שולחן ערוך כפשוטו

הלכות מאכלי עכו"ם

סימן קי"ט
החשוד לדבר איסור אין לסמוך עליו בדברים הנאכלים

סימן קי"ט

החשוד לדבר איסור אין לסמוך עליו בדברים הנאכלים, ובו כ' סעיפים.

חייבה תורה כל אדם מישראל, בהקפדה על כשרות מאכליו. המאכל המוכן רק על ידו, ודאי כשר. אך מאכל הנשלח מחבר, או נרכש אצל המוכר בחנות, כיצד ידע בוודאות, אם הוא אכן כשר? התשובה היא, שמאמינים לזולת. התורה העניקה נאמנות לכל אדם מישראל, כפי שכתבה "וְסָפְרָה לָּהּ" (ויקרא טו, כח). כלומר, לפני טבילתה, צריכה הזבה לספור שבעה ימים נקיים (ללא דם). ודורשת הגמרא[1] "לָּהּ – לעצמה". כלומר יכול הבעל לסמוך על אשתו, הטוענת "טהורה אני". מכאן למדו חכמים, שעד אחד נאמן להעיד באיסורים, בכל דיני התורה. על כן, מבחינה עקרונית, כל אחד הטוען שהמאכל כשר, נאמן מן התורה.

סימן זה דן ביהודי שאינו מקפיד על קיום המצוות, מתי אפשר לסמוך עליו, ומתי יש להימנע ממאכליו. סימן זה משלים את שהובא לעיל בסימן ב, שם ערך המחבר הבחנה בין מומר לתיאבון, ובין מומר להכעיס. המומר להכעיס יודע את דיני התורה, ובכוונה תחילה אינו מקיימם. על איש כזה, אין לסמוך כלל. המומר לתיאבון לעומת זאת, מאמין בבורא ובמצוותיו, אבל בגלל יצרו, אינו שומר את כל המצוות. יהודי זה נותר יהודי כשר, אולם אין לסמוך עליו בכל הדברים. יש כאן התנגשות בין שני ערכים, מצד אחד, ההקפדה על כשרות. מצד שני, ערך הסובלנות, וראיית כל יהודי באור חיובי וכשר, למרות נפילותיו. כפי שנראה, מפאת האמונה בכשרות כל יהודי, לא מסירים נאמנות מאדם בכל מצב, למרות שאינו שומר מצוות. פרטי דין זה מוסברים בסימן זה.

סעיף א'

^אהחשוד (א) לאכול דברים האסורים, בין אם הוא חשוד באיסור תורה (ב) ^בבין אם הוא חשוד באיסור דרבנן (ג), אין לסמוך עליו בהם (ד); ואם נתארח עמו, לא יאכל משלו מדברים שהוא חשוד עליהם (ה). הגה: ויש אומרים אפילו ממי שאינו חשוד, רק שאין מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרות, אסור לקנות ממנו יין או שאר דברים שיש לחוש לאיסור (ו). מיהו אם נתארח אצלו, אוכל עמו (ז) (ב"י בשם הרמב"ם פי"א דמ"א ופ"ג דין כ"א).

^אמשנה מעשרות פרק ב משנה ב. ^במדין החלב והגבינה, הנזכר בברייתא דלקמן.

החשוד – אדם שידוע בוודאי כאינו מקפיד על כשרות. אבל סתם אדם, כל שלא נודע שמזלזל בהלכות, מוחזק ככשר, ואין לחשוד בו.

ואף שהחמיר המחבר לעיל (בסימן סה סעיף יד) בדין שוחט, שאין סומכים על סתם אדם, אלא אם ידוע בבירור, שמקפיד על הלכות. אין זו אלא חומרה בדיני שחיטה, בהם נדרשת זהירות רבה, עקב ריבויים ומורכבותם. לכן רק זה שוודאי מקפיד על קיום הלכות, כשר לשחיטה[2].

