאחרי 24 שעות הטעם נפגם, הרי זה רק בבלוע, ולא באיסור הדבוק בכלי.
• אפילו בישל בה קודם שהדיחה – לדעה זו, שאריות התבשיל שבקדירה, טעמן פגום, וזו מחלוקת במציאות. למעשה, הלכה כדעה הראשונה.
• והכי נהוג – כי אם יש 60 כנגד השאריות שבכלי, הרי הן בטלות בשישים. וגם הבלוע בכלי אינו אוסר, כי חלפו 24 שעות והוא פוגם. דין זה, מוסכם על המחבר.

סעיף ו'

^ידיש מי שאומר שאם שָׂמוּ (לד) פלפלין בקדרה של איסור, שאינה בת יומא, הכל אסור, דְּחוּרְפֵיהּ מְשַׁוְּיָא לֵהּ לְשֶׁבַח (לה).

^ידאגור בשם המרדכי.

• שאם שָׂמוּ – הכוונה, בישלו.
• דְּחוּרְפֵיהּ מְשַׁוְּיָא לֵהּ לְשֶׁבַח – תרגום: החריפות, משביחה את הטעם הפגום, הבלוע בקדרה[5].

סעיף ז'

(לו) ^טוקדרה שהיא בלועה מבשר וחלב (לז) שנתבשלו בה ביחד או בזה אחר זה (לח), וקודם שעבר לילה אחת הוחמו בה מים (לט), חשיבה בת יומא עד שתשהה מעת לעת משעה שהוחמו בה המים (מ). הגה: אבל אם עברה לילה מותר (מא). וכן אם עברה לילה בין בישול בשר לחלב, אף על גב דאחר כך הוחמו המים מיד (מב), נמי דינא הכי (מג). והוא הדין בכל האיסורים (מד) לפי מאי דקיימא לן בכל האיסורים חתיכה נעשית נבלה (מה) (ב"י וסברת הרב). ועיין לעיל סימן צ"ב (מו). ובמקום הפסד יש להתיר בכהאי גונא בשאר איסורים בכל ענין (מז), רק שיהיה מעת לעת מזמן בישול האיסור (מח).

^טוטור וכן כתב בעה"ת, דכיון שלא היה בהן ששים לבטל פליטת הקדירה, נעשו כל המים נבילה, וחזרו ונבלעו בקדירה.

• הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף, צריך להסביר שתי נקודות: א. ראינו בסימן צב, שחלב ובשר שנתערבו, דינם כחתיכה אחת של איסור. ואם תיפול חתיכה זו, בין בבשר, בין בחלב, צריך 60 כנגד כל התערובת. בסעיף זה, המחבר נוקט שאם בשר וחלב נפלו במים, ואסרו את המים, צריך 60 כנגד כל התערובת, כולל המים[6] . ב. יש מחלוקת ראשונים[7] מתי הבלוע נפגם, האם לאחר שעבר לילה, או לאחר 24 שעות. בסעיף ה פסק המחבר, שצריך להמתין 24 שעות. אמנם מידי מחלוקת לא יצאנו. על כן אם יש עוד סיבה להקל, סומכים על הדעה המקילה.
• בלועה מבשר וחלב – ונאסר לבשל בקדירה כל תבשיל, כי טעם הבשר בחלב שייפלט, יאסור את המתבשל בקדירה.
• ביחד או בזה אחר זה – ונמצא שנבלעה בסיר, תערובת בשר בחלב.
• הוחמו בה מים – ואחר שנפלט האיסור אל המים, נאסרו גם המים, והם שבו ונבלעו בקדירה. ומתברר שהקדירה בלעה טעם משובח של איסור. וצריך להמתין 24 שעות, מעת בישול המים. ומה שכתב המחבר "וקודם שעבר לילה אחת, הוחמו בה מים" זהו משום שסומך כאן על הדעה, שלילה כבר פוגם. כי עצם הדין, שצריך להמתין 24 שעות אחר חימום המים, אף הוא נתון במחלוקת, ולא רצה להחמיר שתי חומרות.
• משעה שהוחמו בה המים – ורק אז, הטעם נפגם.
• מותר – ובזה הרמ"א משלים את דברי המחבר.
• דאחר כך הוחמו המים מיד – אחרי בישול החלב. והבליעה של הבשר אינה יכולה לאסור, כי נפגמה כבר בלינת לילה. וכשמבשלים את המים, המים נחשבים רק כמים עם טעם של חלב, ולא של איסור בשר בחלב.
• נמי דינא הכי – שלא צריכים להמתין 24 שעות מבישול המים, אלא די בהמתנת 24 שעות, מבישול החלב. כי אז, גם טעם החלב שבקדירה, פגום. ואם בישלו בשר, לאחר שחלפו 24 שעות מבישול החלב, אין הבשר נאסר.
• והוא הדין בכל האיסורים – אם נתבשלו מים בטרם חלף לילה, משעת בליעת האיסור, צריך להתחיל מחדש את ספירת 24 השעות. אבל אחר לינת לילה, אין צריך להמתין אלא משעת בליעת האיסור.
• חתיכה נעשית נבלה – כי המים כולם נאסרו, ושבו ונבלעו בקדירה. ומרגע זה, צריך לשוב ולספור 24 שעות. המחבר חולק על זה, כי לדעתו, רק בבשר בחלב אומרים "חתיכה נעשית נבלה".
• ועיין לעיל סימן צ"ב – המחלוקת בין המחבר והרמ"א היא, אם גם בשאר איסורים אומרים שהחתיכה שבלעה איסור, נעשית כולה נבילה. כדי להצריך 60 כנגד כולה, לא רק כנגד האיסור הבלוע בה.
• בכל ענין – הכוונה, שאין להתחשב בבישול המים, כלל וכלל.
• מזמן בישול האיסור – כי הדעה הסוברת שגם בשאר איסורים "חתיכה נעשית נבלה", היא חומרא. על כן במקום הפסד, סומכים על עיקר הדין.

