הלכות תערובות

סימן ק"ו

דין היאך מבטלין בששים, ובו ב' סעיפים.

בסימן זה אנו לומדים על ההבדל בין אוכל מוצק שנאסר, ובין אוכל נוזלי שנאסר.

סעיף א'

^אחתיכה שבלעה איסור, ואין בה שישים לבטלו (א), שנפלה לקדרה, אינה אוסרת אלא לפי חשבון איסור שבה (ב), שאם יש במה שבקדרה ^במצורף עם החתיכה (ג) עצמה ששים כנגד איסור הבלוע בה, מותר מה שבקדרה (ד), ^גאבל החתיכה עצמה אסורה, לפי שאיסור שבה אינו נפלט ממנה לגמרי (ה) (רשב"א ותוס' פרק ג"ה דף ק' ורא"ש ומרדכי שם וסמ"ג דף נ"א ע"ג וסה"ת סי' נ"ב וכ"ה בלשון ר' אפרים גופיה שבחדושי רשב"א דף קי"ח  ושבסוף ספר ראב"ן וכ"כ מהרש"ל פרק ג"ה סי' נ"ז וכל האחרונים). (וכן עיקר ודלא כמו שכתב לעיל סימן צב דאף אותה חתיכה מותרת) (ו) מה שאין כן בדבר הנבלל ונימוח, שאם נפל דם וכיוצא בו לתוך רוטב של היתר וַאֲסָרוֹ מחמת מיעוטו (ז), ואחר כך נתרבה הרוטב של היתר (ח) עד שיש בין כולו שישים לבטל הדם, כולו מותר, שהכל נבלל ונתערב (ט). הגה: ולפי מה שנוהגין לומר בכל האיסורים חתיכה נעשית נבלה (י), אין חִלוק בין דבר לח לדבר יבש, אלא לענין זה, דאם הנאסר כבר, הוא דבר יבש ויש שישים כנגדו, החתיכה הנאסרת תחִלה, נשארת באיסורה (יא) וצריך להסירה משם אם מכירה. ואם אינו מכירה בטילה, אם אינה חתיכה הראויה להתכבד (יב). ואם הוא דבר לח, הכל מותר מאחר דאיכא שישים נגד מה שנאסרה תחילה (יג). ועיין לעיל סימן צ"ב (יד) וצ"ט (טו).

^אטור בשם הרשב"א. ^בבתשובות להרמב"ן סימן קנא שנשאל זה מהרשב"א והשיב כן. ^גוהטעם כתב הבית יוסף, ושכן מצא אחרי כן שם בתשובה, אף על פי דלית ביה טעמא דאיסורא, כיון שכבר נאסרה לעולם אסורה עד שיפלוט כולו לגמרי. ולא דמי לדבר הנבלל ונימוח, שמאחר שהכל מתערב זה עם זה בשוה, חשיב כאילו נפלט כולו. וכאן חזר המחבר ממה שכתב לעיל סימן צב. והנכון לענ"ד מ"ש לעיל שחוזרות להיות מותרות מדין תורה כיון דאינה בנותן טעם, וכאן מדרבנן, ונפקא מינא לענין דינא, כמש"ל בכמה דוכתי בסימן קי סעיף א בהג"ה.

• ואין בה שישים לבטלו – ונאסרה.
• לפי חשבון איסור שבה – כלומר אין צורך ב-60 כנגד החתיכה כולה, אלא די ב-60 כנגד האיסור הבלוע בה. זוהי שיטת מרן המחבר לעיל בסימן צב, שאין לומר שהחתיכה כולה הפכה לאיסור (חתיכה עצמה נעשית נבלה) אלא באיסור בשר בחלב.
• מצורף עם החתיכה – מצרפים גם את החתיכה עצמה, כדי לבטל את האיסור.
• מותר מה שבקדרה – כי בצירוף הכל, יש 60 כנגד האיסור הבלוע.
• אינו נפלט ממנה לגמרי – על כן היא נותרת באיסורה, כפי שהיתה.

יש מקום לשאול, הלא אם נותר חלק מן האיסור, בלוע בחתיכה, מדוע צריך 60 כנגד כל הבלוע, הלא די להצריך 60 כנגד הנפלט בלבד. אכן התשובה לזה, שאיננו  יודעים בוודאות, כמה מן האיסור נותר בחתיכה, וכמה ממנו נפלט. לכן מחמירים לגבי שאר התבשיל, כאילו נפלט כולו. וגם לגבי החתיכה עצמה, כאילו מאומה לא נפלט.

• דאף אותה חתיכה מותרת – בסימן צב סעיף ד, כתב המחבר שאותה חתיכה חוזרת להיתרה, וכאן כתב שנותרת באיסורה, ולכאורה חזר בו. לכן העיר כאן המגיה, כי להלכה צריך לנהוג כדברי המחבר כאן, ולנהוג בחתיכה זו, ככזו שנותרה באיסורה.

ולי נראה, שלא חזר המחבר מדבריו בסימן צב, אלא מדובר בשני מקרים שונים. שם מדובר בחתיכה שנפלה בזמן הבישול, על כן יצא טעם האיסור מהחתיכה, ופשט בכל התבשיל, כפי שכתב שם "ואחר כך בישלה עם אחרות". לכן יש לחשב את כמות האיסור, ביחס לתבשיל כולו, ולהתיר את החתיכה מאיסורה. אבל כאן, החתיכה נפלה אל הקדירה לאחר גמר הבישול, ואין תבשיל זה, שאינו על האש, מפליט ממנה את טעם האיסור, על כן נותרה באיסורה[1].

