הלכות תערובות

סימן ק"ח

שלא לאפות היתר ואיסור בתנור אחד, ובו ז' סעיפים.

כדי להבין סימן זה צריך להקדים ולתאר את המציאות בה חיו יהודים בעבר. תנור אפיה לא היה מצוי בכל בית, אלא היה תנור מרכזי, ששירת את כלל התושבים, בו נעשו כל האפיות והבישולים. בין המשתמשים היו גם גוים, שמאכליהם לא היו כשרים. והואיל והיהודים, כמובן, רצו שהמאכל שלהם לא ייאסר באפיה או בבישול בתנור. סימן זה דן בחששות שישנם, ובפתרונות שהוענקו להם. על כן הוא עוסק בדין ריח של מאכל אסור, אם מותר או אסור להריח בו.

עוד צריך להסביר, את ההבדל הקיים בין יין נסך, לסתם יינם. יין נסך, הוא יין שגוים ניסכו אותו לעבודה זרה, ונאסר בהנאה מן התורה. סתם יינם הוא יין של גוים, שלא נוסך לעבודה זרה, אבל חכמים אסרו לשתותו, כדי למנוע שתייה משותפת של יהודים וגוים, מחשש שזה יביא להתבוללות. בלשון הגמרא קרויה גזירה זו "משום בנותיהם", כלומר לשם מניעת נישואי תערובת.

סעיף א'

^אאין צולין בשר כשרה עם בשר נבלה או של בהמה טמאה בתנור אחד, ואף על פי שאין נוגעים זה בזה (א). ואם צְלָאָן, הרי זה מותר (ב). ואפילו היתה האסורה שמינה הרבה והמותרת רזה (ג). ^בואם התנור גדול ^גשמחזיק י"ב עשרונים (ד), ^דופיו פתוח (ה), מותר לצלותם בו ובלבד שלא יגעו זה בזה (ו). ^הואם אחד מהם מכוסה בקערה או בבצק וכיוצא בו, מותר לצלותם אפילו בתנור קטן ופיו סתום (ז). הגה: והוא הדין לבשר עם חלב נמי דינא הכי (ח) (טור סימן צ"ז). ונוהגין להחמיר לכתחלה, אפילו בתנור גדול (ט); ובדיעבד, להקל אפילו בתנור קטן (י). (ארוך כלל ל"ט ובתשובת ר"י מינץ ובהגהת ש"ד ואגור בשם מהרי"ל וטור בשם רשב"א שכן הסכמת רוב המורים והוא שיטת רש"י וה"ג ורי"ף ורמב"ם). ואם אפה פת עם בשר, אסור לאכלו עם חלב, אם יש לו פת אחר (יא) (שם). וכן אם עובד כוכבים אפה פת עם איסור, אסור לקנות אותו פת אם יש פת אחר, דכל זה מקרי לכתחלה. אבל אם אין לו פת אחר בריוח, מותר בשניהם, דזה מקרי לענין זה דיעבד (יב) (אגור בשם ר"י מולין). יש אומרים דאין מתירין ריחא, אפילו בדיעבד (יג), אלא אם כן התנור פתוח קצת מן הצד או למעלה במקום שהעשן יוצא (שם בארוך). ובמקום הפסד אין להחמיר, בדיעבד (כי כן נראה מהפוסקים וכ"פ ב"י), אפילו סתום לגמרי (יד). ואם האיסור דבר חריף, וכל שכן אם ההיתר דבר חריף, ריחא מלתא היא ואפילו בדיעבד אסור, אם שניהם מגולים (טו). אבל אם אחד מהם מכוסה, אפילו בבצק בעלמא, מותר (טז) (מרדכי פ' ג"ה ואו"ה). אם אפו או צלו איסור והיתר תחת מחבת אחת, מגולין, אסור (תוספות) אפילו בדיעבד (יז) (שם בארוך). והוא הדין אם אפו בכהאי גונא פת עם בשר, אסור לאכלו בחלב (יח) (ש"ד סימן ס' ומהרא"י). אבל בזה אחר זה אין לחוש (יט) (תשובת מיי' סוף הלכות מ"א ותשובת ר"י ואו"ה), אלא אם כן הזיע המחבת משניהם, דאז אסור אפילו בזה אחר זה, אם היו שניהם מגולין, דהוי ככיסוי של קדרה (כ) (ד"ע ממשמעות הרא"ש סימן צ"ג), כדלעיל סימן צ"ג. יש אומרים דכל מקום דאמרינן ריחא מילתא ואוסר בדיעבד, היינו דוקא דליכא ששים מן ההיתר נגד האיסור. אבל בדאיכא ששים מן ההיתר, אפילו בכל מה שבתנור, מבטל האיסור (כא) (שם בארוך כלל ל"ט די"ח). ולצורך הפסד יש לנהוג כן (כב). יש אומרים דאיסור האוסר במשהו, כגון חמץ בפסח, ריחא מלתא ואוסר אפילו בדיעבד, אם התנור קטן והוא סתום, והאיסור וההיתר מגולין תוך התנור (כג) (ד"מ בשם הגהת סמ"ק ובשם תוספות עבודת כוכבים דף ס"ו ע"ב). ויש אומרים שאין לחלק (כד) (ד"מ בשם מרדכי). ובמקום הפסד יש לסמוך אַדברי המקילין (כה). ועיין לקמן סוף סימן קי"ח (כו) אם יש להחמיר לכתחלה לשפות שתי קדירות, ואחת מהן של איסור, על הכירה או לצלות איסור אצל היתר (כז).