חשוד באיסור תורה – אינו נמנע מאכילת בהמות אסורות, כגון חזיר.
חשוד באיסור דרבנן – כגון גבינות גויים, האסורים מדרבנן.
אין לסמוך עליו בהם – ואם מוכר מאכל, אין לקנות ממנו, אף שמצהיר "כשר הוא". אמנם יש לדעת, שהוגבלה אי נאמנותו רק לדברים שאינו מקפיד עליהם, לכן כתב המחבר "בהם". להלן בסעיף ז נראה, כי אף שאינו נאמן להצהיר על עצמו, נאמן להצהיר על אחרים. כגון אם טוען, מאכליו של פלוני כשרים.
מדברים שהוא חשוד עליהם – במוצרים אלה, יתכן שיאכיל את הזולת מהמוצרים שלו עצמו, לכן אסור לאכלם. אבל מוצרים שאינו חשוד עליהם, מותר לקבל ממנו. כגון הרוכש יינות כשרים בלבד, מותר לשתות את יינו.
שאר דברים שיש לחוש לאיסור – זוהי חומרה לכתחילה, שלא לסמוך על כל יהודי, כל עוד לא נודע בבירור, שמקפיד על כשרות.
אוכל עמו – כי זו רק חומרא. ואין לפגוע במארח, בגלל חומרא. היום אפשר לדעת בבירור, מי מקפיד על הלכות. כי אדם דתי ניכר במראהו, ואפשר לסמוך על מאכליו.

סעיף ב'

^גאם אינו חשוד לאכול דברים אסורים, אבל הוא חשוד לְמָכְרָם (ח), מתארח אצלו ואוכל עמו (ט). ^דוכן אם שולח לביתו, מותר, דְּחֲזָקָה שֶׁמָּה שהוא אוכל, מְשַׁגֵּר לו (י). (עובר עבירה לתיאבון, לא מקרי חשוד) (ב"י בשם הרשב"א).

^גברייתא עבודה זרה דף לט, ב. ^דשם, מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי וכו'.

חשוד למָכרם – אדם זה מקפיד על כשרות מאכליו, אך סוחר במאכלים אסורים, ואינו רואה בזה איסור (למרות שהמסחר בהם אסור).
מתארח אצלו ואוכל עמו – כי היות והוא עצמו אוכל כשר, לא יטרח לקנות לאורחו, מאכל לא כשר.
מְשַׁגֵּר לו – כי אפשר להניח, שמכבד את חברו, ממה שהוא עצמו אוכל. ואין זה דומה למכירה, כי זה עסק, ומחפש ריווח.

סעיף ג'

^המותר ליתן משלו לחשוד לאכול דברים האסורים, כדי שיתקן או יבשל לו, ולא חיישינן שמא יחליפנו, כיון שאינו חשוד על הגזל (יא). ואם נותן למי שחושש בתקנתו (יב), והוא חשוד לאכול דברים האסורים, אסור, שמא יתקלקל מה שנותן לו ויחליפנו בשלו. ^וכיצד, הרי שנתן לחמותו החשודה על האיסור (יג), אסור, שֶׁבּוֹשָׁה מחתנה ורוצה בתקנת בתה ולפיכך מחלפת לו רע בטוב (יד). ^זוכן הנותן לפונדקית (טו) החשודה, פעמים שֶׁבּוֹשָׁה מהאכסנאי ומחלפת לו רע בטוב (טז). (ומכל מקום מותר להפקיד אצלו, ושיחזיר לו הדברים כמו שהפקידו אצלו (יז)) (ב"י בשם הרשב"א).

^הברייתא חולין דף ו, א. ^ומשנה דמאי פרק ג משנה ו, ומייתי לה שם בגמ'. ^זשם במשנה ה, ושם בגמ'.

שאינו חשוד על הגזל – למרות חוסר ההקפדה על כשרות, יש להחזיקו כאדם ישר, כי סתם יהודים אינם חשודים על גזל.
למי שחושש בתקנתו – הלה חושש, שאם לא ייתן מה שצריך, עלול להתפתח עימות. לא מדובר שרוצה בתקנתו הרוחנית, אלא חשוב לו למנוע אכזבה.
לחמותו החשודה על האיסור – אינה מקפידה על כשרות.
מחלפת לו רע בטוב – למרות אי הקפדתה על כשרות, אינה חשודה על גזל. ואף שהחליפה, עשתה כן במחשבה שאינה גוזלת. וכיון שרוצה להיטיב לחתנה, אין לאכול ממעשה ידיה, למרות שכל חומרי הגלם שניתנו לה כשרים.
לפונדקית – משכירה חדרים (צימרים), ומעניקה שירות הסעדה.
ומחלפת לו רע בטוב – על כן יש לוודא את קיומה של השגחה במסעדה, בה מבקשים לסעוד. לולי כן, במקרה ויחסר למסעדן מצרך חיוני, הוא עלול להשתמש במוצר לא כשר, למניעת אכזבת הלקוחות.
כמו שהפקידו אצלו – כשמפקידים אצל יהודי, אין חשש שיחליף את המוצר. בניגוד להפקדה אצל גויים, שיתכן ויחליפו את המוצר, אם הוא משובח משלהם.

