הלכות מאכלי עכו"ם

סימן קי"ג

דיני בשולי עובדי כוכבים, ובו ט"ז סעיפים.

בסימן זה נלמד על גזירה נוספת שגזרו חכמים, והיא, איסור בישולי גוים. דומה גזירה זו לקודמתה בתכליתה, שנועדה אף היא למניעת התבוללות. גזירה זו הוטלה על מאכלים שכל רכיביהם כשרים, אלא שבושלו על ידי גוי. סימן זה ידון, אלו מאכלים נכללו באיסור (סעיף א עד סעיף ה). הוא גם יפרט באיזה שלב, משלבי הבישול, צריך היהודי להתערב, כדי שהתבשיל יוגדר כתבשיל יהודי (סעיף ו עד סעיף יד).

סעיף א'

^אדבר שאינו נאכל כמו שהוא חי (א), וגם עולה על שלחן מלכים לְלַפֵּת בו את הפת או לְפַרְפֶּרֶת (ב), שבישלו עובד כוכבים, אפילו בכלי ישראל (ג) ^בובבית ישראל (ד), אסור משום בישולי עובדי כוכבים.

^אעבודה זרה דף לח, ב מימרא דרב שמואל בר יצחק אמר רב וכו', אמשנה שלקות של עובד כוכבים. ואיכא שם תרי לישני, וכתבו התו' והרא"ש והר"ן שפסק ר"ת כתרי לישני להקל. ^בטור ופוסקים בשם ר"ת (ולא כר' אברהם).

• כמו שהוא חי – איסור "בישולי גוי" לא חל על מאכל, שאפשר לאוכלו גם ללא בישול. על כן תפוח שבישלו גוי, וכן רוב הפירות וחלק גדול מהירקות, מותרים באכילה. על דרך זו מותר גם לשתות קפה או תה ומשקים אלכוהוליים, שבישלו גוים. כי המים, שהם העיקר, נשתים כשאינם מבושלים, והקפה והתה, באים בעיקר לשם נתינת טעם.
• לְפַרְפֶּרֶת – כאן אנו למדים על תנאי נוסף, שרק בקיומו יחול האיסור. והוא, שהמאכל יהיה מאכל חשוב, שאפשר להגישו לאורחים נכבדים, הן כמנה עיקרית, והן כתוספת. אם הוא אינו עונה על קריטריון זה, מותר לאכלו, למרות שהגוי בישלו. על כן יש להסתפק, בדגני בוקר. ונראה, שיש מקום להקל, בשעת הצורך.
• אפילו בכלי ישראל – גם אם במהלך הבישול לא ייפלט איסור בלוע, עדיין אסור.
• ובבית ישראל – יש אמנם דעות ולפיהן אם בישל שכיר גוי בביתו של היהודי, לא ייאסר התבשיל מדין "בישול גוי". מלמדנו המחבר, שאין הלכה כדעה זו[1].

יש פוסקים שמקילים בבישול תעשייתי[2], כאשר אין שום קשר בין היצרן והמבשל, לצרכן המוצר. ובשעת הדחק, אפשר לסמוך על שיטות אלה. וזה פותח פתח גדול להתיר דגני בוקר ועוגיות. כי בנוסף לטעם הנזכר, יתכן מאוד שאינם נחשבים "עולים על שולחן מלכים". פסיקה זו חשובה לנוסע לחוץ לארץ, במקומות בהם קיימים גופי כשרות שמפיצים רשימת מצרכים הידועים ככשרים, לאחר שבדקו את הרכיבים, ווידאו שכולם כשרים, אבל כמובן, אין בהם בישול ישראל. לכן יכולים הנוסעים לחו"ל, לסמוך על רשימות אלה.

סעיף ב'

^געירב דבר הנאכל כמו שהוא חי, עם דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי, ובישלם העובד כוכבים, אם העיקר מִדָּבָר שיש בו משום בישולי עובד כוכבים, אסור. ואם לאו, מותר (ה). הגה: ומותר לאכול אֲפוּנִים קלויים של עובדי כוכבים (ו), וכן הקטניות שקורין ערבשי"ן, קלויים, דאינן עולים על שלחן של מלכים. וכן נהגו בהם היתר, אם לא במקום שנהגו למשוח המחבת בְּחֵלֶב (ז), שאז נוהגים בהם איסור (ח) (רמב"ם פי"ז דמ"א ומהר"א מפראג והגהות בארוך). אבל בלאו הכי (ט), שרי, ואין לחוש לכלים של עובדי כוכבים, דִּסְתָמָן אינן בני יומן (י). וכל פרי שנאכל כמו שהוא חי, אף על פי שבשלו אותו עובדי כוכבים וְנִמְחָה ונעשה תבשיל בידיהם, שרי. ועל כן אוכלין הפובידל"א שעושין העובדי כוכבים (יא) (דעת עצמו ממשמעות הרמב"ם ור"ן ותוס', והוא פשוט).