^אלשון הרמב"ם בפרק טו מהלכות מאכלות אסורות וכדעת הרי": רבו שהביא בפרק ז דחולין פלוגתא דרב ולוי בפסחים דף עו, א-ב. ופסק כלוי דריחא לאו מילתא היא ולכתחלה אסור ודייק לה צלאו קאמר, ולא קאמר צולין. וכן כתב הטור בשם רש"י ובה"ג. ^בטור בסימן צז וכן כתבו תוס' שם, ובעבודה זרה דף סו, ב. ^גטור שם בשם ספר המצוות בשם רבותיו. ^דתוס' שם ובעבודה זרה, והרא"ש שם. ^השם והמרדכי והגמי"י בפרק טו מהלכות מאכלות אסורות והגהות אשר"י בפרק בתרא דעבודה זרה ואיסור והיתר הארוך כלל לט.

• ואף על פי שאין נוגעים זה בזה – בגלל שריח האיסור מורגש במוחש בהיתר, ואף שמן התורה ריח של איסור אינו אוסר, אסרו זאת חכמים לכתחילה. כי הריח, דומה לטעם איסור הנבלע בהיתר[1].
• הרי זה מותר – בדיעבד, האוכל אינו נאסר, כי חכמים גזרו לאוסרו רק לכתחילה.
• והמותרת רזה – אין הבשר השומני אוסר, כי מן התורה, כאמור, אין הריח אוסר.
• שמחזיק י"ב עשרונים – כ-30 ליטר.
• ופיו פתוח – באמצעות הפתח, יכול הריח לצאת. התנורים של ימינו סגורים.
• ובלבד שלא יגעו זה בזה – כי בתנור גדול כזה, ריח האיסור אינו ניכר או מורגש בהיתר, ואין מקום לגזירה. אמנם בתנורים של ימינו שהם קטנים, אין להתיר אפיית איסור והיתר באותה שעה, וגם לא בשר עם תבשיל או מאפה חלבי.
• אפילו בתנור קטן ופיו סתום – כי אם אחד מהם מכוסה, ריח האיסור אינו נקלט בהיתר. כי אם האיסור מכוסה, הריח אינו נפלט ממנו. ואם ההיתר מכוסה, ריח האיסור לא ייקלט בו.
• נמי דינא הכי – שכתחילה אסור, ובדיעבד מותר. ואם אחד מהם מכוסה, מותר לכתחילה.
• אפילו בתנור גדול – בזה החמיר רמ"א יותר מן המחבר, שהתיר לכתחילה, בתנור גדול ופיו פתוח.
• להקל אפילו בתנור קטן – כדברי המחבר.
• אם יש לו פת אחר – כפי שראינו בסימן פז סעיף ג, שזה נקרא לכתחילה, שהרי אפשר לאכול אותו בלי חלב. וכאן היקל הרמ"א לומר, שאם אין לו לחם אחר, ורוצה לאוכלו עם גבינה, זה נחשב כבדיעבד ומותר. ונראה, שהמחבר לא קיבל קולא זו.
• דזה מקרי לענין זה דיעבד – בזה המחבר מסכים, כי אם אכן אין לו לחם אחר, הרי זה בדיעבד.
• אפילו בדיעבד – דעה זו חוששת לשיטה הסוברת שריח אוסר מן הדין. אמנם המחבר, לא הביא חומרה זו להלכה.
• אפילו סתום לגמרי – כדעת המחבר.
• אם שניהם מגולים – כי מאכלים חריפים קולטים את האיסור בצורה חזקה, ואף שריח אינו אוסר מן הדין, חכמים אסרוהו במאכל חריף, כי ריח האיסור מורגש ממש.
• מותר – הואיל וכאשר האחד מכוסה, הריח נחלש מאוד, וזה מוסכם על המחבר.
• אפילו בדיעבד – כי במקרה זה, מלבד הריח, יש גם זיעה שעולה, ובגלל שהמחבת מכסה את שניהם, זיעת האיסור עלולה לרדת למאכל הכשר, וזה דומה לבליעת איסור. על כן אסור, גם בדיעבד. ויתכן שהאיסור הוא מן התורה, כי הזיעה דומה לממשות של איסור[2].
• אסור לאכלו בחלב – מאחר והלחם ספג את זיעת הבשר, ונהיה בשרי[3].
• בזה אחר זה אין לחוש – על כן מותר מעיקר הדין, להשתמש באותו תנור, למאכלים בשריים וחלביים, בזה אחר זה.
• דהוי ככיסוי של קדרה – לרוב המאכלים, אין זיעה. אבל בשר שומני שנצלה בתנור, וודאי יש לו זיעה. על כן אסור לצלות או לאפות באותו תנור, גם בדיעבד, מאכל לא מכוסה, שיש בו גבינה. אמנם נראה, כי בתנורים של ימינו, אין לאסור בדיעבד. כי חום התנורים חזק מאוד, והזיעה נשרפת בהם. ואין לחשוש שמא נבלעה זיעת הבשר בדפנות התנור, כי אין פליטה אלא במגע עם נוזלים. בפרט כיום, שהתנורים מיוצרים מחומרים, שאינם בולעים דבר. ובכל זאת, לכתחילה ראוי לנקוט משנה זהירות, ולכסות תמיד אחד מן השניים, או את הבשרי או את החלבי.

