הלכות מאכלי עכו"ם

סימן קי"ח

דין חתיכת בשר או דבר מאכל הנשלח על ידי עובד כוכבים, ובו י"ג סעיפים.

הקפדה על אכילת מזון כשר, חובה היא מן התורה. מאכל כשר, אף אם התקבל משליח נוכרי, מותרה באכילה, אם רוב המאכלים באזור כשרים. אמנם חכמים אסרו את אכילתו, מחשש שהוחלף הכשר, בחתיכה דומה אחרת. כגון אם הכְּשֵרה משובחת, והאסורה פחות טובה. חשש זה, רחוק הוא. ובכל אופן יש ללמוד מגזירה זו, את גודל ההקפדה הנדרשת בכשרות המאכלים. הואיל וזה חשש רחוק, קל להסירו. כל מה שנדרש הוא, סימוּן המאכל על ידי המְשלח. אם יבחין המקבל בסימון, יידע כי החתיכה ודאי לא הוחלפה. בסימן שלנו דן המחבר מהו הסימון הנדרש, כדי לדעת בבטחה, שהמובא אכן כשר.

לעיל בסימן סג הובאה חומרא ייחודית בדיני בשר והיא – "בשר שנתעלם מן העין"^[1]. חומרא זו אוסרת בשר, שעמד לזמן מה ללא פיקוח יהודי, מחשש שהוחלף בבשר לא כשר. מן הראוי שנסביר, כיצד מסתדרת חומרא זו, עם ההיתר שיובא כאן, לאכול בשר שהיה ביד הגוי? אמנם ברור שחשש מפני החלפה, בהיסח הדעת של כמה רגעים, הוא חשש רחוק. ובכל זאת חידשו חכמים שצריך לחשוש, בגלל חומרת איסור אכילת בשר לא כשר, והתאווה שיש בדבר. בשאר מאכלים, לא החמירו כמו בבשר שנתעלם מן העין, אבל צריך לסמנם, כדי לוודא שלא בוצעה החלפה, כפי שנלמד בסימן זה. סימון המוצר, מועיל גם לבשר.

סעיף א'

^איין ובשר וחתיכת דג שאין בו סימן (א) שהפקיד או שלח ביד עובד כוכבים, צריך שני חותמות (ב). ^באבל יין מבושל ושֵכר (ג), או יין שעירבו בו דברים אחרים, כגון דבש (ד), וכן החומץ (ה) וחלב וּמוֹרְיָס ופת וגבינה. ^גוכל שאיסורו מדברי סופרים שהפקידו ביד עובד כוכבים, מותר בחותם אחד (ו). ^דויש אומרים שאף בדברים שצריכים שני חותמות (ז), לא אמרו אלא בשולח על ידי עובד כוכבים, שאינו עתיד לראות החותם (ח), אבל מפקיד שעתיד לראות חותמו (ט), די בחותם אחד, כי הוא ירא (י). ^הואף השולח, אם הודיע לחבירו צורת החותם וגם אמר לעובד כוכבים שהודיעו לחבירו, די בחותם אחד (יא). הגה: ויש אומרים דלא בעינן ב' חותמות רק בישראל חשוד (יב), אבל בעובד כוכבים, הכל שרי על ידי חותם אחד (יג) (טור והפוסקים בשם ר"ת). ובדיעבד יש לסמוך על זה (יד) (ארוך כלל כ"ג והגהות מיימוני ותוספות).

^אמימרא דרב עבודה זרה דף לט, א וכטעם שכתב הטור בשם הרשב"א, מפני שהוא איסור תורה. וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק י"ג מהמ"א דין י. ^בלשון הרמב"ם שם (ור' ירוחם). ^גשם ואע"ג דסתם יינם אינו אלא מדרבנן, החמירו בו כשל תורה, משום דחיבת ניסוך עליהם, וטרחי ומזייפי, ב"י בשם הרשב"א. ^דטור בשם יש מפרשים, והוא מדברי התוספות עבודה זרה דף לא, א ד"ה דאמר. ^ההרא"ש שם מדברי התוס', וכן הסכים הרא"ש והר"ן, ועיין עוד מדין שליחות יין לקמן בסימן קל.

