הלכות מאכלי עכו"ם

סימן קט"ו

דין חָלָב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו, וגבינה וחמאה, ובו ג' סעיפים.

סימן זה דן בשלושה מוצרי חַלֵב גוים: החלב עצמו, הגבינה, והחמאה. חכמים גזרו איסור על חלב של גוי, שמא עירב בו חלב טמא. בזמנם, היה פער משמעותי בין מחירם של חלב נאקה או חמורה, שהיה זול ממחיר חלב פרה, על כן היה חשש שיערימו ויערבו. בגבינה אין חשש לתערובת חלב טמא, שאינו יכול להתגבן. אבל קיים חשש אחר והוא עירוב חומר לא כשר שיועיל להפיכת החלב לגבינה. גם את החמאה לא ייצרו מחלב טמא, אבל היות ונעשה מחלב, היה אולי מקום לאוסרו. סימן זה דן בדינים אלה, סעיף א בחלב, סעיף ב בגבינה, וסעיף ג בחמאה של גוים.

סעיף א'

(א) ^אחָלָב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו, אסור, שמא עירב בו חלב טמא (ב). ^בהיה חולב בביתו (ג) וישראל יושב מבחוץ (ד), אם ידוע שאין לו דבר טמא בעדרו, מותר, אפילו אין הישראל יכול לראותו בשעה שהוא חולב (ה). ^גהיה לו דבר טמא בעדרו, והישראל יושב מבחוץ והעובד כוכבים חולב לצורך ישראל, אפילו אינו יכול לראותו כשהוא יושב, אם יכול לראותו כשהוא עומד, מותר (ו), ^דשֶׁיָּרֵא שמא יעמוד ויראהו, והוא שֶׁיּוֹדֵעַ שחלב טמא אסור לישראל (ז). הגה: ולכתחלה צריך להיות הישראל בתחלת החליבה וְיִרְאֶה בכלי, שלא יהיה בכלי שחולבין בו דבר טמא (ח) (א"ו הארוך כלל מ"ה). ונהגו להחמיר שלא יחלוב בכלי שדרכו של עובד כוכבים לחלוב בו, שמא נשארו בו צחצוחי חלב של עובד כוכבים (ט) (שם). מיהו בדיעבד אין לחוש לכל זה (י). ושפחות שחולבות הבהמות בבית ישראל או בדיר שלהם, כל מקום שאין בית עובד כוכבים מפסיק ואין לחוש לדבר טמא, מותר אפילו לכתחלה להניח אותן לחלוב, אף על פי שאין שם ישראל כלל, דמאחר שהוא בבית ישראל או בשכונתו אין לחוש לדבר טמא (יא) (ש"ד סימן פ"ב בשם ר"ת ומהרא"י שם). אבל אם בית עובדי כוכבים מפסיק, צריך להיות ישראל שם, כאילו חולבות בבית עובד כוכבים (יב) (או"ה שם). ואפילו ישראל קטן או קטנה מועילים, דהעובד כוכבים מרתת לפניהם (יג) (גם זה שם). ואם חלבו עובד כוכבים מקצת בהמות ולא היה שם ישראל, ואחר כך בא ישראל אל האחרים, עכשיו בזמן הזה שאין חלב דבר טמא מצוי כלל, מותר (יד). (הגהות ש"ד). מיהו אם לא בא שם הישראל עד אחר שנחלבו כולם, הוי כחלב שחלבו עובד כוכבים דאסור אף על פי שאין דבר טמא בעדרו (טו) (ב"י בשם הר"ף ובשם סמ"ק). חלב של עובדי כוכבים אוסרים כלים שנתבשלו בהם כשאר איסור, אף על פי שאינו רק ספק שמא עירב בה דבר טמא (טז). וכן גבינותיהם (יז) (תשובת הרשב"א סימן קמ"ג ובארוך), אבל לא חמאה שלהם (יח), אפילו במקום שנהגו בה איסור, אינה אוסרת הכלים שנתבשלה בה, ולא תערובת שלה, שאם נתערבה בהיתר (יט), הכל שרי (בערוך) כדלעיל גבי פת של עובדי כוכבים. ועיין לעיל סימן קי"ב (כ) (תשובות מהרי"ל ל"ח, ואו"ה שם). חלב של עובדי כוכבים שנאסרה, אינו מועיל אם יעשו אחר כך גבינות או חמאה ממנה, אלא נשארת באיסורה וכל מה שנעשה ממנה אסור (כא) (מרדכי פא"מ ואגודה שם ותשובת מהר"ם סי' רי"ו ואו"ה ורשב"א וב"י ונ"ל שכ"ד הרמב"ם ודלא כהר' המגיד).

