הלכות תערובות

הלכות תערובות סימן ק"י

דין ספק טריפות שאירע בבשר, ובו י' סעיפים.

בפתיח לסימן זה, עלינו להזכיר מספר כללים שכבר פגשנו בעבר. ועליהם נוסיף כמה כללים חדשים, שיעזרו לנו בהבנת הסימן:

ביטול ברוב: התערב איסור בהיתר, ולא נבלל עמו, ואין האיסור ניכר, הרי הוא בטל ברוב, בתערובת מין במינו.

דבר שבמנין אינו בטל: דברים חשובים מאוד, אינם בטלים. כי בני אדם אינם מוותרים אפילו על אחד מהם, אף שיש ברשותם רבים כמותם. על כן גזרו חכמים, שלא יתבטלו.

ספק דאורייתא לחומרא: פירושו, מעשה שיש ספק אם הוא אסור מן התורה, אסור לעשותו. לדעת המחבר, זהו איסור דרבנן, שגזרו כן, כדי שלא יבואו לזלזל באיסור תורה^[1]. ולדעת הרמ"א, ספק דאורייתא לחומרא, הוא מן התורה[2].

ספק דאורייתא לחומרא כשנקבע האיסור: אם יש שתי חתיכות, וידוע שאחת מהן ודאי אסורה, אסור לאוכלן מן התורה[3], והאוכלה בשוגג, מביא קורבן אשם תלוי. זה נקרא ספק תורה, כשנקבע האיסור.

ספק דרבנן לקולא: פירושו, מעשה שברור שאין בו איסור תורה, אבל יתכן שיש בו איסור דרבנן. מותר לעשותו, כי חכמים לא הטילו איסור, במצב של ספק.

ספק ספיקא לקולא: אם יש שתי סיבות לחשוב שאין כאן איסור תורה, הרי זה כספק איסור דרבנן, ומותר לעשות אותו מעשה.

כָּל דְּפָרִישׁ מֵרֻבָּא פָּרִישׁ: דבר שנמצא ואוּתר, אלא שאין יודעים אם הוא מותר או לאו. אם רוב סיכויים (הסתברויות) מורים שהוא מותר, יש להתירו. אבל אם רוב הסיכויים שהוא אסור, הרי זה אסור מן התורה, כמו איסור ודאי. וזה דין תורה, שנלמד מהפסוק "אחרי רבים להטות".

כל קבוע כמחצה על מחצה דמי: נרכש מאכל במקום מסוים, ולא ידוע אם המקום כשר אם לאו, או נשכח אם נרכש במקום המוכר מוצרים כשרים אם לאו, אסור לאוכלו, אפילו אם רוב המקומות כשרים. כי מחשיבים מקרה זה, כאילו יש בו ספק שקול. והאיסור לאכול, הוא איסור מן התורה[4].

להסבר הדברים:

התורה לא ניתנה למלאכי שרת, על כן לא אסרה תורה אלא את הוודאי[5]. אמנם כאשר מצוי האיסור בפניו, יחד עם היתר, אלא שאינו יודע מהו ההיתר ומהו האיסור (איקבע איסורא), לא התירה זאת התורה, אלא חייבה לברר מהו האיסור. מה שאין כן כאשר יש ספק לגבי אובייקט מסוים אם הוא אסור או מותר, התירה התורה ספק זה, אלא שחכמים אסרוהו[6], כדי שלא יבואו לזלזל באיסורי תורה. אמנם באיסורי דרבנן לא עשו הרחקה זו, כי גם אם יתברר שזה אסור, אין האיסור אלא מדרבנן, ואין לעשות יותר מדי גזירות, כי זה נוגד את רצון התורה, שלא דרשה מאדם אלא את הוודאות. מאותה סיבה שאדם לא יכול לחיות אלא עם וודאות, הורתה התורה "אחרי רבים להטות". ואם יש דבר שרוב הסיכויים שהוא מותר, הרי הוא מותר וזה נקרא "כל דפריש, מרובא פריש"^[7]. וכן איסור שהתערב בהיתר, מין במינו, ואין דרך לדעת מי מהם הוא האסור, אמרה תורה "אחרי רבים להטות" (ומדרבנן צריך 60, כמו במין באינו מינו). ובמין בשאינו מינו, האיסור מורגש, על כן הוא איסור מן התורה. ובקבוע, אף שיש רוב היתר, לא אישרה התורה להתעלם מן האיסור, כי ידוע היכן מצאוהו, על כן הכלל הוא, "כל קבוע, כמחצה על מחצה דמי".

בסימן זה, אנו פוגשים את הכללים האלה.

סעיף א'

(א) ^אדבר חשוב אוסר במינו בכל שהוא, והם שבעה דברים ואלו הם: אגוזי פֶרֶךְ (ב) ורִמּוֹנֵי בָדָן (ג) וחביות סתומות (ד) וְחֻלְפוֹת תְּרָדִין (ה) וקִלחֵי כְרוּב (ו) ודלעת יְוָנִית (ז) וכִכָּרוֹת של בעל הבית (ח). ^בוכן בעלי חיים (ט) חשובים הם ואינם בטלים (י). ^גאבל שאר דברים, אף על פי שֶׁדַּרְכָּן לִמָנוֹת, הרי אלו עולים בשיעורן (יא). הגה: ויש אומרים דכל דבר שבמנין, דהיינו שדרכו למנותו תמיד, אינו בטל (יב) (טור בשם ר"י וב"י), וכן נוהגין (יג). הא דדבר חשוב אינו בָּטִיל, אינו אלא מדרבנן ואזלינן בספיקו לקולא (יד). (ארוך כלל כ"ה והרמב"ם פט"ז דמאכלות אסורות ותוספות דזבחים סוף דף ע"ג ואגודה שם ורא"ש פרק ג"ה ורשב"א בת"ה ונ"י פ' הערל ועוד הרבה פוסקים כמו שיתבאר בסי' זה בכמה דוכתי). ^דכל דבר שהוא חשוב אצל בני מקום מהמקומות, כגון אגוזי פֶרֶךְ ורמוני בָדָןבארץ ישראל, באותם הזמנים, הוא אוסר בכל שהוא, לפי חשיבותו באותו מקום ובאותו זמן (טו) ולא הוזכרו אלו אלא לפי שהן אוסרים בכל שהן בכל מקום. והוא הדין בכל כיוצא בהן, בשאר מקומות (טז).