• דג שאין בו סימן – כלומר, ללא קשקשים. כי אם היו עליו, לא היה ספק בכשרותו.
• צריך שני חותמות – כלומר, יסמן שני סימנים, כדי שהמקבל יֵדע בוודאות, שהגוי לא החליף את הכשר, בלא כשר. כגון כתיבת שתי אותיות על החתיכה, שלא יתכן שיימחקו. אותיות אלו צריכות להירשם בעברית, שהגוי אינו מכיר, ולא יוכל לזייפן. ניתן גם לסגור את החתיכה בחבילה, ועליה חותמת כשרות, או מדבקת כשרות, וזה סימן אחד. ועל זאת יש להוסיף חותמת של המילה "כשר" על הסוגר של החבילה. כדי שאם תיפתח החבילה, החותם יישבר. ניתן גם לסכם בין השולח למקבל, שהסגירה תבוצע בסגנון ייחודי, הידוע רק להם.

כאן יש לציין כי שני סימנים אלו, נדרשים רק במאכל שיהא בו איסור מן התורה, אם יחליפנו הגוי. למעשה, מצרכים הנרכשים ברשתות השיווק ומובאים במשלוח לבית הלקוחות, אינם זקוקים לשני חותמות. מאחר והמצרכים כולם ארוזים וסגורים, ואין אפשרות לפתוח ולהחליף את תכולת האריזה.

• יין מבושל ושֵכר – שאם יחליפם בשל גוים, איסורם מדרבנן[2].
• דבש – אם יוחלף בדבש שנמהל ביין, אין בו חשש יין נסך (שאסור מן התורה), רק איסור דרבנן. שאסרו לשתותו, כדי למנוע התבוללות.
• וכן החומץ – חומץ היין אם יוחלף, איסורו מדרבנן, כי אינם מנסכים אותו.
• מותר בחותם אחד – גם אם הגוי יחליפו, אין כאן אלא איסור דרבנן. לכן הסתפקו חכמים, בסימן אחד.

פיצה המובאת באריזתה מן הפיצרייה, אף שאינה סגורה בחותמת או סימן, אין לחשוש שהוחלפה בלא כשרה, כי אין לשליח שום עניין בהחלפתה.

• בדברים שצריכים שני חותמות – שאם הוחלפו, יש בהם איסור תורה.
• שאינו עתיד לראות החותם – כלומר יוצר החותם לא יראהו עוד, ומי שיבדוק את ה"חותם", הוא הנמען בלבד. וכיון שהנמען לא הכינו, יש חשש גדול יותר לזיוף, על כן נדרשים שני סימנים.
• מפקיד שעתיד לראות חותמו – נתבקש הגוי לשמור מאכל, והמפקיד ישוב וייקחנו.
• כי הוא ירא – אם נודע לגוי שהוטל סימן (אפילו בודד), לא יעז להחליף, כי חושש שישימו לב להחלפה. ואם לא נודע לו, לא די בסימן אחד. כי אם ייעלם הסימן, יקלו המקבלים ויאמרו, יתכן שהאות הכתובה נמחקה בטעות.
• די בחותם אחד – הואיל ונודעה צורת הסימן, יפחד הגוי לזייף, מחשש שייתפס.
• רק בישראל חשוד – החשוד להחליף. לא מדובר במי שאינו מקיים מצוות כדרך חיים, כי דיניו יתבארו בסימן הבא.
• על ידי חותם אחד – כי סוף סוף, אין חשש גדול שהגוי יזייף או יחליף. מאחר ומלבד מילוי שליחותו וקבלת כספו, אין לו שום עניין במוצר זה. על כן ניתן להסתפק, בסימן אחד.
• יש לסמוך על זה – אם עשו סימן אחד בלבד, הרי זה כשר. אמנם לכתחילה, צריך שני סימנים בכל מאכל שאם יוחלף, יהא בו איסור תורה.