סעיף ד'

^חהחשוד לדבר אחד אינו חשוד לדברים אחרים (יח), ^טאבל כל מה שצריך לאותו דבר, חשוד גם עליו. כגון מי שהיה חשוד למכור חֵלֶב במקום שומן, והיה מרגיל הנערים לבא לקנות ממנו באגוזים שהיה נותן להם, קונסים אותו שלא ימכור אפילו אגוזים (יט).

^חמשנה בכורות דף כט, ב וכרבי שמעון. ^טשם בעובדא דההוא טבחא וכו'.

אינו חשוד לדברים אחרים – כגון חשוד על יין לא כשר, המקפיד על בשר כשר. הרי הוא נאמן בכל הנוגע לבשר, ואפשר לסמוך עליו כשמצהיר שזה כשר. אבל בנוגע ליין, אינו נאמן.
שלא ימכור אפילו אגוזים – ברור שהאגוזים כשרים, ללא דופי. אולם הואיל ומוכר חֵלֶב בחנותו במסווה שומן כשר, קנסו גם מוצרים כשרים המסייעים לו בשיווק, ואסרו אותם.

סעיף ה'

^יהחשוד על איסור חָמוּר (כ), חשוד על הקל ממנו בעונש (כא), ^יאאלא אם כן חָמוּר בעיני בני אדם, שנזהרים בו יותר מִבְּחָמוּר (כב).

^ימשנה שם דף ל, א. ^יאמימרא דרבי יוחנן שם אליבא דחכמים.

על איסור חמור – כגון חמץ בפסח.
הקל ממנו בעונש – כגון בהמות לא כשרות.
שנזהרים בו יותר מִבְּחָמוּר – כגון חזיר, שאיסורו קל אמנם מחמץ, אבל רבים שאינם מקפידים על כשרות, נמנעים מאכילת חזיר. נמצא כי החשוד על חזיר, יוגדר חשוד גם כלפי חמץ, אף שהחמץ חמור יותר.

סעיף ו'

^יבהחשוד על שני דברים, וחזר בו ויצא מידי חשד שניהם, ואחר כך נחשד על אחד מהם, אפילו הוא הקל שבשניהם, חוששין שמא חזר לסורו בשניהם, וחשוד על שניהם (כג).

^יבאוקימתא דרבי ינאי שם ל, א. אמתניתין, דיש חשוד על הטהרות.

וחשוד על שניהם – כי מתברר, שהתשובה שלו הייתה מן השפה ולחוץ.

סעיף ז'

^יגמי שהוא מפורסם באחד מעבירות שבתורה (כד), חוץ מעבודת כוכבים וחלול שבת בפרהסיא (כה), או שאינו מאמין בדברי רבותינו ז"ל (כו), נאמן בשאר איסורים (כז). ובשל אחרים נאמן, אפילו על אותו דבר, לומר מותר הוא (כח). הגה: מי שהוא חשוד בדבר דְּלֹא מַשְׁמָע לְאִינְשֵׁי שהוא עבירה, לא מקרי חשוד (כט) (רשב"א סימן ס"ד), מיהו לאותו דבר אינו נאמן (ל). מי שנוהג באיזה דבר איסור מכח שסובר שדינא הוא הכי, או מכח חומרא שהחמיר על עצמו, מותר לאכול עם אחרים שנוהגין בו היתר, דודאי לא יאכילוהו דבר שהוא נוהג בו איסור (לא) (הגהות מרדכי פ"ק דיבמות ובנימין זאב שי"ב ור' ירוחם סוף נתיב ג' בשם הרמ"ה).

^יגהרשב"א בתשובה.

