הלכות תערובות

סימן ק"ט

דין יבש ביבש שנתערב, ובו ב' סעיפים.

כתוב בתורה אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת (שמות כג, ב). פשט הכתוב דן במחלוקת שנפלה בין חכמי בית דין, וההכרעה בינם תהיה, על פי רובם. מכאן למדנו במסורת[1], שכך יש לנהוג גם בדיני איסור והיתר מעורבים, שהאיסור שלא נבלל עם ההיתר, ולא נתן בו טעם, דינו להיות בטל ברוב. דין זה הוא דין תורה, וגם חכמים לא גזרו בזה.

סימן זה דן לגבי הכלל הקובע, כי איסור בטל ברוב היתר. כי הנה נחלקו ראשונים[2] בהבנתו ודנו, אם ביטול האיסור משמעו שהפך גוף האיסור להיות ממש היתר, כגון, חתיכת חזיר הפכה מבחינה הלכתית לחתיכה כשרה. או שהיא נשארת באיסורה, אלא שהתורה התירה את אכילתה. כדי להמחיש את ההבדל בגישות, נציג השלכה הלכתית, לחקירה זו: התבטלה חתיכת איסור בשתי חתיכות היתר, והוכנסו השלוש לבישול במים, שאין בהם 60 כנגד חתיכת האיסור. אם הפכה חתיכת האיסור להיתר ממש, אין כאן כל איסור. אך אם אכילת האיסור מותרת רק מבחינה הלכתית, הרי כשמבשלים את שלושתן יחד, הכל נאסר, כי אין 60 נגד האיסור. ולהלכה יש להחמיר.

סעיף א'

^אחתיכה שאינה ראויה להתכבד (א) שנתערבה באחרות ^במין במינו (ב) יבש ביבש (ג), (דהיינו שאין נבלל, והאיסור עומד בעצמו אלא שנתערב ואינו מכירו (ד)) (ב"י בשם תשובת הרשב"א רפ"ג ותכ"ה, והרמב"ן וסה"ת) חַד בִּתְרֵי (ה) , בָּטִיל, ומותר לאכלן אדם אחד, כל אחת בפני עצמה (ו). ^גאבל לא יאכל שלשתם יחד (ז). ^דויש מי שאוסר לאכלם אדם אחד, אפילו זה אחר זה (ח). הגה: וכן יש לנהוג לכתחלה (ט). ויש מחמירין להשליך אחד או ליתן לאינו יהודי (י) (הגהות ש"ד בשם מוהר"ם ורש"י בע"ז דף ע"ד ע"א). ואינו אלא חומרא בעלמא (יא). וכל זה כשנתערב במינו, אבל שלא במינו ואינו מכירו, אפילו יבש ביבש צריך ששים (יב) (טור בשם בעל התרומה ועוד הרבה פוסקים). ואין חילוק בכל זה בין אם האיסור מדרבנן או מדאורייתא (יג) (בית יוסף בשם הפוסקים דלא כהגהת ש"ד). ועיין לקמן סימן קכ"ב (יד) אם נתערבו כלים ביחד.

^אממשמעות הגמרא חולין דף צט ודף ק וזבחים דף עב וביצה דף ז כתבו התוס' והרא"ש שם והרשב"א בתורת הבית ושאר פוסקים דאפילו איסורא דרבנן ליכא. ^בטור בשם בה"ת. ^גהרשב"א. ^דסמ"ג מדברי התוספות שם בחולין.

• חתיכה שאינה ראויה להתכבד – כי אם היא ראויה להתכבד, היא אינה בטילה כלל, כמו שלמדנו לעיל בסימן קא, אפילו באלף, וזו חומרה של חכמים.
• מין במינו – כי מין באינו מינו, ניתן בדרך כלל להבחין בו. ובנוסף, אם זה מין באינו מינו, אף שאינו מכיר אותו, אם יבשלום ייתן טעם, גזרו חכמים שלא יתבטל האיסור. מה שאין כן מין במינו, היות ואינו נותן טעם, מן התורה הרי הוא בטל ברוב. ומה שמצריכים 60, הרי זה מדרבנן.
• יבש ביבש – שלא נבללו ונבחשו יחד, כי אם נבללו, למדנו כבר שצריך 60 מדרבנן.
• שנתערב ואינו מכירו – אם נתערב קמח איסור בקמח היתר, מחשיבים תערובת זו כתערובת לח בלח, ואינה בטילה אלא בשישים[3].
• חַד בִּתְרֵי – חתיכה אחת של איסור, שהצטרפה לשתים כשרות, הכל כשר. ולאו דווקא אחד מתוך שנים, אלא גם 9 לא כשרים, שהצטרפו לעשרה כשרים, הכל כשר. כי מספיק שיש רוב כשר, כדי שהמיעוט הלא כשר יבוטל בו[4].
• כל אחת בפני עצמה – הואיל ונאכלת בפני עצמה, אפשר להניח שהיא מן הרוב.
• לא יאכל שלשתם יחד – כי בנגיסה זו, בה מצויות כל החתיכות, ודאי אוכל מן האיסור. ולדעת המחבר, לא הפך הביטול את האיסור להיתר.
• אפילו זה אחר זה – כי גם באכילה זו אין ספק שאוכל גם את האיסור.
• וכן יש לנהוג לכתחלה – אף שלדעת מרן מותר לאדם אחד, לאכול את שלושתן, בזה אחר זה. לדעת הרמ"א צריך להחמיר, שלא יאכל אדם אחד, את שלושתם. וזו חומרא לכתחילה[5].
• או ליתן לאינו יהודי – כי אז ניתן להניח, שהאינו יהודי קיבל את חתיכת האיסור.
• חומרא בעלמא – אבל מעיקר הדין, התירה תורה חתיכה זו, באמרה "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת".
• אפילו יבש ביבש צריך ששים – מדרבנן, שמא יבשלם וייאסרו. וזה מוסכם על המחבר, כפי שהסברנו בראש הסעיף.
• או מדאורייתא – גם באיסור תורה אומרים שהמיעוט בטל ברוב, מה שאין כן בדיני ספקות, כי בספק תורה מחמירים, ובספק דרבנן מקילים.
• לקמן סימן קכ"ב – שם בסעיף ח הובא, שאם נאסר כלי על ידי בליעת איסור, ונתערב באחרים ואינו ניכר, הרי הוא בטל ברוב.