מותר להשתמש במיקרוגל אחד הן לבשרי והן לחלבי, ובלבד שהאחד מהם תמיד יהא מכוסה. כמו כן מותר לפועלים להשתמש בתנור או במיקרוגל, במקום עבודתם, אף שמועסקים אחרים משתמשים בהם לחימום מאכלים לא כשרים. ובתנאי כמובן, שהמאכל מונח בכלי סגור.

• מבטל האיסור – ואין לחשוש שמא נספג הריח, רק במאפים או בתבשילים הסמוכים, ולכאורה אין 60 כנגד האיסור, בחלק הזה, ויש לאוסרו. לא כן הוא, אלא הואיל ובכל ההיתר יש שישים כנגד האיסור, הרי הוא בטל בכל אופן.
• ולצורך הפסד יש לנהוג כן – כי זה עיקר הדין. אך אם אין הפסד, יש מקום להחמיר, בחלק המאכל, הסמוך ביותר לאיסור.
• מגולין תוך התנור – היות ומחמירים לאסור את החמץ אפילו במשהו, אפשר להחשיב את הריח לכל הפחות כמו משהו[4].
• שאין לחלק – כי להלכה נפסק, שריח אינו אוסר, ואין מקור להחשיבו כמשהו. ולא התחדש הדין של "איסור משהו", אלא מדרבנן. מלבד זאת, יש ראשונים שסוברים, שאיסור חמץ דינו ככל האיסורים, ואינו אוסר במשהו. הלכך אין לעשות חומרה על חומרה.
• יש לסמוך אדברי המקילין – כי זהו עיקר הדין.
• לקמן סוף סימן קי"ח – סעיף יא.
• איסור אצל היתר – שם מובא, שלכתחילה טוב להחמיר. כי יתכן שיותז מן האיסור וייפול אל ההיתר. אמנם בדיעבד, הדבר מותר. כי כל האיסור בתנור, הוא בגלל היותו סגור, ללא מקום יציאה לריח. אבל בשתי קדירות סמוכות, או בצליית איסור סמוך להיתר, שאינם נוגעים זה בזה, אין סיבה לאסור מעיקר הדין.

