הלכות תערובות

סימן ק"ה

דין איסור שנפל לתוך היתר, ובו י"ד סעיפים.

עד כה עסקנו באיסור והיתר שהתערבו בעיקר בתבשיל, ואשר כולו נאסר, כשאין בו 60 היתר. בסימן זה נדון בתערובות נוספות, כגון כבוש (סעיף א), תערובת בתבשיל חם שאינו על האש (סעיפים ב-ג), צליה (סעיפים ד-ח) ומליחה (סעיפים ט עד יד). עוד נדון, אם יש הבדל הלכתי, בין מאכלים רגילים למאכלים שומניים.

להבנת הסימן, נחוץ להסביר אי אלו מושגים:

כלי ראשון – פירושו, תבשיל העומד על האש, או שהורד מן האש, אבל עדיין חם מאוד.

כלי שני – פירושו, כלי שהועבר אליו התבשיל, מן הכלי בו התבשל.

עירוי כלי ראשון – פירושו, מזיגה מכלי ראשון, על גבי מאכל, הנמצא בכלי אחר.

דינם של איסור והיתר שנגעו זה בזה, משתנה לפי המציאויות השונות:

• נאסר כולו.
• נאסר כדי נטילה – נדרשת הסרת שכבה בת 2 ס"מ מן ההיתר, במקום מגע האיסור.
• נאסר כדי קליפה – די בהסרת שכבה דקה, במקום המגע.
• נדרשת הדחה – די ברחיצת מקום הנגיעה.

סעיף א'

(א) ^אאיסור שֶׁנִּשְׁרָה עם היתר ^במעת לעת בצונן (ב), מִקְרֵי כָּבוּשׁ, והרי הוא כמבושל ונאסר כולו (ג). אבל פחות מכאן, בהדחה סגי (ד). הגה: וכל מקום דאמרינן כבוש כמבושל, אפילו מה שחוץ לכבישה אסור (ה), דעל ידי הכבישה שלמטה מפעפע למעלה, כמו בבישול. ויש מקילין במה שבחוץ (ו) (ארוך כלל ל'). וספק כבוש, אסור (ז), מלבד בבשר עם חלב 7דאזלינן לקולא, דמן התורה אינו אסור רק בבישול ממש (ח) (שם ורש"ל). ^גואם הוא כבוש בתוך ציר (ט) או בתוך חומץ (י) (ד"ע), אם שהה כדי שיתננו על האוּר וירתיח ויתחיל להתבשל (יא), הרי הוא כמבושל; ובפחות משיעור זה, לא נאסר אלא כדי קליפה (יב). (ועיין לעיל סימן ע' מדין בשר שנפל לציר (יג)).

^אמימרא דשמואל פסחים דף עו, א. וחולין דף צז, ב ודף קיג, א. ^בציינתיו בסימן דלעיל בסעיף א, דאפילו בדבר דלית ליה קיוהא. וכן כתב המרדכי שם ממשנה ז פרק ז דשביעית ורד ישן וכו' ושאר פוסקים. ^גהרא"ש סוף פרק ח דחולין כתב דין זה בציר ומשם נלמד לחומץ.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה דן, בדין 'כבוש כמבושל'.
• בצונן – מדובר על חתיכת היתר, המצויה ברוטב איסור נוזלי, והכל צונן.
• ונאסר כולו – בכבישה ממושכת בת 24 שעות, נבלע טעם הרוטב האסור בחתיכת ההיתר, כמו בבישול, הלכך נאסרה מן התורה[1].
• בהדחה סגי – די בהדחה. ברור אמנם, כי לא יתכן שדקה לפני תום 24 השעות, לא בלע ההיתר מן האיסור. ודקה אחר כך, האיסור נבלע. ובכל זאת, כך הם שיעורי חכמים, שבגודל חכמתם קבעו שיעורים אלה. כי כמות האיסור הנבלעת בחתיכה, עד 24 שעות, לא די בה כדי לאסור. אמנם לאחר 24 שעות, תהליך הבליעה עדיין ממשיך, ודי בכמות הבלועה לאסור. יתכן כמובן, שחדירת טעם האיסור דורשת זמן רב יותר. ואף על פי כן, ביקשו חכמים להעניק לזה הגדרה ברורה. אחר שנקבע השיעור, יש להחשיב את החתיכה כאיסור תורה.
• שחוץ לכבישה אסור – שקעה חתיכת בשר, באופן חלקי, ברוטב חלבי. חציה בתוכו, וחציה בחוץ. למרות שחלקה אינו בא במגע עם הנוזל, כולה נאסרת.
• ויש מקילין במה שבחוץ – הכבישה פועלת אמנם, כמו בישול. אבל רק "כמו", כי אינן זֵהוֹת לגמרי. ואין להחמיר בכבוש, מלבד בחלק שבתוך הרוטב. למעשה הורו הפוסקים, לסמוך על שיטה זו.
• וספק כבוש, אסור – ספק אם חלפו 24 שעות אם לאו, הרי זה ספק באיסור תורה, ודינו לחומרה.
• אינו אסור רק בבישול ממש – כי לשון התורה באיסור זה הוא – "לא תבשל גדי בחלב אמו". משמע, לא נאסר אלא דרך בישול.
• כבוש בתוך ציר – הציר הוא נוזל מלוח מאד הזב מדג או בשר שנמלחו, , ומפאת חריפותו הרבה, נגרמת בליעה ופליטה מהירה.
• בתוך חומץ – שמפאת חומציותו הרבה דינו כנוזל חריף, הגורם לבליעה ופליטה אחר זמן קצר, אפילו בצונן[2].
• וירתיח ויתחיל להתבשל – זמן של כמה דקות[3].
• כדי קליפה – אין די בהדחה (בניגוד לדברים תפלים, שמועילה הדחה), אבל קְלִיפָה, כן מועילה.
• ועיין לעיל סימן ע' מדין בשר שנפל לציר – סעיף ו ברמ"א, לגבי בשר שנפל לתוך ציר, שהוא הנוזל הנפלט מבשר שהוכשר מדם.

סעיף ב'

(יד) ^דחום של כלי ראשון שהיד סולדת בו (טו), מבשל ואוסר כולו (טז). אבל חום של כלי שני אינו מבשל (יז). ^הויש אומרים שגם כן אינו מפליט ואינו מבליע (יח). ^וויש אומרים דמכל מקום הוא מפליט ומבליע (יט), ואוסר כדי קליפה (כ). וראוי לחוש ליזהר בדבר לכתחלה (כא) (ועיין לעיל סימן ס"ח סעיף י"ג (כב)), אבל בדיעבד מותר בלא קליפה, ובהדחה בעלמא סגי (כג). (ועיין לעיל סימן ס"ח (כד) וצ"ב (כה) וצ"ה (כו) נתבארו דיני כלי שני ועירוי).