^גשם מדברי הרשב"א, מדין כסא דהרסנא, שם בגמרא.

• ואם לאו, מותר – אם אין המאכל נאכל חי, והוא מיעוט בלבד, הוא בטל ברוב, אף הוא אם נותן טעם[3].
• אֲפוּנִים קלויים של עובדי כוכבים – כי אינם אוכל חשוב. בכלל היתר זה, פיצוחים שוקולדים וחטיפים.
• בְּחֵלֶב – ח' בצירי, ול' בסגול.
• שאז נוהגים בהם איסור – באכילת הקטניות הקלויים. כי החֵלֶב אסור מן התורה, וקצת ממנו נבלע במאכל. ומה שכתב "נוהגים איסור" ולא כתב סתם "אסור", זהו משום שיש מקילים בזה. וטעמם, משום שהחֵלֶב אינו בא להעניק טעם, אלא כדי שהמאכל לא ייחרך.
• אבל בלאו הכי – אם לא נהגו למשוח את המחבת בחֵלֶב, אכילת הקטניות מותרת ללא חשש.
• דִּסְתָמָן אינן בני יומן – בזמנם היו הכלים בולעים מעט מן המתבשל בהם. ואם במהלך 24 השעות טרם קליית הקטניות, בושל במחבת מאכל טָרֵף, היינו צריכים לאסור את הקטניות, כי טעם האיסור הנפלט מן המחבת, נבלע בהם. למרות זאת, מלמד המחבר, כי אין לחשוש. הטעם לזה, משום שחזקתם של סתם כלים, כלומר, שלא ידוע מצבם, שלא בישלו או אפו איסור בתוכם, ב-24 השעות האחרונות. ואף שלפני כן בלעו איסור, טעמו נפגם ואינו אוסר.
• שעושין העובדי כוכבים – מרקחת סמיכה, עשויה משזיפים. מכאן אנו למדים, שמותר לאכול ריבות של גוים, אם כל הרכיבים כשרים, ואין לאסור מצד בישול גוי.

סעיף ג'

^דפנאד"ה (יב) שאפאה עובד כוכבים, אסורה אפילו למי שנוהג היתר בפת של עובדי כוכבים, שהשומן נאסר כשהוא בעין משום בישולי עובדי כוכבים (יג), ונבלע בפת. וכן ירקות הנאכלים חיים שֶׁבִּשְּׁלָם עם בשר, אסורים, מפני ששומן של בשר נבלע בהם (יד).

^דטור, וכן כתב הרשב"א בת"ה, ושאר פוסקים.

• פנאד"ה – מאפה ממולא בשומן דגים.
• משום בישולי עובדי כוכבים – השומן בזמנם (לא השֶמֶן), היה דבר חשוב. ובסעודות חשובות, היו אוכלים שומן בשר או שומן דגים.
• ששומן של בשר נבלע בהם – ואף שזה שומן מועט, והיינו צריכים להתיר, כי הולכים אחרי הרוב, עם כל זה, אסרו את הירקות, משום חשיבות השומן – בזמנם.

סעיף ד'

^היש מי שמתיר בִּשְׁפָחוֹת שלנו (טו), ויש מי שאוסר, ואפילו בדיעבד (טז) (תשובת הרשב"א ס' ס"ח). הגה: ובדיעבד, יש לסמוך אַדִבְרֵי מתירים (ארוך כלל מ"ג והגהות ש"ד). ואפילו לכתחלה נוהגין להקל בבית ישראל, שהשפחות והעבדים מבשלים בבית ישראל, כי אי אפשר שלא יְחתה אחד מבני הבית מעט (יז) (שם).

^הארחות חיים בשם הרמב"ן, בשפחות הקנויות.