סעיף ב'

^ובמה דברים אמורים (כח), בצלי. ^זאבל אם בא לבשלם בקדרה, זה לעצמו וזה לעצמו, אפילו בתנור קטן ופיו סתום, מותר, ואף על פי שפי הקדרות מגולה (כט). הגה: ודוקא שהתנור פתוח קצת, אבל אם הוא סתום מכל הצדדים כדרך שמטמינים החמין לצורך שבת, אסור (ל) (מהרי"ו סימן מ"ד ואו"ה והגהת ש"ד בשם מהר"ם). ואפילו בדיעבד יש מחמירין ואוסרין, אם האיסור וההיתר מגולה (כך משמע בהגהת ש"ד). ובמקום הפסד מרובה יש להקל (לא).

^והרשב"א בתורת הבית מהא דלא הלכת מימיך לצור וכו' עבודה זרה דף יא, ב. ^זכן כתב בתורת הבית הקצר.

• במה דברים אמורים – שאסור לצלות באותו תנור, מאכל כשר יחד עם אינו כשר.
• ואף על פי שפי הקדרות מגולה – כי דפנות הקדירה מונעים את חדירתו הישירה של הריח, מן המתבשל בקדירה אחת לחברתה.
• אסור – כי אז הריח יגיע בהכרח, מהתבשיל שמתבשל בו איסור, ויחדור אל התבשיל של היתר. וזה רלוונטי לתנורים של ימינו, כי הם סגורים לגמרי. אמנם נראה כי לפי המחבר, שלא חילק בזה, אין להחמיר חומרה זו.
• יש להקל – כי מעיקר הדין, אין חוששים מפני ריח בתבשילים, אלא בצליה. אמנם למעשה, גם אשכנזים וגם ספרדים נמנעים להשתמש באותו תנור, הן לאפיה והן לבישול של מאכלים כשרים ואסורים יחד.

חשוב להדגיש, שאם מחממים בתנור אחד, מאכלים כשרים ואסורים, בזה אחר זה, הדבר מותר. בפרט, אם אחד מהם מכוסה. על כן אנשי מלאכה, השוהים במקום עבודתם, וצריכים להכין ארוחה, כגון ארוחת צהרים וכדומה, והועמדו תנורי חימום לשימוש העובדים,  לחימום המאכלים שהובאו מביתם. וחלק מן המועסקים מחממים בתנורים אלה מאכלים לא כשרים, מותר להשתמש באותו תנור, לחימום מאכל כשר, ובלבד שיהיה בכלי סגור.

סעיף ג'

^חאם יש שמנונית של איסור על הַמִּרְדֶּה שקורין פאל"א (לב), אסור ליתן עליה היתר כל היום. מיהו כשאינה בת ^טיומא, מותר להשתמש בה (לג), משום דאי אפשר בענין אחר (לד). הגה: כל זמן שהיא בת יומא לא מהני בה הגעלה (לה) ולא קְלִיפָה בכלי אוּמָנוּת (לו) (ת"ה סימן ק"ל והגהת ש"ד ומרדכי).

^חבית יוסף בסימן צז בשם התוס' בעבודה זרה דף סו, ב ד"ה רבא. ^טוסיימו שם שהרי העובד כוכבים לא ישמע לו לעשות לו מרדה חדשה בכל פעם ופעם שישפוך עליה איסור.

• הַמַּרְדֶּה שקורין פאל"א – הפאל"ה הוא לוח להכנסת דברי מאפה בתנור ולהוצאתם בגמר האפייה. וכאמור בהקדמה, בדורות עבָרו, היו גם הגוים וגם היהודים משתמשים בתנור אחד, והכלי הזה, שימש להוצאת המאכלים מתוכו. אמנם כשהגויים אפו, נותרה לפעמים שמנונית של איסור על הכלי, ואף נבלע בו ממנו. על כן אסור להשתמש בכלי זה, להוצאת אוכל כשר.
• מותר להשתמש בה – ובלבד שהודחה שמנונית האיסור.
• דאי אפשר בענין אחר – ואף שעל פי ההלכה, אסור להשתמש בכלי שבלע איסור, גם אם אינו בן יומו וטעמו פגום, כי חכמים גזרו שלא להשתמש בכלים שאינם בני יומן, לבל יבואו להשתמש בכלים בני יומן. אמנם במקרה שלנו, הואיל ואין אפשרות אחרת, מתירים את השימוש. על פי הכלל, שכל דבר שמותר בדיעבד, בשעת הדוחק, הוא מותר לכתחילה.
• לא מהני בה הגעלה – כפי שנלמד להלן בהלכות הכשר כלים, שהתנאי הראשון להכשרה הוא, המתנה בת 24 שעות, במהלכן ייפגם הטעם הבלוע.
• ולא קְלִיפָה בכלי אוּמָנוּת – כגון אם יש לו כלי, המאפשר את שפשוף המרדה, עד שמוריד ממנו קליפה, אין הדבר מועיל. כי הכלי נאסר, יותר מכדי קליפה.