^אממשנה דערלה פרק ג משנה ז וכר"ע שם. ^בכשינויא דרב אשי בזבחים דף עג, א. ^גהרמב"ם בפרק טו מהלכות מאכלות אסורות, ודלא כר"ם שם במשנה, אע"ג דפליגי ר' יוחנן ור"ל בפירוש ר"מ בזבחים דף עב ביצה דף ג יבמות דף פ אינו הכרח לומר דס"ל דהלכתא כוותיה, וא"כ ביצה נמי בטילה אע"פ שדרכה למנות. וכן כתב הרשב"א בתורת הבית ובשם הרמב"ן, וכתוב בא"ח שדעת רוב הפוסקים כהרמב"ן, כן כתב בכסף משנה שם, ובבית יוסף בסימן זה. ותמהו על המחבר שלעיל בשולחן ערוך בסימן פו סעיף ג פסק דביצה אפילו באלף אינה בטילה. ומיהו נלפענ"ד דדא אחרונה היא עיקר לדעת המחבר, שהרי בסימן פו בבית יוסף לא נחית לפרש דעת החולקים בזה, רק כתב בסימן קי בס"ד יתבאר, שיש חולקים עליו עכ"ל. וכן עשה בסימן זה, ירד למנין דעת החולקים. ונלענ"ד ליישב דבריו דמ"ש לעיל דביצה אינה בטילה לא משום שדרכה לימנות אלא משום דהרמב"ם סבירא ליה כן בביצת ריקום אפרוח משום בריה, ואפילו באלף לא בטיל, והראב"ד כתב כן בכל ביצה משום בריה, לכן חילק המחבר שם בין ביצת אפרוח לשאר ביצים. ^דשם ברמב"ם.

• הקדמה לסעיף – ראינו בסימן הקודם, שדברים יבשים שהתערבו, והאיסור אינו ניכר, הרי הוא בטל ברוב. בסעיף זה נלמד, כי יש יוצאים מן הכלל לדין זה והם, דברים חשובים, שאינם בטלים. סעיף זה מגדיר, מה נקרא דבר חשוב שאינו בטל.
• אגוזי פרך – סתם אגוזים האסורים, כגון אגוז של ערלה, הרי הם בטלים ברוב אגוזים מותרים. אמנם האגוזים ממקום הנקרא "פרך", היו מיוחדים וחשובים במינם, הלכך אינם בטלים.
• ורִמּוֹנֵי בָדָן – רימונים מהעיר בָדָן, שהיו מיוחדים במינם.
• וחביות סתומות – חביות יין סתומות, שבאחת מהן יין לא כשר. אין חבית זו בטילה ברוב הכשרות. אבל חבית פתוחה, הואיל ואינה חשובה כל כך, הרי היא בטלה ברוב הכשרות.
• וְחֻלְפוֹת תְּרָדִין – "תרד" מזוהה עם סלק מצוי, ו"חלפות תרדין" מיוחדים יותר מן השאר, כי לאחר שצמחו קמעא, קצצו אותם, כדי שיצמחו מחדש. ואז יש להם איכות מיוחדת, על כן הם חשובים, ואינם בטלים.
• וקִלחֵי כְרוּב – חלק מעובה של הכרוב. (יש ויכוח בחוקרים לאיזה צמח מדובר, האם בכרוב של ימינו, או קולורבי, או שאר הצעות) חלק זה, שהיה בזמנם, היה נחשב במיוחד.
• ודלעת יְוָנִית – דלעת הגדילה ומיובאת מיוון. החוקרים מזהים אותה עם דלעת הבקבוק (LAGENARIA), אשר עלֶיה ארוכים במיוחד. לכן היא מיוחדת, ואינה הירק הקרויה דלעת בימינו.
• וכִכָּרוֹת של בעל הבית – לחמים שנאפו בבית, חשובים יותר מלחמים שנאפו במאפיה.
• בעלי חיים – כלומר, בהמות שלא נשחטו.
• ואינם בטלים – כגון שיש בדיר בהמה טריפה, שבין כל הבהמות, לא ניתן להכיר בה. מציאות זו אוסרת את כל הבהמות, ואסור לשחטם כדי לאוכלם. עם זאת, מותר למוכרם לאינו יהודי, כי אינם אסורים בהנאה.
• עולים בשיעורן – למרות שיש דברים שלא נמכרים אלא לפי מספרם, ולא לפי ערכם. אין די בזה, כדי לעשותם חשובים[8].
• אינו בטל – כל דבר הנמכר לפי יחידה, ולא לפי הערכה, נחשב דבר חשוב. לפי שיטה זו, קיימים אובייקטים רבים שאינם בטלים ברוב, שכן בימינו, הכל נמכר לפי ספירה מדויקת של יחידות, או לפי משקל מדויק.
• וכן נוהגין – להחמיר. כך הכריע הרמ"א. אך לדעת המחבר ומנהג הספרדים, אין להחמיר.
• ואזלינן בספיקו לקולא – אם חשיבותו של דבר מוטלת בספק, אפשר להקל, והוא בטל.
• באותו מקום ובאותו זמן – המחבר מסביר לנו, כי המציאות המשתנה ממקום למקום, משליכה על ההגדרות ההלכתיות. לכן יתכן שדברים שאינם חשובים ברוב המקומות, יהיו חשובים מאד במקום ספציפי, או בתקופה מסוימת. ואף שקשה לתת הערכה לדבר כזה, המשמעות היא, שרק דברים ממש מיוחדים, אינם בטלים, ולא כל דבר המצוי בשוק בכל עת.
• בשאר מקומות – אבל מה שברור הוא, שכדי להגדיר אובייקט כלשהו כ"דבר שבמנין", הוא צריך להיות דבר מיוחד מאוד, והראיה לזה, שבזמנם מנו שבעה דברים בלבד.

סעיף ב'

^הבעלי חיים שנתערבו באחרות, ונשחטו, בטל חשיבותן ובטלין (יז); והוא שנשחטו בשוגג (יח). (ודוקא בעלי חיים קטנים (יט), שאינם ראוים להתכבד לאחר שחיטתן (כ)) (ארוך כ' כה).