^אמשנה עבודה זרה דף לה, ב. ^בברייתא שם דף לט, ב. ^גהסכמת הפוסקים, ודייק לה המרדכי מדלא פריך שם בגמ' אברייתא, אי דליכא דבר טמא בעדרו, למה לי ישראל יושב וכו'. ^דשם בברייתא, וכדמפרש לה בגמ' שם.

• הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף צריך להקדים שנחלקו הראשונים, בהבנת איסור חלב גוי. לדעת המקילים, אין כאן גזירה כללית על חלב. אלא חשש מפני עירוב חלב לא כשר. אם סר חשש זה, יש להתירו וזו דעת המחבר להלכה. אמנם יש סוברים, שזו כן גזירה כללית, שחייבו חכמים נוכחות פיקוח יהודי, במהלך החליבה. הואיל וזו הגזירה, אי אפשר לבטל דין זה, גם כשהמציאות משתנה. אמנם במקרה והמציאות אכן התחלפה, לא מתעלמים ממנה לגמרי, ואף שאין לבטל את התקנה, ניתן להקל בה, וזו דעת הרמ"א.
• שמא עירב בו חלב טמא – כפי שהסברנו בהקדמה לסימן, בזמנם עשו שימוש גם בחלב אסור מן התורה, מפאת מחירו הזול. והיה מקום לחשוש שעירבו חלב כזה, שאינו כשר, בחלב הפרה.
• חולב בביתו – הגוי שהה בביתו, ושם ביצע את החליבה.
• וישראל יושב מבחוץ – ויכול לראות, אם מובא חלב לא כשר מן החוץ.
• בשעה שהוא חולב -­ כי הגוי אינו יכול לערב חלב לא כשר.
• מותר – כי אף שיש בהמה לא כשרה בעדר, הרי היהודי יכול לראות, ודי בזה כדי להכשיר את החָלב – למרות שבפועל, הוא אינו רואה. כי הגוי פוחד, להיתפס כמי שמועל באמון.
• שֶׁיּוֹדֵעַ שחלב טמא אסור לישראל – אם אינו מודע לאיסור זה, הוא עלול לערב בתום לב, חלב איסור.

מדברי המחבר יש ללמוד, כי במקום שלא נהוג כלל להוסיף חלב טמא, ורשויות החוק במדינה אוסרות על עירוב כזה, בליווי סנקציות מחמירות, וברור שיש כאן רק חלב פרה, אין צורך בשמירה זו, וגם החלב של גוים כשר. כך הורו רבים מן הפוסקים הספרדים[1].

