הלכות מאכלי עכו"ם

סימן קי"ב

דיני פת של עובדי כוכבים, ובו ט"ז סעיפים.

מסימן זה עד סימן קיט, נלמד על דיני מאכלים הנלקחים מן הגויים. יש כמה סיבות לאסור: א. כשרות – יתכן כי רכיבי המאכל, אינם כשרים, ב. גזירת חתנות – תקנו חכמים, להימנע מִקרבה יתירה, בין יהודים לגוים. ג. אימון – לא תמיד אפשר לסמוך עליהם.

מתוך כל הסיבות, עיקר הדיון של הסימנים הבאים מתמקד בגזירת חכמים, להמנע מקרבת יתר, בין ישראל לעמים. וכדרכם וחכמתם בכל גזירותיהם, לא אסרו הכל. כי במציאות, ניתן למצוא תמיד יהודים החיים בשכנות ובסמיכות לגוים, מה שבהכרח יוצר קשר ביניהם. ובלתי אפשרי לגזור ולמנוע כל קשר, והוא מה שנקרא בלשון חכמים "אין גוזרים גזירה על הציבור, אלא אם רוב הציבור יכול לעמוד בה"[1]. מצד שני, גם אי אפשר להימנע ולא לגזור כלל, כי הדבר יעודד קרבת יתר. בסימנים הבאים, נראה את האיזון שקבעו חכמים, בין שני צרכים אלה.

אחד הדברים עליו הטילו חכמים איסור הוא לחם, הנאפה על ידי גוי. הלחם הוא המאכל הבסיסי של בני אדם, ובהרחקת האדם היהודי מאכילת לחמו של הגוי, נמנעת קרבה משמעותית. אלא שהטלת איסור גורף, על לחם הגויים מכל סוג שהוא, מעמידה קושי נרחב. כי חשיבות רבה יש ללחם, מה שמקשה על קיומה של גזירה זו. כי לא בכל מקום יש מאפיה האופה לחם יהודי, ועלולה גזירה זו להיות גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה. לכן לא ביטלו חכמים דין זה, מפאת חשיבותו. אך מצד שני, הקילו בו מאוד, עד שיש מי שבכלל לא נוהג באיסור זה. בסימן זה נלמד על גזירה זו.

סימן זה מחלק גזירה זו, לארבעה חלקים שונים: א. הגזירה עצמה, והמקילים בה (מסעיף א עד סעיף ו); ב. דין לחמו של בעל הבית גוי (סעיפים ז' וח'); ג. התנאים להגדרת לחם "פת ישראל", עבור המקפיד על אכילת "פת ישראל" בלבד (סעיפים ט עד יב); ד. הקלות נוספות, עבור המקפיד על אכילת "פת ישראל" (סעיפים יג עד יז).

סעיף א'

^אאסרו חכמים לאכול פת של עֲמָמִים עובדי כוכבים, משום חַתְנוּת (א). (ואפילו במקום דליכא משום חַתְנוּת, אסור) (ב) (רשב"א סימן רמ"ח). ^בולא אסרו אלא פת של חמשת מיני דגן, אבל פת של קטניות ושל אורז ודוחן, אינו בכלל פת סתם שאסרו (ג). הגה: וגם אינו אסור משום בישולי עובדי כוכבים, אם אינו עולה על שלחן מלכים (ד) (טור וב"י בשם תשו' הרא"ש).

^אמשנה עבודה זרה דף לה, ב. ^בטור בשם תשובת אביו הרא"ש (ור' ירוחם).