• שמתיר בִּשְׁפָחוֹת שלנו – הַשִּׁפְחָה בתורה היא זו הקנויה לבעליה, כמו גם העבד, והוא חייב במצוות, כמו אשה. לדעה זו, אין בישול השפחה או העבד מוגדר "בישול גוי". אמנם רק שפחה או עבד שנקנו, כלולים בהיתר זה, ולכן כתב "שלנו". מה שאין כן שכירים נוכרים, כגון משרת, או עוזרת בית וכדומה, שבישולם אסור. עם זאת, יש מקילים גם בבישולם של עובדים אלה, כי הואיל ומשרתים בתוך בָּתֵינו, אין בבישולם דין "בישול גוי".
• ואפילו בדיעבד – כלומר, למרות שהגויה בישלה בבית ישראל, התבשיל אסור באכילה. וזה עיקר הדין להלכה. אמנם בשעת הדוחק, כגון קשישים הזקוקים לסיוע, שיש בביתם עובדת זרה, המסייעת בכל ענייניהם, אין ברירה אלא לסמוך על השיטה המקילה, אפילו בשכירים.
• אחד מבני הבית מעט – טעם זה נראה קצת דחוק, כי אם העובדים שוהים במטבח, ללא השגחה, יתכן שדיירי הבית היהודים אינם מתערבים בהליך הבישול. בפרט בזמננו, שלא צריך לחתות בגחלי התנור, אלא הגז והחשמל המירו את הגחלים, ואין כל צורך לסייע בבישול. ואף על פי כן, לא נעקר היתר זה ממקומו, כי עיקרו מבוסס על ההבנה, שהמבשל הנוכרי עושה את כל פעולותיו בכפוף ובהתאם להוראות בעל הבית. בניגוד לבעל הבית עצמו, שאינו זקוק לשום אישור מראש, ועושה בביתו, ככל העולה על רוחו. והואיל והנוכרי פועל בהתאם להנחיות בעל הבית, אין זה נחשב בישול גוי. אמנם למעשה, אין סומכים על היתר זה, כי אם בשעת הדחק גדולה

סעיף ה'

^ועובד כוכבים שבישל, ולא נתכוין לבישול, מותר. כיצד, עובד כוכבים שֶׁהִצִּית אוּר בַּאֲגַם כדי להעביר הֶחָצִיר (יח), ונתבשלו בו חגבים (יט), הרי אלו מותרים, ואפילו במקום שעולים על שלחן מלכים. ^זוכן אם חרך הראש להעביר השער, מותר לאכול רָאשֵׁי הָאָזְנַיִם שֶׁנִּצְלוּ בשעת החריכה (כ). אבל אם כיון לשם בישול, ^חכגון שהסיק התנור לבשל בו, והיה בו בשר תחלה וְנִצְלָה, אף על פי שלא כיון לזה הבשר, שהרי לא ידע בו, אסור (כא).

^ומסקנת הגמרא עבודה זרה דף לח, א (ולשון רמב"ם פרק יז מהלכות מאכלות אסורות דין יט). ^זמימרא דרבי יוחנן שם. ^חמימרא דרבינא שם, וטור.

• כדי להעביר החציר – מקבץ עשבים שהתייבשו, ומיועדים למאכל בהמות. כשאין בהם צורך, מכלים אותם בשריפה.
• חגבים – חלק מן החגבים מותרים באכילה (בזמננו איננו אוכלים מהם, כי איננו בקיאים בסוג החגב המותר). שריפת החציר הנזכרת, בישלה (או צלתה) חגבים ששהו בשדה. שריפה זו, שנוכרי הציתה, אינה אוסרת משום בישול גוי, כי הגוי לא התכוון לבשלם, רק להבעיר את החציר.
• שֶׁנִּצְלוּ בשעת החריכה – טרם בישול ראש הבהמה, מקובל לשרוף את שערות ראשה. בשעת החריכה, יתכן שאוזני הבהמה ייצלו. במקרה זה מותר לאכלם, כי הגוי לא התכוון לבישולם.
• אסור – כאשר הצית הגוי שלהבת, למטרות בישול, כל מה שיתבשל על ידה ייאסר, גם אם לא הייתה לו כוונה ספציפית למאכל זה.

סעיף ו'

(כב) ^טכל שֶׁבִּשְּׁלוּ ישראל מעט בִּשּׁוּלוֹ, בין בתחלה בין בסוף, מותר (כג). לפיכך אם הניח עובד כוכבים בשר או קדרה על גבי האש, והפך ישראל בבשר וְהֵגִיס (כד) בקדֵרה (כה), או שהֵגִיס ישראל וגמר העובד כוכבים (כו), הרי זה מותר (כז). ואפילו לא היה מתבשל בלא סיוע העובד כוכבים (כח).