• דבר טמא – הלא יתכן שהגוי הכין מראש חלב לא כשר, בכלי כלשהו. אמנם המחבר, לא חשש לזה.
• צחצוחי חלב של עובד כוכבים – ואף שאם אכן נותר משהו, אין זה אלא דבר מועט. לכתחילה צריך להימנע, כי "אין מבטלים איסור לכתחילה".
• בדיעבד אין לחוש לכל זה – כי לא ברור שאכן נותרו צחצוחי חלב טמא, וגם אם נשארו, הרי הם בטלים ברוב.
• אין לחוש לדבר טמא – גם בזמן שהיה שכיח חלב טמא. כי לא גזרו חכמים אלא בחלב גוי, ולא בחלב של יהודי.
• כאילו חולבות בבית עובד כוכבים – כי בזמן שהיה חלב טמא מצוי, היה מקום לחשוש, שהנוכריות תערבנה חלב, מן הבהמות הלא כשרות, שבעדר הגוי.
• מרתת לפניהם – תרגום: הגוי חושש מפניהם. פירוש, החלב מותר, כי אין כל ודאות שהגוי יערבב, ומספיקה שמירה כל שהיא.
• מותר – בדברי הרמ"א כאן יש חומרא מצד אחד, כי הורה לפקח על כשרות החלב, שלא יערבו בו חלב טמא, גם אם חלב טמא, אינו שכיח באותו מקום. אך מצד שני מקילים בזה הרבה, כי אפילו אם יופיע המפקח היהודי רק לאחר שחלק ניכר מן הבהמות נחלבו, הכל כשר. וכבר התבאר בשיטת המחבר, שאין להחמיר כלל, אם לא מצוי שם חלב טמא.
• שאין דבר טמא בעדרו – כי האיסור חל, גם במקום שאין בהמה טמאה בעדר, אם היה באותו זמן מצוי חלב טמא. אמנם יש מחמירים גם בזמננו, למרות שאין כל חשש של תערובת חלב טמא. ויש פוסקים שאמנם החמירו בדין חלב של גוי גם בזמננו, ובכל אופן מתירים אבקת חלב נוכרי[2], כי הגזירה לא חלה על אבקת חלב[3]. ולעומתם יש שהחמירו, בכל סוג של חלב נוכרי. הן בחלב, והן באבקת חלב. אמנם הלכה למעשה נראה, שהעיקר כמקילים בדין זה, שכולו מדרבנן. [4]
• שמא עירב בה דבר טמא – למרות שזה ספק באיסור דרבנן, הרי גזרו חכמים על חלב זה, ועשוהו גופו של איסור.
• וכן גבינותיהם – שנאסרו אף הן, למרות שכל רכיביהם כשרים, כפי שיבואר בסעיף הבא.
• לא חמאה שלהם – כפי שיתבאר בסעיף ג, שאין איסורו איסור כללי.
• שאם נתערבה בהיתר – ומידת ההיתר רבה על כמות החלב האסורה.
• ועיין לעיל סימן קי"ב – סעיף יד, שם הובא מקרה, בו התערבה פת של גוי בין לחמי ישראל, שהדין הוא הולכים אחרי הרוב. גם כשנפלט טעם חמאה מן הכלי, הוא אינו אוסר. כי דין החמאה דומה לדין הלחם, מאחר ולא הוטל עליה איסור כללי, כמבואר בסעיף ג.
• וכל מה שנעשה ממנה אסור – כלומר אם יהודי רכש חלב גוים, וייצר גבינה או חמאה, הגבינה והחמאה אסורים.

בסעיף ב נראה, שאם הגוי חלב בהמה, כדי לייצר גבינה. ויהודי נכח במקום אותה עת,  ווידא שהגבינה הופקה ללא תערובת איסור, הגבינה כשרה. והוא הדין בחלב, כפי שנבאר בסעיף ג.

סעיף ב'

(כב) ^הגבינות העובדי כוכבים, אֲסָרוּם מפני שמעמידים אותם בעור קיבת שחיטתם, שהיא נבלה. ^וואפילו העמידוהו בעשבים, אסורה (כג). הגה: וכן המנהג, ואין לפרוץ גדר (כד) (ב"י), אם לא במקום שנהגו בהם היתר מקדמונים (כה). ואם הישראל רואה עשיית הגבינות והחליבה, מותר (כו) (אגור פ' שואל). וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו. ואם ראה עשיית הגבינות ולא ראה החליבה, יש להתיר בדיעבד, כי אין לחוש שמא עירב בו דבר טמא מאחר שעשה גבינות מן החלב, כי דבר טמא אינו עומד, ובודאי לא עירב בו העובד כוכבים, מאחר שדעתו לעשות גבינות (כז) (הגהות אשיר"י פא"מ ובארוך). ומכל מקום, אסור לאכול החָלב כָּך (כח) (שם).

^המשנה דף כט, ב וכחכמים, וכטעמא דמפרש שמואל, שם דף לה, א. ^וטור בשם הרמב"ם, פרק ג מהלכות מאכלות אסורות, ופירש שם דכבר גזרו על כל גבינות העובדי כוכבים וכו' גזירה משום דמעמידין אותן בדבר האסור.

