הלכות מאכלי עכו"ם

סימן קט"ז

דברים האסורים משום גִלוי, ובו ז' סעיפים.

נאמר בתורה (דברים ד, טו – טז): "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ; פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל, תְּמוּנַת כָּל סָמֶל, תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה". לפי הֶקשר הפסוקים, הם נסובו על עניינים רוחניים. אבל חכמינו דרשו מכאן, כי חובה להימנע מכל סכנה^[1]. ויש הגיון בהוצאת מסקנה זו, מתוך פסוקים אלו, כי אם לא נִזָהר על חיינו, הכיצד נוכל לעבוד את ה'.

הרמב"ם הביא פסוק אחר מאותו פרק (פסוק ט) כמקור לחובה זו: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ, וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ". וכך כתב^[2]: אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה, וראוי שיכשל בו אדם וימות, כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו, בין שיש בהן מים, בין שאין בהן מים, חייב לעשות להן חוליה גבוהה, עשרה טפחים, או לעשות לה כסוי, כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו, ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר (דברים ד, ט) הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ, ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה, ועבר על (שם כב, ח) 'לֹא תָשִׂים דָּמִים'".

סימן זה דן בסכנות שהיו שכיחות אמנם בזמנם, אך חלקן עדיין שייכות בזמננו.

סעיף א'

^א משקים שנתגלו, אסרום חכמים דחיישינן שמא שתה נחש מהם והטיל בהם ארס (א). ^ב ועכשיו שאין נחשים מצויים בינינו, מותר (ב).

^א משנה תרומות פ"א משנה ד, ובגמרא בעבודה זרה דף ל ע"א וחולין דף י ע"א (מט ע"ב). ^ב טור מדברי התוס' שם בעבודה זרה דף לה ע"א (ד"ה משום ניקור), וכ"כ הרשב"א בת"ה.

• והטיל בהם ארס – גם בזמנם זה לא היה שכיח, אבל זה היה קורה. דברים רבים נאסרו אז, מפאת חשש זה. הכלל שיש ללמוד מכאן בנוגע לכל חשש סכנה הוא, שאין כל היתר לעשן סיגריות, לצרוך סמים, או לאכול מאכלים לא בריאים, הפוגעים בבריאות הגוף.
• מותר – ואף שחכמים הם שקבעו את דיני גילוי ואסרום, ולמי יש כח להתיר את גזירתם? אולם היות ובעת שגזרו, הם פירשו את טעם הגזירה, האיסור בטל מאיליו, כשהמציאות השתנתה[3].

סעיף ב'

^ג צריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד, מפני שקשה לצרעת (ג). הגה: וכן אין לצלות בשר עם דג, משום רֵיחא. מיהו בדיעבד אינו אוסר (ד) (ארוך כלל ל"ט דין כ"ה).

^ג מהא דפת שאפאו עם הצלי וכו', פסחים דף עו ע"ב, וכתב מהרש"ל דבתנור גדול שרי כדלעיל סימן ק"ח והוסיף הרב ט"ז, דאפי' בסתום מותר.

• מפני שקשה לצרעת – אכילת דג ובשר יחד, היוותה בתקופתם סכנה ממשית. ואף שבימינו לא ידוע על סכנה כזו, הואיל והתקבל מנהג ההפרדה בכל תפוצות ישראל, יש להמשיך ולאחוז בו. מנהג זה התקבל, כפי הנראה, כאות לגודל הזהירות הנדרשת בענייני סכנה.
• בדיעבד אינו אוסר – בסימן קח (סעיף א) ראינו, כי לכתחילה יש להימנע מצליית בשר כשר ובשר טרף, בתנור אחד. מאותה סיבה, אין לצלות באותו תנור, בשר ודג. אמנם חשש ה'ריחא' (ריח), הוא רק לכתחילה.

סעיף ג'

^ד ירחוץ ידיו בין בשר לדג ויאכל פת שָׁרוּי (ה) בינתים, כדי לרחוץ פיו (ו). הגה: ויש אומרים דאין לחוש לזה רק ^(*) כשמבשלם יחד ואוכלן, אבל לאכלן זה אחר זה אין לחוש (הגהות מרדכי). וכן נוהגין שלא לרחוץ הפה ולא הידים ביניהם (ז), ומכל מקום יש לאכול דבר ביניהם ולשתות, דהוי קִנוח והדחה (ח) (הגהות ש"ד סי' ע"ה ומביאו בגליון או"ה שם).

