הלכות מאכלי עכו"ם

סימן קי"ד

דיני שכר ושאר משקין של עובד כוכבים, ובו י"ב סעיפים.

בסימן זה נדון על מאכלים ומשקים נוספים הבאים מן הגויים, שנאסרו אף הם. יש להקדים, שיין הגויים אסור, משתי סיבות: א. בזמנם היו הגויים מנסכים אותו לעבודה זרה, והוא נאסר מן התורה; ב. חכמים גזרו איסור על שתיית יין הגויים, משום "חתנות". כלומר, מניעת קרבה יתירה, העלולה ליצור התבוללות. סימנים רבים הוקדשו לאיסור זה, שהוא מן החמורים ביותר, בין כלל איסורי מאכלים ומשקים של גוים. ידע זה נצרך, להבנת חלק מדיני סימן זה. סימן זה מתמקד במאכלים שונים, ובעיקר במשקים שיש בהם אמנם איסור, אבל אין חומרתו גדולה כדיני יין או בישולי עכו"ם. עוד נפגוש, בדברים שנאסרו מחשש להחדרת איסור במשקה או במאכל, למרות שעל פניו, כל רכיביו כשרים.

סעיף א'

^אכל שֵׁכָר של כותים, אחד שֵׁכָר של תמרים או של תאנים או של שעורים או של תבואה או של דבש, אסור משום חתנות (א). ואינו אסור אלא במקום מְכִירָתוֹ (ב), אבל ^באם הביא השֵּׁכָר לביתו ושותהו שם, מותר, שעיקר הגזרה שמא יסעוד אצלו (ג). ^גולא אסרו אלא כשקובע עצמו לשתות כדרך שאדם קובע בשתיה (ד), אבל אם נכנס בבית העובד כוכבים ושתה דרך עֲרַאי בְּאַקְרַאי, מותר. ^דוכן מי שֶׁלָּן בבית העובד כוכבים, חשוב כְּביתו, ומותר לשלוח בעיר לקנות שֵׁכָר מהעובד כוכבים (ה). הגה: ויש מתירין בְּשֵׁכָר של דבש ותבואה (ו) (מרדכי בשם תוספות והרבה מן האחרונים ואגודה פא"מ ואו"ה כלל מ"ג ד"ו וסמ"ק דף קי"ג), וכן נוהגין להקל במדינות אלו.

^אמימרא דאמוראי עבודה זרה דף לא, ב וכרב יצחק. וכתבו התוס' (ד"ה מפני) דאיסור שכר לא מצינו לא במשנה ולא בברייתא, ושמא בימי אמוראים אסרוהו. ^בכרב אחאי שם. ^גטור בשם אביו הרא"ש. ^דשם, וכן כתבו התוס' שם, ואף אם העובד כוכבים אכסנאי שלו נותן לו, שמותר משום איבה.

• אסור משום חתנות – רשימת המשקים שפורטה, היא משקאות אלכוהוליים. שתייתם עלולה לגרום לקירוב דעת עם הגויים. אבל כפי שמיד יוסבר, האיסור מאוד מצומצם.
• אלא במקום מְכִירָתוֹ – כלומר שתייתו אמנם נאסרה, אבל רק בַּמסעדה או בְּבַר בו הוא נמכר, שם החשש הזה אכן קיים, מפאת הגויים, הנאספים שם לשתייתו.
• שעיקר הגזרה שמא יסעוד אצלו – ואין לאסור משום בישולי גוי, כי רוב השיכר מורכב ממים, שלא שייך הם בישולי גוי. כי המים ראויים לשתייה גם ללא בישול, וכפי שלמדנו בסמן הקודם.
• כדרך שאדם קובע בשתיה – זו מגבלה שניה באיסור זה, והיא, ישיבה בצוותא עם הגויים, לצריכה משותפת של משקאות אלכוהוליים. אבל שתיית שיכר נוכרי, ללא שותפים גויים, לא נאסרה.
• לקנות שֵׁכָר מהעובד כוכבים – ורשאי לשתותו בבית הגוי, אצלו הוא מתאכסן. כי נחשב הדבר כאילו הוא שותהו בביתו. כי אכסנייתו היא ביתו, כל עת שהותו שם.
• מתירין בְּשֵׁכָר של דבש ותבואה – כי אין שתייתם שכיחה כל כך, ולא אסרו על שתייתם – גם בקביעות – בבית הגוי.