• משום חַתְנוּת – חששו חכמינו, שאם יהא לחמם מותר באכילה, יבואו לאכול בצוותא, ועלולה להיגרם התבוללות. אך לא אסרו אותו מפאת אפייתו בתנור, מחשש שאולי בלע איסור. כי כלל בידינו, שסתם כלים של גוים, אינם בני יומן[2]. במילים אחרות: כלי שבלע איסור, ובושל או נאפה בו דבר מה, בטרם חלפו 24 שעות מהבליעה, מניחים שהמאכל בלע מן האיסור שנפלט. אבל לאחר שחלפו 24 שעות, גם אם נפלט איסור, טעמו פגום, ואינו אוסר בדיעבד.
• דליכא משום חַתְנוּת, אסור – כגון אדם שאין לו בנים או בנות, או שרכש לחם מן הגוי, אבל הביאו אל ביתו שלו, ואינו אוכלו עם הגוי. גם בזה אסור. ככל תקנת חכמים, שלא חילקו בין מצבים שונים. והלחם הנאסר, אסור בכל אופן.
• שאסרו – כפי שהוסבר בהקדמה, אי אפשר לאסור את כלל סוגי הלחמים. כי במציאות, היהודים חיים בין הגויים, ובלתי אפשרי שהיהודים יקימו מערכת כלכלית נפרדת לחלוטין. ומצד שני, צריך למנוע ערבוב והתבוללות. על כן לא אסרו הכל, אלא את הלחמים השכיחים ביותר.
• על שלחן מלכים – בסימן הבא נראה, כי אסור לאכול תבשיל כשר, אם בישלו אינו יהודי – מן הטעם הנזכר – למניעת התבוללות. היה מקום לכאורה, לאסור גם לחמי קטניות, כגון דוחן ואורז, משום "בישולי גוי". אמנם מסביר הרמ"א, את שנראה בסימן הבא, שלא כל סוג "בישול גוי" נאסר, אלא יש בזה הרבה יוצאים מן הכלל, ובכללם, מאכל שאינו חשוב, שאינו מובא על שולחנם של נכבדים. הלחמים הנזכרים בסעיף זה, הם לחם חוקם של עניים, ואין בהן איסור מצד "בישולי גוים". אמנם אם הם חשובים, ועולים על שולחן מלכים, הם אכן אסורים. כי איסור בישולי גוים, כולל גם אפיה[3].

סעיף ב'

^גיש מקומות שמקילין בדבר ולוקחים פת מִנַּחְתּוֹם העובד כוכבים, במקום שאין שם נַחְתּוֹם  ישראל, מפני שהיא שעת הדחק (ה).  (ויש אומרים דאפילו במקום שפת ישראל מצוי, שָׁרֵי (ו)) (ב"י לדעת המרדכי וסמ"ק והג"א ומהרא"י ואו"ה ריש כלל מ"ד). ^דאבל פת של בעלי בתים, אין שם מי שֶׁמּוֹרֶה בה להקל, שעיקר הגזירה משום חַתְנוּת, ואם יאכל פת בעלי בתים יבא לסעוד אצלם (ז). הגה: ולא מקרי פת בעל הבית, אלא אם עֲשָׂאוֹ לבני ביתו. אבל עֲשָׂאוֹ למכור, מִקְרֵי פַּלְטֵר, אף על פי שאין דרכו בכך (ח). וכן פַּלְטֵר שעשאו לעצמו, מִקְרֵי בעל הבית  (כך משמע בב"י).

^גטור בשם יש אומרים ועל פי הירושלמי, וכן כתב הרשב"א והר"ן (ורמב"ם פי"ז מהלכות מאכלות אסורות) דרבי יוחנן לא פליג אדרב חלבו שם דף לה ונקטינן כתרווייהו לקולא. ^דשם.

• מפני שהיא שעת הדחק – שעת הדחק פירושה, שאין אופה יהודי בנמצא. וקשה למצוא לחם שיהודי אפאו, או שיש טרחה גדולה באפיית הלחם בעצמו. אלא שהיתר זה ניתן רק לרכישה ממאפיה, שם אין כל כך חשש מפני קירוב לבבות.
• שָׁרֵי – דעה זו סוברת, שלא התפשטה גזירה זו, בגלל שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה. ומותר לאכול פת של גוים, גם שלא בשעת הדחק. ואכן כך נוהגים עד ימינו, בחוץ לארץ, ורוכשים לחם ממאפיות של גוים. אמנם תושבי ארץ ישראל, הנוסעים לחו"ל, צריכים לחקור טרם נסיעתם, אם רכיבי הלחם המקומי אכן כשרים. כי הלחמים נאפים במתכונת תעשייתית, ומוחדרים אל תוכו רכיבים רבים, שאינם מוכרים, ויש לוודא את כשרותם.
• יבא לסעוד אצלם – לדעת המחבר, הגזירה עדיין קיימת, אלא שלא יכלו לעמוד בה. על כן, גם לאחר שהקילו, לא הקילו בלחם של אדם פרטי, אלא בלחם ציבורי (כגון מאפייה או קונדיטוריה). וראה להלן בסעיף ח, שם הביא המחבר דעה מקילה, המתירה רכישת לחמים מאנשים פרטיים. כשאין להשיג באזור, לחם של מאפיה.
• אף על פי שאין דרכו בכך – החשש שגרר גזירה זו הוא, שמא יסעד יהודי, אצל האינו יהודי. אבל אם אפה בעל הבית כדי למכור, אין כל חשש. ונראה, שהמחבר לא קיבל קולא זו.