^הטור וכן כתב הרשב"א בתורת הבית מהא דנתפרדו הרמונים וכו' משנה ח פרק ג דערלה, לטעמיה אזיל דכבש שלם בטל כמו שציינתי לעיל בסימן קא סעיף ג ולדעת היש חולקים מיירי כמו שכתב רמ"א בהגה"ה.

• בטל חשיבותן ובטלין – שחיטתם מבטלת את החשיבות שהיתה להם בהיותם בעלי חיים. אמנם לפעמים, יש לחתיכות בשר שחוטות דין "חתיכה הראויה להתכבד". אמנם כל זמן שלא הופשט עור הבהמה, אין לה חשיבות. כי נדרשת טרחה רבה עד שתהא ראויה לאורחים. שהרי צריך הפשט, וגם מליחה. על כן לא נחשבת ראויה להתכבד, טרם הפשטתה, כדעת מרן שראינו לעיל, בסימן קא סעיף ג.
• והוא שנשחטו בשוגג – כי אם נשחטו במזיד, למרות שידעו שהתערבו, הרי זה ביטול איסור לכתחילה. ובדיעבד, אסור לו ולמי שנשחט בשבילו, כפי שלמדנו בסימן צט סעיף ה.
• ודוקא בעלי חיים קטנים – כגון ציפורים, אבל כבשים ותרנגולות נותרים בחשיבותם, גם לאחר השחיטה.
• לאחר שחיטתן – זו דעת הרמ"א בסימן קא סעיף ג, הסובר, שלמרות הטרחה הכרוכה בהכנת הנשחט עד שיהא ראוי להגשה לאורח, אין להחשיב בהמה שלימה שחוטה, כאיננה חשובה. וזה מנהג אשכנז.

סעיף ג'

(כא) ^ותשע חנויות מוכרות בשר שְׁחוּטָה, ואחת מוכרת בשר נבילה, ולקח מאחת מהן ואין ידוע מאיזה מהן לקח, הרי זה אסור, שֶׁכָּל קבוע כמחצה על מחצה דמי (כב). אבל בשר הנמצא בשוק, או ביד עובד כוכבים, מותר, כיון שרוב החנויות מוכרות בשר שחוטה, דְּכָל דְּפָרִישׁ מֵרֻבָּא פָּרִישׁ (כג). זהו דין תורה, אבל חכמים אסרוהו, אף על פי שכל השוחטים וכל המוֹכרים ישראל (כד). הגה: ועיין לעיל סימן ס"ג (כה). והא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש, היינו שלא פירש לפנינו, אבל אם פירש לפנינו או שרואה כשהאינו יהודי לקחו, הוי כאילו לקחו משם בידו (כו) (טור בשם רשב"א ותוס' פרק ג"ה דף צ"ה ור"ן שם והג"א בשם ר"י ותוס' ואגודה פ' התערובות ורא"ש בתשובה כלל כ' סימן (ט"ו) י"ז וסמ"ג סוף דף נ"ב וסמ"ק סימן רי"ד וש"ד סימן מ"ו ור' ירוחם נט"ו והמ"מ פ"ה מהמ"א בשם המפרשים).

^וברייתא פסחים דף ט נדה יח כתובות דף ז

• הקדמה לסעיף – מסעיף זה עד סעיף ו, המחבר דן בדין "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי". בסעיף זה מובאת דוגמא מה מוגדר "קבוע". בסעיף הבא, מובא מקרה של איסור קבוע, שהתערב עם היתר. דין חתיכה הראויה להתכבד שהתערבה, דומה לדין קבוע שנתערב, כפי שיוסבר בסעיף ה.
• כמחצה על מחצה דמי – ואם האיסור בו נפל הספק הוא מן תורה, הרי הוא אסור, ככל ספק של תורה. ועייין בהקדמת הסימן, הסבר על כלל זה.
• דְּכָל דְּפָרִישׁ מֵרֻבָּא פָּרִישׁ – על פי הכלל הנלמד מן הפסוק "אחרי רבים להטות".
• שכל השוחטים וכל המוֹכרים ישראל – האיסור הזה הוא דין רלוונטי לבשר בלבד, ונקרא "בשר שנתעלם מן העין", אבל בשאר איסורים, סומכים על הכלל "כל דפריש…" ומתירים.
• לעיל סימן ס"ג – שם הוסבר דין "בשר שנתעלם מן העין".
• כאילו לקחו משם בידו – ומוגדר כקבוע, שדינו ספק. ובאיסור תורה, דינו להיאסר. והמחבר, מודה לדין זה. אבל אם הספק לא נולד בחנות, כגון שקנה פרי בחנות, ואינו יודע אם הוא ערלה או לא, אם רוב הפירות בשוק אינם ערלה, הרי הן מותרות, מדין "כל דפריש מרובא פריש", כי הספק לא נולד בחנות[9].

סעיף ד'

^זרוב חנויות מוכרות בשר שחוטה, ומיעוט מוכרות בשר נבילה, לקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח (כז) ונתערבה באחרות ואינה ניכרת (כח), בטילה ברוב משום ספק ספיקא (כט).  הגה: ויש אוסרין בכהאי גונא, משום דכל מקום דאיסור במקומו, הוי כמחצה על מחצה, והואיל וספק הראשון אסור מן התורה (ל) ואין כאן עוד ספיקא להתיר, רק תערובת, לא מקרי ספק ספיקא (ארוך כלל כ"ה). והכי נהוג (לא).

^זטור בשם הרשב"א בתורת הבית לפי פירוש ר"י שדוקא כשאיסור והיתר מעורבים חיישינן שמא יקח מן הקבוע וכו' בזבחים דף עג, ב.