מפורסם באחד מעבירות שבתורה – כגון שאינו מניח תפילין.
וחלול שבת בפרהסיא – החשוד על עבודה זרה או חילול שבת בפרהסיא, חשוד על כל התורה כולה. ואין לסמוך עליו בענייני כשרות, גם אם אוכל כשר. ויש אומרים שבזמננו אין להחמיר בדין מחללי שבת בפרהסיה, כיון שאינם מחללים את השבת כהתרסה נגד היהדות. ואם הוא אדם הגון, אף שאין לאכול ממאכליו או לקנות ממנו, אפשר לסמוך על דבריו, כשאומר על מאכל מסוים, שאינו שלו, שהוא כשר.
שאינו מאמין בדברי רבותינו ז"ל – ובגין כך, עובר על איסורים דרבנן, כגון גבינות של גוים.
נאמן בשאר איסורים – כי במה שאינו חשוד, דינו ככל יהודי, שאפשר להאמין לו.
לומר מותר הוא – כי אין לו שום עניין לשקר. בניגוד לרכישת מוצריו, שיש לו אינטרס של ריווח, והיא נאסרה. והוא הדין מאכליו, אף שמצהיר על כשרותם, יתכן שמשקר, כדי שלא לטרוח ברכישת מצרכים כשרים. ולמעשה ראוי שבכל מקום מסחרי, כגון חנויות ומסעדות, גם אם הבעלים דתיים, יהיה פיקוח מוסדר או השגחה רשמית, על עסקו. כי הרבה פעמים, בגלל הפסד כסף, מורים בעלי המקום היתר לעצמם.
לא מקרי חשוד – אם רבים אינם מקפידים על ההלכה זו, שאינו מקפיד עליה, הוא אינו חשוד. כך היה בעבר – אנשים טלטלו ברשות הרבים בשבת, כי לא ראו בזה איסור. אפשר לסמוך עליהם בדיני כשרות, כי אין להגדירם "מחללי שבת בפרהסיא".
לאותו דבר אינו נאמן – כלומר, אם נוטים לחשוב עליו, כי הוא אשם במעשה שלילי מסוים, הוא לא יכול להיות נאמן כלפיו.
שהוא נוהג בו איסור – ניתן לסמוך על בני אדם, שיכבדו זה את זה. עם זאת, הוא כמובן צריך ליידע את המארחים על חומרתו. לולי כן, מניין להם לדעת.

סעיף ח'

^ידהחשוד על הדבר אינו נאמן עליו, אפילו בשבועה (לב).

^ידתשובות הרמב"ן קע, ועיין לעיל סימן ב סעיף ג.

אפילו בשבועה – השבועה אינה מוגדרת רְאָיָה ובירור. ורק כאשר הכללים ההלכתיים אינם מאפשרים לחייב פלוני בתשלום ממון, אבל יש סימנים מחשידים על אי אמינותו, הוא נתבע להישבע. כי אם אינו דובר אמת, הוא אולי יפחד להישבע, ויחזור בו. ועדיין אין השבועה ראיה, על אַמִתִּיוּת טענת האדם.

סעיף ט'

^טוגֵר (לג) מעובדי כוכבים שחזר והמיר מחמת יראה (לד), וכן ישראל שחטא מחמת יראה שלא יהרגוהו, ישראל גמור הוא ושחיטתו מותרת ואינו אוסר יין במגעו (לה).

^טוהרשב"א בתשובה.

גֵר – גר צדק, המחויב בכל המצוות. ולאחר הגיור שמר את המצוות, ככל יהודי.
והמיר מחמת יראה – הוא ממשיך להאמין באמיתוּת התורה, אבל לאחר איומים שקיבל מסביבתו, חזר לאורח חיים דומה לזה שהורגל בו, לפני הגירות.
ואינו אוסר יין במגעו – כי יש כלל גדול בהלכה, שהתורה פוטרת את האדם, מאיסורים שנעשו באונס. לכן למרות מעשיו, אינו נפסל.

סעיף י'

^טזמָסוּר (לו), שחיטתו כשרה ונאמן על האיסורים (לז). (ועיין לעיל סימן ב' דיש פוסלים שחיטת מסור (לח)).

^טזשם.

מָסוּר – מעביר לרשויות דיווח, על אנשים שלא שילמו את מיסיהם. ובחושן משפט (סימן שפח סעיף ב) פסק המחבר, שאסור למסור ממון חברו לרשויות. והעושה כן, חייב לשלם מה שאנס.
ונאמן על האיסורים – אף שזו עבירה גדולה, אינו נחשד על איסורים אחרים.
דיש פוסלים שחיטת מסור – רש"י כתב[3], שהמסור "פרק ממנו עול". והואיל והוא רשע, אין להאמין לו באיסורים[4].

סעיף י"א

^יזמומר שבעיר אחת מאמין בעבודת כוכבים, בפני עובדי כוכבים (לט), ובעיר אחרת נכנס בבית ישראל ואומר שהוא יהודי, אינו עושה יין נסך (מ).

^יזשם מפי ה"ר יונה ששמע מחכמי צרפת.

בפני עובדי כוכבים – כי הוא נוהג כן, כפי הנראה, כדי לשרוד בין הגויים. ולא מתוך אמונה, בדרכם התועה.
אינו עושה יין נסך – שהותו בתוך החברה היהודית מעידה, שאינו עובד עבודה זרה מרצון, אלא מהכרח, הלכך לא נפגעה כשרותו.