סעיף ג'

^היש מי שאומר שאם פַּלְטֵר הזמין ישראל, הרי פִּתּוֹ כְּפַת בעל הבית (ט).

^הארחות חיים בשם הרא"ה (וכל בו והוא בספר בדק הבית דף פח ע"ב).

• פִּתּוֹ כְּפַת בעל הבית – כי הואיל ואוכל בביתו של הגוי, יש חשש מפני קירוב דעת. מה שכתב זאת המחבר בשם "יש מי שאומר", זהו משום שאין דין זה מוסכם. הלא יש אומרים, שלא הוטלה גזירה זו אלא על פת בעל הבית, שאסורה בכל מצב. מה שאין כן פת מאפייה, שתמיד מותרת, אפילו בבית האופה. לכן וודאי נכון לחשוש לחומרה זו, שהביא המחבר. אמנם בשעת הדחק גדולה, אפשר לסמוך על המֵקל.

סעיף ד'

^ומקום שאין פלטר ישראל מצוי, לדעת המתירין ליקח פת מפלטר עובד כוכבים, אם הגיע שם פלטר ישראל הרי פת פלטר עובד כוכבים אסורה עד שימכור פלטר ישראל פתו (י), ולאחר שֶׁכָּלָה פת ישראל, חוזר פתו של עובד כוכבים להכשרו (יא).

^ושם.

• שימכור פלטר ישראל פתו – כאן נקט המחבר בשיטתו, שגם המקילים לא הקילו אלא כשאין בנמצא פת של יהודי. אבל לפי הרמ"א שהתיר פת נוכרי, גם כשניתן להשיג פת ישראל, הותר לחם הגוי בצורה גורפת.
• להכשרו – לאחר שלא ניתן להשיג פת ישראל, הרי זו שוב שעת הדוחק.

סעיף ה'

^זיש אומרים שמי שיש בידו פת, או שיש פלטר ישראל, ויש פלטר עובד כוכבים עושה פת יפה ממנו, או ממין אחר שאין בידו של פלטר ישראל, מותר לקנות מפלטר עובד כוכבים ^חבמקום שנהגו היתר בפת של פלטר, דכיון דדעתו נוחה יותר בפת פלטר זה מפני חשיבותו בעיניו, הרי זה כְּפַת דחוּקה לו (יב).

^זטור בשם הרשב"א בת"ה (וכ"ד הר"ן). ^חבית יוסף בשם הרשב"א שם בת"ה ושכן דעת מורו הרב ר"י.

• הרי זה כְּפַת דחוּקה לו – זו הרחבה גדולה של המושג "דוחק". אלא שכל זה רק לשיטת המחבר, שלחם הגוי הותר רק כשאין להשיג לחם ישראל. אבל לפי השיטה שהרמ"א הביא, ולפיה, הותרה פת גוי לגמרי, דין זה פשוט.

סעיף ו'

^טבמקום שנהגו היתר בפת של פלטר, אפילו הוא נִלּוֹשׁ בבצים ^יאו שביצים טוֹחִים על פניו, מותר (יג). ^יאאבל אינפנד"ה (יד) שאפאה עובד כוכבים, אסור לאכול מהפת שלה (טו). (עיין לקמן סימן קי"ג ס"ג). הגה: ויש אוסרים בפת שביצים טוחים על פניו, משום שהן בעין ואינם בטלים לגבי פת, ויש בהם משום בשולי עובדי כוכבים (טז) (תוספות וסמ"ג והגהות אשירי וארוך ומרדכי פא"ט וסמ"ק סי' ר"ז). וכן נוהגין (יז). ואותן נילו"ש שקורין קיכלי"ך או מיני מתיקה שקורין לעקי"ך, הם בכלל פת ובמקום שנוהגים היתר בפת של עובד כוכבים גם הם מותרים, ולא אמרינן שיש בהם (יח) משום בשולי עובד כוכבים. ויש מיני נילו"ש שקורין קיכלי"ך שאופין אותם על ברזלים, ומושחין הברזל בשעת אפייה בחֵלֶב או חזיר, באותן יש ליזהר ולאסרן (יט). וכן המנהג (כ) (מהרא"י בהגהת ש"ד ואגור בשם ר"י מפרי"ש).