• מאיזה מהן לקח – אם לא נתערבה חתיכה זו, אסור לאוכלה, מן הטעם שנתבאר, ש"כל קבוע", נחשב ספק. וספק תורה, אסור.
• ואינה ניכרת – אכן אם היא ניכרת, ברור שיש להוציא אותה.
• משום ספק ספיקא – לכאורה דין זה פשוט, כי גם איסור ודאי, אם נתערב בהיתר, הרי הוא בטל ברוב, כפי שלמדנו בסימן קט, ומה התחדש פה. אלא הכוונה, שאפילו אם מדובר בחתיכות שגדרן "חתיכות הראויות להתכבד", ואם היו ודאי אסורות לא היו בטלות כלל, בכל זאת, כאן הואיל ויש ספק לגבי איסורן, הרי הן בטילות. כי יש כאן שתי ספיקות[10]: האם זו החתיכה שקנה מאחת החנויות. ואפילו אם זו החתיכה, אולי היא מותרת[11].
• אסור מן התורה – לדעת הרמ"א, הכלל "ספק דאורייתא לחומרא", הוא מן התורה. וכאשר מופנה הכלל "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי", כלפי הנלקח מן הקבוע, הרי יש כאן ספק דאורייתא, שאסור מן התורה. נמצא כי החתיכה שהתערבה, הייתה אסורה מן התורה. והתערבה בין שאר החתיכות. וכיון שהיא חתיכה הראויה להתכבד הכל אסור.
• והכי נהוג – זה מנהג אשכנז.

סעיף ה'

(לב) ^חמי שלקח בשר מְהַמָּקוֹלִין (פירוש, בית המטבחיים) ואפילו חתיכה הראויה להתכבד, ונמצאת טרפה בַּמָּקוֹלִין (לג) ולא נודעו חתיכות הטריפה, ואינו יודע מאיזו לקח, כל מה שלקחו מהַמָּקוֹלִין קודם שנמצאת הטרפה, ^(*) מותר, שלא נפל הספק בקבוע, אלא לאחר שפירש. וכיון שהרוב כשר, מותר (לד). אבל ליקח מכאן ואילך, אסור (לה), ואפילו חתיכה שאינה ראויה להתכבד, שאין הכל בקיאין בזה, ויטעו בין ראויה להתכבד לשאינה ראויה (לו).

^חשם בשם הרשב"א. ^(*) פירוש והוי כדין תערובת יבש ביבש דחד בתרי בטיל וכמו שנתבאר בסימן דלעיל.

• הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף נקדים, שדין "כל דפריש מרובא פריש" נאמר, גם בחתיכה הראויה להתכבד, או בבעלי חיים. ואף שלמדנו כי דינם הוא, שאינם מתבטלים, אין זה אלא כשיודעים בוודאות, שהאיסור אכן התערב בין חלקי ההיתר. אכן כאשר נמצאה חתיכה הראויה להתכבד שפרשה מהרוב, או בעל חי שפרש מן הרוב, לא נאמר דין זה, אלא גם בהם אומרים "כל דפריש מרובא פריש", והחתיכה שפירשה, נחשבת כבאה מן הרוב.
• ונמצאת טרפה בַּמָּקוֹלִין – כגון אם התברר שאחת הבהמות שנשחטה בבית המטבחיים נמצאה טריפה, אלא שכבר התערבו חלקי הבהמה עם חלקי בהמות אחרות, עוד טרם נודע שאחת הבהמות נמצאה טריפה.
• מותר – כפי שקובע הכלל "כל דפריש, מרובא פריש".
• אסור – בחנות המוכרת בשר, התערבו החתיכות האסורות, בין הרבה חתיכות מותרות. אם מדובר בחתיכות הראויות להתכבד, הן אינן בטלות, והכל אסור. ואם אינן ראויות להתכבד, היה הדין צריך להיות, שהן תתבטלנה. כי אין לחתיכות אלה דין " קבוע", שהרי לא יודעים היכן מצויות החתיכות האסורות. בין אם ארעה התערובת בחנות ובין אם ארעה בבית, זה לא נחשב קבוע.
• לשאינה ראויה – למרות שהיה צריך להיות דינן שתתבטלנה, מלמדנו המחבר, כי אף אם היו אלה חתיכות שאינן ראויות להתכבד, הן עדיין אסורות. כי גזרו על שאינן ראויות להתכבד, מחשש שייקח גם מן הראוי להתכבד. ואף שבדרך כלל לא אוסרים אינה ראויה להתכבד בגלל ראויה להתכבד, כי זו גזירה לגזירה, בבית מטבחיים כן גזרו. כי ממש שכיח שיהיו שם, חתיכות רבות הראויות להתכבד.

סעיף ו'

(לז)    ^טבעלי חיים ושאר דברים החשובים שנתערבו בהיתר, שאינם בטלים אפילו באלף, אפילו אם פירש אחד מן הרוב אחר שנודע התערובות, אסור (לח). והוא שהפרישוֹ במתכוין (לט), אבל אם פירש ממילא, שָׁרֵי (מ). הגה: (מא) והא דאסור אם הפרישוֹ במתכוין, היינו שלא פירש רק מעט ונשארו מקצת האיסורים במקומם, דאז חיישינן שמא יקח מן הקבוע גם כן (מב). אבל אם נתפרשו כולן ביחד (מג), ולא נשארו במקומן (מד), ובשעת עקירתן פירשו קצתן (מה), אותן שפירשו אז, מותרים (מו) (דברי קבלה מחמיו הגאון הרב ר' שכנא ז"ל), רק שנים האחרונים אסורים (מז) (טור ס"ס נ"ז). ואם נתערבה תרנגולת טריפה בכשֵרות (מח), ונמצא ביצה ביניהם, הביצה מותרת (מט) אף על גב דהתרנגולים חשובים ולא מתבטלין, לגבי ביצה אזלינן בתר רובא (ארוך כלל כ"ו).

^טשם בשם הרשב"א מהא דזבחים עג, ב וכתירוצא בתרא דרבא וכדעת ר"ת שם והשאילתות.