סעיף י"ב

^יחהאנוסים שנשארו בארצותם, אם הם מתנהגים בכשרות בינם לבין עצמם ואין בידם להמלט למקום שיוכלו לעבוד את ה', סומכין על שחיטתן ואין אוסרין יין במגען (מא).

^יחהריב"ש בתשובה (ועיין לקמן סימן קכט סעיף ט).

ואין אוסרין יין במגען – מן הטעם הנזכר למעלה, שמעשה הנעשה כנגד הרצון, אינו פוסל.

סעיף י"ג

^יטהמוכר לחבירו דבר שאסור באכילה, אם עד שלא אֲכָלוֹ נודע, יחזיר לו מה שקנה ממנו והוא יחזיר לו הדמים (מב). ואם מִשֶּׁאֲכָלוֹ נודע (מג), מה שאכל אכל והוא יחזיר לו הדמים (מד). ואם מכרוֹ הלוקח לעובד כוכבים או השליכוֹ לכלבים (מה), ישלם לו דמי טריפה (מו). ^כואם היה דבר שאינו אסור באכילה אלא מדברי סופרים (מז), אז אם היו הפירות קיימים מחזיר הפירות ונוטל דמיו (מח), ואם אכלם, מה שאכל אכל, ואין המוכר מחזיר לו כלום (מט). וכל איסורי הנאה, אפילו מדברי סופרים (נ), מחזיר הדמים ואין בו דין מכירה כלל (נא).

^יטמשנה בכורות דף לז, א. ^כרמב"ם בפרק טז מהלכות מכירה (וחזר המחבר וכתבו בחושן משפט סימן רלד), וכתב הריב"ש שלמד זה, מדלא הזכיר במשנה אלא איסורי תורה, אבל איסור דרבנן, כיון שאכל ונהנה, אינו מחזיר לו דמים.

והוא יחזיר לו הדמים – כי המכירה מוגדרת מקח טעות, שהלא ברור, שאין אדם רוצה לרכוש מוצר שלא יוכל לאוכלו, מפאת איסורו. על כן העסקה בטילה, ויחזיר את הסחורה למוכר, כדי שהלה ישיב את כספו.
נודע – והקונים נהנו מהאיסור.
יחזיר לו הדמים – אף שהסחורה שכבר נאכלה אינה שבה לידיו, הוא עדיין חייב בהשבת כספם. קנס הוא שקנסו חכמים את המוכר, מפאת האיסור שעבר במזיד.
או השליכו לכלבים – אחר שנודע שהבשר אסור לא אכלוהו, אלא נתנוהו לגוי, או האכילוהו לכלבים.
ישלם לו דמי טריפה – המוכר חייב להחזיר כסף, אבל לא את כל הסכום. כי השתמשו בבשר זה כבשר טרף, ונתנוהו מאכל לגוים או לכלבים. ועבור הנאתם, חייבים בתשלום למוכר. למעשה, מנכים מהכסף שקיבל המוכר, את ערך הטריפה. ואת ההפרש בין תשלום הרוכש לשווי הטריפה, ישיב המוכר לקונה.
מדברי סופרים – כגון גבינות של גוי, או תבשיל של גוי.
מחזיר הפירות ונוטל דמיו – כי דבר שאכילתו נאסרה, אינו שווה מאומה עבור רוכש זה, שרכשו לאכילה. ודומה המוכר למי שלקח כסף, ולא העניק דבר בתמורה. לכן יחזיר את המאכל למוכר, והלה יחזיר לו את כספו.
ואין המוכר מחזיר לו כלום – כי סוף סוף נהנה מן האוכל, ומבחינה ממונית, הוא צריך לשלם על הנאתו, כמי שמשלם על מאכל כשר. ואף שהמוכר מרוויח ממכירת דבר איסור, לא קנסוהו במוצר שאיסורו מדרבנן.
אפילו מדברי סופרים – כגון חמץ בערב פסח, משעה שישית[5].
ואין בו דין מכירה כלל – כי מוצר האסור בהנאה, נטול כל ערך, וזה מקח טעות.