^טתוספות והרא"ש והר"ן שם והרשב"א בת"ה. ^ישם בת"ה דאין בהם משום בישולי עובדי כוכבים דקימחא עיקר. ואין לחוש משום דם ביצים וביצת עוף טמא, דהולכים אחר הרוב. ^יאשם. ועיין בסימן שאחר זה סעיף ג.

• מותר – אף שביצים אסורים משום "בישולי גוי", כאן הביצים טפלים ללחם, על כן מותר לאכול פת זו. ואין לחשוש שמא היה דם בביצים, כי זה לא שכיח. ואין לחשוש גם, שמא השתמשו בביצי עוף טמא, כי אינם מצויים.
• אינפנד"ה – בצק ממולא בדג.
• אסור לאכול מהפת שלה – לא רק את הדגים עצמם אסור לאכול, כי שייך בהם איסור בישול גוי, אלא גם העיסה עצמה אסורה, מאחר ובלעה את שומן הדגים, כפי שיוסבר בסימן קיג סעיף ג.
• משום בשולי עובדי כוכבים – הביצים משמשים שני תפקידים, בעשיית הלחם: א. בשעת העיסה, מערבבים ביצים, לצורך הלישה. ב. משיחת ביצים, על גב הלחם, לשיפור חזותו החיצונית. מלמד כאן הרמ"א, שמשיחה זו אסורה, כי השכבה הדקה על הלחם, ניכרת לעין. על כן אי אפשר להגדיר אותה כ"בטילה" ללחם. אמנם המחבר לא קיבל חומרה זו, כי לדעתו, אין השכבה הזו עיקר, אלא בטֵלה כלפי הלחם, ומותר לאוכלו.
• וכן נוהגין – זה מנהג אשכנז.
• ולא אמרינן שיש בהם – כשהתירו את לחם הגויים, התירו את כל סוגי המאפים שיש בהם בצק. וברשימה שפירט רמ"א, מדובר רק בבצקים שבלילתם קשה ועבה, כגון קְרוּאָסוֹנִים או רוגאלך )מיידיש: "ראָגאַלעך") של ימינו. ולא בעוגות שעיסתן רכה, שאין בהם היתר זה. היתר זה, אינו אלא לאשכנזים[4].
• יש ליזהר ולאסרן – כי בלעו שומן חזיר, או שומן חֵלֶב.
• וכן המנהג – לאוסרן.

נראה שנקט הרמ"א לשון "מנהג" באיסור זה, אף שהוא אסור מעיקר הדין, לכאורה, משום דעות הסוברים, שאין משיחה זו אוסרת כלל ועיקר. כי אין מטרתה הענקת טעם למאפה, אלא מניעת שריפה ותו לא.

סעיף ז'

^יבפת בעל הבית אסורה לעולם, אפילו קְנָאָהּ פלטר ממנו, ואפילו שְׁלָחָהּ לישראל לביתו (כא). וכן אפילו שלחה אותו ישראל לאחר, אסורה לעולם. ושל פלטר, מותרת לעולם, אפילו קְנָאָהּ בעל הבית ממנו, שלא הלכו באיסור זה אחר מי שהפת בידו עכשיו, אלא אחר מי שהיה לו בשעת אפייה (כב).

^יבהרא"ש בתשובה והרשב"א בת"ה והר"ן בפרק ב דעבודה זרה, מההוא ביתא דחיטי, דנפל עלה חביתא דיין נסך, דשריא רבא למטחנא ולמפינהו ולזבוני לעובדי כוכבים, שם דף סה, ב.

• ואפילו שְׁלָחָהּ לישראל לביתו – ככל גזירות חכמים, שהוטלו באופן כללי. פת בעל הבית אסורה, ואין להתירה.
• שהיה לו בשעת אפייה – בין לחומרא בין לקולא – הכלל הוא – לחם של אופה מותר, לחם של בעל הבית אסור.

סעיף ח'

^יגיש מי שאומר דבמקום שאין פלטר מצוי כלל, מותר אפילו של בעלי הבתים (כג). (ואין צריך להמתין על פת כשר, וכן נוהגין (כד)) (ב"י בשם א"ח).

^יגספר ארחות חיים בשם הרא"ה וכלבו.