^טלשון רמב"ם שם דין טז, ומימרא דרב יהודה אמר שמואל שם, ושם מסיק בדלא עביד העובד כוכבים אלא קירוב בישול, וכן כתב המחבר בכ"מ ובב"י. ומ"ש הרמ"א, לא זכיתי פה לספרו דרכי משה, ואפשר שסמך על היש חולקין, שהביא בסעיף שאחר זה, או פי' שלא היה מתבשל יותר ממאכל בן דרוסאי, בלא סיוע העובד כוכבים, וכדלקמן סעיף ח.

• הקדמה לסעיף – מכאן עד סעיף יד, נלמד על הפעולות הנדרשות, כדי להחשיב את המתבשל כתבשיל יהודי. הכלל הוא, שהיהודי אינו צריך ליטול חלק בכל שלב משלבי הבישול, אלא בחלקם.
• מותר – המחבר מיד ימשיך לפרט, מה כוונתו.
• וְהֵגִיס – ערבב.
• בקדֵרה – ערבוב התבשיל, מזרז את הבישול. הואיל ואקט זה מקדם משמעותית את התבשיל, הבישול נחשב בישול יהודי.
• וגמר העובד כוכבים – הגוי סיים את הבישול. אמנם בגלל שיהודי בישל תחילה, מוגדר תבשיל זה כתבשיל יהודי, כי הוא עשה את העיקר.
• הרי זה מותר – כי הוא נחשב בישול ישראל.
• בלא סיוע העובד כוכבים – מוסיף הרמ"א, לא זו בלבד שמתירים תבשיל, כשחלקו של הגוי בהכנתו שולי בלבד, אלא אפילו כשנטל חלק מרכזי בבישול, גם אז הוא נקרא בישול ישראל. אמנם המחבר חולק על קולא זו, כי לדעתו, אם חלקו של הגוי מרכזי כל כך בבישול, עד שלא היה מתבשל בלעדיו, הרי זה בישול גוי. ולא התיר המחבר אלא, כשפעילות הגוי שולית בלבד. כגון, זירוז הבישול.

סעיף ז'

^יאין שְׁגִירַת (פירוש, הַבְעָרָה וּבִעֲרוּ וְהִשִּׂיקוּ (יחזקאל לט, ט), תַּרְגּוּם וִיהוֹן שַׁגְרִין) התנור מועלת, אלא בפת (כט). אבל בשאר המתבשלים, אין שגירת התנור ולא הדלקת האש מַעֲלֶה ומוריד, אלא ההנחה דווקא (ל). לפיכך הרוצה לבשל במחבת בתנור של עובד כוכבים (לא), צריך שיתן ישראל המחבת לתוך התנור, למקום הראוי להתבשל בו (לב). הגה: ויש חולקין וסבירא להו דהדלקת האש או חיתוי בגחלים מהני לענין בישול, כמו לענין פת, וכן נוהגין (לג). (הגהות ש"ד ובארוך ובמרדכי פא"מ). ואפילו חיתוי בלא כוונה מהני ומועיל. ויש אומרים דאפילו לא חִיתה ישראל ולא השליך שם קיסם, רק שהכותית הדליקה האש מאש של ישראל, שרי (לד) (או"ה שם בשם מהר"ם).

^יהר"ן שם, אהא דרב יהודה וכו', ושכן כתבו הראשונים, וכן נראה מדברי הרשב"א וריב"ש ורבינו יונה.

• אלא בפת – ראינו בסימן הקודם, כי מספיקה הדלקת האש, כדי להחשיב את המאפה, כלחם יהודי. מלמד כאן המחבר, שבבישול גוי, אין הדבר מועיל. כי לא ניתנה קולא זו אלא עבור לחם, בהיותו מאכל בסיסי. אבל בבישול גוי, אין די בהדלקת אש.
• ההנחה דווקא – הנחת הקדירה על האש, לאחר הצתת האש, היא מעשה משמעותי ביותר, וקובעת אם התבשיל יוגדר כתבשיל יהודי. כמו גם הדלקת האש, לאחר הנחת הקדירה על חצובות הכיריים.
• בתנור של עובד כוכבים – שהגוי הבעיר בו אש.
• למקום הראוי להתבשל בו – זו פסיקת הספרדים. לאור זאת, במקומות ציבוריים, כגון מלונות ומסעדות, הואיל ורבים מן העובדים בהם אינם יהודים, מוטלת אחריות כבירה על המשגיח, כי תפקודו יכריע, לאיסור או להיתר.
• וכן נוהגין – זה מנהג אשכנז.
• שרי – על כן מניחים נר דולק, ממנו ידליק הגוי את הגז. אמנם במטבחים מודרניים, הואיל והבישול הוא חשמלי, לא ניתן להסתפק בעצה זו, והיהודי ידליק את נקודות החימום, בהם יבשלו.