סעיף ב'

^וכיון שהחתימו כראוי, שני חותמות בדברים שצריך שנים, ואחד בדברים שֶׁדַּי באחד, אין צריך לחזור אחריו לראותו (טו). אבל אם חזר על חותמו ולא הכירו אסור, אפילו עשה שתי חותמות (טז) (סעיף זה כפול בסימן ק"ל ס"ח). הגה: ומיהו דווקא אם הוא דבר שיש לחוש שהחליפו ונהנה בחליפין (טור וב"י בשם תוספות ושאר פוסקים), או הוא יין ויש לחוש שֶׁאֲסָרוֹ בנגיעה (יז). אבל אם רואה הדבר ששלח או הפקיד והוא טוב כמו ששלח, ולא נהנה העובד כוכבים אם החליפו, לא חיישינן, אף שהחותם מקולקל (יח). ועיין לקמן סוף סימן ק"ל מדינים אלו (יט).

^וטור וכ"כ הרשב"א בת"ה, מברייתא דהשולח חבית יין וכו', שם דף לא, ב וכפי' התוס' שם (ד"ה השולח).

• לראותו – מדובר שהגוי יודע על הסימנים. ויש להניח שלא יחליף, מחשש שייתפס.
• אפילו עשה שתי חותמות – כי אם אינו מזהה את החותמות, סביר להניח, שהגוי זייף.
• שֶׁאֲסָרוֹ בנגיעה – בעבר היו הגויים משַקעים ידים ביין, כפולחן דתי. אך בימינו, חדלו מכך, ודין זה אינו רלוונטי.
• אף שהחותם מקולקל – למרות שהחותם התקלקל, אין כאן חשש לזיוף. כי יכול להיות שהדבר ארע בתנועות הדרך, או תנודות האריזה. ודי ברושם כלשהו מן החותם, אפילו הוא מקולקל. כי אם אין לגוי אינטרס להחליף ולזייף, יש להניח שלא החליף. ונראה שגם המחבר קיבל קולא זו.
• ועיין לקמן סוף סימן ק"ל מדינים אלו – שם דנים מתי קיים חשש, למגע נוכרי ביין.

סעיף ג'

^זאות אחת (כ) חשוב כחותם אחד, שתים הוי כשתי חותמות. ודפוסים, ^חאף על פי שיש בהם כמה אותיות, לא חשיבי אלא כחותם אחד (כא), כיון שקובעין אותם בבת אחת. ^טויש אומרים שבמקום שמצויים משומדים ועובדי כוכבים שיודעים לכתוב, אין כתב סימן אלא למי שמכיר הכתב (כב).

^זטור, וכן כתב הרשב"א בת"ה, והר"ן בפ"ב דעבודת כוכבים, בשם ר"י. ^חהרשב"א בתשובה, עיין ב"י סימן ק"ל. ^טבסא"ח בשם הרא"ה.

• אות אחת – שנרשמה על החתיכה.
• כחותם אחד – כי האותיות נחתמות כולן, בפעם אחת.
• למי שמכיר הכתב – כיון שהזיוף במקום זה, מבוצע בנקל, לא הותר המאכל אלא, למי שמכיר את האות בטביעות עינו.

סעיף ד'

^ימַפְתח וחותם הוי ב' חותמות (כג). אבל בדברים שדי בחותם אחד, אם לא היה בו אלא מפתח לא חשיב חותם (כד). הגה: אם שולח איזה דבר בשק וחתם השק, אינו אפילו כחותם אחד (כה) (כל בו בשם הרי"ף ואו"ה וט"ו ר"ס ק"ל), אלא אם כן הפך התפירות לפנים (כו) (ארוך). ואם חתם הדבר ששלח וגם השק (כז), הוי כב' חותמות (כל בו שם).

^ימברייתא אחד הלוקח ואחד השוכר וכו', וכר"א, וכגירסת הרשב"א דמקיל ועביד מפתח וחותם, כשני חותמות, שם דף לא, א.