סעיף ב'

^המקום שישראל נוהגין קולא ביין של עובד כוכבים (ז), אף הַשֵּׁכָר אסור (ח).

^השם בשם הרשב"א בת"ה, מהא דרב שמואל בר ביסנא שם.

• קולא ביין של עובד כוכבים – האסור מן הדין.
• אף הַשֵּׁכָר אסור – החמירו במקומות אלה, כדי שיהודֵי המקום יפנימו את האיסור. סעיף זה לא שייך בימינו, כי שומרי המצוות כולם, מקפידים לשתות יין כשר בלבד.

סעיף ג'

^ויֵין תפוחים (ט) ^זויֵין רמונים (י) וכיוצא בהן, מותר לשתותו בכל מקום (יא), דדבר שאינו מצוי לא גזרו עליו (יב).

^וברייתא שם דף מ, ב. ^זרמב"ם פרק יז מהלכות מאכלות אסורות הלכה יא, ושאר פוסקים, מדין יין תפוחים.

• יֵין תפוחים – הכוונה לסיידר תפוחים, שהוא מיץ תפוחים שהותסס, ונעשה משקה אלכוהולי.
• ויֵין רמונים – משקה אלכוהולי, המיוצר ממיץ רימונים שהותסס.
• מותר לשתותו בכל מקום – אפילו במקום מכירתם.
• לא גזרו עליו – כי המשקים הללו, אינם נפוצים כל כך, על כן לא גזרו עליהם. אם כי למרות שמותר, וודאי נכון שלא לשתות יחד עם גויים, משקאות חריפים שונים, אפילו אם לא גזרו עליהם איסור. כי החכם עיניו בראשו, וברור שרצון התורה, שנמנע מהתערבות עם הגויים, כפי שמעידים כל ההלכות שלמדנו כאן.

סעיף ד'

(יג) ^חכל אלו המשקים, וכן החומץ של שֵכר, אסור לקנותו מהם אם דמיהם יקרים מדמי היין, שאנו חוששים שמא עירב בהן יין (יד) עד שאין שישים לבטלו (טו) (מרדכי בשם ראבי"ה). במה דברים אמורים, כשמוכרים בחנות (טז); אבל אם רואה שמוציאים אותו מהחבית, מותר, ולא חיישינן שמא עירב בו יין, שאם היה מערב יין בחבית, היה מתקלקל (יז). הגה: ואף על פי שרגילים למשוח היורות והכלים בשומן חזיר, אין לחוש, דהוי נתינת טעם לפגם, גם בטל בשישים (יח) (ארוך כלל מ"ד ובמרדכי פא"מ); גם אין לחוש אם נתנו משקין אלו בכלים של יין (יט). ועייין לקמן סימן קל"ד במקום שנהגו לתת דם או שאר איסור לתוך המלח או דיו, אם מותר או אסור (כ).

^חמימרא דרב יוסף האי חלא וכו', שם דף לב, א.