סעיף ד'

^יפת חמה שמונח על גבי חבית פתוחה של יין נסך, אסורה (לז) (ודווקא אם מונחת נגד הַמְּגוּפָה (לח)). (ארוך כלל ל"ט). אבל אם הפת צוננת, אפילו אם החבית פתוחה (לט), או פת חמה וחבית מְגוּפָה (פירוש סתומה) (מ), מותר ^(*). ואם היה פת שעורים, אסור אם הפת חמה, אפילו חבית מְגוּפָה (מא).

^ימשנה תרומות משנה ג דפרק י וכאוקימתא דר"ל בעבודה זרה דף סו, א. ^(*) כרבי יוסי שם במשנה.

• אסורה – כי יין נסך, אסור מן התורה בהנאה. על כן, אין לאכול לחם זה, שהשתבח מריח היין[5].
• מונחת נגד הַמְּגוּפָה – כלומר, מונח על הנקב שבפתח החבית, היכן שהריח יוצא, ולא בצדדיה.
• אפילו אם החבית פתוחה – במקרה זה, הלחם אינו שואב את הריח.
• סתומה – כי אז, הריח אינו יכול לצאת.
• אפילו חבית מְגוּפָה – כי לחם מקמח שעורים, שואב את הריח, גם כשהריח חלש.

סעיף ה'

^יאמותר לשאוף בפיו ריח יין נסך דרך נקב שבחבית, לידע אם הוא טוב (מב). הגה: אבל אסור לטועמו, אף על פי שאינו בולעו (מג) (ריב"ש סימן רפ"ח). ואסור לזלף יין נסך שאסור בהנאה (מד) (בשערים בשם הגהות אשירי סוף ע"ז). אבל מותר לזלף סתם יינם, דמותר בהנאה (מה) (ארוך כלל ל"ט).

^יאשם סו, א האי בת תיהא וכו' רבא אמר מותר וכו'.

• לידע אם הוא טוב – ואף שיין נסך אסור הנאה, הרי אין עושים יין לצורך ריחו. על כן המריחו, מאיזו סיבה שהיא, אינו נחשב כנהנה מאיסור הנאה.
• אף על פי שאינו בולעו – כי הטעימה בפה, היא תחילת אכילה, ויש בזה איסור דרבנן.
• שאסור בהנאה – הזילוף הוא זריקת היין [כתרסיס], כדי ליהנות מריחו, ואסור ליהנות מאיסורי הנאה.
• דמותר בהנאה – סתם יינם אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן, כפי שהסברנו בהקדמת הסימן. והרמ"א פסק בסימן קכג, שסתם יינם, מעיקר הדין, אינם אסורים בהנאה[6].

סעיף ו'

שק ^יבשל פלפלין וזנגביל שמשימין בקנקני יין נסך, מותר להריח בהם (מו). אבל לבשמים דהבדלה, אסור (מז).

^יבהרשב"א בתשובה ופירש הטור משום שאין עושים כן ליתן היין טעם בתבלין אלא ליתן התבלין טעם ביין, וגם זה שמריח אינו מכוין לריח היין אלא לריח התבלין.

• מותר להריח בהם – כלומר, שקיות אלה מוכנסות לנוזלים, כדי להעניק את טעמם ליין נסך. מותר להריח בהם, כי אין מבקשים להשיג את ניחוח היין הנבלע בהם, אלא להשגת ניחוח הפלפל או הזנגביל, שאינם אסורים.
• לבשמים דהבדלה, אסור – כי המקיים מצוה בחפץ ששירת לעבודה זרה, מפגין חוסר כבוד כלפי ה'.

סעיף ז'

^יגבשמים של עבודת כוכבים וכלאי הכרם וערלה, אסור להריח בהם (מח).

^יגגם זה שם מהא דאביי ורבא פסחים דף כה, ב ומהא דחנויות מעוטרות בורד והדס עבודה זרה דף יב, ב.