סעיף י"ד

^כאהמוכר בשר, ואחר כך נודע שהבהמה לא נבדקה כהוגן (נב), דינו כמוכר דברים שאסורים מדברי סופרים (נג). הגה: ואם מכר לו דבר מבהמה שֶׁאִתְּרַע חזקת כַּשְׁרוּתָהּ, דְּאִתְיַלִיד בָּהּ רֵעוּתָא (נד) ולא יכולין לבדוק אם היא כשרה וצריכים לאסרה מספק, אפילו הכי הוי כאלו היתה ודאי טריפה וצריך להחזיר הדמים (תשובת ריב"ש) (נה).

^כאתשובת הריב"ש שם.

לא נבדקה כהוגן – כגון שלא נבדקה הריאה, לשלילת נקב. וכיון שנאבדה, אי אפשר לבדקה. ומעתה יש ספק, אם הבהמה כשרה אם לאו. וכל בהמה שלא נבדקה, אסורה באכילה מדרבנן.
שאסורים מדברי סופרים – שאם לא נאכלו, יחזירו הקונים את הסחורה, ויקבלו את כספם. ואם נאכלו, המוכר לא צריך להחזיר מאומה.
שֶׁאִתְּרַע חזקת כַּשְׁרוּתָהּ, דְּאִתְיַלִיד בָּהּ רֵעוּתָא – תרגום: נחלשה חזקת כשרותה, כשנוסף גורם שלילי, המעלה חשד שנטרפה.
וצריך להחזיר הדמים – לא נחלקו המחבר והרמ"א, אלא מדובר בשני מקרים נפרדים. המחבר דן במקרה בו נשחטה הבהמה, ואין כל סיבה לחשוב, שאולי נטרפה. אלא שחכמים חייבו לבדוק כל בהמה שחוטה, למרות חזקת הכשרות שיש לה. אבל הרמ"א עוסק במקרה בו יש סיבה לחשוב, שהיא אכן נטרפה. כגון שהבחינו בממצא חשוד בריאה, ורק מומחה יכול לבדוק את החשש, אם הוא מבוסס, או לא. במקרה זה, הואיל ואיבדה הבהמה את חזקת הכשרות שלה, אם נמכר בשרה, דומה הדבר כאילו נמכרה טריפה ודאית. וגם אם הבשר נאכל, חייב המוכר להשיב כסף לקונים.

סעיף ט"ו

^כבהמוכר דברים האסורים (נו), מעבירים אותו (נז) ומשמתים אותו (נח); ואין לו תקנה (נט) עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה בדבר חשוב (ס), או ישחוט לעצמו ויוציא טריפה לעצמו בדבר חשוב, שוודאי עשה תשובה בלא הערמה, כיון שאינו חס על ממונו (סא).

^כבמימרא דרב אידי בר אבין, סנהדרין דף כה, א.

המוכר דברים האסורים – ליהודים, במסווה מוצרים כשרים, ומכשיל אותם.
מעבירים אותו – מתפקידו כמוכר דברים כשרים. כמובן, במסגרת האפשר.
ומשמתים אותו – כלומר מנדים אותו, כדי שהציבור יתרחק ממנו, ולא ייכשל עוד. היום אין אפשרות מעשית לנדות, אבל מודיעים לציבור שאין לרכוש ממנו. ובמדינת ישראל, הרשויות מטפלות בהונאות כשרות, תוך הטלת קנסות מנהליים. ובמקרה הצורך, ניתן להגיש תלונה ליחידה שתפקידה אכיפת חוק איסור הונאה בכשרות.
ואין לו תקנה – לא די שיאמר מצטער אני, ולא אוסיף לעשות כן. שהרי כבר נהג לרמות את לקוחותיו, ואי אפשר להאמין לו עוד.
ויחזיר אבדה בדבר חשוב – וויתורו על הממון מוכיח, כי אכן חזר בתשובה כנה.
שאינו חס על ממונו – לא חסה עינו על הכסף שמפסיד, בצריכת מאכלים כשרים. ומוכח כי חזרתו בתשובה, אינה הפחת כזבים בעלמא.

סעיף ט"ז

^כגטבח שמעשיו מוכיחים שהיה רוצה להכשיל הציבור להאכילם טריפות, כגון שחתך הַסִּרְכוֹת (סב), מסלקין אותו ומכל מקום פטור מלשלם דמי הבהמה לבעלים.

^כגהריב"ש בתשובה.

שחתך הַסִּרְכוֹת – הסִּרְכָא היא גידול בריאה, המעיד על נקב, ועל היותה טריפה. בהסרת הסִּרְכָא מבקש הַטַּבָּח להוליך את לקוחותיו שולל, כאילו זו בהמה כשרה, למרות שהיא טריפה. מעילה באימון הלקוחות והכשלת הציבור, עומדת לו לדיראון, ובוודאי שיש לסלקו מעבודתו. אבל את שווי הבהמה אינו חייב לשלם לבעליה, כי איסורה חל ללא קשר למעשיו.