• הקדמה לסעיף – ייצור הגבינה נעשה באמצעות חומר חומצתי, המוחדר לחלב. בתקופתם הונח החלב בעור קיבה של בהמה, מפאת חומציותו המרובה. וכיון שבהמת הגויים אינה שחוטה כדין[5], ואסורה מן התורה, גם עור קיבתה, אסור מן התורה. הלכך אין חומצת הקיבה בטילה בשישים, כי החומצה היא החומר האקטיבי והחשוב, בייצור הגבינה. ואיסורו חמור ואינו בטל, אפילו בפחות מ-1/60. כלל זה נקרא "דבר מעמיד, אינו בטל", ואוסר בכל שהוא[6].
• אסורה – כאן אנו פוגשים בהבדל שיש, לדעת המחבר, בין חלב ובין גבינה. החלב אינו אסור אלא אם יש חשש מציאותי, שנמהל בו חלב טמא. הגבינה לעומת זאת, אסרוה חכמים בכל אופן – גם אם ידוע בבירור שחומר הגיבון כשר – מחשש שאם נתיר גבינות שיוצרו באמצעות מְגַבֵּן כשר, יבואו לאכול גם את הנעשות באיסור.
• ואין לפרוץ גדר – הוסיף זאת הרמ"א, כי לאחר שינוי המציאות, משחדלו להעמיד חלב בעור קיבת נבלה, היו מי שביקשו להתיר גבינות גויים. אמנם בלתי אפשרי להתיר את האיסור, כי זה דבר שנאסר במנין (כלומר, התאספו חכמי ישראל בהטלת גזירה זו, ומנו את אלה הסוברים שיש לגוזרה, מול המתנגדים לה. ורבו המחייבים את הטלתה). וכל דבר שנאסר במנין, אין בידינו כוח לבטלו[7], אפילו אם טעמו בטל[8].
• שנהגו בהם היתר מקדמונים – קדמונים אלה סברו שאפשר להקל, אם טעם הגזירה אינו קיים.
• מותר – אין צורך שהיהודי עצמו יחלוב ויגבן. די בנוכחותו במקום, כשחולבים ומייצרים את הגבינה, כי יוכל לוודא שאין תערובות איסור.
• שדעתו לעשות גבינות – דברי הרמ"א מבוססים על העובדה שאין אפשרות טכנית, ליצירת גבינה, מחלב בהמות טמאות. על כן איננו חוששים שהגוי עירב חלב טמא בחלב בהמותיו, גם בהעדר נוכחות יהודי, כי רואים שדעתו לייצר גבינה. אמנם לכתחילה, לא די בפיקוח על ייצור הגבינה, אלא גם החליבה זקוקה לפיקוח.
• אסור לאכול החָלב כָּך – אף כי ברור שלא נמהל בתוכו חלב טמא, שהרי הוא נחלב להפקת גבינה.

סעיף ג'

^זהחמאה של עובדי כוכבים, אין מוחין לאנשי המקום שנוהגין בו היתר (כט). ^חואם רוב בני המקום נוהגים איסור, אין לְשַׁנּוֹת (ל). ^טובמקום שאין מנהג, אם בִּשְּׁלָהּ עד שהלכו צחצוחי החלב, מותרת (לא). הגה: גם מותר לבשלה לכתחלה כדי שילכו צחצוחי חלב (לב) (ב"י). ואם בשלה עובד כוכבים, מותרת, דסתם כליהם אינן בני יומן (לג) (ב"י לדעת הפוסקים). ואם הולך ממקום שאין אוכלין אותה למקום שאוכלים אותה, אוכל שם עמהם (לד), אבל אסור להביאה עמו ולאכלה במקום שנוהגים בה איסור (לה), אם לא שיש בה היכר שהיא ממקומות המותרים (לו). וההולך ממקום שנהגו בה היתר למקום שנהגו שם איסור, אסור לאכלה שם (לז) (ארוך). ויש אומרים דהוא הדין אם הובאה ממקום היתר למקום איסור, נמי אסורה, אפילו יש בה היכר (לח) (תשובת מהרי"ל סימן ל"ה), והכי נהוג.