^דמסקנת הגמרא שבת דף מ, ב. ^הטור בשם הרשב"א בשם י"א. ^ושם הרשב"א לדעתו, מדין חום בית השחיטה, ציינתיו לעיל בסימן י סעיף א, ומדין הכסלים, ציינתיו בסימן סד סעיף יח.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה ושאחריו דנים בתערובת שארעה בכלי ראשון, או בכלי שני, או בעירוי מכלי ראשון.
• שהיד סולדת בו – דרגת חום בנוזלים. ששיעורה על פי הפוסקים, בערך 40-45 מעלות צלסיוס. חכמים שיערו, שבפחות מחום זה, אין כל בישול.
• מבשל ואוסר כולו – כגון שהתערב האיסור בתבשיל, בעמדו על האש. או אף לאחר שהורד מן האש, והוא עדיין חם ביותר.
• כלי שני אינו מבשל – אם נפל איסור בכלי שני, אין אומרים נאסר כולו, אפילו היד סולדת בו, כיון שהולך ומתקרר. מאחר ולא עמדו דפנות הכלי על האש, ואין חשש מפני בישול.
• אינו מפליט ואינו מבליע – והרי זה כדברים צוננים שהתערבו, ודי בהדחת מקום המגע.
• הוא מפליט ומבליע – מעט מאד, לא בכל המאכל, ולא בכל הכלי.
• ואוסר כדי קליפה – כמו שנתבאר בסעיף הקודם, בדין כבוש בחומץ או בציר.
• ליזהר בדבר לכתחלה – כלומר, כאשר לא מדובר על הפסד או שעת הדחק, נכון להחמיר. אבל מעיקר הדין, כלי שני דינו כצונן לכל דבר. ולמעשה בשעת הדוחק, אפשר לסמוך על שיטה זו.
• ועיין לעיל סימן ס"ח סעיף י"ג – גם שם פסק המחבר, שכלי שני אינו אוסר את כל ההיתר.
• ובהדחה בעלמא סגי – כמו צונן גמור.
• ועיין לעיל סימן ס"ח – סעיף יא, גם שם מבואר שכלי שני, מעיקר הדין, אינו מבשל. אם כי לכתחילה, נוהגים להחמיר.
• וצ"ב – סעיף ז, שם עוסק הרמ"א במקרה, בו ניגר נוזל רותח מכלי ראשון, ונשפך על קרקע. ולאחר שנפסק הקילוח, הונחה קדירה בטעות, על הנוזל הרותח. ופסק שם, כי דין הנוזל, כדין כלי שני. ורק לכתחילה, אוסרים את הקדירה שהונחה שם, כדי קליפה, אך המאכל שבה לא נאסר [ובשעת הדחק, אף הקדירה אינה נאסרת]. ואם הונחה הקדירה על הנוזל הרותח, לפני שפסק הקילוח, הקילוח דינו כעירוי מכלי ראשון, ואוסר את הקדירה מעיקר הדין, כדי קליפה, וצריך להכשירה.
• וצ"ה – סעיף ג, בדברי הרמ"א. שם התבאר, כי לא נאסרו כלים בשריים וחלביים, אם הודחו בכלי שני.

סעיף ג'

^זנפל איסור חם לתוך היתר חם דכלי ראשון (כז), או אפילו איסור צונן לתוך היתר חם, הכל אסור, דְּתַתָּאָה גָּבַר עַל הָעֶלְיוֹן (כח) ומחממו, עד שמפליט בתחתון (כט). ואין צריך לומר דהיתר צונן לתוך איסור חם (ל), שהכל אסור. אבל אם העליון חם והתחתון צונן, אינו אוסר אלא כדי קליפה (לא), אפילו אם העליון החם איסור (לב). הגה: וכל זה (לג) לא מיירי אלא בחום כלי ראשון, כגון מיד שהסירו מן האש מניחו עם ההיתר (לד). אבל אם כבר מונח בכלי שני (לה), ואחר כך מניח ההיתר אצלו או עליו, אינו אוסר כלל, דכלי שני אינו אוסר, כמו שנתבאר (לו) (כך משמע מלשון הר"ן). ואם הניחם זה אצל זה, אם שניהם חמים מחום כלי ראשון, הכל אסור (לז). ואם האחד צונן, ההיתר צריך קְלִיפָה במקום שנגע (לח) (ארוך כלל כ"ט ד"ב והגהת ש"ד). איסור שהניחו בכלי היתר או להיפך, אמרינן ביה גם כן דין תתאה גבר (לט), כמו בשתי חתיכות (שם כלל ל"ו). ועיין לעיל סימן צ"ד (מ) אם חתך בשר בסכין חולבת. אסור לערות מכלי שיש בו שומן כשר לנר דולק שיש בו חֵלֶב או שומן איסור (מא) (ג"ז שם ומרדכי פכ"ה ועיין בתשובת מהרי"ל ובפסקי מהרא"י סימן ק"ג), ובדיעבד אין לחוש (מב) (ארוך).

^זציינתיו לעיל בסימן צא סעיף ד.

• לתוך היתר חם דכלי ראשון – מדובר באיסור שנפל לתבשיל נוזלי. אך אם נפל על דבר גוש, דינו כדין צליה, בסעיף ד.
• דְּתַתָּאָה גָּבַר עַל הָעֶלְיוֹן – תרגום: התחתון גובר, כי התחתון נמצא בכלי שעל האש, או שממש עכשיו הוסר מן האש, וחומו עדיין רב מאוד. אבל העליון לא נמצא על האש, והוא רק עירוי, הלכך אין בו כח חזק של בישול, ואינו אוסר את התחתון.
• עד שמפליט בתחתון – תבשיל היתר רותח, בכלי ראשון, לאחר הסרה מהאש, שנשפך איסור לתוכו. הרי זה דומה לבישול בכלי ראשון, וכל ההיתר נאסר.
• לתוך איסור חם – האיסור נמצא בכלי ראשון, והוא חם מאוד. וכיון שהוא התחתון, אוסר את ההיתר שנשפך אליו, כי הכלל הוא "תתאה גבר".
• אלא כדי קליפה – כי זה עירוי מכלי ראשון, ואין כאן בישול.
• אפילו אם העליון החם איסור – ובא מכלי ראשון, שחומו רב מאד. כי בפועל, אין זה בישול בכלי ראשון.
• וכל זה – שהעליון אוסר את התחתון, כדי קליפה.
• מניחו עם ההיתר – וזה דומה לעירוי מכלי ראשון.
• כבר מונח בכלי שני – העביר איסור מכלי ראשון לכלי שני, ולפי שעה, טרם הונח שם ההיתר.
• כמו שנתבאר – שמעיקר הדין, כלי שני אינו אוסר. אם כי לכתחילה, יש מחמירים לאסור כדי קליפה.
• הכל אסור – מדובר בחתיכת היתר, המצויה בתבשיל בכלי ראשון (לאחר הסרה מן האש). ובסמוך לה הונחה חתיכת איסור, שזה עתה הוצאה מכלי ראשון, ודרגת החום שלה הוא "יד סולדת". במקרה זה, הכל נאסר, כדין צונן שהונח בתבשיל חם.

לו היה האיסור שהונח צונן, היתה חתיכת ההיתר נאסרת רק "כדי קליפה". כי אין צונן אוסר את ההיתר החם כולו אלא, בהנחה ישירה על החתיכה הרותחת, ולא בצִידה.

• קְלִיפָה במקום שנגע – כדין רותח שנפל לצונן, ואוסר "כדי קליפה". ולמרות שבנשפך היתר צונן לאיסור רותח בכלי ראשון, נאסר כולו, הרי זה רק בנשפך ישירות על האיסור, ולא אם הונח לצידו.
• אמרינן ביה גם כן דין תתאה גבר – זהו כלי כשר ורותח, שנפל איסור לתוכו, ואסרו כולו[4]. אך אם היה זה כלי איסור שתבשיל היתר חם נשפך אליו, המאכל כולו נאסר, כי הכלי פולט טעם איסור. אבל בכלי איסור צונן, שהונח עליו מאכל חם, אין המאכל נאסר אלא "כדי קליפה". וכן אם הונח איסור חם על כלי כשר צונן, צריך להכשיר את הכלי, כי נאסר כדי קליפה.
• ועיין לעיל סימן צ"ד – בסעיף ז, שם פסק הרמ"א, כי סכין חלבית שחתכה בשר, בחום כלי שני, צריך להסיר ממקום המגע בבשר "כדי קליפה" בלבד, מפאת השומן החלבי שהיה על הסכין. ואת הסכין, אין צורך להגעיל ברותחים, כי אינה בולעת בכלי שני, אלא די בניקיונה.
• חֵלֶב או שומן איסור – דין זה הוא חומרא, ובא לומר, שקילוח יוצר חיבור בין הכלי המוזג לכלי הנמזג, וההיתר מתחבר עם האיסור. וכיון שהאיסור למטה, ייאסר ההיתר, כלומר השמן שבכלי העליון. דין זה קרוי בלשון חכמים "ניצוק – חיבור".
• ובדיעבד אין לחוש – כי אין זה אלא חשש וחומרא בעלמא, שלא ייראה, כאילו נוצר חיבור בין האיסור להיתר. אבל מעיקר הדין, מותר.