• הקדמה לסעיף – בפנינו שלושה סעיפים שהצד השווה שבהם שמדובר בתערובת שנאסרה בגלל שנפל בתערובת חתיכה אסורה הראויה להתכבד שאינה בטלה. ובכל סעיף דנים בנקודה שיש בה קולה מסויימת. בסעיף זה, חתיכה שפירשה מהתערובת, מה דינה. מתי תהא אסורה, ומתי תהא מותרת. בסעיף ז, חתיכה אחת שהלכה לאיבוד, שבתנאים מסוימים, גורמת היתר לכל התערובת. ובסעיף ח, חתיכה שפירשה לנוכח עינינו, והתערבה עם אחרות מותרות, מה דין התערובת השניה.
• אסור – היה אמנם מקום להתיר, מאחר והאיסור כבר נעקר ונד ממקום קביעותו, והכלל מנחה ומלמד "כל דפריש, מרובא פריש", אפילו בחתיכה הראויה להתכבד. ובכל זאת אסרנו כאן, כי אם אדם מפריש  מן התערובת, הרי זה כאילו נותר קבוע במקום קביעותו (כנתבאר לעיל סעיף ג), הלכך נשאר אסור כבתחילה.
• שהפרישוֹ במתכוין – הסיבה שאוסרים זאת, למרות שבמציאות פירש מקביעותו, היא מחשש שאם נתיר כשעשה מעשה והפריש, יבוא וייקח ישירות, ממקום קביעות האיסור.
• שָׁרֵי – מותר, על פי הכלל "כל דפריש, מרובא פריש".
• הקדמה לרמ"א – למדנו שבהמה חיה מוגדרת "חשובה", ואינה בטלה. אם ארע והתעוררה שאלה כזו בנוגע לדיר שלם של בהמות, כגון אם אחת הבהמות נתגלתה כ"טריפה" (היה בה מום, שודאי יביא למיתתה, בתוך שנים עשר חודש, ואסור לאכלה מן התורה). אלא שאחר כך, נאבדה הטריפה ברחבי הדיר, ולא ניתן לאתרה. במקרה זה, כל הבהמות שבדיר אסורות. אכן הואיל ויש בזה הפסד עצום, מציע הרמ"א קולא מסוימת, שתאפשר את היתרן של רוב הבהמות.
• דאז חיישינן שמא יקח מן הקבוע גם כן – כלומר, שמא ייקח ישירות ממקום קביעות האיסור, שהתערב ולא התבטל.
• אם נתפרשו כולן ביחד – כלומר העצה היא, להביא לנִיודָן של כל הבהמות שבדיר, למקום אחר. אלא שלא די בזה, כי כולן עדיין אסורות.
• ולא נשארו במקומן – אמנם נעקרו הבהמות כולן ממקומן, אך כל זמן שנותרות מקובצות יחדיו, לא ישתנה דינם, ויישארו אסורות.
• ובשעת עקירתן פירשו קצתן – כאשר הם נעקרות ממקומן, יש לגרום לחלקן להיפרד משאר הקבוצה.
• מותרים – גם אם פירשו כמעט כולם מהקבוצה המתניידת, ובלבד שנותרו בקבוצה המקורית שהתניידה, שתי בהמות שאר הבהמות מותרות, כי על כל אחת אומרים "כל דפריש, מרובא פריש". ולא גוזרים שמא ייקח מן הקבוצה המקורית, שגם היא נעקרה ממקומה המקורי.  קולא זו נועדה למניעת הפסד רב[12].
• שנים האחרונים אסורים – כי זו הקבוצה המקורית שנאסרה.
• נתערבה תרנגולת טריפה בכשֵרות – ולא יודעים מי זו האסורה, כולן אסורות, על פי הנחיית הכלל, שבעלי חיים אינם בטלים.
• הביצה מותרת – מדובר בביצה אחת, שנמצאה בין התרנגולות, ולא נודע מי מהן הטילה אותה. והואיל ורוב התגנגולות כשרות, הולכים אחרי הרוב, והיא מותרת[13].

סעיף ז'

(נ) ^ידבר שאינו בטל מחמת חשיבותו, כגון בעלי חיים ובריה וחתיכה הראויה להתכבד ודבר שיש לו מתירין, שנתערב באחרים ^יאונֶאכַל אחד מהם בשוגג (נא) (בין שאכלו עצמו בשוגג בין שאכלוהו אחרים בשוגג), (ת"ה סימן קע"ה) או נפל מעצמו לים בענין שנאבד מן העולם (נב), הותרו כל האחרים, שאנו תולין לומר האיסור הלך לו (נג). ^יבודוקא כשאוכל הנשארות שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם ביחד (נד), דְּמִמָּה נַּפְשָׁךְ אִכָּא חֲדָא דְּהֶתֵּרָא (נה), אבל לאוכלם אחת אחת, אסור (נו). הגה: ואפילו לאכלם שתַּיִם שתַּיִם, אסור לאדם אחד לאכול את כולם (נז). ואפילו בשני בני אדם, אין לאכלם כולם בבת אחת (נח) (ב"י לדעת טור).

^יהרא"ש בתשובה והרשב"א בתורת הבית והר"ן בפרק ז דחולין ממימרא דרבה בר אבהו אמר רב נחמן טבעת של עובד כוכבים ומימרא דריש לקיש חבית של תרומה וכו' שם. ^יאדליכא למיגזר שוגג אטו מזיד דודאי לא יאכל האחד מדעתו במזיד להתיר האחרים, מה שאין כן בנפילה וכדעת התוס' בשם ר"י שם והרא"ש בתשובה. ^יבהרא"ש והרשב"א והר"ן שם ממסקנת הגמרא שם דרב נחמן לא התיר אלא שנים שנים כר"א במשנה זבחים דף עז, א וכדמפרש שם בגמרא. והא דפסק לעיל בסימן קט דמותר לאכלם אחת אחת שם הוא מגזירת הכתוב אחרי רבים להטות, מה שאין כן כאן דהיתירו משום ספק ספיקא, בית יוסף בשם הרא"ש בסימן קט. 