• הקדמה לסעיף – יש משקים שמבחינת רכיביהם, כשרים לחלוטין. אמנם לפעמים, צריך לחשוש שמא עירבו בהם יין, שכמובן אינו כשר. משקים שעירבו בהם יין, אינם נפגמים, בטווח הקצר. אבל בטווח הארוך, הם מתקלקלים. על פי זה, נבין את הסעיף.
• שמא עירב בהן יין – אף שמוצר זה כשר, ולא גזרו עליו חכמים, יתכן שהסוחרים מערימים על הלקוחות, ומערבים בו קצת יין. על כן יש לאוסרו, במקרה שמחיר היין זול ממנו, כי זה אינטרס של הסוחר, לרמות את הלקוח.
• שאין שישים לבטלו – אבל כאשר היין פחות מ-60, הוא אינו נותן טעם. ונראה, שאם החשש הוא מפני יין נסך, יש לאסור אפילו אם נתערב כלשהו מן היין. ואם זה סתם יינם, שיעור הביטול הוא רק ב-שישים[1].
• כשמוכרים בחנות – והמשקה האלכוהולי נמזג בכלים קטנים, לצריכה מיידית.
• היה מתקלקל – כי המשקים האגורים בחביות, נועדו לשהות בתוכן לזמן ממושך. ואם היו מערבים בו יין, היה הוא מקלקל הכל.
• דהוי נתינת טעם לפגם, גם בטל בשישים – כלומר, גם וגם. יש כאן גם טעם פגום, וגם ביטול בשישים. ואף שלכתחילה אסור לבטל איסור, כאן מדובר במעשה ידי גוי, הלכך אין זה נקרא ביטול איסור לכתחילה. דין זה נחוץ מאד לתעשיית המזון של ימינו, כי יש ברכיבי המזון רכיבים רבים, שאם הם בטלים בשישים, אינם אוסרים.
• בכלים של יין – כי אף שהכלי בלע יין, והוא עלול להיפלט אל המשקים, אין חשש. כי רוב הכלים אינם בני יומן, והנפלט מהם, טעמו פגום ואינו אוסר.
• אם מותר או אסור – ראה בסעיף יג ברמ"א, שם מובא אותם העקרונות שנזכרו כאן, שאם האיסור פוגם את הטעם, אין לאסור.

סעיף ה'

^טיין רמונים שמוכרים לרפואה, מותר ללקחו מֵהַתַּגָּר אפילו שלא מהחבית, אף על פי שדמיו יקרים מהיין, משום דְּכֵיוָן דְּאִית בֵּיהּ קְפֵידָא, לֹא מָרַע נַפְשֵׁיהּ (כא). וכן כל דבר שקונים מן האומן דלא מרע נפשיה (כן משמע מדברי הר"ן פא"מ ומרדכי ר"פ כיצד מברכין).

^טהר"ן שם.

• לֹא מָרַע נַפְשֵׁיהּ – תרגום: 'אינו מזיק לעצמו'. פירוש, הלקוחות מקפידים שלא יתערב בהם יין, כי אז לא יועיל לרפואה. מפאת כן, נזהר הסוחר שלא לאבד את אמינותו בעיני הציבור.

גם זה כלל חשוב מאוד, כי החשש של זיוף, קיים בעיקר כאשר אין המזייף חושש מאיבוד אמינותו. והכל תלוי לפי העניין והמציאות.

סעיף ו'

^יצריך ליזהר ולבדוק ולחקור בשֵכר ובמשקה של דבש שעושים העובדי כוכבים עכשיו, אם נותנים בהם שמרים של יין (כב). הגה: ואם דרכן ליתן בו שמרים (כג), אסור לקנות מהם ^(*) אם אין במשקה שישים מן השמרים (כד) (בית יוסף בשם תוספות ומרדכי). והוא דְּלֹא עֲבִידֵי לְטַעְמֵיהּ (כה), דִּלְטַעְמֵיהּ, אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָּטִיל (ארוך כלל כ"ב וב"י ס"ס קל"ד בשם תשובת רשב"א (כו) ועיין לקמן סי' קכ"ג ס"ק כ"א (כז)).

^יתוס' שם דף לב, א (ד"ה האי חלא), כדי להעמיד מהר. וכן כתבו המרדכי ואגודה פרק אין מעמידין. ^(*) הב"י כתב בשם המרדכי בשם אבי העזרי, אם עירבו בו יין וכו', אבל לא כתב שמרים, ולא זכיתי פה לספרו ד"מ.