סעיף ד'

(מג) ^חבמה דברים אמורים, כשנפל לתוך התבשיל, מפני שהרוטב מוליך פליטת האיסור ומערבו בכל התבשיל. ^טאבל איסור, בין חם בין קר, שנפל על הצלי שאצל האש, אינו אוסר אלא כדי נטילה, שהוא כעובי רוחב אצבע (מד). ^ילפיכך יָרֵךְ שֶׁצְּלָאוֹ בְּגִידוֹ (מה), או חתיכת איסור שֶׁצְּלָאָהּ עם חתיכת היתר ונוגע זה בזה, צריך להסיר כדי נטילה סביב הגיד, וכן מן החתיכה, מקום שנגעה בחתיכת איסור. ^יאוכן אם נפל איסור על חתיכה שבקדרה, שהיא חוץ לרוטב (מו), ולא ניער הקדרה ולא כיסה אותה (מז), ^יבאינו אוסר אלא כדי נטילה. אבל אם היא ברוטב, ^יגלרש"י (כולה ולר"י) אפילו מקצתה (מח), או אפילו כולה חוץ לרוטב וניער או כיסה הקדרה, הרוטב מפעפע הטעם ומערבו ונכנס בכולו (מט).

^חמימרא דשמואל חולין דף צו, ב. ^טממשנה נטף מרוטבו וכו' פסחים דף עה, ב. ^ימימרא דשמואל שם בחולין וכפירוש התוס' והרא"ש שם. ^יאציינתיו לעיל בסימן צב סעיף ב. ^יבעיין שם ובמ"ש שם. ^יגכן דקדקו התוס' (חולין צו, ב ד"ה אם) מפירש"י שם דף צו, ב בד"ה אם יש בה בנותן טעם.

• הקדמה לסעיף – מכאן עד סעיף ח נדון, על צליית היתר עם איסור.
• כעובי רוחב אצבע – שכבה בת שני ס"מ, במקום המגע באיסור.
• שצלאו בגידו – הכוונה לגיד הנשה, האסור באכילה, כפי שנאמר, אחר פציעת יעקב אבינו (בראשית לב, לג) "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה, אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ". לגיד עצמו אין טעם, אבל יש סביבו שומן, שחכמים אסרוהו. טרם צליית הירך, יש להסיר את הגיד, ואת שומנו. מסביר כאן המחבר, מה דין ירך שנצלתה עם הגיד ושומנו.
• שהיא חוץ לרוטב – וכיון שאין רטיבות בנקודת המגע, האיסור אינו יכול לפשוט בכל ההיתר.
• ולא כיסה אותה – כי אם ניער וכיסה, הטעמים מתערבים אחד עם השני, כמו בבישול.
• אפילו מקצתה – לרש"י, אם מקצת החתיכה מצויה ברוטב התבשיל, ומקצתה חוצה לו, אין להחשיב את החלק שמחוץ לרוטב, כמתבשל בתבשיל. ולדעת ר"י, גם חלק זה של החתיכה נאסר, אם החלק שברוטב נאסר. ואם יש בהיתר 60 כנגד האיסור, האיסור בטל, ואין צריך אפילו נטילה.
• ונכנס בכולו – החתיכה כולה נאסרת, אם אין בה 60 יותר מן האיסור. אבל אם יש בה 60, אפילו מקום המגע אינו צריך נטילה.

סעיף ה'

(נ) ^ידבמה דברים אמורים שאין הצלי אוסר אלא כדי נטילה, בירך עם גידו וכיוצא בו, דבר כחוש שאין בו כח לפעפע בכל החתיכה; ^טואבל גְּדִי שָׁמֵן שֶׁצְּלָאוֹ בְּחֶלְבּוֹ (נא), אם אין בכל הגדי ששים כנגד כל הַחֵלֶב שבו, אסור לאכול אפילו מֵרֹאשׁ אָזְנוֹ, שכיון שהוא שָׁמֵן ^(*)מפעפע בכולו (נב). אבל ^טזאם הוא כחוש, אף על פי שאין בו שישים כנגד כל הַחֵלֶב שבו, אינו אוסר אלא כדי נטילה, ^יזשהַחֵלֶב של בהמה כחושה, כחוש הוא בטבעו ואינו מפעפע (נג). ^יחואפילו חתיכת האיסור כחושה וחתיכת היתר שנצלית עמה שמינה, האיסור מפעפע בכולה (נד). ^יטוכל דבר שיש לו פעפוע שנפל למקום ידוע מהחתיכה בַּצָּלִי, אף על פי שיש בחתיכה שישים לבטל האיסור, צריך נטילת מקום (נה) (מרדכי בשם כמה רבוותא וסמ"ק והגה"א ואו"ה כלל י"ד ואגור בשם מהרי"ל). הגה: וכל מבושל בלא רוטב, או אפוי, דינו כצלי בכל דבר (נו) (טור וב"י). ויש אומרים דאין אנו בקיאין איזה מיקרי כחוש או שָׁמֵן, ויש לאסור בכל ענין עד דאיכא שישים (נז) (הגהת ש"ד והג"מ פט"ו ואו"ה וסמ"ק ואגור בשם מהרי"ל). ואפילו איכא שישים, צריך נטילת מקום (נח) (ארוך), והכי נהוג (נט). ודווקא באיסור חֵלֶב או שאר איסור דשייך בו שמנונית, אבל באיסור דלא שייך ביה שמנונית (ס), והוא בודאי כחוש, אינו אוסר רק כדי נטילה (סא) (כך משמע בב"י).

^ידשם בתוספות ובריש דף קח, א. ^טושם דף צו, ב מימרא דרב הונא, וכדמפרש שם בגמרא דף צז, א. ^(*) פירש רש"י (שם) מבצבץ והולך ומתפשט בכל הבשר. ^טזאוקימתא דגמרא מההוא עובדא דאתא קמיה דרבי יוחנן וכו' שם דף צז, א. ^יזכפירוש ראשון של ר"ת שם בתוס'. ^יחטור ממימרא דרב לענין ריחא בפסחים דף עו, ב ומכל שכן שיש לומר כך בצלי. ^יטהרשב"א בתו"ה ממשנה נטף מרוטבו על החרס וכו' פסחים דף עה, ב.  