• אפילו של בעלי הבתים – כלומר מקום שאין בו מאפיה, הרי זו שעת הדוחק גדולה, ומותר לקחת לחם שאפה בעל הבית בביתו, ומכרו ללקוחות. כתב זאת המחבר בלשון "יש מי שאומר", משום שרבּוּ החולקים על שיטה זו. אכן הואיל והביא המחבר דעה זו, אפשר לסמוך עליה בשעת הדחק.
• וכן נוהגין – להקל כדעה זו, שהביא המחבר.

סעיף ט'

(כה) ^ידהדליק עובד כוכבים התנור ואפה בו ישראל, או שהדליק ישראל ואפה עובד כוכבים, או שהדליק העובד כוכבים ואפה העובד כוכבים ובא ישראל וניער האש מעט, הרי זה מותר. ^טוואפילו לא זרק אלא עץ אחד לתוך התנור, התיר כל הפת שבו, שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסורה (כו). (ואם נָפַח בָּאֵשׁ, הָוֵי כְּחִתּוּי (כז)) (טור סימן קי"ג ובאגור בשם ר"י מולין והוא בתשובת מהרי"ל רכ"א).

^ידמימרא דרבינא, הלכתא הא ריפתא וכו', עבודה זרה דף לח, ב. ^טוטור, בשם הרמב"ם פרק יז הלכה יג, מהלכות מאכלות אסורות.

• הקדמה לסעיף – בסעיפים הבאים פורטו עצות מעשיות, שיגדירו את לחם הגוי, כלחם שנאפה בידי יהודי. והן מעניקות פתרון, גם לשיטות שלא התירו פת של גוי, כלל וכלל. וכפי שניווכח, ההקלות בעניין זה, רחבות מאד.
• היכר שהפת שלהן אסורה – העצות שמפרט המחבר, הולכות מן החמור אל הקל. תחילה הביא את הפוסקים הסוברים, שהלחם הופך לפת ישראל רק כשהיהודי מתערב, באופן משמעותי, בהליך האפייה. אחר כך הביא את הפוסקים שנקטו, כי מעשה כלשהו מספיק. כי לדעתם, לא נדרש אלא היכר, על כן כתב עצה זו באחרונה.

למעשה נראה, כי גם מעשה סמלי מספיק. כי הוא כרוך בהליכה אל האופה, ובעשיית פעולה הנראית, בעיני הגוי, מוזרה להפליא. אין ספק, כי פעולה זו יוצרת את ההרחקה המתבקשת בהלכה. על כן נקרא לחם זה "לחם ישראל", ומותר לאוכלו לכתחילה, גם עבור זה המקפיד על לחם ישראל.

• הָוֵי כְּחִתּוּי – כאן הוסיף הרמ"א קולא נוספת ולימד, כי גם פעולה קלה זו מכשירה את הלחם. כי נפיחה באש, מגבירה את השלהבת. וגם לחם זה נחשב, "פת ישראל".

סעיף י'

^טזאם אפו בתנור על ידי עובד כוכבים שלש פעמים ביום אחד, והכשירו התנור על ידי קיסם בשתי הפעמים, ובפעם השלישית לא הכשירו, מותר (כח). (מרדכי). הגה: ויש אומרים דאם הכשיר התנור פעם אחת ולא עמד התנור מעת לעת בלא היסק, אפילו אֲפָאוֹ בּוֹ כך, כמה ימים, הכל מותר, מכח הכשר הראשון (כט) (ארוך כלל מ"ד ואגור). ויש לסמוך על זה (ל).

^טזמרדכי פרק שני דעבודה זרה, על פי מעשה.

• מותר – כי עובדה היא, שפעמיים הושלך קיסם. וההשפעה שנוצרה, נותרה גם בהיסק השלישי.
• מכח הכשר הראשון – אם חזר התנור והוסק שוב, לפני שחלפו 24 שעות מכיבויו, נותר בו מעט חום מההיסק הראשון, ודי בו כדי להחשיב את הלחם "פת ישראל".
• ויש לסמוך על זה – זו דעת הרמ"א, אבל לדעת המחבר, אין לסמוך על זה. אמנם גם הספרדים סומכים על זה, בשעת הדחק.