• שמרים של יין – הוראה זו ניתנה, משום שהתברר כי בזמנם כך נהגו. שהיו מכינים משקאות אלה, יחד עם שמרי יין. ויש ללמוד ממנה לכל דור ולכל מקום, שצריך לחקור על דרכי ייצור המאכלים התעשייתיים, כי אף שנראה שמדובר לכאורה במאכל שעיקרו כשר, יתכן אולי, שהוסיפו לתוכו רכיב, שאינו כשר. במקומות רבים, יש מערכות של הרבנות המקומית, החוקרות ומפיצות לציבור רשימות של משקים ומצרכים, שאפשר לרכוש גם ללא השגחה.
• דרכן ליתן בו שמרים – שמרי יין מצויים כשכבה אבקתית דקה, בתחתית הבקבוק או חבית היין, וניתן להבחין בהם בשאריות היין. השמרים נוטלים חלק בהכנת היין – התססתו, והפיכתו למשקה אלכוהולי. אם הן מיין הגוי, השמרים אסורים.
• שישים מן השמרים – כי אם יש 60 כנגדם, השמרים בטלים.
• והוא דְּלֹא עֲבִידֵי לְטַעְמֵיהּ – תרגום: שלא הוכנסו להענקת טעם, אלא לצורך אחר. כי כל איסור שנותן טעם, אף אם הוא פחות מ-1/60, אוסר את המאכל, וזה מוסכם על המחבר[2].
• וב"י ס"ס קל"ד, בשם תשובת רשב"א – הגהה זו אינה מהרמ"א, ומי שכתבה, הביא את דברי הבית יוסף הסובר, שדבר שהוא מרכיב עיקרי מן המזון, כי זו הדרך שרגילים להכין מזון זה, אוסר אף בפחות מ-1/60. ולכתחילה טוב להחמיר בכל מאכל תעשייתי, אם אחד מרכיביו אינו כשר, כי אף שהוא בטל ב-60, זו דרך עשייתו. אמנם בשעת הדחק, אפשר להקל, כשטעמו אינו מורגש.
• ועיין לקמן סי' קכ"ג ס"ק כ"א – בהפניה זו רמז המגיה לדברי הש"ך שם בס"ק כא, שמסביר כי כל זמן שהחרצנים והזגים מעניקים טעם למים, יש לאסור משקה זה, אם גוי ימזגנו.

סעיף ז'

^יאשמן ודבש של עובדי כוכבים, מותרים, ^יבואינם נאסרים משום בישולי עובדי כוכבים (כח) ולא משום גיעולי עובדי כוכבים (כט); והוא הדין למים חמים שלהם (ל).

^יאשם במשנה דף לה, ב ובגמרא, רבי יהודה נשיאה ובית דינו נמנו עליה, והתירוהו, דף לז, א. ^יבשם דף לח, ב ולט, א.

• משום בישולי עובדי כוכבים – כי נאכלים גם כשאינם מבושלים. מלבד זאת, חכמים גם לא גזרו עליו, כי אין רוב הציבור יכולים לקיים גזירה זו.
• גיעולי עובדי כוכבים – הגיעול הוא פליטת האיסור הבלוע בכלים, ואין לחשוש מפני זה, כפי שראינו בסימן קיג, שיש להניח, שלא השתמשו בכלי ב-24 שעות שקדמו לשימוש. על כן הפליטה אינה אוסרת, כי לאחר 24 שעות, הפליטה תפגום את המאכל.
• למים חמים שלהם – כי אפשר הרי לשתותם, גם ללא בישולם. ומלבד זאת, הם גם אינם משקה חשוב.

סעיף ח'

^יגהקפריסין (לא) וְהַקַּפְלוּטוֹת (לב) והחגבים (לג) שלהם (לד), הַכְּבוּשִׁים מותרין (לה), והוא שרואה שמוציאים אותם מהאוצר (לו), אבל הנמכרים בחנות, אסורים, שמא זילף עליהם יין (לז). וכן ^ידזיתים שלהם הכבושים, מותרים, אפילו רכים הרבה עד שגרעינתן נשמטת, ולא חיישינן שמא זילף עליהם ^טויין (לח), ובלבד שלא יהיו חתוכות בסכין שלהם (לט). הגה: דמאחר שהם חריפים, בלעו מן הסכין (מ). אבל אם נכבשו בכלים של עובדי כוכבים, מותרים, דמאחר שיש מים עמהם כבר נתבטל חריפתן (מא). וכן כל כיוצא בזה (ב"י בשם א"ח סימן תמ"ז). ועיין לעיל סימן צ"ו.

^יגברייתא שם דף מ, ב. ^ידשם במשנה דף לה, ב וכתנא קמא, וכדמפרש בגמרא דף מ, ב. ^טוטור בשם בעל התרומות.