• ב' חותמות – הוכנסה חתיכה לחדר או למגירה, וננעלה במפתח. ומלבד זאת, נכתבה עליה אות, והגוי הופקד על שמירתה. הרי אלו שני סימנים, ואין לחשוש שהוחלפה.
• לא חשיב חותם – בזמנם לא היה קושי לשכפל או לעקוף מנעולים, כי המפתחות לא היו קשים לשכפול כמו בימינו. ולא נחשב המפתח לבדו סימן, אלא בזמן ששימש תוספת. ואם היה סימן אחר מלבדו, הרי אלו שני סימנים. אמנם במפתחות של ימינו, הואיל ובלעדם לא ניתן להשיג את המוצר, המפתח עצמו נחשב כשני סימנים.
• אינו אפילו כחותם אחד – השק היה עשוי חתיכות בד תפורות יחד. למרות חיתום פתח השק בחותם, המוצר לא נחשב שמור. כי הגוי יכול לפתוח אחת מן התפירות, להחליף, ולתפור חזרה.
• הפך התפירות לפנים – במקום לחבר את פיסות השק בצידו החיצוני, כדרך התופרים, חיברן בתפר פנימי, שאפשר לתפור רק מתוך השק. אם יבקש הגוי לשוב ולתפור, יאלץ לבצע אחת מן השתיים. א – שבירת החותם, ב – תפירה חיצונית, ושתיהן נראות היטב.
• חתם הדבר ששלח וגם השק – חתימת השק אינה נחשבת אפילו סימן אחד. אבל אם יש מלבדה סימן נוסף, כגון אות כתובה על החתיכה, הרי אלו שני סימנים.

סעיף ה'

^יאאם שלח על ידי עובד כוכבים, יָרֵךְ בלא חותם, אם היא חתוכה כדרך שישראל חותכה אחר חטיטהת הגיד (כח), כשרה (כט). וכן כל חתיכה שניכר בה ניקור הישראל, כגון בנטילת חוּט דְּיָדָא וְחוּט שֶׁאֵצֶל הֶחָזֶה (ל) וכיוצא בו (לא). הגה: ושאר החתיכות שעמהן, אם יש לחוש להם שהוחלפו, אסורות (לב) (כך דקדק התה"ד סימן ר"ו מאשירי פרק גיד הנשה). ודווקא בבשר או שאר איסור דאורייתא, אבל אם שלח איסור דרבנן, כגון גבינות שיש לחוש שמא החליפם העובד כוכבים, אם מכיר קצתם שלא הוחלפו, כולם מותרות, אם אותן שלא הוחלפו הם היותר טובים ששלח, דודאי אם החליף היה לוקח הטובים שבהם (לג) (שם).

^יאטור בשם רש"י.

• אחר חטיטת הגיד – כי אכילת גיד הנשה, כמו גם השומן סביבו, אסורה ליהודים. על כן, לפני שליחת הבשר, חוטטים (חופרים) בתוך הבשר, כדי להוציא את החלקים האסורים. פעולה זו, הגויים אינם עושים.
• כשרה – כי העובדה שהגיד ושומנו הוצאו מוכיחה, שזו ירך כשרה.
• חוּט דְּיָדָא וְחוּט שֶׁאֵצֶל הֶחָזֶה – חלקים שומניים (חֵלֶב), האסורים באכילה.
• וכיוצא בו – אחר שחיטת הבהמה כהלכה, מנקרים את בשרה. כלומר, מסירים חלקים מסוימים, כגון חֵלֶב ודומיו, האסורים באכילה. חתיכה שאין בה חלקים אסורים אלה כשרה, כי הגויים אינם מסירים חלקים אלה.
• אסורות – כי מתירים רק חתיכות, עם סימן כַּשרוּת. אמנם חתיכות אחרות שאין בהן חֵלֶב, אין החיתוך שלהם נחשב סימן, כי אין הבדל בין חיתוכם בידי יהודים, לחיתוכם בידי גויים.
• היה לוקח הטובים שבהם – אם יוחלפו ויהא איסורם מדרבנן, מקילים לסמוך על סימן בחתיכה אחת, ודי בו כדי להוכיח שהכל נשלח מיהודי. אמנם אם החתיכה שיש בה סימן היא הטובה ביותר, והשאר פחות, יש חשש שהגוי החליפן, ואסורות.