סעיף י"ז

^כדטבח שיצאת טריפה מתחת ידו (סג), אין לו התנצלות לומר: שוגג הייתי (סד).

^כדהרשב"א בתשובה (ח"א סימן כ וסימן תרלב).

שיצאת טריפה מתחת ידו – בגלל התרשלות.
שוגג הייתי – אף שלא התכוון כמובן, הרי התרשל, ואי אפשר עוד לסמוך עליו.

סעיף י"ח

^כהטבח שיצאו טריפות מתחת ידו, מחמת שאינו בקי, יש לו תקנה שֶׁיִּלְמַד וְיֶחְכַּם (סה). הגה: והא דצריך לילך למקום שאין מכירין אותו ולעשות תשובה (סו), היינו שעשה במזיד או מוחזק לכך, אבל אם נוכל לומר שבטעות נעשה לו, סגי בקבלת דברי חבירות ויעשה תשובה לפי ראות עיני הדיין (תשובת הרא"ש ותשובת הריב"ש). ועיין לעיל סוף סימן ס"ד[6].

^כההרא"ש בתשובה.

יש לו תקנה שֶׁיִּלְמַד וְיֶחְכַּם – הלה סבר בטעות, שכל ההלכות ידועות לו. ואולם משהתברר שאינו בקי בהם כראוי, מסכים ורוצה ללומדם. הלכך לא נאבדה ממנו חזקת הכשרות, שיש לכל יהודי.
ולעשות תשובה – כפי שראינו בסעיף טו.

סעיף י"ט

^כוהאומר למי שהוא חשוד לאכול גבינה של עובד כוכבים (סז): קנה לי גבינה כשרה מן המומחה, והלך והביא לו ואומר לו: כשרה, מהמומחה קניתי, אינו נאמן (סח). מאיש פלוני מומחה קניתי, נאמן (סט). הביא לו מנחה (ע) בשם אחד מהמומחין, נאמן, שאינו חשוד להחליף (עא). במה דברים אמורים, כשאינו חשוד על הגזל, אבל אם הוא חשוד על הגזל כל שכן שהוא חשוד על החליפין (עב). (וכל זה אינו נוהג בחשוד על איסור דאורייתא (עג)) (ב"י).

^כוטור בשם הרשב"א, ממשנה דפ"ק דדמאי דף ט"ז.

גבינה של עובד כוכבים – האסורה מדרבנן.
אינו נאמן – שליח זה סבור, שגבינת גויים אינה אסורה. וכשמוסר גבינה זו, אינו סבור שמכשיל.
נאמן – הואיל וציין שם של מוכר, אינו משקר. כי ניתן לבדוק זאת, ואינו רוצה להיתפס כשקרן. אמנם באיסור תורה אינו נאמן, כפי שמביא הרמ"א בהמשך.
הביא לו מנחה – תשורה.
שאינו חשוד להחליף – חשוד זה, לא יחליף.
חשוד על החליפין – אין נאמנות לאדם לא ישר, ואי אפשר לסמוך עליו כלל.
בחשוד על איסור דאורייתא – החשוד על איסור תורה, אינו נאמן לומר שקנה במקום כשר, או שאדם כשר שלח תְּשׁוּרָה זו[7].

סעיף כ'

^כזהחשוד לאכול דברים שאין הרבים רגילים להקל בהם (עד), אף הוא חשוד להחליף (עה). ^כחויש אומרים (עו) שאין מפקידין אצלו דבר האסור מן התורה, אלא בשני חותמות (עז) (ועיין לעיל סי' קיח ס"ח (עח)).

^כזהרשב"א בת"ה הארוך, וציינתיו בסימן דלעיל בסעיף ח. ^כחשם הרשב"א ונלע"ד שטעות נפל בדפוס, והאי וי"א צ"ל בתחלת הסעיף, וכ"כ לעיל בסימן וסעיף הנ"ל, דין זה בשם י"א.

