הלכות מאכלי עכו"ם

סימן קי"ז

שלא לעשות סחורה מדבר איסור, ובו סעיף אחד.

מרבית הדברים האסורים באכילה, כגון כלל הבהמות הלא כשרות, החֵלֶב, הדם, השקצים והרמשים, כולם נאסרו באכילה, ומותרים בהנאה^[1]. ברם למרות שמותר ליהנות מהם, גריפת רווחים ממכירתם אסורה, כפי שהורתה תורה, בפרשיה הדנה על בעלי חיים האסורים באכילה "טְמֵאִים הֵם, וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם"^[2], פעם ראשונה כתבה "טְמֵאִים הֵם" – במשמעות איסור אכילה, ופעם שניה "וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם", במשמעות איסור סחורה^[3], כפי שפירשו חכמים. סימן זה דן בגדר איסור זה^[4].

סעיף א'

^אכל דבר שאסור מן התורה, אף על פי שמותר בהנאה, ^באם הוא דבר המיוחד למאכל אסור לעשות בו סחורה (א), (או להלוות עליו (ב)) (ת"ה סימן ר') (ואפילו לקנותו להאכילו לפועליו עובדי כוכבים אסור (ג)) (כך משמע מב"י מהגהות מיימוני פ"ח דמאכלות אסורות), ^גחוץ מן הַחֵלֶב, שהרי נאמר בו: יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה (ד) (ויקרא ז, כד). ^דואם נזדמנו לצייד חיה ועוף ודגים טמאים (וכן מי שנזדמנה לו נבֵלה וטריפה בביתו (ה)) (טור), מותר למכרם ^הובלבד שלא יתכוין לכך (ו). הגה: וצריך למכרה מיד, ולא ימתין עד שתהא שמינה אצלו (ז) (ב"י בשם א"ח). וכן מותר לגבות דברים טמאים, בחובו, מן העובדי כוכבים, דהוֵי כמציל מידם (ח) (רשב"א בתשובה). ואסור למכור לעובד כוכבים נבלה בחזקת כשרה (ט) (טור). (ועיין בחושן המשפט סימן רכ"ח (י)). ^ווכל דבר שאין איסורו אלא מדבריהם, מותר לעשות בו סחורה (יא).

^אמשנה שביעית פרק ז משנה ג. ^בירושלמי פ"ה דשביעית, ובפ"ז דב"ק. וכ"כ התוס' שם דף פב, ב (ד"ה לא), וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהמ"א. ^גשם ברמב"ם דין טו. ^דמשנה שם דשביעית בפ"ז וכחכמים. ^ההרמב"ם שם. ^וטור בשם הרמב"ם שם, מהירושלמי פ"ז דבב"ק.

• אסור לעשות בו סחורה – רק בבעל חי העומד לאכילה. אבל אם אינם עומדים למאכל, כגון חמורים סוסים כלבים וכיוצא בהם, מותר לסחור בהם.
• להלוות עליו – פירוש, היהודי הלווה כסף לגוי, ונטל ממנו בהמה לא כשרה כמשכון. גם זה אסור, כי במידה ולא ישיב הגוי את חובו, ייאלץ היהודי למכור את בהמת הנוכרי. נמצא שעושה סחורה, בבהמה לא כשרה. נראה שהמחבר לא מסכים לאיסור זה[5].
• להאכילו לפועליו עובדי כוכבים אסור – רכישת מאכלים לא כשרים עבור פועלים גויים נאסרה אף היא, כי זה חלק משכרם, ודומה רכישתם למסחר במאכלים אסורים. לכן המעסיק נוכרים, ייתן להם כסף, והם ירכשו מוצרים אלה בעצמם. ונראה שהמחבר לא קיבל חומרה זו[6].
• יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה – כלומר, אכילת חֵלֶב נאסרה, אך הנאתו הותרה בכל דרך שהיא. ואף שנאמר בפסוק "טמאים יהיו לכם", אין זה מתייחס לחֵלֶב[7]. ואם קיים מוצר היגייני כלשהו, כגון סבון או קרם גוף, על בסיס חֵלֶב, מותר להשתמש בו[8].
• שנזדמנה לו נבֵלה וטריפה בביתו – למרות שהן בהמות כשרות, אסור לאוכלם, כי הנבלה לא נשחטה כדין. והטריפה היא זו שיש בה מום, שוודאי יביא למיתתה, בתוך שנים עשר חודשים. ואף אם נשחטה כדין, אסורה באכילה. אך באופן מקרי ומזדמן, אם יש כזו ברשותו, מותר למוכרה. וגם המחבר מסכים לזה.
• ובלבד שלא יתכוין לכך – לא חל עליהם איסור המסחר, כי הם בעצם מותרים בהנאה. וכשנאסר המסחר בבעלי חיים לא כשרים, הוא חל על מסחר קבע. אך באופן מקרי, אין זה מסחר[9].
• עד שתהא שמינה אצלו – מכירה לאחר המתנה כזו, מוגדרת כמסחר ונאסרה, לכן יש למהר במכירה.
• דהוֵי כמציל מידם – בשעת הסיכום על ההלוואה, לא התכוון לגבות את חובו מבעל חי לא כשר. ברם לאחר שהבין כי זו הדרך היחידה לקבל את כספו, דומה הדבר לצייד שהזדמן לו בעלי חי אסור באקראי, וזה מותר.
• בחזקת כשרה – משני טעמים; א. אסור לגנוב את דעת הבריות, גם לא של גוי. וצריך להודיע לו, שאין ליהודי אפשרות לסחור בנבילה זו. ב. מחשש שיחזור וימכור אותה ליהודי.
• ועיין בחושן המשפט סימן רכ"ח – בו הובא איסור גניבת דעת הבריות.
• מותר לעשות בו סחורה – כגון חָלָב של גוי, או גבינה של גוי, או לחם של גוי, או מאכלים מבושלים של גוים.