סעיף ח'

נתן ישראל קדרה על האש וסִלקה (לה), ובא עובד כוכבים והחזירה, אסור (לו). ^(*)אלא אם כן הגיע למאכל בן דרוסאי, שהוא שליש בישולו, כשסילקה (לז).

^(*)רבי אסי א"ר יוחנן שם.

• וסִלקה – בזה בוטלה מעורבותו של היהודי, בהליך הבישול[4].
• אסור – כי הבישול נעשה על ידי הגוי.
• כשסילקה – בשלב זה, התבשיל כבר מוגדר מבושל.

סעיף ט'

^יאאם בישלוּ עובדי כוכבים כמאכל בן דרוסאי וגָמרוּ ישראל, יש לאסור (לח), ^יבאלא אם כן הוא ערב שבת או ערב יום טוב או שיש הפסד מרובה בדבר (לט). ויש מתירין בכל ענין (מ), (טור בשם הרא"ש ור"ן ור"ף ומהר"ם ואו"ה וסמ"ק סימן שכ"ג שר' יקר עשה כן מעשה וכ"ה בכל בו וכ"פ בסה"ת ומרדכי ואגודה פא"מ ורא"ה בס' ב"ה וסמ"ג דף נ"ז ע"ב ושכן קבל מר"י ור' ירוחם ני"ז ח"ז שכן הסכימו רוב הפוסקים ולא כדת השיג הב"י בב"ה אר' ירוחם בזה עיין שם) וכן נוהגין (מא).

^יאטור בשם הרשב"א ובשם ר"ה, וכן כתב הר"ן, וכן הסכים הריב"ש. ^יבבית יוסף, וסיים, כדאי הנך רבוותא, לסמוך עלייהו.

• יש לאסור – מאכל בן דרוסאי הוא תבשיל, שהתבשל שליש בישולו. וכיון שניתן לאכלו, יש לאָסרו.
• שיש הפסד מרובה בדבר – במצבים דחוקים אלו, גם השלב הסופי של הבישול, מקבל משקל רב. כי רוב בני אדם, אינם אוכלים תבשיל שעבר רק שליש בישולו, על כן גם הסוף מהווה שלב מהותי.
• ויש מתירין בכל ענין – גם שלא בשעת הדוחק. ומה שראינו בסעיף הקודם, שמתירים את בישול היהודי, כשהוא כמאכל בן דרוסאי, אף על פי שסיימו הגוי, אין זה אלא קולא, להחשיב שליש בישול כמבושל, ולא לחומרא.
• וכן נוהגין – ואף שסובר המחבר כי מעיקר הדין צריך להחמיר, ורק בשעת הדחק ניתן להקל. הרי כבר נהגו להקל, ויש למקילים על מי לסמוך, לכן אין להרהר אחר המנהג.

סעיף י'

^יגהניח ישראל על גבי גחלים עוממות שלא היה ראוי להתבשל עליהם כמאכל בן דרוסאי, ובא עובד כוכבים והפך בו ונתבשל, אסור (מב).

^יגשם, בשם הרשב"א.

• אסור – כי מעורבותו של היהודי, לא קידמה את הבישול. אמנם לרמ"א מותר, כפי שכתב בסעיף ז.

סעיף י"א

(מג) ^ידהניח ישראל על גבי האש, והניח עובד כוכבים לשָמרוֹ (מד), והפך בו (מה) ואין ידוע אם סלקוֹ העובד כוכבים עד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי (מו), מותר. דספק דבריהם להקל (מז) (טור). וכן כל ספק בישולי עובדי כוכבים וכיוצא בו, מותר.