• הקפריסין – קליפות פרי עץ הצלף, שמלבד פריו, אף הן ראויות למאכל.
• וְהַקַּפְלוּטוֹת – ירק ממין הבצלים.
• והחגבים – יש ארבעה סוגי חגבים כשרים. וכאן מדובר שניתן לראות כי מדובר בסוג הכשר. בימינו, לא מתירים את החגבים.
• שלהם – הנקנים מן הגויים.
• הכבושים מותרין – רשימת מוצרים זו נכתבה על פי המציאות של ימיהם. אמנם המציאות הפכפכה, ועלולה להשתנות. מאכלים שהותרו, ומופיעים ברשימה, יכולים להיות אסורים, וכן להיפך. העיקרון המנחה בכולם הוא,  שהמאכל עצמו כשר, וכבשוהו בחומץ או במי מלח, לצורך שימורו. הואיל והכבישה אינה מוגדרת בישול, אין סיבה לאסור.
• מהאוצר – מתחם אחסון, שהמוצרים המוכנסים אליו שוהים בו זמן רב. ראיית הוצאתם משם, מוכיחה שנכבשו לזמן רב.
• שמא זילף עליהם יין – התזת היין משפרת את המאכל, ובתנאי שלא יחלוף זמן רב מן ההתזה. מאכלים הנמכרים בחנות, עומדים לשימוש מיידי, וקיים חשש, שהגוי אכן התיז עליהם יין.
• יין – כי על הזיתים, לא הייתה התזת יין שכיחה.
• בסכין שלהם – כי בסכינים של זמנם, נותרה דבוקה, תמיד, שמנונית של איסור, ובחיתוך הזיתים, היא דבקה בהם. אמנם זו חומרא, כי לאחר מספר זיתים שנחתכו, כבר אין חשש, או שהשמנונית כל כך מועטה, שהיא בטילה .
• בלעו מן הסכין – לדעת הרמ"א, דבר חריף מפליט את הבלוע, והופך את טעמו לשבח.
• כבר נתבטל חריפתן – כלומר, אף לדעת הרמ"א, שדבר חריף מפליט את הבלוע, והופך אותו לטעם משובח, כאן בכל זאת מותר. כי מלבד חריפות המאכלים, יש נוזלים נוספים, המחלישים את החריפות.

סעיף ט'

^טזהענבים שלהם, אפילו הן לחות הרבה עד שמנטפות, מותרות (מב). וכן כל הכבשים שאין דרכם לתת בהם יין וחומץ (מג). וכן טָרִית (פירוש, חתיכות דג גדול הנקרא טונינ"א בלע"ז) שאינה טרופה (מד). וכן ציר של דגים שיש בו כולכית (מה). וכן עלה של חִלְתִּית, מותר (מו).

^טזמשנה שם דף לט, ב.

• מותרות – ולא חוששים שמקור הרטיבות הוא מיין אסור שהותז עליהם. זאת ועוד, הלחות היוצאת מן הענבים, אין לה דין יין, ולא תיאסר על ידי מגע של גוי.
• יין וחומץ – כבשים כאלה מותרים, כי הכבישה אינה נחשבת בישול, ואין כאן איסור בישול גוי. והכלל הוא, שמתחשבים במציאות. וכיון שבמציאות לא נהגו לזלף יין, אין מקום לאסור, כפי שהסברנו.
• שאינה טרופה – פירוש, אינה טחונה. כי אם נמחתה הטָרִית, לא ניתן להכיר איזה דג הוא, ויכול להיות שהוא דג אסור.
• שיש בו כולכית – הציר (נוזל הזב מגופם) של דגים טמאים, אינו אסור אלא מדרבנן, כי הוא נחשב כזיעה בעלמא. על כן ציר שהתערב בו כולכית, שהוא דג טהור, ולא נוהגים לערבב עמו דגים אחרים, הרי הוא כשר. כי גם אם יש חשש שעירבו בו ציר של דג טמא (מה שאינו שכיח), אין זה אלא חשש באיסור דרבנן.

הכולכית אינו זה המוכר היום בעברית, שהוא סוג של יתוש. אלא הוא דג קטן, שבזמנם היה מוכר, והוא כשר. אמנם רק בתנאי שאין שם דגים אחרים שאינם כשרים.

• עלה של חִלְתִּית, מותר – החילתית הוא פרי חריף, שאסור לרוכשו מהגוי, כפי שיוסבר בסעיף הבא. משום שחותכים אותו בסכין, שיש עליו שמנונית אסורה. מלמדנו כאן המחבר, שהעלה של צמח זה, מותר ללוקחו מגוי, כי לא נוהגים לחתכו.