^ד טור בשם אביו הרא"ש (ועי' בא"ח סימן קע"ג). ^(*) ואז אפילו בס' לא בטל, דחמירא סכנתא מאיסורא, הרב ט"ז בשם ד"מ ומהרש"ל.

• פת שָׁרוּי – לחם טבול במשקה.
• כדי לרחוץ פיו – ואז מותר לאוכלם באותה ארוחה.
• ולא הידים ביניהם – ובימינו שאין ידועה לנו הסכנה, יכולים גם הספרדים לסמוך על קולת הרמ"א.
• קנוח והדחה – בתקופות קדומות נהגו להקפיד שלא להגיש בשמחות, גם דגים וגם בשר. אמנם בימינו, כפי שעיני רואות, לא מקפידים על זה. וסומכים על האורחים שיעשו כדין, ולא יאכלום יחד.

סעיף ד'

^ה צריך ליזהר מזיעת האדם, שכל זיעת האדם סם המות, חוץ מזיעת הפנים (ט).

^ה ירושל' פ"ח דתרומות כתבוהו הרי"ף והרא"ש בפרק שני דעבודה זרה, והרמב"ם פי"ב מהלכות רוצח.

• חוץ מזיעת הפנים – זיעת בני אדם עלולה להכיל וירוסים או חיידקים שונים. וכבר ראינו בזמן מגיפה, שהרופאים עודדו את הציבור לעטות מסיכה על הפנים. כאשר יורו רשויות הבריאות לרחוץ ידים באלכוהול, או לעטות מסיכה, או לעשות חיסונים, יש לציית להם.

סעיף ה'

^ו צריך ליזהר מליתן מעות בפיו, ^ז שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין (י). ^ח ולא יתן פס ידו (יא) תחת שחיו, שמא נגע ידו במצורע או בסם רע (יב). ^ט ולא יתן ככר לחם תחת השחי, מפני הזיעה (יג). ולא יתן תבשיל ולא ^י משקים תחת המטה, מפני שרוח רעה שורה עליהם (יד). ^יא ולא ינעוץ סכין בתוך אתרוג או בתוך צנון (טו), שמא יפול אדם על חודה, וימות. הגה: וכן יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה, כי סכנתא חמירא מאיסורא ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור (טז), ולכן אסור לילך בכל מקום סכנה כמו תחת קיר נטוי או יחידי בלילה, וכן אסרו לשתות מים מן הנהרות בלילה או להניח פיו על קלוח המים לשתות, כי דברים אלו יש בהן חשש סכנה (יז) (רמב"ם). ומנהג פשוט שלא לשתות מים בשעת התקופה (יח), וכן כתבו הקדמונים, ואין לשנות (יט) (אבודרהם ומרדכי ס"פ כל שעה רוקח סימן ער"ה ומהרי"ל ומנהגים). עוד כתבו שיש לברוח מן העיר כשדבר בעיר, ויש לצאת מן העיר בתחלת הדבר, ולא בסופו (תשובת מהרי"ל סי' ל"ה). וכל אלו הדברים הם משום סכנה, ושומר נפשו ירחק מהם ואסור לסמוך אַנֵס או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה (כ), ועיין בחושן משפט סימן תכ"ז (כא).

^ו שם בירושלמי. ^ז כפי' הרמב"ם שם בפי"ב. ^ח ג"ז כפירושו וכפי גירסתו, וכן הוא גירסת הרי"ף. ^ט כגירסת הרא"ש שם בירושלמי, וכפי' הר"ן שם. ^י ברייתא פסחים דף קיב, א. ^יא שם בירושלמי ושם.

• רוק יבש של מוכי שחין – ויחלה.
• פס ידו – כף ידו.
• במצורע או בסם רע – אם נגעה ידו בחיידק או בווירוס, ותוחב אותה,תחת בית שחיו, עלולה להתפתח שם מחלה. כי השחי המכוסה, חם ולח, ומסייע להתפתחות מזיקים אלה. מן הטעם הזה, מרבים רשויות הבריאות והרופאים לעודד את הציבור להקפיד על כללי היגיינה, ובכללם רחיצת ידים עם סבון, או עם אלכוהול, כדי להימנע מהעברת מחלות.

ולא ראו רבותינו צורך להתריע על זהירות בכל פעולה של כף היד, למרות שאולי נגעה בחיידקים, כי גם עיסוק מוגזם בהיגיינה אינו ראוי, ועל האדם לחיות חיים נורמליים, שכוללים שימוש בכף היד לכל צרכיו. אמנם כן לתחיבת כף היד תחת בית השחי כן התייחסו, כי לא זו בלבד שזה ימנע חולי, זו גם פעולה בלתי נצרכת.