• הקדמה לסעיף – סעיף זה ממשיך לדון בצליית איסור על יד היתר, אלא שהאחד מהם שומני. נתון זה, משנה את הדין.
• גְּדִי שָׁמֵן שֶׁצְּלָאוֹ בְּחֶלְבּוֹ – הגיד עצמו, אין לו כל טעם, ואינו אוסר. אבל שומנו נאסר מדרבנן, כי נותן טעם. אמנם זהו שומן כחוש, שאוסר רק "כדי נטילה". נוסף לכך, נאסרה אכילת חֵלֶב בהמות, ככתוב בתורה (ויקרא פרק ז פסוק כב – כד) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ: מלמד כאן המחבר, כי לחלק מן הגְּדָיִים חֵלֶב רב, וכשיבוא במגע עם חתיכת היתר, תספוג החתיכה כולה את טעמו.
• מפעפע בכולו – החֵלֶב שנצלה עם הגדי השמן, אוסר את כולו, אם אין בבשר 60 כנגד החֵלֶב.
• כחוש הוא בטבעו ואינו מפעפע – ודי בהסרת "כדי נטילה" מן ההיתר, במקום המגע הישיר באיסור.
• האיסור מפעפע בכולה – כי השומן שבהיתר, מחלחל אל האיסור הכחוש. והוא בתורו, שב ומפליט מטעמו האוסר, אל תוך ההיתר, שייאסר כולו.
• צריך נטילת מקום – ואף שפסקנו לגבי שומן, שהוא מפעפע בכל החתיכה. לא נאמר דין זה אלא לחומרא, במקום שאין 60 כנגד האיסור, שאז כל ההיתר נאסר. אבל לקולא, לא אומרים שטעם האיסור בטל בשישים, וגם אם יש 60 כנגד האיסור, נדרשת הסרת שכבת "כדי נטילה", ממקום מגע האיסור.
• דינו כצלי בכל דבר – שאינו אוסר אלא כדי נטילה.
• לאסור בכל ענין עד דאיכא שישים – דברי רמ"א מקורם בשיטתו, שאין לסמוך הלכתית על הערכה לא מדויקת של כמות. ואם יש לפנינו חתיכה עם שומן, יידרשו 60 כנגדה, לביטול האיסור, אף בבשר איסור הנראה כחוש. וללא 60 כנגדה, ייאסר הכל.
• צריך נטילת מקום – כבר התבאר לעיל, שדין פעפוע השומן בכל, נאמר רק לחומרא. הלכך גם אם יש 60 חלקי היתר כנגד האיסור, מקום המגע נותר אסור, וצריך להסיר 2 ס"מ ("כדי נטילה").
• והכי נהוג – זה מנהג אשכנז.
• באיסור דלא שייך ביה שמנונית – כגון חמץ בפסח.
• אינו אוסר רק כדי נטילה – כיון שאין כל שומן, אין שום מקום להחמיר.

סעיף ו'

(סב) ^כדבר שיש לו פעפוע בצלי (סג), אם היה אחד חם ואחד צונן, התחתון גובר. לפיכך אם נפל חם על צונן, אינו אוסר אלא כדי קליפה (סד). ואם נפל צונן על חם, אם אין בהיתר שישים ^כאכנגד האיסור, הכל אסור (סה).

^כהרשב"א שם. ^כאוכתב הב"י שמכל שכן בכאן צריך נטילת מקום, דהיינו כעובי אצבע. דאיכא למימר טפי, שנשאר רושם במקום שנפל, יותר מבשאר החתיכה.

• הקדמה לסעיף – למדנו עד כה, דין צליית היתר ואיסור, ושניהם חמים. כגון שנצלו יחד, זה אצל זה. או הונחו האחד סמוך לשני, ובאו במגע. בסעיף זה יתבאר מה הדין, כשאחד מהם צונן.
• שיש לו פעפוע בצלי – כלומר המאכל הצלוי, חם ושומני.
• אלא כדי קליפה – נפל איסור צלוי ורותח על היתר צונן, לא נאסר ההיתר אלא כדי קליפה.
• הכל אסור – בין אם האיסור למטה, ובין אם הוא למעלה ונפל על היתר, בכל אופן, אם התחתון חם, כולו נאסר. ואם התחתון צונן, לא נאסר מלבד כדי קליפה.

סעיף ז'

^כבהא דחתיכת איסור אוסרת חברתה ^(*) בנגיעתה, דוקא כשאיסורה מחמת עצמה, כגון נבילה או בשר בחָלָב (סו), אבל אם אין בה איסור אלא מה שבלע ממקום אחר, אינה אוסרת אחרת הנוגעת בה, אפילו אם נִצלו יחד (סז). ^כגבמה דברים אמורים, כשבלעה איסור שאינו מפעפע, אבל בלעה מן הדברים המפעפעים בטבען, כגון שומן, אוסרת חברתה בין בצלי בין בנוגעת זו בזו חם בחם, או בתחתונה חמה ועליונה צוננת, שהאיסור הבלוע בעצמה מפעפע ויוצא מחתיכה לחתיכה (סח) (חדושי רשב"א פכ"ה דף ק"ז ע"ג ומהרא"י בשם א"ז ומהר"מ). הגה: וכל זה בשתי חתיכות. אבל כלי שבלע איסור, אוסר היתר שנוגע בו אפילו באיסור שאינו שמן (סט) (הגהות ש"ד בשם ר"י מאיברא ואו"ה כלל ל"ו).

^כבטור מדברי התוספות והרא"ש אהא דגדי שצלאו בחלבו, חולין דף צו, ב וכן כתב הרשב"א. ^(*) נלע"ד פירוש, כגון צונן על חם. ^כגשם בשם הרשב"א. (הב"י תמה על הטור שכתב דברים שהם סותרים דברי הרשב"א האלו למה שכתב הטור והביאו המחבר לעיל סעיף ה סעיף קטן שלי יח, והניחו בקושיא, והמחבר בעצמו פה הביא גם שניהם. ובדוחק יש לחלק דשאני התם שהחתיכה אסורה מצד עצמה אזי יש בה כח לפעפע האיסור מכח השומן שבלעה ממקום אחר. מה שאין כן כאן שבלעה מעט איסור ממקום אחר אין כח באיסור המעט לפעפע מכח שומן שבלעה).

• בשר בחָלָב – כגון חתיכת בשר רותחת שבלעה חָלָב ונהפכה לחתיכה של איסור, ואוסרת את חברתה במגעה[5].
• אפילו אם נִצלו יחד – כי רק בישול, המערבב את הכל, מעביר איסור בלוע, מחתיכה לחתיכה.
• מפעפע ויוצא מחתיכה לחתיכה – כפי שכבר ראינו, דבר שמן, עובר ממקום למקום בצליה, כמו בבישול.
• אפילו באיסור שאינו שמן – כי הכלי פולט טעם איסור שלא מצורף עמו כל טעם היתר (בניגוד לחתיכה, הפולטת גם טעם היתר). אם ההיתר שבכלי אינו נוזלי, לא ייאסר ממנו אלא כדי קליפה. ואם הוא נוזלי, צריך 60 כנגד הבלוע בכלי. כשלא ידוע כמה בלע הכלי, צריך 60 כנגד כל הכלי.

עם זאת, כבר ביארנו כמה פעמים, שאין בליעה או פליטה בכלים של ימינו. ובשעת הדוחק, אפשר להקל.

סעיף ח'

(ע) ^כדכֻּלְיָא שֶׁצְּלָאוֹ בְּחֶלְבּוֹ אינו אוסר אלא כדי קליפה, שהקרום מפסיק (עא). הגה: ויש אוסרים (עב), וכן נוהגין ואין לשנות, ודינו כשאר חֵלֶב הנצלה עם בשר (עג), ואם נתבשל כך, הכֻּלְיָא נעשית נבלה, וצריך ששים נגד כולה (עד), והוא הדין בקרום שעל היותרת (עה) (סמ"ק והגהות ש"ד והג"א).

^כדכתירוצא דרב הונא בר יהודה שם דף צז, א וכפירוש הרא"ש שם.

• הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף נקדים, שהכִּלְיָה, היא הכֻּלְיָא, מותרת באכילה. אבל החֵלֶב שעל גבה, אסור באכילה. אלא שבין הכֻּלְיָא לחֵלֶב, חוצץ קרום, והוא חוצץ מפני השפעת החֵלֶב.
• שהקרום מפסיק – הכֻּלְיָא עצמה אינה סופגת טעם חֵלֶב, והיא מותרת אפילו ללא נטילת מקום. אבל הקרום עצמו אסור. וכיון שנצלה עם הכֻּלְיָא, נאסר עובי "כדי קליפה" מן הכליה, במקום מגעה בקרום.
• ויש אוסרים – שמא נקרע הקרום, והחֵלֶב החודר אוסר את הכליה כולה, אם אין בה 60.
• כשאר חֵלֶב הנצלה עם בשר – שנאסר כדי נטילה, כאמור.
• וצריך ששים נגד כולה – זו דעת הרמ"א שהובאה בסימן צב ולפיה, איסור שנבלע בהיתר, הופך את כולו לאיסור. וכדי להתירו צריך 60 נגד כולו, לא רק כנגד הנבלע.
• בקרום שעל היותרת – הסרעפת, היא השריר המפריד בין איברי הנשימה, לאיברי העיכול. שריר זה מותר באכילה, אלא ששכבה שומנית של חֵלֶב, האסור באכילה, דבוקה אליו, ובינם חוצץ קרום. לדעת הרמ"א, השריר אסור בגלל החֵלֶב הנצלה עמו וחודר אליו, למרות הקרום.

סעיף ט'

(עו) ^כהמליח שאינו נאכל מחמת מלחו (עז), דינו כרותח, ומפליט לאסור כדי קליפה (עח). ^כוואם הוא שומן הגיד, וּקְנוֹקָנוֹת שֶׁבּוֹ, וְהַקְּרוּמוֹת (עט), יש להחמיר ולהצריכם נטילת מקום (פ). ואם הוא חֵלֶב ממש, צריך ששים לבטלו (פא). ^(*) ואם הבשר (פב) שנמלח עמו הוא שָׁמֵן, ^כזאפילו בשומן הגיד וקנוקנות שבו, צריך שישים לבטלו (פג) וליטול ממקום שנגע כדי נטילת מקום, ^כחולפחות קליפה (פד). וכל זה לענין חתיכה עצמה שהיה החֵלֶב דבוק בה (פה), ^כטולענין שאר חתיכות שנמלחו יחד, אם אין בכל אחת מהם בפני עצמה שישים לבטל החֵלֶב, אסורות (פו) ואין מצטרפין ביחד לבטל החֵלֶב, דאין חֵלֶב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב (פז). ^לואם אין ידוע אם נגע בכולן, כולן אסורות (פח). ^לאואם ידוע שלא נגע אלא באחת, ואין ידוע איזו היא, כולן מותרות, ^לבדחד בתרי בטיל (פט), אפילו הן חתיכות הראויות להתכבד (צ). הגה: ויש אומרים דכל מליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה (צא) (טור ומרדכי בשם ראבי"ה ור' אפרים ופוסקים ור"ן ורשב"א במ"ה ורא"ה בב"ה דף צ"ב בשם רמב"ן וצ"ע אמ"ש ב"י סימן צ"א ות"ח ריש כלל ל"ח ע"ש רמב"ן להפך). ולפי שאין אנו בקיאין בין בשר שָׁמֵן לכחוש, נוהגין לשער בכל מליחה בשישים, כמו בבישול (צב) (מהרי"ב ובארוך ובהגהת ש"ד ובמרדכי בשם א"ז וכל האחרונים), דאם איכא שישים בין הכל ביחד, נגד כל החתיכה שהחֵלב דבוק בה, אז הכל שָׁרֵי, מלבד אותה חתיכה שהאיסור דבוק בה (צג), מיהו אותה החתיכה שהאיסור נגע בה צריך קליפה מעט (צד) (רשב"א). ואם אינו יודע איזה נגע, הכל שָׁרֵי (צה) (מרדכי פרק ג"ה וש"ד). ואם אין שישים, הכל אסור (צו). ואין לשנות המנהג, ואף על פי שיש בזה קצת קולא אם היה האיסור שָׁמֵן ומפעפע ^(*) (צז), מכל מקום יש לסמוך בכי האי גוונא אדברי המקילין וסבירא להו, דאין אוסר במליחה רק כדי קליפה (צח), כדי שלא נצטרך לשער בין איסור שָׁמֵן לכחוש, כי אין אנו בקיאין (צט). וכל זה באיסור ששייך בו שמנונית, כגון חֵלֶב או ציר וכי האי גוונא, אבל באיסור שאין בו שמנונית כלל, כגון חמץ בפסח, לכולי עלמא מליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה (סברת הרב ממשמעות פוסקים הנ"ל). ועיין באו"ח הלכות חמץ (ק) כיצד נוהגין. ועיין לעיל סימן ס"ד, אם הקרומים או חוטים של חֵלֶב נמלחו עם בשר. יש אומרים דבהפסד מרובה יש להתיר במליחה, על ידי קליפה (קא), אף על גב שכבר נהגו לשער כל מליחה בשישים, אפילו באיסור כחוש (קב); ויש לסמוך על זה באיסור כחוש, שאינו אלא מנהג לשער בשישים (קג) (לפי סברת הרמב"ם והנמשכים אחריו ומהר"ם פדווא בתשובה להרב סימן צ'), אבל לא באיסור שָׁמֵן, שמדינא צריך שישים (קד).

^כהמימרא דשמואל פסחים דף עו, א וחולין דף צז, א. ^כוממימרא דשמואל דף צו וכפירוש התוספות, וציינתיו גם כן לעיל סעיף ה. ^(*) היינו שדבוק בו כדמסיק לקמן. ^כזב"י ועיין לעיל בסעיף ה. ^כחשם לדעת הרשב"א דשומן גיד הוי ודאי מדרבנן. ^כטמרדכי בשם תשובת הר"מ סוף פרק גיד הנשה. ^לכן דקדק הב"י מדברי המרדכי שם וממה שכתב בשם ראבי"ה. ^לאשם במרדכי. ^לבמשום שאין איסור החתיכה מחמת עצמה אלא מחמת דבר הבלוע בה. ^(*) פירוש, והיה לנו לומר דאינן מצטרפות, ובכל אחת מהן שנגע בה צריך שישים בפני עצמה.