שאין הרבים רגילים להקל בהם – מאכלים שאיסורם ברור לכל יהודי, כגון חזיר.
חשוד להחליף – ואין לשלוח על ידו מצרך, אלא אם הוא סגור בשתי חותמות.
ויש אומרים – מה שכתוב כאן "יש אומרים" מתייחס לתחילת הסעיף, והוא כאן בטעות[8]. וכוונת המחבר לומר, שעל כן אין להפקיד אצלו. וכתב "יש אומרים", כי אכן יש מקילים בדין זה. אמנם ודאי צריך לחשוש לדברי המחבר כאן.
אלא בשני חותמות – כמו שראינו לעיל (סימן קיח סעיף א), בדין המפקיד אצל גוי.
ועיין לעיל סי' קיח ס"ח – שם הורה המחבר, שאם שלח על ידי עם הארץ, אין לחשוש שמא יחליף.

החשוד לדבר איסור אין לסמוך עליו בדברים הנאכלים (קיט)

יהודי שאומר על מאכליו שהם כשרים, הרי הוא נאמן [הק].
אמנם מומר להכעיס, שהוא אדם היודע את דיני התורה, ובכוונה תחילה אינו מקיים אותם. איש כזה המצהיר על כשרות מאכליו, אין לסמוך עליו[הק].
יהודי שידוע שאינו מכבד דיני כשרות, אין לאכול ממאכליו [א].
החשוד על עבודה זרה או חילול שבת בפרהסיה (פומבי), אין לסמוך עליו בענייני כשרות [ז].
מי שנוהג באיזה דבר איסור, בגלל שסובר שכך הוא הדין, או בגלל חומרא שהחמיר על עצמו, הרשות בידו לאכול עם אחרים שנוהגים בו היתר, ובלבד שיהא מנהגו ידוע להם. כי בוודאי לא יאכילוהו דבר, שהוא נוהג בו איסור [ז].
ולמעשה מן הראוי לוודא, שקיים פיקוח הלכתי על מאכלים הנמכרים במקומות מסחריים, כגון חנויות ומסעדות, ולא די שהעסק נמצא בבעלות אנשים דתיים. כי הרבה פעמים, בגלל הפסד כסף, מצוי מורים היתר לעצמם (כח).

[1] כתובות עב, א.

[2] ש"ך ס"ק א.

[3] גיטין מה, ב – ד"ה מומר ומסור.

[4] מאוד התקשיתי בשיטת המחבר שהכריע, כי המוסר כשר בשאר איסורים. הלא בגמרא (גיטין מה, ב) מפורש, שמסור פסול לכתיבת תפילין. ואמנם הוא נסמך על שו"ת הרשב"א (חלק ז תשובה מא), שהגביל את פסילת המסור רק לתפילין, בגלל שסמכה והקישה זה לזה, את המילים "וכתבתם וקשרתם", ורצתה להורות בזה, שדיני הכתיבה תלויים בקיום הקשירה. ורק המניח תפילין, כשר לכתיבתם. לכן המלשין (המסור) פסול, כי אינו מניח תפילין. אבל בשאר איסורים, לא פסלתו תורה, והוא נאמן עליהם. אמנם מרש"י משמע שהמוסר "פרק ממנו עול", כלומר, חדל לקיים מצוות. ואם כן קשה על דעת המחבר, כמו גם על הרשב"א, הלא אם פרק המסור את עול המצוות, מדוע נאמן בשאר איסורים?

ונראה בדעת הרשב"א, שעל אף חומרת העבירה של המלשין, שמסר ממון ישראל לרשויות, אין זו סיבה לפוסלו אלא במצוות, שהוא עצמו אינו מקיים. ובאמת בני אדם מורכבים, ואין לדונם לרעה, מעבר לידוע לנו.

[5] פסחים ז, ב.

[6] שם הובא דינו של מנקר (תפקידו הסרת החלקים האסורים באכילה, מן הבהמה) שלא מילא את תפקידו כראוי.

[7] יש חולקים על המחבר והרמ"א וסוברים, שאפילו החשוד באיסורים דאורייתא נאמן לומר שקנה במקום כשר, או שאדם כשר שלח תְּשׁוּרָה, שהרי המחבר עצמו פסק כן להלכה בסימן ב סעיף ד: "מומר לתיאבון (אוכל נבילות לתיאבון) ששחט בינו לבין עצמו, ויש עמו סכין יפה ושאינו יפה, ואומר שביפה שחט, נאמן. ואפילו אם נמצא בשר בידו, אם יש מומחין בעיר נאמן לומר: מומחה שחט לי". ויש מתרצים המחבר לא הורה כן אלא בדיני שחיטה, בגלל שרוב העוסקים בשחיטה, שוחטים כדין (עיין ט"ז ס"ק יח, וש"ך ס"ק לז).

[8] כך מובא בבאר הגולה.