סעיף ו'

^יבשלח על ידי עובד כוכבים בהמה או עוף שחוטים, בלא חותם, אסורים, שאין סימן שחיטה סימן לסמוך עליו (לד).

^יבטור בשם הרשב"א בת"ה, והמרדכי בפ"ק דחולין בשם רש"י.

• לסמוך עליו – חלק מן הגויים שוחטים את בהמתם. ויתכן שהגוי החליף את בהמתו הכחושה, דלת הבשר, בזו של היהודי, בריאת הבשר[3].

סעיף ז'

^יגאם שלח על ידי עובד כוכבים, בלא חותם, אם אותו מקום מַעֲבָר לרבים, מותר, שהוא ירא שמא יראנו אחד מהעוברים ויתפוס עליו כגנב (לה). ^ידומיהו לכתחלה לא ישלח על ידי עובד כוכבים בלא חותם (לו).

^יגגם זה שם בשמו, משינויא דרב ירמיה, בין הגתות שנו, עבודה זרה דף לא, ב. ^ידב"י בשם תשובת הרשב"א.

• ויתפוס עליו כגנב – תפקידו של הגוי הזה, כפי העולה מן הסעיף, להעביר דברים ממקום למקום. אם מי מן העוברים ושבים יבחין בו מחליף, הוא ייחשד כגנב. מציאות זו אינה מוכרת לנו כל כך, וקשה לסמוך על זה כיום. אבל יש ללמוד מכאן, שהכל תלוי במציאות. אם יש חשש להחלפה, יש לאסור. ואם לא סביר שארעה, יש להתיר.
• בלא חותם – כי לכתחילה, אין לסמוך על סבירות זו.

סעיף ח'

^טוהלוקח בשר ושלחו ביד אחד מעמי הארץ, נאמן עליו, אף על פי שאינו מוחזק בכשרות (לז), ואין חוששין שמא יחליף. ואפילו עבדי ישראל וְאַמְהוֹתֵיהֶם נאמנים בדבר זה (לח). ^טזויש מי שאומר שאם הוא חשוד לאכול דברים שאין דרך הרבים להקל בהם, אף הוא חשוד להחליף (לט).

^טורמב"ם פרק ח מהלכות מאכלות אסורות דין י', מהא דלחלופי לא חיישינן, חולין דף ו, א-ב. (°) פי' עבדים כנענים שמלו וטבלו לשם עבדות, המגיד משנה. ^טזהרשב"א בת"ה הארוך, מדין החשוד, שם בגמרא דעבודה זרה דף לט (ע"א וע"ב), דלא אמרו אין חשודים להחליף אלא בחשוד בדבר שרבים רגילים בהם כדמאי וכו' (וה"ה שם וב"י ס"ס קי"ט וכפול שם).

• שאינו מוחזק בכשרות – אין כאן אלא חוסר היכרות, אבל לא נודע שיהודי זה מזלזל במצוות, הלכך אין לחושדו באיסור גזל.
• נאמנים בדבר זה – עבדים ושפחות אלו שנקנו לבעליהם וחייבים בחלק מן המצוות, אינם חשודים כגנבים.
• אף הוא חשוד להחליף – לדעה זו, יש להבחין בין המקילים השונים בהלכה. יש המֵקל בהלכה שרבים מקילים בה, ועליו אפשר לסמוך. ויש המזלזל אפילו במאכלים שרבים נמנעים מהם, והוא חשוד גם להחליף. דין יהודים שכלל אינם שומרים מצוות, יוסבר בהרחבה בסימן הבא.