^ידגם זה שם, בשם הרשב"א, מברייתא מניח ישראל בשר וכו', עבודה זרה דף לח, א.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה מבוסס על הכלל "ספק באיסור דרבנן, דינו לקולא".
• והניח עובד כוכבים לשָמרוֹ – יהודי הניח את המאכל, ואחר כך ביקש מן הגוי, להשגיח על התבשיל, שלא ייחרך.
• והפך בו – כמנהג הטבחים, שבוחשים במאכל המתבשל, למניעת שריפתו, או לבישול כל חלקיו בשווה.
• שלא הגיע למאכל בן דרוסאי – כי לפי המחבר, הסרת תבשיל מן האש בטרם נהיה ראוי לאכילה (אפילו לא ברמה של בן דרוסאי), יש לאוסרו, כי הנחת היהודי בוטלה.
• דספק דבריהם להקל – כפי שהסברנו בהקדמה.

סעיף י"ב

(מח) ^טודגים קטנים שֶׁמְּלָחָן ישראל או עובד כוכבים, הרי הן כמו שנתבשלו מקצת בישול (מט). ואם צלאן עובד כוכבים, אחר כן, מותרים (נ). ^טזאבל דגים מלוחים גדולים, אינם נאכלים אלא על ידי הדחק (נא); לפיכך אם צלאן עובד כוכבים, אסורים (נב), ויש מתירין (נג). הגה: וכן כל דבר שנאכל חי על ידי הדחק, ובשלו עובדי כוכבים, דינו כדגים גדולים (נד) (דעת עצמו). ובשר מלוח (נה) אינו נאכל כלל כמו שהוא חי, ואסור אם נתבשל על ידי עובד כוכבים (נו) (תוספות פרק החולץ).

^טומימרא דרב אסי אמר רב, שם. ^טזטור בשם הרשב"א.

• הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף צריך להקדים, את ההלכה שנלמד בסעיף הבא והיא, שרק בישול שמכשיר את המאכל, אם נעשה על ידי גוי, אוסר אותו. אבל אם הוכשר לאכילה, באמצעות גוי, על ידי עישון או מליחה או כבישה, אינו אוסר.
• כמו שנתבשלו מקצת בישול – ולמרות שהגוי הוא שמלחן לא נאסרו, כי רק על בישול גזרו.
• מותרים – כי המאכל ראוי לאכילה, ללא הצלייה.
• אלא על ידי הדחק – לא הכשירה מליחתם את אכילתם, הלכך אינם נחשבים ראויים למאכל לפני צלייתם. ואין זה דומה למאכל שבישלו ישראל, כמאכל דרוסאי, שנחשב מבושל[5], כי יש אנשים הנוהגים לאכול בצורה זו, את מאכלם.
• אסורים – כי הגוי הוא שהכין אותם בצלייתו למאכל, על כן זה נחשב בישול גוי.
• ויש מתירין – כי סוף סוף, גם לפני צליית הגוי, היו הדגים ראויים קצת לאכילה. והרי זה ככל דבר שראוי לאכילה, ללא בישול, שבישול הגוי אינו אוסרו.
• דינו כדגים גדולים – מאכל שניתן לאוכלו רק על ידי הדחק, אינו נחשב ראוי לאכילה. ואם בישלוהו גויים, הרי הוא אסור.
• ובשר מלוח – הבשר נמלח, כידוע, להוצאת דמו.
• אם נתבשל על ידי עובד כוכבים – אפילו לשיטה המתירה אכילת דגים גדולים שנמלחו.

סעיף י"ג

^יזדג שֶׁמְּלָחוֹ עובד כוכבים, ופירות שֶׁעִשְּׁנָן עד שהכשירן לאכילה, הרי אלו מותרין, דְּמָלוּחַ אינו כרותח בגזירה זו, והמעושן אינו כמבושל (נז). הגה: גם כָּבוּשׁ אינו כמבושל, דלא אסרו אלא בישול של אש (נח) (טור).

^יזלשון הרמב"ם בפרק יז הלכה יז מהלכות מאכלות אסורות, ממימרא דרב אסי וכו', מהירושלמי פרק ו דנדרים.

• והמעושן אינו כמבושל – כי לא גזרו חכמים על כל דרכי הכנת המאכלים, אלא על בישול בלבד. ובכלל האיסור, כל הבישולים שמחממים אותם במקור חום אף שאינו אש, כגון תנורים חשמליים.
• בישול של אש – נכון הדבר שבדיני איסור והיתר, כבישה אכן מוגדרת כבישול. ואם נכבש היתר באיסור, הוא נחשב כמי שהתבשל בו, וכולו אסור. אכן שונה הדבר בגזירת איסור "בישול גוי", שלא אסרו אלא את הבישול על האש, ותו לא. דין זה מוסכם על המחבר.