סעיף י"א

^יזפת של ישראל שאפאה עובד כוכבים (לא) בלא חיתוי דישראל ובלא קיסם, אסור (לב). (ואסור) לְזַבּוּנֵי (לג) לעובד כוכבים, דילמא אתי לְזַבּוּנֵי לישראל (לד). ואם פִּיתֵּת הלחם לִשְׁנַיִם, מותר לְזַבּוּנֵי לעובד כוכבים (לה). הגה: והוא הדין לכל פת של עובד כוכבים, שאסור (לו). ולכן נהגו שלא לקנות חתיכות פת מן העובד כוכבים, דחיישינן שמא הוא פת איסור (לז) ומְכָרה לו ישראל כך (לח) (מרדכי פא"מ ובארוך).

^יזשם במרדכי בשם ר"מ, מההוא ארבא, דטבעא בחישתא, פסחים דף מ, ב. ואגודה וש"ד וסמ"ק וכל בו.

• שאפאה עובד כוכבים – עיסה זו נילושה בידי יהודי, שנתן אותה לגוי, לצורך אפייתה.
• אסור – אפילו לאלה שנוהגים היתר בלחם של גוי, לא הותר הלחם אלא בלחם השייך לגוי מתחילתו עד סופו, אבל לחם שיהודי לש ונתנו לגוי, יש בזה יותר קירוב דעת, על כן אסור.
• לְזַבּוּנֵי – תרגום: למכור.
• דילמא אתי לְזַבּוּנֵי לישראל – תרגום: שמא יבוא למוכרו לישראל. פירוש, רכש יהודי לחם של גוי, אסור לו למוכרו לגוי אחר, שמא הלה יחזור וימכרנו לישראל שיאכלנו, כי שמע מן הגוי שהלחם נרכש מיהודי. מובן מאליו, כי איסור זה רלוונטי רק במקומות, שלא נהגו היתר באכילת "לחם גוי".
• מותר לְזַבּוּנֵי לעובד כוכבים – כי בדרך כלל, אין הלחם נמכר חתוך.
• שאסור – כוונתו לומר, שאסור למכור לגוי כל לחם שנאסר, מחשש שימכרנו חזרה לישראל. והיהודי ישתכנע לקנות, כי הגוי יאמר, שרכשו מיהודי.
• דחיישינן שמא הוא פת איסור – שמא הוא אכן לחם שישראל לש, והגוי אפאו, ולא נאמר בו ההיתר של "פת גוי".
• ומְכָרה לו ישראל כך – מנהג זה חולק על דברי המחבר. כי המחבר התיר למכור חתיכות, ולא חשש שמא יחזור הגוי, וימכור את פיסות הלחם ליהודי. אך הרמ"א, כן חשש.

סעיף י"ב

^יחאם אפה עובד כוכבים הפת בלא חיתוי ישראל ובלא קיסם, אפילו קָרְמוּ פני הפת בתנור, מועיל חיתוי ישראל, כל זמן שהפת צריך לתנור, ומשביח באפייתו עדיין (לט). ^יטויש מי שאומר שאפילו הוציא הפת יש תקנה להחזירו לתנור על ידי ישראל, אם הוא משביח (מ).

^יחשם. ^יטהאגור בשם ש"ד (ומהרא"י ואו"ה).

• ומשביח באפייתו עדיין – כאן נפגשים הקלה נוספת, עבור הנמנעים מאכילת לחם גוי. אפילו מעשה קטן בסוף האפיה, הופך לחם זה ללחם ישראל.
• אם הוא משביח – נציין שוב, כי הואיל ויש נוהגים לאכול לחם של גוי, רשאי המקפיד על פת ישראל בלבד, להקל בכל קולא.

סעיף י"ג

(מא) ^כמי שאינו נזהר מפת של עובד כוכבים (מב), שֶׁהֵסֵב אצל בעל הבית הנזהר מפת של עובד כוכבים, ועל השלחן פת ישראל (מג) ופת של עובד כוכבים (מד), הַיָּפֶה משל ישראל, יִבְצַע בעל הבית מן הַיָּפֶה (מה) ומותר בכל אותה סעודה בפת של עובד כוכבים (מו).

^כמרדכי שם בשם ראבי"ה מהא דעירובין (דף מא, ב) – אי פיקח הוא עייל לתחומא וכו', דלא אחמירו באיסורי דרבנן, דאין כבוד לשמים ששוב יחדל משום איסור וכבר בצע (אגוד' ות"ה סימן לב).

• הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף, יש להקדים שני ערכים. האחד, כשמברכים ברכה, ואפשר לבחור על איזה מאכל לברך, כגון אם יש לפניו אי אלו דובדבנים, ועומד לאכול את כולם, עליו לברך על היפה ביותר, משום כבוד הברכה. השני, חובה לכבד בני אדם, ולהימנע מפגיעה ברגשותיהם.
• מפת של עובד כוכבים – כי סומך על המקילים.
• ועל השלחן פת ישראל – של בעל הבית.
• ופת של עובד כוכבים – שהביא האורח.
• יִבְצַע בעל הבית מן הַיָּפֶה – כי הברכה צריכה שתיאמר על המוצר היפה ביותר. ואף שהוא נמנע בדרך כלל מאכילת לחם שאפאו גוי, כאן צריך לאכלו, כדי לכבד את אורחו, שטרח והביא לחם איכותי.
• בפת של עובד כוכבים – מאחר שהברכה נאמרה עליו, אם ימנע ולא ימשיך באכילתו, הוא מביע כעין זלזול בברכה. כביכול די במאכל פחות טוב, לצורך הברכה.

סעיף י"ד

^כאכּוּתָח (מז) של עובד כוכבים, מותר, ואין חוששין לְפַת עובד כוכבים שבו (מח). הגה: וכן כל מקום שנתערבה פת של עובד כוכבים בשאר מאכל, בטל ברוב, בין בלח בין ביבש (מט). אבל אסור לערב כדי לאכלו (נ) (ארוך).

^כאטור בשם הגאונים והרשב"א בשם ר"ח.

• כּוּתָח – כמין רוטב תיבול, המורכב מפירורי לחם, חלב, ומלח.
• ואין חוששין לְפַת עובד כוכבים שבו – כי לא גזרו חכמים על מאכל, שיש בו תערובת לחם. גם מפני החלב שבו אין חוששים, כפי שנלמד להלן בסימן קטו, איזה חלב כשר, ואיזה חלב אסור באכילה.
• בין בלח בין ביבש – כי היות ויש שהתירוהו לגמרי, אין להחמיר בו, כשהתבטל ברוב.
• כדי לאכלו – על פי הכלל שלמדנו (לעיל סימן צט, סעיף ה), שאסור לבטל איסור לכתחילה.

סעיף ט"ו

^כבמי שנזהר מפת עובד כוכבים, מותר לאכול בקערה עם מי שאינו נזהר ממנו, ואף על פי שטעם פת עובד כוכבים מתערב בפת ישראל, אינו חושש (נא). הגה: יש אומרים דמי שנזהר מפת של עובד כוכבים ואוכל עם אחרים שאינן נזהרין, מותר לאכול עמהם משום איבה וקטטה (נב), הואיל ואם לא יאכל עמהם פת שהוא עיקר הסעודה, התירו לו משום איבה. ואין ללמוד מכאן לשאר איסורין (נג) (ב"י בשם תשובת אשכנזית והוא תשובת מהרי"ל סימן ל"ה).

^כבשם בשם ר"י, בתוספות עבודה זרה, דף לה, ב ד"ה מכלל, מהא דלא גזרו על תערובות דמאי, חולין דף ו, א.

• אינו חושש – הוסבר בהקדמה, כי לחם גוי אינו מוגדר "מאכל לא כשר", אלא נמנעים מאכילתו, ויש שמקילים בדבר. על כן אין להגדיר תערובת מקרית, מאכל של איסור.
• משום איבה וקטטה – כלומר מי שנוהג לאכול, ירגיש שהנמנע מתנשא עליו, וזה יגרום מריבה. למרבה הצער, נפוצה תופעה זו בימינו, שהאחד פוסל את כשרותם של מאכלי הזולת, ומעורר מדנים ועימותים לחנם. קלקול זה, נוגד את רצון התורה המדריכה לשלום, ודרכיה דרכי נועם.
• ואין ללמוד מכאן לשאר איסורין – הכלל הוא, שאין להתיר עשיית איסור, גם לא לצורך מניעת אי נעימות בין בני אדם. אמנם באכילת לחם של גוי, שתי סיבות מאפשרות להקל. אחת – לא התפשט איסור לחם של גוי, בכל מקום. שנית – הלחם הוא המזון העיקרי, ואדם שלא יאכלנו, הרי הוא מצהיר כביכול שהוא מחמיר, שלא כחברו, על כן זה נחשב כהבעת זלזול. אבל במאכלים שלא כולם אוכלים, יכול הנמנע להתחמק בטענה סתמית, שאינו חפץ במזון זה, ואין כאן כל פגיעה.