• הקדמה לסעיף – בסעיף הקודם למדנו, שאם פירשה חתיכה חשובה מתערובת שנאסרה, הרי היא מותרת. מוסיף המחבר ללמד, שבעקבות היעלמות חתיכה אחת, יתכן להתיר את כל התערובת.
• ונאכל אחד מהם בשוגג – שאר החלקים נעשים היתר, ואין מקום לחשוש ולגזור, שכדי להתיר את שאר החתיכות מן הדין, יאכל אחד במזיד.
• בענין שנאבד מן העולם – בניגוד לאכילה, אין להתיר בנפילת אחד מן התערובת כי אם בנפלו מעצמו. אבל אם גורם אנושי מעורב בנפילתו, אפילו בשגגה, אין היתר לתערובת. כי הואיל ונדמה לאנשים שאין בהפלת חלק זה איסור, יש לחשוש שאם נתיר נפילה שגגתית, יפילו גם במזיד.
• תולין לומר האיסור הלך לו – ואף שלא סביר שהאיסור, שהוא המועט, דווקא הוא הנאכל, או דווקא הוא הלך לאיבוד. בכל זאת, הקילו חכמים. כי מן התורה, הכל מותר. ולא התחדשה החומרא שדבר חשוב לא בטל, אלא בידי חכמים.
• שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם ביחד – אחרי שהקילו לומר, שההוא שנפל הוא האיסור, החמירו מצד אחֵר. כי סוף כל סוף האמירה הנזכרת אינה סבירה כל כך. לכן הורו, כי אכילת הנשארות תהיה רק שתים יחד. כי באכילה כזו, אחת מן השתים ודאי מותרת. ועל ידי זה, סרה הנראות של איסור ודאי.
• דְּמִמָּה נַּפְשָׁךְ, אִכָּא חֲדָא דְּהֶתֵּרָא – תרגום: בכל מקרה, יש אחד של היתר. פירוש הדבר, על הצד שהאיסור הוא שנאבד מן העולם, השתים הנאכלות ודאי מותרות. וגם אם האיסור לא נאבד (ומצוי בתערובת), הלא לכל הפחות, אחת מן השתים ודאי מותרת, ואין כאן נראות של אכילת איסור.
• לאוכלם אחת אחת, אסור – כי אין כאן נראות של אכילת היתר.
• לאכול את כולם – כי אכילת החתיכות כולן נראית כאכילת איסור. ולדעת המחבר, הוא יכול לאכול בעצמו את כולם, ובלבד שיאכלם שתים שתים.
• בבת אחת – כלומר, באותו זמן. בגלל הנראות, שנאכל כאן איסור.

סעיף ח'

(נט) ^יגדבר שאינו בטל מחמת חשיבותו, שנתערב באחרים (ס) ונפל מהתערובת הזאת אחד לשנים אחרים (סא), ונפל מן השלשה אחד לשנים אחרים, הרי אלו האחרים מותרים (סב). שהרי האחד של תערובת הראשונה בטל ברוב (סג). ואם נפל אחד מהתערובת הראשונה לאלף, כולם אסורים (סד), ולא נאמר בטל ברוב אלא להתיר ספק ספיקן (סה), שאם יפול מן התערובת השניה למקום אחר, אינו אוסר (סו). הגה: ומכל מקום אין לאדם אחד לאכול את כולן (סז). ודוקא שהאיסור שנתערב הוא ודאי איסור (סח), אבל ספק איסור שנתערב (סט) ונפל מאותה תערובת למקום אחר, התערובת השנית שָׁרֵי (ע) (ארוך כלל כ"ז). יש אומרים דדבר שיש לו מתירין, אין להתיר מכח ספק ספיקא (עא) (שם כלל כ"ה), וטוב להחמיר אם לא לצורך, מאחר שיש לו היתר בלאו הכי (עב).

^יגמימרא דרב זבחים דף עד, א וכגירסת הרשב"א. ואפילו שמואל דפליג התם מודה בשאר איסורים.

• הקדמה לסעיף – בסעיף ו ראינו, כי חתיכה שפירשה מתערובת שנאסרה מחמת חתיכה הראויה להתכבד, נעשית מותרת. אמנם אם פירשה לנוכח עינינו, הרי היא אסורה. בסעיף זה נלמד, מה הדין, כאשר פירשה משם חתיכה לנגד עינינו, ונפלה לקבוצה אחרת.
• שנתערב באחרים – וכל חלקי התערובת, אסורים מדרבנן. כי אף שמן התורה האיסור בטל ברוב, מדרבנן כולם אסורים, בגלל שחתיכה חשובה לא בטלה.
• לשנים אחרים – החתיכה שנפלה אסורה, כי מקורה בתערובת שנאסרה באיסור ודאי (מדרבנן, בגלל שהחתיכות שבה ראויות להתכבד). ומשם נפלה חתיכה כלשהי לקבוצה שניה, ונאסרה התערובת מפאת ספק, ונמצא כי תוקף האיסור של תערובת זו נחלש, כי אין כאן איסור וודאי שנפל אל תוכה. .
• אלו האחרים מותרים – אחר שפירשה חתיכה מן הקבוצה השניה ונפלה לתוך קבוצה שלישית, כבר אין בה כח לאסור את הקבוצה השלישית, למרות היותה ראויה להתכבד. על כן, היא בטלה ברוב.
• בטל ברוב – ואינו אסור אלא מדרבנן. ואף שאסר את התערובת השנייה, לא תיאסר התערובת השלישית[14].
• כולם אסורים – אמנם צריך להסביר, מדוע לא התירו את הקבוצה השנייה. הלא יש כאן לכאורה ספק ספיקא (כמו בסעיף ד). כי בכל חתיכה מהקבוצה השניה, יש שתי ספיקות. אולי אין זו החתיכה שנפלה מהקבוצה הראשונה. ואפילו אם זו היא, יתכן שהיא עצמה כשרה.

ונראה שהחמירו גם בשנייה, מכח החומרא שיש בחתיכה הראויה להתכבד. כי הנה אם היו מערבים מראש את שתי הקדירות, והיתה נופלת בתוכם החתיכה הראויה להתכבד, הכל היה נאסר, כי חתיכה הראויה להתכבד, אוסרת גם באלף. ועל פי סברא זו היה מקום לאסור גם את הקבוצה השלישית, עד אין סוף. אמנם כיון שמבחינה משפטית יש כאן ספק ספיקא, היה מקום להקל אפילו בקבוצה השנייה. על כן עשו חכמים פשרה, הקבוצה השנייה אסורה, והקבוצה השלישית מותרת.

אבל לגבי הקבוצה השלישית, פסק המחבר שאפשר להתיר מדין ספק ספיקא, כי אחרת, אין לדבר סוף.