• הקדמה לסעיף – מכאן עד סוף הסימן, יתבאר דין "מליח – כרותח".
• שאינו נאכל מחמת מלחו – כמות המלח רבה כל כך, והמאכל אינו ראוי לאכילה, עד שיִישרֶה למשך זמן במים.
• ומפליט לאסור כדי קליפה – אף שפסק (בסעיף ד), שצלי רותח אוסר כדי נטילה, היקל יותר לגבי מליח, שיאסור רק "כדי קליפה", ולא הסביר מדוע. ונראה, שמליח מבליע פחות מצלי, לכן די בקליפה.
• וּקְנוֹקָנוֹת שֶׁבּוֹ וְהַקְּרוּמוֹת – כבר ראינו שהתורה אסרה את הגיד שעל כף הירך, ומדרבנן נאסר גם השומן סביבו, והקְנוֹקָנוֹת, שהם גידים דקים המתפרסים בבשר הירך כמו ענפים דקים. הַקְּרוּמוֹת, אלו קרומים העוטפים או מכסים את השומן שמעל גידים דקים אלו. כל אלה אסורים רק מדרבנן, ויש להם טעם.
• ולהצריכם נטילת מקום – השומן סביבם גורם לאיסור להיבלע יותר, לכן צריכים נטילה, שהיא כ-2 ס"מ, ממקום המגע.
• צריך ששים לבטלו – כמו בצלי, שדבר שומני מבליע בכל ההיתר.
• ואם הבשר – הכשר.
• צריך שישים לבטלו – מדובר בבשר כשר שָׁמֵן, שנמלח עם הגיד, ועם השומן הכחוש סביבו. כל מה שנמלח נאסר, כי יתכן ששומניות ההיתר, יחד עם השומן הכחוש של האיסור, תחדיר את האיסור לכל החתיכה. אמנם אם יש 60 כנגד האיסור, הרי הוא בטל.
• ולפחות קליפה – כי מה שאמרנו, שהאיסור מפעפע בכל הוא חומרא, ואין להקל ולהתיר את החלק הסמוך לאיסור, ומן הראוי ליטול נטילת מקום, ולפחות קליפה.
• שהיה החֵלֶב דבוק בה – וצריך 60, כדי לבטל את האיסור. ואפילו אם יש 60, קיימת שכבה דקה שנאסרה. וצריך להסיר כדי קליפה, במקום המגע.
• אסורות – כי יתכן שכל אחת נגעה בחתיכה האסורה, וספגה את טעם האיסור.
• בלא רוטב – חתיכות שלא באו במגע עם החתיכה האסורה, אינן נאסרות. עם זאת, הן גם אינן מצטרפות לביטול האיסור[6].
• כולן אסורות – כי יש ספק לגבי כל חתיכה, אם בלעה מן האיסור. וכיון שיש ספק דאורייתא, לגבי כל חתיכה, דינו להחמיר[7]. אמנם כל זה בתנאי שיש מספיק שומן, שיאסור את רוב החתיכות.
• דחד בתרי בטיל – תרגום: אחד בטל בשנים. במקרה שלנו האיסור בטל ברוב ההיתר, כי לא נתן מטעמו לכל החתיכות האחרות. ודומה בזה לתערובת איסור יבש בהיתר, שהאיסור אינו ניכר, והולכים אחר הרוב.

דין ביטול ברוב יוסבר בעזרת השם בהרחבה, להלן, בסימן קט.

• אפילו הן חתיכות הראויות להתכבד – כי למרות שאינן בטלות, בדרך כלל, הרי זה רק כשהחתיכה אסורה איסור עצמי, כגון בשר נבילה או טריפה. אבל חתיכה מותרת שבלעה איסור, מקילים בביטולה.
• אוסרת רק כדי קליפה – אפילו היתה החתיכה מליאת שומן. הרמ"א מביא אמנם שיטה זו, אך אינו פוסק כמותה, כפי שממשיך וכותב.
• כמו בבישול – כלומר, אם קיימת שומניות. ואף אם השומן כחוש, אוסרים הכל. כי לא ידוע לנו בבירור מהו כחוש, ומהו שָמֵן.
• שהאיסור דבוק בה – והפכה כולה לאיסור, כי אין בה 60 כנגד האיסור.
• צריך קְלִיפָה מעט – את כל החתיכות מתירים, למרות החשש, שאולי פעפע האיסור באחת החתיכות יותר מבשאר, כי בכל זאת, יש שישים כנגד האיסור. אך את מקום מגע האיסור, שוודאי בלע טעם אין מתירים, וצריך לקולפו.
• הכל שָׁרֵי – כי החתיכה האסורה, בטלה ברוב, כפי שהסביר המחבר, כאן לעיל.
• הכל אסור – ולא כדעת היש אומרים, שהביא בתחילת דבריו (ראה ס"ק פח).
• אם היה האיסור שָׁמֵן ומפעפע – במקרה זה, אם יש 60, הכל מותר, כי האיסור מפעפע בכל, וניתן לבטלו בצירוף כל הפיסות. וזו אכן קולא, כי ניתן לחשוש, שהחֵלֶב פעפע רק בסמוכים לו, שנאסרו מדין "חתיכה נעשית נבילה". ולא יהא די ב-60 כנגד החתיכה שהחֵלב דבוק בה, אלא נצטרך 60, כנגד כל הפיסות שנאסרו.
• רק כדי קליפה – לכן אנו מתירים הכל, כי מניחים שהאיסור פעפע בכל. ואף שיתכן אמנם שלא פעפע בכל, הרי זה רק ספק. ואפשר לסמוך על הדעה, שגם מליחת מאכל שָׁמֵן אינה אוסרת אלא כדי קליפה[8].
• כי אין אנו בקיאין – לכן בכל אופן, אין לאסור יותר מכדי קליפה. ואם זה שָׁמֵן, הכל בטל, כי לחלק מן הדעות, מניחים שפעפע בכל והתבטל. ואם זה כחוש, אין לאסור יותר מכדי קליפה. והיות שלא ידוע איזו חתיכה נאסרה, הרי היא בטלה ברוב.
• ועיין באו"ח הלכות חמץ – סימן תסז סעיף יד, שם נפסק, כי מעיקר הדין, אם נמצאה חיטה מבוקעת בתרנגולת, אין אוסרים יותר מכדי קליפה, ונוהגים להחמיר ולאסור כדי נטילה.
• על ידי קליפה – כדעת היש אומרים, שהביא רמ"א בתחילת דבריו.
• אפילו באיסור כחוש – כפי שהוסבר, שאין אנו יודעים מה נקרא כחוש, ומה נקרא שָׁמֵן.
• שאינו אלא מנהג לשער בשישים – יש מקילים אפילו באיסור שָׁמֵן. אמנם לדעת הרמ"א, אין להקל כמותם. אבל הואיל והמנהג לאסור הכל באיסור שָׁמֵן כחוש, הוא חומרא, יש להקל בו בשעת הצורך, ולסמוך על עיקר הדין, שלא נאסר יותר מכדי קליפה.
• שמדינא צריך שישים – כי לא פוסקים כדעה שהביא הרמ"א בתחילת דבריו, שאיסור מלוח שומני, אוסר רק כדי קליפה, אלא אוסר הכל.

סעיף י'

^לגבמה דברים אמורים, כשהאיסור וההיתר שניהם מלוחים. ואפילו איסור מליח וההיתר תפל. אבל אם ההיתר מלוח והאיסור תָּפֵל (קה), אינו צריך אלא הדחה (ועיין לעיל סימן ע' (קו)). ( ויש אוסרין אם נוגעין זה בזה (קז), ויש להקל במקום הפסד (קח)).

^לגציינתיו לעיל בסימן ע סעיף ג.

• אם ההיתר מלוח והאיסור תפל – כיון שהאיסור לא מלוח, אינו פולט כלום. והרי הוא כצונן, הנוגע בצונן, ודי בהדחת מקום הנגיעה.
• ועיין לעיל סימן ע' – שם כתב רמ"א בסעיף ג, שאם האיסור מלוח, הרי הוא אוסר את ההיתר. ואפילו אינו נוגע בהיתר, רק שוהה סמוך לו, והנפלט ממנו נוגע בהיתר.
• אוסרין אם נוגעין זה בזה – הם סוברים שההיתר מפליט את מליחותו אל האיסור התפל, ועושהו מלוח. וזה בתורו, שב ומפליט את טעמו, ומבליעו בהיתר. אמנם, אין זו אלא חומרא.
• ויש להקל במקום הפסד – כי מעיקר הדין, אין חוששים לשיטה זו.

סעיף י"א

(קט) ^לדזה שאמרנו באיסור מליח והיתר תפל, שאם הוא שָמֵן אוסר, עד שיהא בו ששים לבטלו, דוקא כשהיה האיסור המליח למטה, וההיתר תפל למעלה, משום דְּתַתָּאָה גָּבַר (קי). אבל אם היה ההיתר תפל למטה, והאיסור המליח למעלה, אינו אוסר אלא כדי קליפה (קיא). הגה: ויש חולקין ואומרים דִּבְמָלִיחַ אין חילוק אם הוא למעלה או למטה (קיב) (תוספות והרא"ש וסמ"ק והטור והגהות מיימוני), והכי נהוג (קיג).