^זשם, בשם מקצת הגאונים. שהרי לא גזרו על החמאה, וחלב טמא אינו עומד. ^חטור בשם אביו הרא"ש וכדעת מקצת הגאונים, דחיישינן לצחצוחי חלב. פירש"י בין גומות של גבינה, נשאר מן החלב. ובערוך פירש, לשון סחיטה. ^טשם בשם הרמב"ם, ושם.

• שנוהגין בו היתר – כי לא אסרו חכמים את החמאה, מאחר ואין אפשרות לעשותה מחלב טמא. אמנם צריך לחקור ולוודא, שאין רכיב לא כשר בחמאה. כי תעשיית המאכלים השתנתה מאוד בימינו. ובמקומות שבזמננו מקילים בחלב שחלבו הגויים, גם החמאה מותרת. מאכלים המיוצרים מחלב, כגון יוגורטים, צריך לחקור על אופן עשייתם. ואם מתברר שלא הוכנס בהם רכיב לא כשר, מותר לאוכלם.
• אין לְשַׁנּוֹת – רוב אנשי המקום סבורים, שאכן חל איסור על חמאה זו, כיון שיוצרה מחלב גויים. או כיון, שנמהל בה גם חלב טמא, והוא אינו מתגבש, ובהכרח נותר חבוי בכיסי האויר (חרירים), שבתוך החמאה.
• מותרת – כי גם אם אכן נמהל חלב טמאה בחמאה, ונותר בכיסי האויר שבה, הבישול הרי מאדה אותו. ולאחר שלא נותר חלב טמא, סר כל חשש, על כן החמאה מותרת.
• כדי שילכו צחצוחי חלב – כדי לאדות חלב טמא, שאולי היה חבוי שם.
• דסתם כליהם אינן בני יומן – ואף אם נפלט טעם איסור מן הכלים לא נאסרה החמאה, כי טעם האיסור פגום.
• אוכל שם עמהם – היות ואינה אסורה מן הדין, לא חייבוהו לנהוג כמנהגי המקום, ממנו יצא.
• במקום שנוהגים בה איסור – משום מראית עין, כלומר, תושבי המקום אינם יודעים שהביא חמאה זו ממקומו, שם נוהגים בה היתר, ויחשבו שעובר על איסור.
• היכר שהיא ממקומות המותרים – בחמאה זו, אין חשש מראית עין.
• אסור לאכלה שם – במקום האסור, כדי לכבד את מנהגי המקום.
• אפילו יש בה היכר – לדעה זו, גם אם הביא עמו חמאה, אסור לאוכלה במקום שנוהגים בה איסור, למרות שיש בה היכר. למעשה נראה, שאפשר לסמוך על הדעה הראשונה.

דין חָלָב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו, וגבינה וחמאה (קטו)

• חלב שחלבו גוי, ללא פיקוח של יהודי, אסור בשתיה, שמא עירב בו חלב של בהמה טמאה [א].
• פוסקים רבים מתירים חלב של גוי בזמננו, כיון שאין חשש מעשי מפני תערובת חלב, של בהמה טמאה. ונראה שזו דעת המחבר (ז).
• אמנם למנהג אשכנז, יש מחמירים יותר. עם זאת, גם למנהג אשכנז, יש פוסקים שהחשיבו את תקנות הפיקוח של רשויות המדינה, כהשגחה המועילה. על כן, גם לאשכנזים מותר (הערה 2).
• חלק מהאוסרים בזמננו חלב של גוי, מתירים אבקת חלב. והרבנות בישראל מעניקה הכשר למצרכים, שיש בהם אבקת חלב נוכרי. אבל לא למצרכים שיש בהם חלב נוכרי. ובחוץ לארץ, יש מקום לסמוך על המקילים (יד).
• גבינה של גוים אסורה, משום חשש לעירוב רכיבים לא כשרים בתוכה. וגם אם ידוע שלא השתמשו ברכיב לא כשר, הגבינה עדיין אסורה [ב].
• יש מקומות שנוהגים היתר בחמאה של גוים, כי חלב של בהמה טמאה, אינו יכול להיהפך לחמאה [ג].
• יש מקומות שנהגו איסור בחמאה של גויים, ובמקום שמקילים היום גם בחלב, ניתן להקל גם בחמאה, ובלבד שידעו, שלא עירבו בו רכיב אסור.
• הוא הדין לגבי יוגורטים, ומותר לאוכלם. אמנם גם בהם, צריך לחקור על אופן עשייתם (כט).