סעיף ט'

^יזבשר הנמצא ביד עובד כוכבים וכתב עליו חותם (מ) או כשר (מא), אף על פי שאינו יודע מי כתבו, כשר, דְּמֵידַע יָדִיעַ שהוא של ישראל (מב). ^יחוהוא שלא יהיו מצוים שם עובדי כוכבים היודעים לכתוב (מג). הגה: וכן מותר לקנות גבינות החתומים כדרך שישראל חותמים (מד) (מרדכי פא"מ). ודוקא מקום שאין לחוש שמא נשארו הדפוסים ביד עובדי כוכבים וקבעו אותם בגבינותיהן (מה) (איסור והיתר הארוך). ויש אוסרים בכל זה, מאחר שלא ידענו מי כתבו או חתמו (מו) (מהרי"ק סוף שורש ל"ג) ובדיעבד אין להחמיר (מז).

^יזהרשב"א בתשובה סימן קט. ^יחא"ח בשם הרא"ה.

• וכתב עליו חותם – הכוונה וכתוב עליו חותם, כלומר היהודי שלח חתיכה, וכתב עליה אות בעברית.
• כשר – או את המילה "כשר".
• דְּמֵידַע יָדִיעַ שהוא של ישראל – כי רק יהודים, מסמנים את מאכליהם.
• היודעים לכתוב – כי יכולים לכתוב סימן, ולהטעות את צרכני הכשרות. כיום לא ניתן לסמוך על קולא זו, כי גויים רבים דוברים עברית, ויודעים גם לכתוב. למעשה, ברור שאין לקנות בשר אלא במקומות מפוקחים. למרבה הצער, התפרסמו כבר זיופים רבים, בתחום הכשרות. אמנם ניתן לבצע הזמנה ממסעדה כשרה, אפילו אם השליח גוי, כי סומכים על הסימנים.
• כדרך שישראל חותמים – גבינות שיש עליהם חותמת כשרות, אפשר להניח שהן כשרות.
• וקבעו אותם בגבינותיהן – דווקא אם לא נותרה החותמת ביד הגויים. אבל אם נותרה בידם, יוכלו להטביע חותמת כשרות על גבינה לא כשרה.
• מי כתבו או חתמו – אין לסמוך על חותמת של גוף כשרות לא מוכר. כיום מפאת ריבוי הזיופים, יש מקום לחוש לזה. ומן הראוי להקפיד על רכישת מצרכים, מגופי כשרות נודעים. מוצר הנרכש באריזה סגורה, אין בו חשש שהוחלף במוצר דומה שאינו כשר, כי האריזה דומה לשני סימנים.
• ובדיעבד אין להחמיר – למעשה, הכל כמובן תלוי במציאות. במקום שיש חשש אמיתי לזיוף, צריך להחמיר גם בדיעבד.

סעיף י'

^יטהמניח עובד כוכבים בביתו, ובו דברים שאם הוחלפו יש בהם אפילו איסור תורה, ^כאם הוא יוצא ונכנס ^כאאו אפילו שהה זמן רב ולא הודיעו שדעתו לשהות, מותר (מח), ולא חיישינן שמא החליף, אפילו אם הוא נהנה בחליפין (מט), ^כבוהוא שלא סגר הבית עליו (טור והמחבר, ר"ס קכ"ט), לפי שהוא מתיירא בכל שעה לאמר: עתה יבוא ויראני. ^כגאבל אם הודיעו שדעתו לשהות, אסור (נ). ^כדואם אינו נהנה בחליפין, מותר בכל ענין, דלא חיישינן שמא החליף להכשילו, כיון שאין לו הנאה בדבר (נא).

^יטטור וכ"כ הרשב"א ממשנה, המניח עובד כוכבים בחנות, עבודה זרה דף סט, ב. ^כמשנה שם דף סא, א. ^כאשם במשנה דף סט, א. ^כבשם בגמ' דף מ ^כגשם במשנה. ^כדמדברי התוס' אהא דלא הלכת לצור וכו', שם דף יא וכב ש"פ.

• מותר – לכתחילה[4].
• אפילו אם הוא נהנה בחליפין – למרות חֶשקו בחלק המשובח, חושש להילכד כגנב.
• אסור – כי עומד לרשותו כל הזמן הדרוש להחלפה. לכן יש לוודא שהמצרכים בבית סגורים בחותמת, או שבעל הבית מכיר את מצרכיו, ויֵדע אם הוחלפו.
• כיון שאין לו הנאה בדבר – החתיכה הכשרה אינה משובחת משלו, ולא יחליף.