^לדהרשב"א בתו"ה.

• הקדמה לסעיף – בסעיף זה נחלקו המחבר והרמ"א, בהגדרת הכלל "מליח הרי הוא כרותח". לפי המחבר, מאכל מליח דינו כדבר חם. וכל הדינים שראינו בתערובת חם לתוך חם, או צונן לתוך חם, או חם לתוך צונן, רלוונטיים אחד לאחד, לגבי מליח, כפי שמיד יתבאר. אמנם לרמ"א, הביטוי מליח כרותח בא להבהיר רק, שיש כח במלח, הדומה לכח הבישול. אבל אי אפשר לדמות לגמרי, ולהשוות בין מליח הפולט טעם ומחדירו להיתר, למאכל חם ממש, העושה כן. על פי זה, נוכל להבין את הסעיף.
• משום דְּתַתָּאָה גָּבַר – כמו שהתבאר בתחילת הסימן, ב-נפל צונן לתוך חם, והחם הוא התחתון, הכל נאסר. ובדומה לזה, אם נפל מאכל שאינו מלוח, על מלוח שומני, נאסר כל התפל. ואם אין המלוח שומני, ייאסר התפלה רק "כדי קליפה".
• אינו אוסר אלא כדי קליפה – כי המליח דומה ממש לחם שנפל על צונן, שכיון שהצונן תחתון, לא נאסר יותר מכדי קליפה.
• אין חילוק אם הוא למעלה או למטה – אין הבדל בין נפל איסור מלוח, על היתר לא מלוח, והוא התחתון. או היתר לא מלוח, שנפל על איסור מלוח, והאיסור תחתון. בשני המקרים, אם האיסור שָׁמֵן, הרי הוא אוסר את כל ההיתר, אם אין בו 60 כנגד האיסור.

לא התבאר, מדוע מחלק הרמ"א בין בישול, בו המאכל התחתון תמיד גובר, לבין מליח המשפיע במידה שווה, בין בעליון, ובין בתחתון. ונראה שסבר, שרק בבישול יש אפקט חזק למאכל התחתון, כי החום החזק של תבשיל, מגיע הרי מכלי שעמד על האש, ופונה באופן טבעי, כלפי מעלה. לכן במקרה והמאכל החם מצוי על צונן, וכבר אינו בכלי, הוא הולך ומתקרר כל העת, ומאבד מכח השפעתו. מה שאין כן חום של מאכל מליח, הוא הרי מצוי בתוך המאכל – מפאת מליחותו. ומידת ההשפעה שלו שווה, בין אם הוא למעלה, ובין אם הוא למטה.

• והכי נהוג – זהו מנהג אשכנז.

סעיף י"ב

(קיד) ^להגבינות שנעשו בדפוסי עובדי כוכבים, אף על פי שנמלחו בתוכן, מותרים (קטו). הגה: והוא הדין אם נמלח היתר (קטז) בשאר כלי איסור (תשובת הרשב"א), ואפילו אינו מנוקב (ד"ע), דאין מליח כרותח כל כך להפליט מן הכלי מה שבלע בתוכו (קיז). ודוקא בדיעבד, אבל לכתחלה, אסור (קיח). (מרדכי והגהת ש"ד).

^להתוס' (חולין דף קיג, א) ד"ה טהור, והרא"ש שם.

• הקדמה לסעיף – במהלך ייצור הגבינה, מוכנסת כמות רבה של מלח, אל החלב. סעיף זה דן בגבינות שנעשו בדפוסים (תבניות) של גויים, שבלעו איסור.
• מותרים – כי האיסור עצמו הבלוע בדפוס, אינו מלוח. ודינו כצונן שנגע בכלי איסור, שהכל מותר. אמנם לכתחילה, עדיף לעשות גבינות בכלים כשרים.
• אם נמלח היתר – כגון שנמלח מאכל כלשהו, לצורך שימורו, ויש בו מלח רב (לא מדובר על מליחת בשר, לצורך פליטת דמו, כי זו אסורה בכלי שאינו מנוקב).
• מה שבלע בתוכו – זה הסבר דברי המחבר, המסכים אף הוא, שמליחה בתוך כלי אינה הופכת את הבלוע בכלי, למלוח.
• אסור – אמנם הבית יוסף הביא, שיש מתירים גם לכתחילה. ובכל זאת, אם אפשר להימנע, מובן שעדיף כך.

סעיף י"ג

^לומלח או תבלין שהם בקערה של בשר, מותר ליתנם בחָלָב (קיט). הגה: והוא הדין אם היו בִּכְלִי איסור, דְּמֵאַחַר שהם יבשים, אינן בולעים מן הכלי (קכ), רק שהכלי הוא נקי, ואין איסור דבוק בו (הגהות ש"ד וכ"כ א"ח בשם הרא"ה). והמחמיר לכתחלה, תבא עליו ברכה (ארוך וסמ"ג ועי' לעיל ס"ס צ"ה).

^לושם.

• מותר ליתנם בחלב – כי אינם בולעים טעם מן הבשר, הבלוע בכלי.
• מן הכלי – גם נוזלים אינם בולעים, כל עוד אינם חמים. ולא התייחס ליבשים אלא משום, שביבשים הדבר מותר לכתחילה.

סעיף י"ד

^לזמלח הבלוע מדם (קכא), כגון ממליחת בשר, ונתנוהו בקדרה (קכב), או שֶׁנָּתְנוּ בקדרה (קכג) בשר מלוח בלא הדחה (קכד), אם יש שישים כנגד המלח, מותר (קכה). הגה: אף על פי שהמלח עדיין נותן טעם בקדרה (קכו), מאחר שאין המלח אסור מחמת עצמו, אלא מחמת דם שבתוכו, דכל מקום שאין האוסר יכול לילך שם, אין הנאסר אוסר יותר מן האוסרו (קכז) (ועיין לעיל סימן ס"ט בטור ובהגהות ש"ד ובש"ד).

^לזטור בשם ספר התרומות והסכמת הפוסקים.

• הבלוע מדם – מלח שהונח על בשר, לצורך הכשרתו אסור באכילה, כי הדם נבלע בו. והדם הרי אסור באכילה ככתוב (ויקרא ג, יז) "חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ"[9].
• ונתנוהו בקדרה – שבתוכה יש אוכל.
• שֶׁנָּתְנוּ בקדרה – שיש בה תבשיל בשרי כשר.
• מותר – אחר מליחת הבשר, והוצאת דמו מתוכו, חובה להדיח את הבשר במים, כדי לשטוף את הדם שאמנם נפלט מהבשר, אך עדיין צמוד ונמצא על הבשר. במקרה שלא עשו כן, הבשר אסור באכילה.
• כנגד המלח, מותר – כי רק המלח אסור, בגלל הדם הדבוק בו. ואם יש 60 כנגדו, האיסור בטל.
• שהמלח עדיין נותן טעם בקדרה – וכפי שכבר למדנו, טעם איסור שנכנס להיתר, אוסר את ההיתר, על פי הכלל "טעם כעיקר", ודין זה הוא מן התורה.
• אין הנאסר אוסר יותר מן האוסרו – הדם אינו נותן טעם, אלא המלח. והמלח הרי אינו אסור אלא מחמת הדם, על כן הוא בטל.