• ספק ספיקן – כלומר, להתיר את הקבוצה השלישית.
• אינו אוסר – הקבוצה השנייה לא הותרה, כפי שהסברנו, משום שאם היו מערבים את שתי הקבוצות הראשונות, והיה נופל לתוכן איסור, הכל היה נאסר, לכן החמירו גם בשנייה. אמנם כיון שזה דומה לספק ספיקא, והיה מקום להתיר גם את הקבוצה השנייה, התירו את התערובת השלישית.
• את כולן – אין לאכול את כלל חתיכות הקבוצה השלישית. ואף שזו חומרה של הרמ"א, כי בעצם, גם אם כולן תיאכלנה, אין כל וודאות שנאכלת כאן חתיכה של איסור. ובכל זאת, למרות שיתכן שלא נאכלה החתיכה שנאסרה בתערובת השנייה, החמיר הרמ"א ואסר את אכילת כולן.
• ודאי איסור – איסורה של הקבוצה הראשונה נבע מחתיכה שאיסורה איסור ודאי, ולא מספק. כ.0י אם היה זה ספק, עלינו להתיר את הקבוצה השנייה, כמו שממשיך הרמ"א.
• ספק איסור שנתערב – אם לא נאסרה הקבוצה הראשונה מחתיכה שאיסורה איסור וודאי, רק ספק, הקבוצה הראשונה אכן אסורה, כי דבר חשוב אף אם הוא ספק איסור, אינו בטל בתערובת.
• התערובת השנית שָׁרֵי – מותרת. כי ספק איסור, אף שלדעת הרמ"א הוא אסור מן התורה, אין הכוונה שחומרא זו הופכת את החתיכה לאיסור ודאי, אלא מחמירים מספק, ונמצא כי נחלש האיסור. ואף שבתערובת הראשונה הכל אסור, אם זו חתיכה חשובה. אין להחמיר בתערובת השניה, כי זה דומה לספק ספיקא. על כן בתערובת השנייה, הכל מותר, אלא שיש להימנע ולא לאוכלם ביחד. וכן דעת המחבר.
• אין להתיר מכח ספק ספיקא – ראינו שדבר חשוב שנתערב בקבוצה ואסרה, אם תיפול חתיכה מקבוצה זו לקבוצה שניה, ומן הקבוצה השניה תיפול חתיכה לקבוצה שלישית, כל חתיכות הקבוצה השלישית מותרות. מלמד כאן הרמ"א, כי לא נאמר היתר זה כשאיסור הקבוצה הראשונה הוא מפאת "דבר שיש לו מתירין" שהתערב בו, שהוא, כפי שלמדנו, אינו בטל בתערובת. כי היות ולא ייגרם כל הפסד, שהרי לאחר זמן, תותר אכילתו לכתחילה. על כן, צריך להימנע ממנו.
• שיש לו היתר בלאו הכי – כלומר, מעיקר הדין, אין הבדל בין "דבר חשוב", ל"דבר שיש לו מתירין", ושניהם מותרים בקבוצה השלישית. אלא שלכתחילה, נכון להימנע, כאשר הוא "דבר שיש לו מתירין", כי אין כאן הפסד.

סעיף ט'

^ידספק טרֵפה שנתערב באחרות, כולן אסורות (עג) עד שיהא בהיתר כדי לבטל האיסור, אם הוא מדבָרים המתבטלים (עד). שכיון שספק הראשון היה בגופו, אין להתירו מספק ספיקא (עה). הגה: ויש אומרים הטעם דאסור הואיל והספק הוא איסור מדאורייתא ולא נוכל לומר עוד ספק שאין כאן איסור, רק שנתערב באחרים, לא מקרי ספק ספיקא ואסור (עו) (שם). אבל אם היו שתי ספיקות אם היה כאן איסור כלל, ונודעו שתי הספיקות ביחד (עז), מתירים ספק ספיקא בכל מקום, אפילו באיסור דאורייתא וגופו של איסור (עח), ואפילו היה לו חזקת איסור (עט), כגון עוף שבחזקת איסור עומד (פ) ונשבר או נשמט גפו (פא) ספק מחיים או לאחר שחיטה (פב), ואם תמצא לומר מחיים, שמא לא נִקבה הריאה (פג), יש להתיר מכח ספק ספיקא (פד); אף על פי שיש לברר על ידי בדיקת הריאה (פה), אין לחוש. ועיין לעיל סימן נ"ג (פו).

^ידטור מדברי הרשב"א משמו של ר"י בעל התוספות.

• כולן אסורות – אף שמקרה כזה דומה מאד לספק ספיקא, שהרי בכל חתיכה מתערובת זו, יש שתי ספיקות: א. אולי הייתה החתיכה שנפלה, מותרת. ב. אפילו הייתה אסורה, יתכן שהחתיכה הנלקחת עתה, אינה חתיכה אסורה. עם כל זה אסור, כמבואר בהמשך.
• מדבָרים המתבטלים – כלומר אינו דבר חשוב, ואינו דבר שיש לו מתירין. כי דבר כזה, מתבטל אפילו אם היה ודאי איסור, על פי הכללים שלמדנו. כל שכן, שאם זה רק ספק איסור, שהוא לבטח מתבטל.
• שספק הראשון היה בגופו, אין להתירו מספק ספיקא – כדי להבין את דברי המחבר, נסביר מה זה ספק בגופו, ומהו ספק רגיל.

ספק בגופו פירושו, ספק בדין. כגון בהמה שיש לנו ספק לגבי המום שיש לה, אם הוא מטריף אותה, אם לאו. ספק רגיל (שלא בגופו) פירושו, כגון שתי חתיכות אחת אסורה ואחת מותרת, ולקח אחת משניהם, זהו ספק שלא בגופו. אם התערב ספק רגיל, התערובת קרויה ספק ספיקא. כי אף שפסקנו להחמיר בספק הראשון, זה נשאר ספק. שהרי אי אפשר לקבוע, שהחתיכה האסורה היא זו שנלקחה. אבל בספק אם המום הזה מטריף, אם פסקנו לחומרא, נחשבת חתיכה זו כטריפה ממש. וזו חומרא של חכמים. על כן בסעיף ד, במקרה שלקח חתיכה מן הקבוע, ואינו יודע אם היא אסורה או לא, הרי זה ספק רגיל, ולכן פסק מרן בסעיף ד, שהיא בטלה.