כשמדובר בחומרות שאדם נוהג בביתו, ואינם מעיקר הדין, עליו להתחשב ביחסי אנוש, בהתנהלותו מול אחרים, ובעיקר בתוך המשפחה. דבר זה מצוי מאד, כאשר נישאים בני זוג, מעדות שונות. לכל עדה מנהגים משלה, ורבים אינם מעיקר הדין. לכן יש מקום נרחב להתחשב, במה שלמדנו בסעיף זה, כשיש חשש של פגיעה בזולת. עלבון או זלזול באחר הוא איסור חמור וקשה, פי כמה וכמה, מחומרא זו או אחרת, הנוגעת למזון.

סעיף ט"ז

^כגיש מי שאומר שהנזהר מפת עובד כוכבים, והוא בדרך (נד), אם יש פת של ישראל עד ארבעה מִילִּין (נה), ימתין (נו). (וכבר נתבאר לעיל דנוהגין להקל) (נז).

^כגמ"כ בשם ספר אגודה בפ"ט דחולין.

• והוא בדרך – שהיא סיבה להקל.
• עד ארבעה מִילִּין – כארבעה קילומטר. חישוב מרחק זה משתנה, אם יש לו מכונית, ורגיל לנסוע בה. כי עליו להמתין למרחק גדול יותר, ולהימנע מקולא זו, אלא יטרח ויכבד את מנהגו, כדי לאכול פת ישראל.
• ימתין – כדי לכבד את המנהג שקיבל על עצמו.
• דנוהגין להקל – הרמ"א לשיטתו, שסומכים על הדעות, שאין איסור בלחם של גוי.

דיני פת של עובדי כוכבים (קיב)

• אסרו חכמים לאכול לחם שנאפה על ידי אינו יהודי, אפילו אם כל המרכיבים כשרים, כדי למנוע התבוללות [א].
• דין זה חל רק על לחם העשוי מחמשת מיני דגן [א].
• בגלל שרוב הציבור לא יכולים לעמוד בגזירה זו, ביטלו אותה, במקום שאין לחם יהודי מצוי [ב].
• לפי מנהג אשכנז, הגזירה בוטלה אפילו במקום שלחם יהודי מצוי [ב].
• כשהתירו לחם של אינו יהודי, התירו גם מאפים שונים, העשויים מעיסה עבה [ו]. (הערה 4)
• כדי שהלחם יוגדר "לחם יהודי", לא צריך שכל האפיה תבוצע על ידי יהודי, אלא מספיקה הדלקת התנור. ואם הוא כבר היה דלוק, מספיק לכבות אותו, ולהדליקו מחדש. גם אם כובתה אש התנור (או חומו), ולא חלפו 24 שעות מהכיבוי, ההדלקה של היהודי, עדיין מועילה [י].
• בעל הבית שהזמין אורח, והלה הביא כתשורה פת עכו"ם, איכותי וטעים, רשאי בעל הבית לאכול מלחם זה, כדי שלא לפגוע באורח [יג].

[1] עבודה זרה לז, א

[2] להלן קטו, ג

[3] ישנם מקומות שונים בחוץ לארץ, שמופצת בהם רשימת מאכלים, שאין עליהם חותמת כשרות, אך ידוע בבירור, כי הם כשרים למאכל, מאחר וכל רכיביהם כשרים. בין שאר המוצרים, פורטה גם רשימת מאפים, ובהם עוגות ועוגיות. ויש מקום לדון על כל סוג, אם הוא מוגדר "חשוב", כי אז יש מקום לאוסרו, משום שעולה על שולחן מלכים. עם זאת, יש מקילים גם בזה. כי נראה, שהן אינן חשובות. והואיל ויש ספק אודותם, יש מקום להקל, כבכל ספק דרבנן. מלבד זאת, יש מצדדים להתירם מסיבה אחרת והיא, שאין במאכלים תעשייתיים חשש לקירבה יתירה, כמו שאין חשש בפירות וירקות. ויש לדמותם לרשימת העוגיות שפירט הרמ"א בסעיף ו, ובזמנו נהגו בהם היתר.

[4] כך נראה מדברי כף החיים (אות לו). אמנם ראה שם שהביא פוסקים הסוברים, שהגזירה היתה רק על לחם, ולא על עוגות אלה. ואם אין בהם איסור מצד בישולי גוים, מותרים גם לדעת המחבר.