[1] ביניהם הפרי חדש בסימן זה, והרדב"ז (חלק ד סימן עה תשובה אלף קמז), וראה "בעקבות המחבר" חלק ב עמ' 290, שם הרחבתי בנידון.

[2] זו עמדת הרבנות הראשית לישראל, המעניקה הכשר למצרכים שיש בהם אבקת חלב נכרי, אבל לא למצרכים שיש בהם חלב נכרי.

[3] הר צבי (יורה דעה סימן קג). אמנם לא ניתן היתר זה אלא, כאשר ידוע שלא התערב רכיב לא כשר באבקה זו. על כן מותר לאכול את השוקולד, שמודפס עליהם הכיתוב "כשר לאוכלי אבקת חלב נכרי", כי בהם ודאי יש השגחה כזו, ואין כל חשש לאוכלם. הרבנות הראשית לישראל אינה מאפשרת יבוא מצרכים, שיש בהם חלב נוכרי. אמנם תושבי חוץ לארץ, צריכים לדעת, שמעיקר הדין, גם חלב נכרי וגם אבקת חלב נכרי, מותרים באכילה.

[4] ראה עוד במאמרי הנ"ל, שם הבאתי יישוב לסתירה שיש לכאורה בדברי הרמ"א. כי בתחילה כתב "שאין חלב דבר טמא מצוי כלל", משמע שהחמיר גם במקום שלא מצוי חלב טמא כלל. ואולם מלשונו בהמשך משמע שהקל יותר, כי נקט לשון "שאין דבר טמא בעדרו", משמע, שיש להקל גם במקום שמצוי חלב טמא, ובלבד שבעדר הגוי לא יהא דבר טמא. וביישוב הדבר כתבתי, שגם בתחילה כשכתב "שאין חלב טמא כלל" הכוונה אין חלב טמא בעדרו, אבל  במקום שאין כל חשש, אין להחמיר. ואולם הרבה מפרשים לא פירשו בדרך זו. ובכל זאת, הלכה למעשה, גם אשכנזים יכולים לצרוך חלב עכו"ם של ימינו, ולהסתמך על דברי הרב משה פיינשטיין, שכתב בתשובה (אגרות משה יורה דעה חלק א סימן מז), כי הפיקוח של המדינה שווה לדין פיקוח של קטן. וכל חלב נחשב מפוקח, על פי ההלכה.

[5] גבינה זו צריכה היתה להיות אסורה, לא רק בקיבת נבלה, אלא גם בזו של שחוטה ומשום בשר בחלב (אם ספגה טעם בשר), אפילו היה זה חלב של יהודי. אלא שטעם קיבת שחוטה, אסור מדרבנן בלבד (כי מן התורה אסור רק דרך בישול). וכשיש שישים, אין הבשר מורגש, לכן הגבינה כשרה. כך פסק המחבר לעיל, סימן פז סעיף יא.

[6] שם במחבר.

[7] ביצה ה, ב.

[8] ואף שמצינו פוסקים רבים הסוברים, כי אם הטעם של הגזירה מפורש, הגזירה בטילה כאשר הטעם בטל. כאן הדין שונה ועדיין אסור, משני טעמים; א. מי יערב לנו, שאין מקומות המייצרים את הגבינה באמצעות חומר לא כשר? על כן, הגזירה במקומה עומדת. ב. בגמרא הובאו טעמים נוספים, לאיסור הגבינה. על כן אין להקל, גם אם הטעם המובא בשולחן ערוך, כבר אינו שייך.