• מפני הזיעה – והיא תחדיר חיידקים, אל הלחם העומד להיאכל.
• שרוח רעה שורה עליהם – זו היא אמנם לשון הגמרא, ולמרות זאת, הרמב"ם הסביר שחכמים חששו מפני הלכלוך העלול ליפול לתוך המאכלים והמשקים. אולם המחבר הסביר, על פי פשט הגמרא, שחוששים מפני רוח רעה. ולפי שיטתו, גם אם המאכל מונח בתוך כלי סגור או באריזה, הוא עדיין אסור[4].
• או בתוך צנון – כי בשר האתרוג או הצנון עוטף את להב הסכין, ולא ניתן להבחין בו.
• מלספק איסור – בדיני איסור, ניתן למצוא היתרים שונים. כגון "ספק דרבנן לקולא". ובאיסור תורה "ספק ספיקא לקולא". אבל בדיני סכנה, לא מקילים בספיקות.
• יש בהן חשש סכנה – הכל לפי המציאות. ועם כל זה מותר לנסוע ברכב, על אף הסכנה הכרוכה בזה, כי לא אסרו חכמים את הפעולות השגרתיות, הנדרשות לקיום החיים, בגלל סכנה מועטה.
• בשעת התקופה – זו שעת המעבר מעונה לעונה.
• ואין לשנות – לא בכל מקום נהגו להיזהר בזה, ויש מן הפוסקים אף מי שראו בזה, איסור ניחוש[5]. כיום לא נהגו, רוב המקומות, להיזהר בזה.
• בכל כיוצא בזה – ה' דורש מן האדם לפעול על פי המציאות, ולעשות כל השתדלות נחוצה[6]. גם לאחר הצלחת ההשתדלות, אין לו לאדם לתלות את הצלחותיו במאמציו. אלא רק הבורא יתברך הוא שהצליח את דרכו, כפי שאומר הפסוק (דברים ח, יז-יח) "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ, כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה; וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל". לכן צריך האדם להישמר, שלא לומר צדיק אני, ובוודאי יעשה לי ה' נס. כי אסור לאדם להיכנס לסכנה שלא לצורך, בסומכו על ה', שיעשה לו נס. מצד שני, אין לאדם להימנע מפעילות רגילה ונצרכת, רק מפאת חששות סתמיות של סכנה.
• ועיין בחושן משפט סימן תכ"ז – שם התבארה בהרחבה חובת הקמת מעקה, ומניעת סכנות. כאן בסימן זה, דן המחבר על הזהירות הנדרשת, בנוגע לחיי עצמו. בחושן משפט, הנידונים מתמקדים בזהירות הנוגעת לחיי הזולת.

סעיף ו'

^יב אסור לאכול מאכלים ומשקים שנפשו של אדם קצה בהם, כגון משקים ואוכלים שנתערבו בהם קיא או צואה וליחה סרוחה וכיוצא בהם. ^יג וכן אסור לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם קצה בהם, כגון כלים של בית הכסא וכלי זכוכית שמקיזים בהם וכיוצא בהם. וכן לא יאכל בידים מזוהמות ועל גבי כלים מלוכלכים, שכל אלו בכלל אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם (ויקרא יא, מד) (כב).

^יב טור בשם הרמב"ם בסוף הלכות מאכלות אסורות, ממימרא דלקמן. ^יג מימרא דרב ביבי בר אביי, מכות דף טז ע"ב, וכתב הרמב"ם שמכין אותו מכת מרדות.

• אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם – סעיף זה כולו מלמד, כי יש להתנהג בנקיות. ואכן, ההקפדה על היגיינה ונקיות, טובה ומועילה, הן לנפש והן לבריאות.

סעיף ז'

(כג) ^יד מסוכנת (כד), אף על פי שניתרת בשחיטה (כה), המדקדקים מחמירים על עצמם שלא לאָכלה (כו). הגה: בהמה שהורה בה חכם מִסְּבָרָא (כז), ולא נמצא הדין בפירוש שהיא מותרת (כח), בעל נפש (כט) לא יאכל ממנה (ל) (גמרא פ' א"ט והג"א שם).

^יד ציינתיו לעיל בסוף סימן יז. ^טו גם זה שם בחולין דף מד ע"ב.