שלא לעשות סחורה מדבר איסור (קיז)

• המאכלים הלא כשרים מן התורה, מותרים בהנאה. מלבד חמץ בפסח, ערלה, וכלאים [הק].
• אמנם למרות שמותרים בהנאה, אסור לעשות מסחר במאכלים לא כשרים. ורק אם באקראי, הזדמן לו מאכל לא כשר, רשאי למכרו לגוי [א].
• מותר לעשות סחורה במצרכים לא כשרים, האסורים מדרבנן [א].
• יש מקילים לבעלי חנויות בחוץ לארץ, למכור גם מצרכים לא כשרים. כי הואיל ועיקר מסחרם הוא במוצרים כשרים, מוגדרים המאכלים הלא כשרים כסחורה שהזדמנה באקראי (הערה 9).

[1] מלבד חמץ בפסח, ערלה, וכִלאי הכרם.

[2] ויקרא יא, לה.

[3] הגמרא בפסחים  (כג, א) מביאה (מן המשנה במסכת שבועות ז, ג) את הדין שאסור לאדם לסחור בדברים אסורים באכילה. ופסק הרמב"ם (מאכ"א ח, יז – יח) "זה הכלל כל שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה, וכל שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה בין בספיקו בין בוודאו". ראה עוד בירושלמי (שביעית פרק ז הלכה ג). ובספרא פרשת שמיני על פסוק (ויקרא יא י-יא) "שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם – שלא יעשה בהם סחורה".

[4] אמנם נחלקו הפוסקים, אם הוא מן התורה או מדרבנן. דעת התוספות שזה איסור תורה (פסחים כג, א ד"ה אמר קרא. ודעת הרשב"א בתשובותיו (ח"ג סימן רכג) שזה דרבנן. וכן סבור תרומת הדשן סימן ר, ועיין גם ט"ז ס"ק א, וש"ך ס"ק ב. גם לדעת הסוברים שזה איסור תורה, אין הוא איסור תורה חמור, ואין עליו עונש מלקות.

[5] כי בבית יוסף הביא את דעת תרומת הדשן האוסר, ודעת הרשב"א המתיר, ולא העתיק את האיסור. מלבד זאת הוא גם כתב בכמה מקומות, שהרשב"א נחשב בעיניו מאוד, בנוגע להלכה.

[6] עיין ש"ך ס"ק ג.

[7] כתב כאן הט"ז (סק"א), שהואיל והתירה זאת התורה בפירוש, אין לאסור מחשש, שמא יאכל ממנו. כי מה שהתירה התורה בפירוש, אין בכוח חכמים לאסור. אך יש חולקים עליו בזה.

[8] ואף שהתחדשה הלכה "סיכה – כשתיה" (והייתה סִיכָה צריכה להיאסר), הרי לא נאמר דין זה אלא ביום כיפור (יומא עו, ב; שולחן ערוך או"ח סימן תריד).

[9] בעלי חנויות יהודים, המוכרים בחוץ לארץ, מאכלים שאינם כשרים, מלבד המאכלים הכשרים, רשאים לעשות כן, לחלק מן הפוסקים. כי לולי יימכרו מוצרים נוספים אלה, עלולים לקוחות להפסיק לפקוד את חנותם, ויאבדו את פרנסתם. והואיל ועיקר הביזנס הוא מוצרים כשרים, מוגדרים מאכלים לא כשרים אלה כמאכלים "שהזדמנו לו לצייד" (ערוך השולחן סעיף כז. ראה גם מה שכתב נודע ביהודה תניינא, יורה דעה סימן סב).