סעיף י"א

^כהישראל ועובד כוכבים ששפתו שתי קדירות זו אצל זו (נב), זה בשר שחוטה וזה בשר נבלה, מותר, ואין לחוש שמא כשהחזיר הישראל פניו החליף העובד כוכבים שחוטה בנבלה, אפילו אם של ישראל משובח, ואפילו פיהן מגולה, מותר (נג), ואין לחוש שמא יתזו ניצוצות מזו לזו (נד). (והוא הדין בשני דברים צלויים זה אצל זה (נה) (מרדכי פא"מ). אבל לכתחלה יש ליזהר אפילו בשתי קדרות (נו)) (טור).

^כהשם בגמרא.

• ששפתו שתי קדירות זו אצל זו – הניחו על הכיריים, זו בסמוך לזו, שתי קדירות.
• מותר – כי החשש שמא יחליף את האסורה בכשירה, חשש רחוק הוא. ואף שבמפקיד אצל הגוי או שולח בידו צריך חותם או סימן, הרי זה משום שהועברה האחריות לגוי. אבל החשש שאדם יחליף את שלו במאכלי אדם אחר, קטן ביותר. כי כל אחד מעוניין בתבשיל שלו. וסתם אדם, איננו חושדים בו שרוצה להכשיל את היהודי. ואין צורך בסימן, או בהשגחה מסוימת, מלבד אם ההחלפה תהא כדאית לגוי[5].
• ניצוצות מזו לזו – אין לחשוש להתזת רסיסי תבשיל.
• צלויים זה אצל זה – אף שיתכן שניתז משהו מן האיסור על הכשר, הרי אם זה קרה, הוא מיד בטל.
• אפילו בשתי קדרות – נדרשת זהירות לכתחילה, מחשש לנתזים. ואף שאם יותז, אין לאסור בדיעבד, כי ודאי בטל. הרי לכתחילה, צריך להיזהר[6].

סעיף י"ב

^כויש להחמיר שלא להניח הקדרות אצל הַשְּׁפָחוֹת (נז) כשאין ישראל בבית (נח); הגה: ואינו יוצא ונכנס (נט) (תשובת הרא"ש כלל י"ט). ואם אירע קלקול שנתנה דבר איסור בקדירה, אין להאכילה אותה מאכל, שלא ירגילה בכך (ס) (בית יוסף בשם שבולי לקט).

^כוטור בשם אביו הרא"ש ובתשובה כלל יט סימן יח.

• אצל הַשְּׁפָחוֹת – הכוונה למועסקות, והוא הדין למועסקים.
• כשאין ישראל בבית – שמא יוסיפו דבר לא כשר. אמנם זו חומרא לכתחילה, לכן דקדק המחבר לכתוב "יש להחמיר", ולא כתב "אסור".
• ואינו יוצא ונכנס – כי אם היהודי יוצא ונכנס מותר, אף שאינו בבית, כפי שראינו לעיל.
• שלא ירגילה בכך – הוסיפה מאכל לא כשר, לשיפור טעם התבשיל. יש למנוע ממנה את התבשיל, כדי שתבין שלא הועילה במעשיה, ולהבא תחדל מזה.

סעיף י"ג

^כזישראל שעשה גבינות בבית עובד כוכבים (סא) וחתמם בחותם דפוס (סב) של עץ ושכח הדפוס בבית העובד כוכבים, אין חוששין שמא זייף העובד כוכבים וחתם אחרים באותו דפוס (סג). ^כחוכן אין לחוש שמא החליק העובד כוכבים פני הגבינות בשומן חזיר (סד). הגה: ויש אומרים דאין להתיר אם שכח הדפוס בבית עובד כוכבים, אלא אם כן הניחו מונח על הגבינות שעשה הישראל (סה), אבל אם הניחו כך (סו) ויש לחוש שמא עשה גבינות קטנים והחליפם בגדולים או היותר טובים (סז), אסור (סח) (ארוך כלל מ"ז דין ב'). ובמקום הפסד יש להתיר בכל ענין (סט).