• הקדמה לסעיף – אסרה תורה אכילת בהמה, שסיימה את חייה במוות טבעי. והיא הקרויה נבילה בכתוב (דברים יד, כא) לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ, אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי, כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ". בנוסף, יש איסור לאכול בהמה טרפה. והיא, בהמה שנוצר מום בגופה, ובגללו לא תחיה יותר משנה (כגון נקב באחד מן האיברים החיוניים), ככתוב (שמות כב, ל): "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי, וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ". בלי סיבה מיוחדת, לא בודקים אם היא טריפה אם לאו, אלא סומכים על הרוב שלא נטרפו (מלבד הריאות הנבדקות, כדי לוודא שאין בהם נקב).
• מסוכנת – בהמה חולנית, העלולה למות בכל רגע. לו מתה מוות טבעי, הייתה נאסרת מדין נבלה, ואין לאכלה. בגלל חשש זה, מזדרזים בעליה לשחטה, טרם תמות מאליה.
• שניתרת בשחיטה – כלומר, אם אכן נשחטה כדין, מותר לאוכלה. ואין חוששים שמא יש לה מום פנימי, שאוסרה מדין טריפה.
• שלא לאָכלה – כי חוששים שחולשתה נובעת ממום פנימי, ודינה כדין טריפה.
• שהורה בה חכם מִסְּבָרָא – כלומר, החכם נשאל אודות כשרותה של בהמה פלונית, לאחר שסימן כלשהו העיד על חשש מום, שעל פניו, מגדיר אותה כטריפה. ובמענה השיב הרב, שהמקרה המובא לפניו, אינו דומה למקרה הנידון בהלכה. ועל פי סברתו הכריע, שאינה טריפה.
• שהיא מותרת – מעיקר הדין, אפשר לסמוך על סברת הרב, ולהקל על פיו.
• בעל נפש – אדם חסיד, הנוהג להתרחק גם מחשש איסור.
• לא יאכל ממנה – שמא אין הוראתו של החכם נכונה. אמנם אם הביא ראיות לטענתו, והוכיח כי הדין עמו, מלבד הסברא עליה התבסס, גם חסיד יכול לסמוך על הוראתו.

דברים האסורים משום גִלוי (קטז)

• כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו, ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר (דברים ד, ט) הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ. ואם לא הסיר, והניח מכשולות המביאים לידי סכנה, ביטל מצות עשה, ועבר על (שם כב, ח) 'לֹא תָשִׂים דָּמִים' " [הק].
• הסכנה תלויה כמובן במציאות. על כן בימי חז"ל, אסרו שתיית מים מגולים, מחשש לארס שנחש הטיל בתוכם. כיום, לא צריכים לחשוש לזה [א].
• בזמן התלמוד, הייתה אכילת דג ובשר יחד, סכנה ממשית. ואף שבימינו לא ידוע על סכנה כזו, כבר התקבל מנהג ההפרדה בכל תפוצות ישראל, לכן יש להמשיך ולאחוז בו. ויתכן שהתקבל כאות, על חשיבות השמירה מפני סכנה [ג].
• צריך ליזהר מזיעת אדם, או מכל דבר שיש בו חשש זיהום [ד].
• צריך לציית להוראות משרד הבריאות בענייני היגיינה, כגון רחיצת ידים באלכוהול, כשדורשים זאת. כגון בבתי חולים, או בשעת מגיפה. וכן חייבים להתחסן, כפי הוראות המומחים (ט).
• סכנה חמורה מאיסור, ואף שבאיסורים ניתן להקל, בתנאים מסוימים, בעת ספק. בסכנה מחמירים ונשמרים, אפילו כשקיים חשש רחוק של סכנה [ה].
• אסור לאדם להכניס עצמו לסכנה, שלא לצורך, בסומכו שה' יעשה לו נס [ה].
• מצד שני, ניתן להמשיך ולקיים כל פעילות רגילה ונצרכת, ואין לבטלה משום חששות סתמיות של סכנה (כ).
• יש להקפיד על ניקיון והיגיינה, ולהימנע מאכילת דברים מאוסים או בכלים לא נקיים [ו].

[1] ברכות לב, ב.

[2] הלכות רוצח ושמירת נפש פרק יא הלכה ד.