דין נותן טעם לפגם (קג)

• המושג "נותן טעם לפגם" פירושו, מאכל איסור שאינו ראוי למאכל, ונפל להיתר ופגם את טעמו [הק].
• כל דבר שטעמו פגום, אינו אוסר תערובתו [א].
• פגם זה אין צריך שיפגום לגמרי, עד שיהא קָץ לאכלו. אלא אפילו פוגם קצת, אינו אוסר תערובתו [ב].
• בריה אם נפגמה לפני שהתערבה, בטלה בתערובת. אמנם אם לא נפגמה, אלא זה שרץ שבני אדם לא אוכלים, אינה בטלה [א].
• טעם איסור הבלוע בכלי, נפגם לאחר 24 שעות, ואינו אוסר [ה].

[1] כלשון הגמרא (עבודה זרה סז, ב): נבילה הראויה לגר (טרם נפגמה) קרויה נבילה. ושאיננה ראויה לגר, לא קרויה נבילה.

[2] לא ברור לי, אם המחבר קיבל חומרה זו. אמנם ברור הדבר, שאם היא לא פוגמת, אף שאינה מורגשת, התערובת אסורה.

[3] לדעת המחבר, גם אם התבשיל הראשון נתן טעם שמשביח את כל המאכלים, עדיין יש להתיר. כי טעם האיסור שבלעה הכף מוחלש, ובהיפלטו לתבשיל השני, הוא חלש עוד יותר. ואין טעם חלש כזה, אוסר את הקדירה.

[4] אמנם כל זה בתנאי, שידוע לנו כי הגויים בישלו בשר בכלי באותו יום. לולי כן, חזקה על כלי גוים שאינם בני יומם. ובכזה מקרה, אין לאסור.

[5] לעיל בסימן צו פסק המחבר (ראה הקדמה שם, וס"ק ו), שחריפות אינה הופכת טעם פגום למשובח. אלא שהיא גורמת לפליטת טעם רב, ואין להקל בנותן טעם בר נותן טעם. ויש לתמוה איפה, כיצד כתב כאן להיפך, שהחריף משביח את הפגום? יש מי שפירש, שלכן כתב כאן בלשון "יש מי שאומר", כי למעשה, אין הלכה כדעה זו. ויש מי שפירש, שכאן החמיר יותר. כי לא מדובר בפליטת טעם בשר היתר, אלא בפליטת טעם איסור. ונכון לחוש לשיטה זו, כי במקומות רבים אומרים, שאם כתב המחבר בשם "יש מי שאומר", ולא הביא דעה חולקת, כך הלכה לכתחילה.

[6] אמנם רבים חולקים בזה, על דברי המחבר.

[7] הביאם בבית יוסף.