סעיף ב'

^היבש ביבש שנתבטל חַד בִּתְרֵי, אם בשלן כולן כאחד אפילו לאכול כל אחד בפני עצמו אסור אם אין שם ששים, מפני שהרוטב בנותן טעם ונבלע בחתיכות (טו). ^וואם רוצה לבשלן יחד ואין שם שישים, מותר להרבות עליהם כדי שיעור ששים ולבשלן, ואין בו משום מבטל איסור (טז). הגה: ויש אומרים דאם נודע התערובות קודם שנתבשלו ביחד, הכל שרי, דאין חוזרין ונאסרין מאחר שנתבטל ביבש (יז) (טור בשם הרא"ש ורבינו ירוחם בשם התוספות וכתב שכן עיקר). ובמקום הפסד יש לסמוך אדברי המקילין ולהתיר (יח).

^ההרשב"א בתורת הבית כנוסחא שהיה לפני הבית יוסף, וכמו שכתב בשם תשובת הרשב"א שצוה לתקן בתורת הבית מה שכתב בתחלה והעתיקו הטור וכן כתב הר"ן בפרק ז דחולין. ^והר"ן שם בשם הרא"ה.

• ונבלע בחתיכות – כלומר הרוטב מוליך את פליטת חתיכת האיסור, ומבליעו בשאר החתיכות. ובגלל שאין 60 כנגד האיסור, הכל נאסר. וזו שיטת מרן המחבר, שביטול האיסור, לא הפכו להיתר.
• ואין בו משום מבטל איסור – ראינו אמנם שאסור לבטל איסור[6], אך כאן אין זה ביטול איסור. כי טרם הבישול, הכל הרי מותר (מדין ביטול ברוב), ולא נועדה תוספת זו אלא למניעה, שלא ייווצר איסור.
• מאחר שנתבטל ביבש – לדעתם של פוסקים אלה, הפך האיסור להיתר.
• ולהתיר – זו שיטת הרמ"א שהקל כאן. אמנם המחבר לא סובר כן, כפי שראינו בראש סעיף א, שהמחבר אוסר לאכול את שלושתם ביחד.

דין יבש ביבש שנתערב (קט)

• כתוב בתורה אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת (שמות כג, ב). מכאן למדנו במסורת^[7], שגם בדיני איסור והיתר שהתערבו יחד, אם האיסור לא נבלל עם ההיתר, ולא נתן בו טעם, דינו להיות בטל ברוב. דין זה הוא דין תורה, וגם חכמים לא גזרו בזה [הק].
• אמנם כל זה דווקא, אם חתיכת האיסור אינה חתיכה חשובה, הראויה לכבד בה אורחים [א].
• מלבד זאת, אל לו לאדם אחד, לאכול את כל החתיכות, כי ודאי יאכל איסור [א].
• כמו כן, על אף שהאיסור התבטל, אין לבשל את החתיכות כולן יחד [ב].
• אבל מותר להוסיף חתיכות היתר נוספות, לפני בישולם, כדי לבטל את האיסור בשישים [ב].

[1] חולין יא, א.

[2] נחלקו בזה הרא"ש (חולין פרק גיד הנשה סימן לז, ועוד), שנקט, כי חתיכת איסור שנתערבה בהיתר, בטלה מדאורייתא ברוב, ומותר לאכול את כל החתיכות ביחד, משום שגזירת הכתוב היא, אחרי רבים להטות. וכנגדו עומדים התוספות שכתבו (חולין ק, א ד"ה בריה), כי אסור לאכול את כל החתיכות כאחת, משום שודאי עובר איסור. וכן נקט הרשב"א, בשו"ת ח"א סימן רע"ב.

חקירה זו, הבאה להסביר את צדדי מחלוקת הרא"ש והרשב"א, היא שיטת הגר"א שנקט בדעת הרשב"א, כי לא הפך האיסור להיתר, כפי שביאר כאן בס"ק ה וס"ק ו. אמנם אחרונים רבים סבורים, כי גם לשיטת הרשב"א, הפך האיסור להיתר מן התורה, ורק חכמים גזרו איסור מוחלט. כך ביאר הט"ז ס"ק א, וביתר ביאור, בפרי מגדים, משבצות זהב סק"א ז"ל "ומ"ש שהחמירו שלא לאכול בבת אחת הוא דעת הרשב"א ומדרבנן".

[3] ש"ך ס"ק ג.

[4] ש"ך ס"ק ו.

[5] כפי שיבואר בסוף סעיף ב, שלדעת הרמ"א, הפך האיסור להיתר, מעיקר הדין.

[6] לעיל סימן צט סעיף ה.

[7] חולין יא, א.