• וַאֲסָרוֹ מחמת מיעוטו – ההיתר מועט, ומעט הדם שנפל אל תוכו אסָרוֹ, כי אין בהיתר שישים כנגדו.
• נתרבה הרוטב של היתר -­ בשוגג. אבל לכתחילה, אסור לבטל איסור. כפי שלמדנו לעיל, בסימן צט סעיף ה.
• שהכל נבלל ונתערב – בניגוד לדבר גוש, שאפשר להבחין בין החתיכה שנבלע בה איסור, לשאר התבשיל.
• בכל האיסורים חתיכה נעשית נבלה – לכן גם במאכל נוזלי, צריך 60 כנגד כל התערובת הראשונה, ולא די ב-60 כנגד האיסור.
• נשארת באיסורה – כי אף שיש 60, היא נאסרת, כמו שכתב המחבר. שהרי אפילו אם לא נעשית נבלה, היא נשארת באיסורה.
• אינה חתיכה הראויה להתכבד – כי אם היא חתיכה חשובה, אינה בטלה אפילו באלף. אמנם למדנו בסימן קא, שאין דין חתיכה הראויה להתכבד אלא כאשר היא אסורה מצד עצמה, ולא כשנאסרה מפאת מה שבלעה. על כן צריך לדחוק ולומר, שמדובר כאן, בחתיכת בשר שבלעה חלב.
• נגד מה שנאסרה תחילה – כלומר, אם יש 60 נגד מה שנאסר בתחילה, הכל מותר, כי מאחר והכל נבלל, אי אפשר להכיר את האיסור.
• ועיין לעיל סימן צ"ב – כי בסעיף ד, כתב המחבר, שהחתיכה עצמה הותרה. ועיין לעיל בסעיף קטן ו, מה שהסברנו בזה.
• וצ"ט – סעיף ג, שם הובאה שוב מחלוקת המחבר והרמ"א, אם אומרים חתיכה עצמה נעשית נבלה גם בשאר איסורים (ולא רק בבשר בחלב). וגם, שלדעת הרמ"א צריך 60 כדי לבטל את כל החתיכה, ולא רק את הבלוע בה. וכך הוא מנהג אשכנז.

סעיף ב'

^דחתיכה שיש בה חֵלֶב (טז) שנתבשלה בקדירה שיש בה שישים לבטל החֵלֶב (יז), צריך ליזהר שלא יסיר שום דבר מהקדירה בעוד חתיכת האיסור בתוכה, דחיישינן שמא תשאר באחרונה בשעה שאין בקדרה שישים לבטל החֵלֶב (יח). וגם לא יוציאנה תחלה, שחֵלֶב שבה יאסור אותה (יט). ומה תקנתה, יניחנה עד שתצטנן הקדירה. הגה: ולפי מה דקיימא לן חתיכה נעשית נבלה (כ), מסיר החתיכה האסורה משם, והשאר מותר (כא) (ד"ע).

^דטור בשם הרשב"א.

• חתיכה שיש בה חֵלֶב – חתיכת בשר כשר, שדבק בה חֵלֶב. ועדיין לא נאסרה, כי לא נתבשלו יחד.
• שיש בה שישים לבטל החֵלֶב – ומתבשלת יחד עם שאר חתיכות, שום חתיכה לא נאסרת, כי יש 60 כנגד החֵלֶב.
• שאין בקדרה שישים לבטל החֵלֶב – והחֵלֶב יאסור גם את החתיכה בה הוא דבוק, וגם את כל הנותר בקדירה.
• יאסור אותה – כי בחתיכה עצמה אין 60 כנגד החֵלֶב, וכל זמן שהחתיכה עצמה נמצאת בקדירה עם החתיכות האחרות, יתפשט טעם החֵלֶב בתבשיל כולו, ועל ידי כן יתבטל האיסור, ולא תיאסר חתיכה זו. אבל אם יוציאה לפני שיצטנן התבשיל, תיאסר חתיכה זו, כי היא עדיין היא חמה מאד. וגם אם לא כולה, הרי לכל הפחות תיאסר כדי נטילה.
• חתיכה נעשית נבלה – כלומר, לדעת הרמ"א, הבשר הדבוק בחֵלֶב, נאסר בין כה וכה, ונעשה נבלה, וצריך 60 כנגד החתיכה כולה. לכן יכול להוציא אותה מיד, כי גם אם ימתין שהתבשיל יתקרר, חתיכת הבשר הדבוק לחלב עדיין תיאסר, ושאר החתיכות מותרות.
• והשאר מותר – בתנאי שיש 60, כנגד כל החתיכה שהסירו. וצריך להשים מים קרים, כדי לגרום להפרדת החֵלֶב משאר התבשיל, ולאפשר את הסרתו[2].

דין היאך מבטלין בששים (קו)

• חתיכה שבלעה איסור ונאסרה, ונפלה לתוך תבשיל היתר, למנהג ספרד די בשישים כנגד האיסור הבלוע בחתיכה, אבל החתיכה עצמה נשארת אסורה. ולמנהג אשכנז צריך שישים כנגד כל החתיכה, והחתיכה נותרת באיסורה גם לדעתם [א].
• איסור נוזלי שנפל לתוך תבשיל, שלא היה בו שישים ונאסר. ולאחר מכן התווסף עוד מן ההיתר, עד שנהיה שישים כנגד האיסור שהתערב, חזר התבשיל כולו להיתרו [א].

[1] תירוצים נוספים על ליישוב סתירה זו כתבו הש"ך שם בסימן צב ס"ק יא. וראה תירוץ אחר בפרי תואר (ס"ק א), שם ביאר כי בסימן צב מדובר בחֵלֶב, וזה מין במינו, על כן אין שם אלא איסור דרבנן, כי מין במינו בטל ברוב מן התורה.

[2] כפי שראינו בסימן צח סעיף ד, בדברי הרמ"א, עיין שם.