^כזמרדכי בפרק ג דעבודה זרה. ^כחהרשב"א בתשובה סימן סז, דאין חוששין להם שיאבד את שלו, להטיח פני הגבינה, להעביר את הישראל.

• בבית עובד כוכבים – עסק שם בייצור גבינות כשרות.
• בחותם דפוס – חותמת כַּשרות על הגבינות.
• וחתם אחרים באותו דפוס – למרות שיש מקום לחשוש, אולי יעשה שימוש בחותמת, וישווק גבינות לא כשרות במסווה כשֵׁרות. בכל זאת מקילים, כי אין אינדיקציה ברורה שארע זיוף כלשהו. מלבד זאת, הגוי חושש להילכד כמזייף. ואף אם זייף, יתכן שהחומר המגבֵּן, כשר למאכל. ובדיעבד, אין לחוש.
• בשומן חזיר – כי אין בזה צורך, לייצור הגבינה. ואין לחשוש שרוצה להכשיל בכוונה, ללא תועלת.
• על הגבינות שעשה הישראל – כלומר לאחר שהיהודי שב, הבחין בחותמת, שנותרה במקומה. ואין לחשוש שהשתמש בה, לצורך זיוף.
• אם הניחו כך – סתם, במקום לא מוגדר, ובוודאי לא על הגבינות שנעשו בכַשרות. ואחר כך הבחין שהגבינות נעשו קטנות יותר, או פחותות באיכותן, חוששים שהוחלפו.
• והחליפם בגדולים או היותר טובים – אם ברור לו בוודאות שהגבינות שרואה, אינן אלו שהניח, הכל אסור. ואף אם רק נדמה לו, שהגבינות קטנות יותר, או פחותות באיכותן, גם זה נאסר.
• אסור – מחשש שהגוי החליפן.
• יש להתיר בכל ענין – כי זה חשש רחוק. אמנם כאמור, אם ברור לו שהגבינות אינן הכשֵׁרות שייצר, הן כמובן אסורות, אפילו בדיעבד.

דין חתיכת בשר או דבר מאכל הנשלח על ידי עובד כוכבים (קיח)

• מצרכי מזון הנשלחים על ידי אינו יהודי, זקוקים לסימן, כדי לוודא שהגוי לא החליף מזון זה, במזון אחר. [א]
• היכן שיש חשש לאיסור תורה, צריך לסמן שני סימנים. ואם החשש הוא לאיסור דרבנן, די בסימן אחד.
• אמנם בימינו, כל המוצרים הנשלחים באריזות סגורות, אין בהם חשש מפני החלפה. על כן, אין לחשוש במשלוחים של החנויות הגדולות, לבית הלקוח.
• פיצה הנשלחת באריזתה מן הפיצרייה, אף שאינה סגורה בחותמת או סימן, אין חשש שהוחלפה בלא כשרה, כי אין לשליח שום עניין להחליף.

[1] אמנם הרמ"א שם, לא פסק דין זה להלכה.

[2] כי אינם מנסכים יין מבושל, לעבודה זרה. והשיכר אף הוא, איסורו מדרבנן (משום חתנות), כפי שהתבאר בסימן קיד.

[3] לא נאמר איסור זה אלא כשנשלחו בידי גוי, אבל חתיכה שנמצאה במקום שרוב דייריו יהודים המקפידים על כשרות, סומכים על הרוב. כפי שנפסק להלכה (לעיל סימן קה), שהולכים אחרי הרוב. וכמבואר בסימן א סעיף ד שאם נמצאה בהמה שחוטה, לא חוששים שהיא נבלה (ש"ך ס"ק כה).

[4] ש"ך ס"ק לב.

[5] יש שתלו את טעם ההיתר, בפחד הגוי מלכידה. ולפי זה מה שכתוב בסעיף הקודם, שייך גם לסעיף זה.

[6] כפי שראינו בסימן צט, שאסור לבטל איסור לכתחילה.