סעיף י'

^יזאסור ליקח מהם קוֹרֶט של חִלתית (מז) וטרית טרופה (מח) וחילק, דהיינו מיני דגים קטנים מעורבים, מפני שדגים טמאים מתערבים עמהם ואינו יכול להפרידם, וכבשים שדרך לפעמים שנותנים בהם יין. והני מילי לאסור באכילה, אבל בהנאה, מותר (מט). ואם ידוע שהכל נותנים (בהם) יין, אסורים אפילו בהנאה (נ). הגה: ומוכרו כולו (נא), חוץ מדמי יין נסך שבו (נב) (בית יוסף וא"ח בשם רשב"א). ואם ידוע שעובד כוכבים אחד הוא בעיר שאינו מערב בו יין, אף על פי ששאר עובדי כוכבים דרכן לערב בו יין (נג), מותר ליקח מכולן ^(*), כל זמן שלא ידוע כן בודאי שעירבו בו, דתלינן לקולא שמא לא ערבו בו (נד). וכן כל כיוצא בזה באיסורי דרבנן (נה) (מרדכי וארוך כלל מ"ד). ואם ידוע שמקצת עובדי כוכבים בודאי נותנים בו יין, ומקצתן בודאי אין נותנים בו יין, אזלינן בתר רובא (נו), דכל דפריש מרובא פריש (נז). אבל אסור לקנות מהם בבתיהם, דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי (נח) (ד"ע).

^יזמשנה שם דף לה, ב. ^(*) כלומר אפילו בבתיהן, דכל אחד ואחד שלוקח ממנו אומר זהו שלא עירב, כיון שלא נודע ודאי שעירבו. מה שאין כן בסיפא, דמיירי בידוע בוודאי שעירבו בהן יין, דאז אזלינן בתר רובא, ש"ך.

• קוֹרֶט של חִלתית – החלתית הוא צמח חריף, ויש חשש שנחתך עם סכין, שדבוקה בו שמנונית אסורה.
• וטרית טרופה – דגים קטנים שנחתכו ונמחו, ואי אפשר לשלול נוכחות דגים שאינם כשרים בתוכם.
• אבל בהנאה, מותר – כי יש כאן שתי ספקות, האחד, אולי לא התיזו יין. וגם אם הותז, אולי זה היה סתם יין, שאסור בשתייה, ולא יין נסך האסור בהנאה.
• אסורים אפילו בהנאה – כי יש כאן חשש יין נסך, וספק תורה לחומרא. ואף שהרוב כנראה אינו יין נסך, בגלל שקבעו להחמיר לגבי כל הקשור בעבודה זרה, אסרו גם בחשש רחוק.
• ומוכרו כולו – את הכבשים שיש בהם יין.
• חוץ מדמי יין נסך שבו – כלומר למרות שסביר שיש בהם יין נסך, לא נוצר איסור הנאה על המוצר כולו. על כן, אם שווי המוצר ללא היין, הוא 100 ₪, ועם היין הוא שווה 120 ₪, ימכרנו ב-100 ₪, ובדרך זו, ודאי לא ייהנה מיין של איסור.
• דרכן לערב בו יין – אבל אין וודאות שעושים כן, ואחד מהם, ודאי אינו מערב יין.
• שמא לא ערבו בו – הרמ"א סובר, שהחשש לנוכחות יין נסך במאכלים הכבושים, קטן ביותר, ואין לחשוש מפניו אלא, כשכולם מערבים בהם יין. ואם לאו אין להחמיר, לדעת הרמ"א, באיסור דרבנן זה. ואף שברור כי אין להקל בשתיית סתם יינם, כאן הדין שונה. כי עיקר האכילה אינו היין, אלא המאכלים שנכבשו. הלכך אם יש סיכוי, אפילו קטן, שאין כאן יין, סבור הרמ"א שאין להחמיר.
• כל כיוצא בזה באיסורי דרבנן – אפשר להקל, כשאין וודאות שיש כאן איסור, ויש במה להיתלות ולומר, שאין איסור.
• אזלינן בתר רובא – תרגום, כל דבר שפורש, משייכים אותו לרוב. כלומר אם אדם מצא דבר מה, ואינו יודע אם הוא כשר אם לאו. ניתן להכריע, אם רוב הסיכויים מורים כן, שהוא כשר. ומותר לאוכלו כפי שקובע הכלל "כל דפריש, מרובא פריש".
• דכל דפריש מרובא פריש – כמו שלמדנו בסימן קי, שסומכים על הרוב, וזה נלמד מן הפסוק (שמות כג, ב) "אחרי רבים להטות".
• דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי – למדנו בסימן קי, שהכלל שהולכים אחרי הרוב לא חל במקרה שבן אדם רכש מוצר במקום מסוים, ובשעת הרכישה לא וידא את כשרותו. לאחר מכן, עלה הספק, שמא זה מוצר לא כשר. אף אם רוב החנויות באותו מקום מוכרות מוצרים כשרים בלבד, בכל זאת, המוצר הזה נחשב ספק, ואסור לאוכלו, ככל ספק תורה. כלל זה נקרא "כל קבוע, כמחצה על מחצה דמי".