דין איסור שנפל לתוך היתר (קה)

• להבנת הסימן, נחוץ להסביר אי אלו מושגים.
• כלי ראשון – פירושו, תבשיל העומד על האש, או שהורד מן האש, אבל עדיין חם מאוד [הק].
• כלי שני – פירושו, כלי שהועבר אליו תבשיל, מן הכלי בו התבשל [הק].
• עירוי כלי ראשון – פירושו מזיגה מכלי ראשון, על גבי מאכל הנמצא בכלי אחר [הק].

דינם של איסור והיתר שנגעו זה בזה, משתנה לפי המציאויות השונות:

• נאסר כולו [הק].
• נאסר כדי נטילה – נדרשת הסרת שכבה בת 2 ס"מ מן ההיתר, במקום מגע האיסור [הק].
• נאסר כדי קליפה – די בהסרת שכבה דקה, במקום המגע [הק].
• נדרשת הדחה – די ברחיצת מקום הנגיעה [הק].

דין כבוש כמבושל

• איסור שֶׁנִּשְׁרָה עם היתר מעת לעת בצונן, נקרא כָּבוּשׁ, והרי הוא כמבושל ונאסר כולו. אבל בפחות מזה, די בהדחה [א].
• אם האיסור כבוש בתוך ציר או בתוך חומץ, ושהה בתוכו כמה דקות, נאסר כולו; ובפחות משיעור זה, לא נאסר אלא כדי קליפה [א].

דיני כלי ראשון, כלי שני ועירוי מכלי ראשון

• איסור שנפל לתבשיל שעל האש, או כזה שהורד מן האש ועדיין חם מאוד, אוסר את כולו (אם אין בהיתר 60 כנגד האיסור), בדומה לזה, היתר שנפל לתוך תבשיל אסור, נאסר כולו [ב].
• כלי שני נחשב מעיקר הדין כצונן. הלכך היתר שנפל לכלי שני של איסור, אינו נאסר אלא צריך הדחה. ולכתחילה, אם אין זה שעת הדחק, אוסר כדי קליפה [ב].
• תבשיל בכלי שני, שנפל אל תוכו איסור, אינו נאסר. ולכתחילה, אם אין זה שעת הדחק, צריך 60 כנגד עובי "כדי קליפה" [ב].
• היתר חם שנפל לתוך איסור צונן, אינו אסור אלא כדי קליפה [ג].
• נפל איסור חם לתוך תבשיל צונן, אם יש 60 כנגד הקליפה, הכל מותר [ג].

דיני צליה

• איסור שנפל על צלי, אוסרו כדי נטילה [ד].
• אם מדובר באיסור או היתר שמנוניים, הכל נאסר [ה].
• למנהג אשכנז צריך שישים, גם אם לא ידוע שיש שומניות מרובה, וגם אם יש שישים, ההיתר נאסר כדי נטילה [ה].
• כאשר האחד מהם צונן והוא למטה, לא יאסר ההיתר אלא כדי קליפה. ואם החם למטה, ההיתר נאסר כולו, בין אם הוא למטה, ובין אם הוא נפל על האיסור, הכל אסור. דין זה נקרא "תתאה גבר" [ו].

מליח כרותח

• דבר מלוח שיש בו ריבוי מלח, ואינו נאכל ללא שטיפה, נחשב כחם. ואם נגע איסור מלוח בהיתר, הוא אוסר את ההיתר כדי קליפה. ואם הוא שומני, ייאסר ההיתר כדי נטילה. ובמקרה שהאיסור הוא חֵלֶב, כלומר שכולו שומן, ייאסר ההיתר כולו, אם אין בו שישים [ט].
• אין לייצר גבינה מלוחה, בכלים שבלעו איסור. אמנם בדיעבד, לא חל איסור על גבינות אלה, כי למרות הגדרת המלוח כמאכל חם, אין חומו רב כל כך, שמפליט את האיסור הבלוע בכלי [יב].
• מלח או תבלין המונחים בכלי בשרי, לא הפכו לבשריים, כי אין פליטה בדברים יבשים [יג].

[1] כתב הט"ז (ס"ק א) שכלי אשר שהה בתוכו איסור נוזלי במשך 24 שעות, לא יאסור את שיונח בו בהמשך. כי הבליעה שבכלי נפגמה, ואין בכוחה לאסור. אמנם לכתחילה, צריך להכשיר את הכלי, כדי להפליט את בליעת האיסור, אך יש חולקים. ולמעשה, אפשר לסמוך על הט"ז, באיסור שכולו מדרבנן.

[2] ומה שכתב המחבר בסימן קד סעיף א, שעכבר הכבוש בחומץ אינו אוסר אלא אם נכבש 24 שעות, הוא בגלל שיש לצרף את הדעות הסוברות, שטעם העכבר פגום. וכיון שאלו שתי חומרות, לא רצה להחמיר כשתיהן.

[3] כף החיים (ס"ק כ) כתב אמנם, שהזמן הוא שמונה עשרה דקות. אמנם החוש מעיד שהזמן המוגדר בשולחן ערוך פחות מזה, כי זמן הרתיחה אינו יותר מכמה דקות. וקשה לתת שיעור מדויק.

[4] אמנם כתב ערוך השולחן בסעיף כח, והביאו כף החיים אות מז, שלא נאסרה הקערה כולה מלבד כדי קליפה וז"ל "אמנם לאסור הקערה כולה אי אפשר, דהא אפילו בתחיבת כף אינו אוסר מקום שלא נתחב, כמ"ש בסימן צד. ולכן נראה דהקערה בכל גווני אין צריך אלא קליפה". .

אלא שאיני מבין את דבריו. הלא  בתחיבת כף, לא אוסרים את חלק הכף שלא בא במגע עם האיסור. בעוד שהחלק שאכן נגע באיסור, נאסר כולו, לא רק כדי קליפה. והדברים צריכים עיון.

[5] יש מקשים, הרי בסימן צב סעיף ב כתב המחבר, שאם "נָפַל חָלָב לְתוֹךְ קְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר, טוֹעֲמִין הַחֲתִיכָה שֶׁנָּפַל עָלֶיהָ הֶחָלָב, אִם אֵין בָּהּ טַעַם חָלָב, הַכֹּל מֻתָּר", ומזה נראה, שחתיכת בשר האסורה מדין בשר בחלב, אינה אוסרת את חברתה. אמנם כבר כתב הש"ך (כאן ס"ק יז) שגם בסימן צב, היא כן אוסרת את חברתה ב"כדי נטילה", אף שלא נכתב כן במחבר, ועיין שם מה שכתבנו בזה. ויש שרצו לתרץ, שכאן מדבר המחבר על גבינה שנגעה בבשר, אמנם אין זה תואם את לשון המחבר.

[6] אף שלעיל בסעיף ז כתב המחבר, בדין צלייה, שהאיסור מפעפע מחתיכה לחתיכה, אין זה אלא לחומרא, לאסור את כולן, כשאין שישים. גם כאן נקט לחומרא, שאינן מצטרפות לבטל, אפילו שיש 60. עוד יתכן, שבצליה יש יותר פעפוע ממליחה.

[7] מה שכתבנו שיש כאן ספק דאורייתא ולחומרא, זה דווקא בחֵלֶב שאיסורו מן התורה, ולא בשומן הגיד שאיסורו מדרבנן, וספֵקו להקל.

[8] כיון שנקט רמ"א בקולא זו, לכן הביא בראש דבריו את השיטה המקילה, אף שלא פסק כמותה.

[9] אמנם לרוב הפוסקים, זהו איסור דרבנן. כי דם שנמלח, דומה לדם שהתבשל שאינו אסור מן התורה אלא מדרבנן. (כפי שכתבו בית יוסף ודרכי משה, בסימן סט). אמנם לרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק ו הלכה ו) זהו איסור מן התורה.