• אסור להריח בהם – כי כל אלה עשויים להריח בהם. וכל שלושה איסורים אלה, אסורים בהנאה. ערלה אסורה[7], כמו שכתוב בתורה, "ערלים יהיו" (ויקרא יט, כג). והכוונה שפירות ערלה צריכים להיות סתומים לך, שלא תהנה מהם. כלאי הכרם אסורים בהנאה, כי התורה אמרה על כלאי הכרם (דברים כב, ח) "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם, פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה", והסבירו חכמים[8], שהמילה תִּקְדַּשׁ כוללת שתי מילים והם "תוקד אש". והכוונה שחייבה תורה לשורפם, מאחר והם אסורים בהנאה. אמנם היוצא אל השדה, ובאפו עולה ריח של פירות ערלה, אם אינו מתכוון, אין בזה איסור.

שלא לאפות היתר ואיסור בתנור אחד (קח)

• אין לאפות או לצלות בתנור אחד, באותו זמן, בשר ותבשיל חלבי. ואם האחד מהם מכוסה, הדבר מותר [א].
• בדיעבד, אין לאסור [א].
• מנהג אשכנז להחמיר גם בדיעבד, כאשר האחד מהם מאכל חריף [א].
• כמו כן, אין לאפות בו זמנית לחם ובשר באותו תנור. אם בכל זאת נאפו יחד, אין לאכול את הלחם, עם מאכלי חלב [א].
• מותר להשתמש באותו תנור לבשרי ולחלבי, בזה אחר זה. ונכון להחמיר, שהאחד מהם יהיה מכוסה תמיד. בפרט אם צולים בתנור זה, מאכלים שומניים [א].
• גם במיקרוגל מותר להשתמש, בזה אחר זה, לחלבי ובשרי. ובלבד שהאחד מהם יהא תמיד מכוסה [א].
• רשאים המועסקים במקומות עבודה להשתמש בתנור או במיקרוגל, הנמצא במקום עבודתם. גם אם מועסקים אחרים משתמשים בהם למאכלים לא כשרים, ובתנאי שיכניסו את מאכלם כשהוא מונח בכלי סגור (כ).
• מותר להריח ריח של מאכל אסור, אבל הטעימה ממנו, אסורה [ה].
• מאכלים האסורים בהנאה, כגון ערלה וכלאי הכרם, אסור להריח את ניחוחם לשם הנאה [ז].
• אבל ריח ערלה או כלאי הכרם העולה מתוך שדה, ואינו מתכוון להריח, אינו אסור (מח).

[1] ובאיסור דרבנן, יש מקילים אפילו לכתחילה.

[2] אמנם אין זה ברור לחלוטין, כי אפשר לצרף את השיטות הסוברות, שגם בליעת איסור ממש, אינו אלא איסור דרבנן.

[3] ראה בש"ך ס"ק יא שכתב, שאם אפה הרבה לחם בצורה זו, אסור לאוכלם אפילו לבדם, כפי שראינו בסימן צז סעיף א. ואמנם חלק עליו הפרי חדש,  כי היות ולא לשו לחמים אלו בחלב ממש, אין לגזור. אכן מדברי הרמ"א בתורת חטאת (כלל לה-לו אותת ה), שהוא מקור דברי הש"ך, נראה, שהרמ"א עצמו אוסר גם בזה.

[4] עם זאת, כתבו הפוסקים, שאין ללחם דין ריח. אלא הכוונה, למאכל חמץ, כגון תבשיל שיש בו ריח.

[5] ביארנו בדברי המחבר, כי מדובר כאן על איסור מן התורה. אמנם דעת הש"ך, שגם באיסור דרבנן נוהג דין זה. וטעמו, שלמרות פסיקת המחבר, כי אין לאסור ריח שנכנס במאכל, כאן נכנס הריח בצורה חזקה יותר, לכן גם באיסור דרבנן יש לאסור. אמנם בדעת המחבר נראה, שאין לאסור אלא ביין נסך, כפי שכתב בפירוש, וכך פסק הכרתי ס"ק יח. ואף שיש לשאול, הרי להלן בסימן קכג פסק המחבר, שגם סתם יינם אסור בהנאה, וזה לכאורה סותר להכרעתו כאן. אך באמת נראה, שיש להבחין בין הנאה ישירה של סתם יינם, לריח סתם יינם , שדינו קל יותר.

[6] אמנם מודה הרמ"א, כי לכתחילה, נדרשת זהירות שלא להנות מסתם יינם, כמבואר בסימן קכג, סעיף א. לכן בזילוף, שהיא הנאה מועטת, התירו גם לכתחילה (עיין ש"ך ס"ק כה ופרי חדש ס"ק כג).

[7] פסחים כב, ב.

[8] קידושין נו, ב.