לגבי בישול במיקרוגל, יש להסתפק[6]. ובשעת הדחק, אפשר להקל.

סעיף י"ד

^יחביצה, אף על פי שראויה לְגָמְעָהּ חיה, אם בִּשלה עובד כוכבים, אסורה (נט).

^יחמסקנת הגמ' משמיה דאביי, עבודה זרה דף לח, ב.

• אסורה – כי גמיעתה חיה נעשית רק בשעת הדחק, ודינה כאוכל הנאכל חי רק על ידי הדחק, שיש בו איסור בישול גוי[7].

סעיף ט"ו

^יטתמרים הַמָּרִים קצת, שאינם נאכלים אלא על ידי הדחק, אם בִּשלם עובד כוכבים, אסורים (ס).

^יטבעיא שם מרב אסי, ופשטה לאיסורא.

• אסורים – כי בגין בישול הגוי, הפכו התמרים ראויים לאכילה.

סעיף ט"ז

^ככלים שבשל בהם העובד כוכבים לפנינו דברים שיש בהם משום בישולי עובדי כוכבים, צריכים הכשר (סא). ^כאויש אומרים שאינם צריכים (סב). ^כבואף לדברי המצריכים הכשר, אם הוא כלי חרס מגעילו שלש פעמים, ודיו, מפני שאין לאיסור זה עיקר מדאורייתא (סג). הגה: עובד כוכבים שבִּשל לחולה בשבת, מותר למוצאי שבת, אפילו לבריא, ואין בו משום בשולי עובדי כוכבים, דְּכָל כְּהַאי גַּוְנָא, הֶכֵּרָא אִכָּא (סד) (ב"י בשם הר"ן שכ"כ משם הרא"ה).

^כטור בשם הרשב"א בת"ה הארוך, דכל שאסרוהו חכמים, פליטתו כמוהו. דהא, אפילו שמנו של גיד דאינו אלא ממנהג קדושים אוסר תערובתו, וכן צירו ורוטבו, וכן כל איסורים שמדבריהם כו', וכן כתב בסה"ת, וכן כתב הר"ן. ^כאשם בשם אביו הרא"ש, והר"ן בשם תשובת הרא"ש (ואו"ה כלל מ"ג). ^כבהרא"ש שם לדברי הרשב"א, וטור סימן קכא.

• צריכים הכשר – כי הואיל ומאכל זה אסור מדרבנן, בלע הכלי איסור דרבנן.
• שאינם צריכים – בגלל שלא החמירו חכמים להחשיב את הנאסר, כאיסור ממש. הלכך רק התבשיל עצמו אסור, אבל הכלי עצמו לא נאסר.
• עיקר מדאורייתא – כלומר זהו איסור יותר קל, משאר איסורי אכילה דרבנן, כגון חָלָב גוי שנאסר, מחשש שעירב בו חלב בהמה לא כשרה, ויש בו איסור תורה.
• דְּכָל כְּהַאי גַּוְנָא הֶכֵּרָא אִכָּא – תרגום: בכל מקרה כזה, יש היכר. שהרי לא התירו זאת אלא לחולה, שהגוי יבשל עבור חולה ישראל. על כן מעשה זה, שאינו אלא חד פעמי, ורק לצורך החולה, לא יביא לקירוב דעת. לכן לא גזרו איסור – לא על התבשיל, ולא על הכלי[8].

דיני בשולי עובדי כוכבים (קיג)

