הלכות תערובות

סימן ק"ד

דין עכבר שנמצא ביין או בשכר, ובו ג' סעיפים.

סימן זה ממשיך את הנידון של הסימן הקודם, בו הובא הכלל "נותן טעם פגום, אינו אוסר". כאן הדיון מתמקד בדברים שיש לגבם ספק, אם נותנים טעם פגום, אם לאו.

סעיף א'

^אעַכְבְּרָא דְּדַבְּרָא (א) נותן טעם לשבח הוא, שהרי עולה על שלחן מלכים (ב). אבל עַכְבְּרָא דְּמָתָא (ג), ^במספקא לן אם משביח בְּשֵׁכָר וחומץ, או אם הוא פוגם. ^גולפיכך אם נפל לְשֵׁכָר או לחומץ, בצונן, והסירוֹ שלם, אם לא שהה בתוכו מעת לעת, מותר (ד). ^דאבל אם היה רותח, או אפילו צונן ושהה בתוכו מעת לעת (ה), בין שהסירוֹ שלם, בין שנחתך לחתיכות דקות, ויכול לסננו במסננת, בענין שלא ישאר ממנו בתוכו כלום, ^הבין שנימוח בתוכו לגמרי, ונעשה כולו משקה ולא נשתייר ממנו שום ממשות, ניתר על ידי שיהא ששים בהיתר כנגד העכבר (ו). ^וואם נחתך לחתיכות דקות, והוא בענין שאינו יכול לסננו כגון שנתערב הַשֵּׁכָר או החומץ במאכל עָב, הכל אסור ואין שם ביטול, דחיישינן שמא יפגע בממשו של איסור ולא ירגיש (ז). הגה: ודוקא בשרץ (ח) יש לחוש אם נשאר שם שלא יוכל להוציאו, אבל בשאר איסורין אין לחוש (ט) (כך משמע בארוך כלל ל"ב).

^אמסקנת הגמרא עבודה זרה דף סח, ב. ^בשם בעובדא דרב ואסרה. וכן כתב הרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם בפרק טז מהלכות מאכלות אסורות. ^גהרא"ש שם. ^דשם בשם הריצב"א. ^השם בפרק ז דחולין וכן דעת הר"ן שם בשם גאון. ^וב"י מדברי הטור דשרץ שיעורו בכעדשה לחייב עליו, ואפילו בפחות מכעדשה איסורא נמי איכא. ואני בענ"ד ראיתי שכתב שם ודוקא במשקה לפי שאפשר לסננו הוה ליה כדבר שיש לו מתירין אבל אם נאבד במאכל עב שאינו מכירו אפילו כזית מהשמונה שרצים בטל שפיר, אחרי שאינו שלם. וראיתי שהרב ט"ז האריך בזה בספרו וכתב פירוש בדברי הטור והב"י שלא יהיו מתנגדים למ"ד שכתב בשם או"ה יעויין שם.

• עַכְבְּרָא דְּדַבְּרָא – עכבר שדה, המצוי במדבר, ובימינו נקרא סנאי. והוא ממוצע, בין חולדה לשועל[1].
• עולה על שלחן מלכים – כך היה בזמנם.
• עַכְבְּרָא דְּמָתָא – עכבר עירוני.
• מותר – כי טעם האיסור נפלט רק בבישול, או לאחר שנכבש 24 שעות
• ושהה בתוכו מעת לעת – וכלל בידינו "כבוש כמבושל".
• שיהא ששים בהיתר כנגד העכבר – כי חוששים לדעה, שעכבר זה נותן טעם משובח. ואף שזה ספק, הכלל הוא, ספק איסור תורה – לחומרא.
• ולא ירגיש – דברי המחבר מבוססים על הכלל, שדין ביטול לא שייך ביבש שנפל לדבר לח, כי הוא ניכר. ואף אם קשה למצוא אותו בתבשיל, כגון שהמאכל עכור ועבה, הרי לבסוף, יתכן שיחוש בטעם האיסור, ולא ישים לב. לכן אינו בטל, והתערובת אסורה. יוצא מדין זה, כי ביטול ברוב נוהג רק בדברים דומים, שלא ניתן להבחין בינם. ומה שאמרנו "אינו נותן טעם" בטל, זה רק כשטעמו נמצא בתערובת, או שהתערבו שני מאכלים נוזליים. אמנם יש חולקים על המחבר, כפי שהרמ"א מיד מביא.
• ודוקא בשרץ – נאמרה חומרא זו, כי אם הוא עדיין שלם, דינו בריה, שאינה בטילה. אבל חתיכות שקשה לראותם בטלים בתערובת, אף אם לא נמחו. ובזה, חולק הרמ"א על המחבר. למעשה, למנהג הספרדים, אין להקל בדין זה. וגם האשכנזים אינם מקילים כדברי הרמ"א, מלבד בשעת הדוחק[2].
• בשאר איסורין אין לחוש – כוונת הרמ"א במילים "שאר איסורים" לחתיכות שאינן נראות, הבטלות בתערובת, למרות שממשותן קיימת. כי היות ובמציאות אינן נראות, הן בטלות ברוב, אם טעמן פוגם. ואם טעמן משביח, הן בטלות ב-60. וכאמור, הוא חולק בזה על המחבר.