[3] יש שנימקו היתר זה מטעם אחר והוא, שדבר זה לא נאסר במניין, אלא המציאות היא שהביאה אותם לגזור. לכן בעת שהמציאות התחלפה, וסר חשש הסכנה, גם מאכלים ומשקים שנתגלו מותרים (טור בסימן זה). בניגוד לגבינה, שלא הותרה גם לאחר שינוי המציאות, משום שנאסרה במניין. ויש אומרים (בית יוסף בסימן הקודם, וכך פירש רדב"ז על הרמב"ם, והיא גם שיטת התוספות בביצה ה, א ד"ה כל דבר), שגם מה שנאסר במנין, אם טעמו מפורש, כשבטל הטעם, בטלה הגזירה. ומה שלא התירו הגבינה (אף לאחר שינוי המציאות), הוא משום שניתנו טעמים רבים לאיסורה. וגם אם לא שייך טעם מסוים במקום אחד, הוא הרי שייך במקום אחר. אבל איסור הגילוי, אינו שייך בשום מקום, על כן הוא התבטל. ויש אומרים (פרי חדש), שגם בדבר שבמנין, יתכן שלכתחילה גזרו רק במקום בו שייכת הגזירה.

[4] כדרכו של הרמב"ם, באופן כללי, גם כאן הוא נמנע מלהסביר את הגמרא כפשוטה, כי אינו מאמין בענייני רוח רעה. ואף שנקטה הגמרא בלשון זו, אין זה אלא משום שביקשה לטמון בדבריה משלים, לרעיונות עמוקים. לדבריו, במקום שאין חשש לחדירת לכלוך, כגון שהתבשילים או המשקים היו סגורים בכיסוי, לא נאסרו.

אף לשיטות שהאיסור הוא כפשוטו, משום רוח רעה, כבר כתבו הפוסקים, שבדיעבד, אם הונחו תבשילים או משקים תחת המיטה, אין לאסור את המאכל. בפרט אם היו מכוסים. והראיה לזה שהמחבר עצמו, לא העתיק את חומרת הגמרא שאסרה גם במכוסים.

[5] עיין ט"ז ס"ק ד.

[6] ראה לשונו של ספר החינוך (מצוה תקמו) – כִּי הָאֵ-ל בָּרָא עוֹלָמוֹ וּבְנָאוֹ עַל יְסוֹדוֹת עַמּוּדֵי הַטֶּבַע, וְגָזַר שֶׁתִּהְיֶה הָאֵשׁ שׂוֹרֶפֶת, וְהַמַּיִם מְכַבִּין הַלֶּהָבָה. וּכְמוֹ כֵן יְחַיֵּב הַטֶּבַע, שֶׁאִם תִּפֹּל אֶבֶן גְּדוֹלָה עַל רֹאשׁ אִישׁ, שֶׁתְּרַצֵּץ אֶת מֹחוֹ, אוֹ אִם יִפֹּל הָאָדָם מֵרֹאשׁ הַגַּג הַגָּבוֹהַּ לָאָרֶץ שֶׁיָּמוּת. וְהוּא בָּרוּךְ הוּא, חָנַן גּוּפוֹת בְּנֵי אָדָם, וַיִּפַּח בָּהֶם נִשְׁמַת חַיִּים בַּעֲלַת דַּעַת, לִשְׁמֹר הַגּוּף מִכָּל פֶּגַע… וְאַחַר שֶׁהָאֵל שִׁעְבֵּד גּוּף הָאָדָם לַטֶּבַע… צִוָּהוּ לִשְׁמֹר מִן הַמִּקְרֶה, כִּי הַטֶּבַע שֶׁהוּא מָסוּר בְּיָדוֹ, יַעֲשֶׂה פְּעֻלָּתוֹ עָלָיו, אִם לֹא יִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ"…

וְעַל כֵּן תְּצַוֵּנוּ הַתּוֹרָה, לִשְׁמֹר מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ וּמְקוֹמוֹתֵינוּ, לְבַל יִקְרֵנוּ מָוֶת בִּפְשִׁיעוּתֵנוּ, וְלֹא נְסַכֵּן נַפְשׁוֹתֵינוּ עַל סְמַךְ הַנֵּס, וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תורת כהנים אמור פרשתא ח), שֶׁכָּל הַסּוֹמֵךְ עַל הַנֵּס אֵין עוֹשִׂין לוֹ נֵס. וְעַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה תִּרְאֶה רֹב עִנְיְנֵי הַכְּתוּבִים בְּכָל מָקוֹם, כִּי גַּם בְּהִלָּחֵם יִשְׂרָאֵל מִלְחֶמֶת מִצְוָה עַל פִּי הַשֵּׁם, הָיוּ עוֹרְכִין מִלְחַמְתָּן וּמְזַיְּנִים עַצְמָן וְעוֹשִׂין כָּל עִנְיָנָם, כְּאִלּוּ יִסְמְכוּ בְּדַרְכֵי הַטֶּבַע לְגַמְרֵי…