• חכמים גזרו איסור על תבשיל שגויים בישלו, אף אם כל המרכיבים כשרים, כדי למנוע התבוללות [הק].
• מאכלים שאפשר לאוכלם ללא בישול, לא נאסרו בגזירה זו [א].
• רוב הפירות, וחלק גדול מהירקות, אינם אסורים בבישול גוי (א).
• תבשיל שעירבו מאכל שאפשר לאוכלו חי, יחד עם מאכל שזקוק לבישול, ייקבע דינו על פי הרוב [ב].
• דבר האסור משום בישול גוי, שהתערב עם דבר שאינו אסור משום תבשיל גוי, והוא דבר חשוב במיוחד, אוסר גם את המותר, אפילו שהאסור אינו הרוב. כגון מאפה ממולא בשומן דגים [ג].
• לא גזרו על תבשילים שאינם חשובים, כלומר, שלא מכבדים בהם אורחים [א].
• יש מקילים במצרכים תעשייתיים, ואפשר לסמוך עליהם בשעת הדחק (ד).
• על כן יש מקום להקל בשעת הדחק, בעוגיות, שוקולדים, ודגני בוקר, ובלבד שנבדקה כשרותם של כל הרכיבים (ד).
• כדי להגדיר מאכל כ"בישול יהודי", אין צורך שהיהודי יטפל בכל התבשיל מתחילתו ועד סופו [ו].
• כל שֶׁבִּשְּׁלוּ ישראל מעט בִּשּׁוּלוֹ, בין בתחלה בין בסוף, מותר. לפיכך אם הניח עובד כוכבים בשר או קדרה על גבי האש, והפך ישראל בבשר וְהֵגִיס בקדֵרה, או שהֵגִיס ישראל וגמר העובד כוכבים, הרי זה מותר [ו].
• למנהג אשכנז, די בעובדה שהיהודי מדליק את האש, והגוי מניח את הקדירה על האש [ז].
• יש אומרים שאין איסור בישול עכו"ם בפועלים שכירים, העובדים בבית היהודי. אמנם אין לסמוך על זה אלא בשעת דוחק גדול, כגון עובדים זרים, המשרתים קשישים סיעודיים [ד] (טו).
• איסור בישול עכו"ם חל דווקא על מאכל שהשתנה על ידי חום. אבל מאכלים שעברו כבישה, מליחה, או עישון, אינם נחשבים מבושלים, ומותר לאוכלם, אם עשאם גוי [יג]. נחלקו הפוסקים בדין בישול במיקרוגל, ובשעת הדחק, אפשר לסמוך על המקילים (נח).
• כלי ישראל, שגוי בישל בו, טעון הכשרה [טז].
• גוי שבישל מאכל בהיתר, בכלי ישראל, כגון שבישל לחולה בשבת, הכלי אינו טעון הכשרה [טז].

[1] ועיין מה שכתב בזה המחבר, להלן סעיף ד.

[2] מהריט"ץ סימן קסא.

[3] בשונה משאר איסורים, בהם ראינו, שאם האיסור נותן טעם, הכל נאסר, אפילו אם הוא איסור דרבנן. כאן הדין שונה, כי באיסור בישול גוי, הקילו חכמים יותר.

[4] אין הבדל מי סילקה, כי בסילוק זה בוטלה פעולת היהודי, בין אם היהודי סילק, ובין הגוי. ואמנם כתב המחבר שסילקה ישראל, אך כוונתו לומר, שגם במקרה שסילקה ישראל על דעת שהגוי ימשיך את בישולו, גם זה נחשב בישול גוי. וקל וחומר, אם סילקו גוי, כי אז ביטל את מעשה הישראל, כנגד רצונו.

[5] כפי שראינו בסעיף ח.

[6] מצד אחד יש להתיר, כי אין זה אש, ולא נכלל בגזירה. אבל מצד שני, אין זה דומה למלוח כבוש ומעושן, שהתוצאה שלהם שונה מאוד מבישול. מה שאין כן במיקרוגל, הואיל והתוצאה של החימום בתוכו קרובה לתוצאת הבישול, ונראה כבישול לכל דבר, אולי זה בכלל בגזירה. ועיין ב"להורות נתן" (חלק ז סימן סד) שנקט להיתר.

[7] יש אומרים, שאיסור זה מוסכם גם על הפוסקים שהתירו דגים גדולים שנמלחו, ואחר כך בישלם גוי, כי בשונה מדגים אלו, הנאכלים על ידי הדחק, אין אדם גומע ביצה חיה אלא על ידי דוחק גדול.

[8] ועיין ט"ז ס"ק טו, שחלק בזה על הרמ"א. אכן כבר דחה הש"ך (בנקודות הכסף), את השגות הט"ז. ועיין בכף החיים (אות צו) שלדעתו, המחבר חולק על הרמ"א. והביא שם מחברים רבים, שהחמירו בדין זה. אמנם כיון שהמחבר הביא (כאן בסעיף) שאפילו בכלים שבישל בהם גוי בימי חול, אפשר להקל ולא להכשיר. על כן קשה לומר שהחמיר לגבי כלים שבישל בהם גוי בשבת, בהיתר.