סעיף ב'

^זאם נפל (י) ליין ושמן או לשאר משקין, פוגם בודאי ואין צריך שישים לבטל פליטתו (יא). הגה: ולפי זה אם נפל לשומן נמי דינא הכי (יב). ויש מחמירין בשומן (יג) ואפילו אם הוא קשה לפנינו (יד), אם שפכו מדי יום יום שומן בקדירה ויש לְסַפֵּק שמא העכבר היה שם כְּשֶׁעֵרוּ עליו שומן רותח (טו), הכל אסור (טז), אפילו יש שישים בשומן נגד כל העכבר (יז); ואם לא עירו עליו, או שעירו עליו וידוע שלא היה שם העכבר כשעירו עליו, והשומן בא לפנינו כשהוא קשה (תשובת הרא"ש והגהת מיימוני פט"ו והגהות מרדכי דחולין ובהגהת ש"ד ובארוך) וכן נמצא העכבר עליו, סגי ליה בנטילת מקום (יח) ולא מחזקינן איסור, שמא היה השומן רך כשנפל שם, דכבוש הוי כמבושל (יט), דמותר מכח ספק ספיקא, ספק נפל שם כשהיה קשה (כ), ואם תמצא לומר כשהיה רך, שמא נתקשה קודם שיעור כבישה (כא). ובמקום שהשומן מאוס לאכול, אסור להדליקו גם כן בבית הכנסת, משום הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ (כב) (מלאכי א, ח) (ר"ן בשם גאון ורשב"א פג"ה ור' ירוחם ואו"ה בשם מרדכי פג"ה והמחבר באורח חיים סימן קנ"ד סי"ב) ובמקום הפסד גדול יש לסמוך אדברי המקילין (כג).

^זטור בשם הרמב"ם בפרק טו (ורשב"א ור"ן בשם רבותינו הצרפתים).

• אם נפל – עַכְבְּרָא דְּמָתָא.
• לבטל פליטתו – כי לא הסתפקנו למעלה, בסעיף א, אלא כשנפל לשכר או חומץ. אבל בשמן ויין, שהם מאכלים משובחים, הוא ודאי פוגם.
• נמי דינא הכי – השומן דומה בחשיבותו ליין ושמן, והעכבר פוגמו, הלכך לא צריך 60 כנגדו.
• ויש מחמירין בשומן – לדעתם, העכבר משביח אותו.
• קשה לפנינו – בשומן מוצק, אין לאסור, לכאורה, יותר מ"כדי נטילה". כלומר, שני סנטימטר סביב לעכבר. כי איסור שנגע בשומן חם ומוצק, אוסרו כדי נטילה.
• כְּשֶׁעֵרוּ עליו שומן רותח – נמצא העכבר וסביבו שומן רב, אלא שהשומן קרוש. ולא ידוע אם בעת עירוי השומן, כלומר בעודו נוזל רותח, נכח שם העכבר.
• הכל אסור – כי אם הוא משביח, הוא אוסר מן התורה. ויש לנו כאן ספק תורה, שדינו לחומרה.
• נגד כל העכבר – כיון שבעת העירוי לא היה 60 בשומן כנגד העכבר, נעשה השומן כולו נבילה. וכדי להתירו בתערובת אחרת, צריך 60 כנגד התערובת כולה. והואיל ואין כנגדה 60, הכל נאסר. אמנם זו דעת הרמ"א, שגם בשאר איסורים חתיכה נעשית נבלה, ולא רק בבשר בחלב.
• סגי ליה בנטילת מקום – כפי שהסברנו. איסור הנמצא צמוד למאכל חם קשה, אינו אוסר את המאכל יותר מכדי נטילה.
• דכבוש הוי כמבושל – כלומר, היה מקום לחוש, שהעכבר חדר לשומן הרך, ושהה בו 24 שעות. מורה הרמ"א, שאין לאסור את השומן מדין כבוש כמבושל.
• ספק נפל שם כשהיה קשה – והשומן לא נאסר אלא כדי נטילה.
• שמא נתקשה קודם שיעור כבישה – ולא נאסר, כי לא שהה העכבר 24 שעות בשומן רך[3].
• משום הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ – פירוש: דבר שאינך רוצה לעצמך, אל תשתמש בו למצווה. והרי לשון הפסוק במלואו "וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ, אֵין רָע. וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה, אֵין רָע. הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ, הֲיִרְצְךָ, אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ, אָמַר ה' צְבָאוֹת". כלומר, בעל חי עיוור, או צולע וחולה "הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ"? האם היית מגישו מתנה, לשר שלך?
• יש לסמוך אדברי המקילין – שפסקו כי דין השומן, כשאר משקים. כי העכבר פוגם את טעמו, ומותר באכילה.