סעיף י"א

^יחהַמּוֹרְיָס (פירוש, שומן של דגים (נט)), במקום שדרכן לתת לתוכו יין, אסור. ^יטואם היה היין יוקר מהמורייס, מותר (ס). ובמקום שאין דרכם לתת לתוכו יין, מותר לקנותו מהם וכן להפקידו אצלם וּלְשָׁלְחוֹ על ידם (סא) (רשב"א).

^יחמשנה דף כט, ב (ובגמרא דף לד, ב) וכחכמים, ופירש"י (לד, ב ד"ה מורייס אומן) דלא עבדי ליה מדגים טמאים. ^יטמעובדא דההוא ארבא דמורייסא וכו', שם דף לד, ב.

• שומן של דגים – במקום בו שומן הדגים נלקח מדגים כשרים.
• מותר – אמנם כאמור, הכל תלוי לפי המציאות המקומית.
• וּלְשָׁלְחוֹ על ידם – כי אין סבירות שהגוי יכניס יין במורייס, במקום שלא נוהגים לעשות כן.

סעיף י"ב

^כהרשב"א היה נזהר מֵהַכַּרְכֹּם, מפני שבכל הארץ ההיא היו מזלפים עליו יין הרבה וגם מערבים בו חוטי בשר יבש (סב).

^כהרשב"א בתשובה סי' קלג.

• וגם מערבים בו חוטי בשר יבש – מכאן אנו למדים, כי עלינו להתאים את התנהלותנו, לאור המציאות הנהוגה בכל מקום ובכל הזמן.

דיני שכר ושאר משקין של עובד כוכבים (קיד)

• יין של גוים נאסר בהנאה מן התורה, מפאת החשש, שמנסכים אותו לעבודה זרה [הק].
• היין של הגוים בזמננו, נאסר בהנאה עפ"י תקנת חכמים, למניעת התבוללות [הק].
• בכלל איסור זה נאסר לשתות גם שאר משקים משכרים של גוים, אבל דווקא בביתו של גוי, ודווקא כשקובעים שתייה על המשקים האלה [א].
• היתר שתיית משקים אלה מותנה בתנאי, שאין כל חשש שמא הוכנסו בו רכיבים אסורים [ו].
• על כן לפני צריכת מצרכים תעשייתיים, שעל פניהם נראים כשרים, כי לכאורה לא הוכנסו בהם רכיבים לא כשרים, בכל זאת צריך לחקור ולוודא, שבאמת לא הוסיפו רכיב שאינו כשר. ובהרבה מקומות, יש איגודי כשרות או מערכות רבנות מקומיות החוקרים את רכיבי המוצרים, ומגישים כשירות לציבור, רשימה שמית של משקים ומצרכים שונים, שאפשר לרכוש, גם ללא השגחה (כב).

[1] מובא אמנם בסימן קלד סעיף ה, שיין המעורב במים בטל בשישה חלקים, אך אין זה אלא כשהוא מעורב עם מים. מה שאין כן כשהתערב עם שאר משקים, שיעור הביטול הוא רק ב-60.

[2] כמבואר בבית יוסף, סוף סימן קלד.