סעיף ג'

^חדברים המאוסים, שנפשו של אדם קָצָה בהם, כנמלים וזבובים ויתושים, שכל אדם בודל מהם למיאוסן, אפילו נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכו (כד), אם ההיתר רבה עליו, מותרים (כה). ומכל מקום כל שאפשר לבדוק ולהעביר במסננת, בודק ומסנן (כו). (מִיהוּ בְּחַלָא וְשִׁכְרָא (כז), יש לחוש כמו בעכבר (כח)) (ב"י לדעת הרשב"א).

^חשם בשם הרשב"א, ועיין לעיל סוף סימן סו.

• ונמחה גופן לתוכו – וכבר אינם נחשבים בריה.
• מותרים – מדין ביטול ברוב, מלבד אם האיסור נותן טעם.
• בודק ומסנן – ואם לא בדק, המאכל אסור. ככל דבר שיש לו מתירים, שאינו בטל.
• בְּחַלָא וְשִׁכְרָא – בחומץ או שֵׁכר.
• יש לחוש כמו בעכבר – כי יתכן שהבריות המאוסות, מעניקות טעם משובח, ואינם בטלים אלא ב-60.

[1] עיין פירוש המשנה לרמב"ם כלאים ח, ה.

[2] מתוך מקורות דברי הרמ"א משמע, שאפילו אם נחתך השרץ, ונותר בו כגודל עדשה, יש לו דין בריה, ואינו בטל. אמנם הקשו עליו, הרי דין בריה נתחדש רק בבריה שלא נחתכה. לכן הסברנו שיש כאן חשש, שמא לא נחתך השרץ, ועדיין יש לו דין בריה. אמנם גם פירוש זה קשה, כי אם אכן מדובר בבריה, אין שום חידוש במה שאסר הרמ"א, אלא במה שאינו אוסר.

[3] היה מקום לשאול, הרי לשיטת הש"ך (סימן קי אות יג) אין מקילים בספק ספיקא, אם אינו מתהפך. וכאן זה ספק ספיקא שאינו מתהפך. כי אם נאחז תחילה בספק השני ונטען, אולי התקשה השומן קודם שיעור כבישה, לא נוכל להמשיך ולטעון את הספק הראשון "אם התקשה אחר שיעור כבישה, שמא נפל כשהיה קשה". וכיון שאינו מתהפך, אינו מובן כיצד מקילים כאן?

וראה בחידושי אמו"ר זצ"ל (הגיוני משה על הש"ב כתובות ט, א עמוד קל) שיישב, שאם ברור שדילגו על שלב הכרחי, בבירור המציאות, אפשר להקל גם בספק ספיקא שאינו מתהפך. וכאן, הרי ברור שהסיבה שאין הספק מתהפך הוא רק אם ידלגו על השלב הראשוני בבירור המציאות, ובמקום לשאול את השאלה הראשונית המתבקשת, אם השומן היה רך ישאלו תחילה "האם התקשה השומן, לפני שחלפו 24 שעות?" ומקבלים כעובדה מוגמרת, שהעכבר נפל לשומן רך. וכיון שאינו מתהפך מפאת הדילוג על שלב בחקירת המציאות, אפשר להקל בספק ספיקא כזה. ולא החמירו בספק ספיקא שאינו מתהפך, אלא אם זה ספק אחד, הנחלק לשני שלבים, ואינו יכול להתהפך (ועיין יביע אומר ח"ד יו"ד סימן י אות ד שם הביא, כי פוסקים רבים חולקים להלכה, ולדעתם גם ספק ספיקא שאינו מתהפך, הרי זה ספק ספיקא).

ואני בעוניי סבור, שכוונת הרמ"א כאן אינה לדין ספק ספיקא הרגיל. אלא היות שעכשיו, כאשר העכבר בפנינו, השומן קשה, הרי אין איסור בפנינו. אלא צריכים להמציא נתון, שמא כשהיה השומן רך, נכח כאן העכבר. לכן אומר הרמ"א, כי אין להגזים בחששות מופרזות, כי אפילו אם נכח העכבר בשעה שהשומן רך, יתכן שהתקשותו ארעה לפני שחלפו 24 שעות. ולא שהה העכבר בשומן רך, 24 שעות. הלכך, אין להגזים בחששות.