• לא מקרי ספק ספיקא ואסור – הרמ"א סובר כי ספק מן התורה, אסור מן התורה. כי נקט כשיטת הראשונים, שהתורה אסרה גם את הספק. על כן, אם נפלה חתיכת ספק זו לאחרות, והיא חתיכה הראויה להתכבד, שאינה בטלה, יש כאן ודאי איסור שהתערב. למעשה, דבריו דומים לדברי המחבר, אבל ההסבר שונה. כי אף אמנם שספק תורה דינו לחומרה מן התורה, בספק ספיקא, התורה התירה מגזירת הכתוב. על כן אם מקרה הספק הוא ספק ספיקא, ולא ספק ותערובת, יש להתירו. כפי שמיד ידגים הרמ"א[15].
• ונודעו שתי הספיקות ביחד – אם לא נודעו לנו שתי הספיקות ביחד, לא אומרים ספק ספיקא להתיר, לדעת הרמ"א. כי אחרי שנודע הספק הראשון, הוא אסור מן התורה. והואיל ונפסק שהוא אסור מן התורה, אין להקל בתוספת ספק[16].
• וגופו של איסור – אין ספק בגלל התערובת, אלא גוף החתיכה מוטל בספק, כדוגמא שמיד תובא.
• ואפילו היה לו חזקת איסור – דבר שוודאי היה איסור לפני לידת הספק, כגון בהמה שנשחטה, ויש ספק עם הייתה זו שחיטה כשרה. יש כאן חזקת איסור, כי טרם שחיטתה, הייתה הבהמה אסורה באכילה. שהרי אכילת הבהמה אסורה, ללא שחיטה.
• שבחזקת איסור עומד – לפני שחיטתו.
• ונשבר או נשמט גפו – אם נשבר הכנף, יש חשש שניקבה ריאת העוף. ואם אכן ניקבה ריאת העוף, נעשה העוף טריפה.
• או לאחר שחיטה – אם ארעה שבירת הכנף לאחר שחיטתו, העוף כשר.
• שמא לא נִקבה הריאה – ואפילו אם נשבר הכנף מחיים, אולי לא גרם הדבר לנקב ברֵיאה.
• מכח ספק ספיקא – הכלל "ספק ספיקא" מתיר אפילו באיסור תורה, ואפילו בחזקת איסור, ואפילו אם אין כאן ספק מכוח תערובת. טעם ההיתר הוא, בגלל שכתבה תורה "אחרי רבים להטות". וכשיש יש רוב סיכויים שמותר, כמו בספק ספיקא, התירה התורה. וכמו כן, אומרים ספק דרבנן לקולא, אפילו בחזקת איסור[17].
• שיש לברר על ידי בדיקת הריאה – הרמ"א מורה כי העיקרון "ספק ספיקא" מתיר אפילו מעיקר הדין.
• ועיין לעיל סימן נ"ג – ההפנייה לסימן נג סעיף ד תכליתה ללמד, שיש מקרים של "ספק ספיקא" בהם הרמ"א פוסק לחומרא, בגלל שיש אפשרות לברר. אמנם כשאין אפשרות לברר, או אפילו כשקשה לברר, סומכים על "ספק ספיקא" ומתירים. כי מעיקר הדין, ספק ספיקא מותר, גם כשאפשר לברר.

להלן סיכום שיטות המחבר והרמ"א, בפסיקותיהם בסעיפים ד, ח, ט.

דעת המחבר

סעיף ד: חתיכה הראויה להתכבד שנלקחה ממקום קבוע, שהרוב בו כשר, והתערבה עם אחרים, הכל מותר. כי זה ספק איסור שהתערב, ודומה לספק ספיקא.

סעיף ח: לדעת המחבר, דבר חשוב שהתערב בין חתיכות היתר. וחתיכה מקבוצה זו נפלה לקבוצה שנייה, הקבוצה השנייה אסורה, ורק אם נפלה חתיכה ממנה לקבוצה שלישית, רק היא מותרת. כי סוף סוף, חתיכה הראויה להתכבד אינה בטלה גם באלף, הלכך בשני השלבים הראשוניים החמירו, ובשלב השלישי הקילו להתיר.

סעיף ט: חתיכה שיש ספק בגופה, והתערבה בין אחרות, כל התערובת אסורה. כי ספק בגופו חמור, ואינו בטל בתערובת, אם זו חתיכה הראויה להתכבד.

דין ספק ספיקא חל אפילו במקרה שהספק הראשון נודע לפני שנודע ספק שני.

דעת הרמ"א

סעיף ד: מה שאמרו ספק דאורייתא לחומרא, זהו דין מן התורה. הלכך כאשר נלקחה חתיכה הראויה להתכבד מן הקבוע, אף שהרוב כשר, היא אסורה מן התורה. על כן אם התערבה עם אחרים, כולם אסורים.

סעיף ח: מסכים עם המחבר.

סעיף ט: חתיכה שיש בה ספק איסור תורה שהתערבה, התערובת כולה אסורה, כדברי המחבר. אבל לא משום שלא עושים ספק ספיקא מ"ספק ותערובת", אלא בגלל שספק דאורייתא לחומרא הוא מן התורה. נמצא כי יש כאן איסור תורה שהתערב, והיא חתיכה הראויה להתכבד, על כן אינה בטלה.

דין ספק ספיקא חל, רק אם נודעו שתי הספיקות ביחד.

סעיף י'

(פז) ^טוריאה טריפה שנמצאת בין ריאות כשרות, ואמר הבודק שהיה יודע באותה סִירְכָא (פח), ובשגגה נתערבה אותה ריאה טריפה בין הַכְּשֵׁרוֹת (פט), ולא ^טזהיתה בַּכְּבָשִׂים עִרְבּוּבְיָא (צ), הַכְּבָשִׂים מותרים (צא).

^טוהרא"ש בתשובה ורמב"ן. ^טזוסיים שם דכל היכא דלא איתחזק ביה איסורא נאמן עד אחד להתיר כדאיתא ביבמות דף פח, א כל שכן בנדון זה שהוחזקו הבהמות בחזקת היתר ועד אחד על הספק דלאו כלום הוא.

• הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף נקדים, כי התורה אסרה אכילת בהמות, משנמצאו בהן טריפות מסוגים שונים, ככתוב (שמות כב, ל) וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה, טְרֵפָה, לֹא תֹאכֵלוּ. הטריפה היא מום מסוים בבהמה, שוודאי יגרום למיתתה, לא יאוחר מ-12 חדש. נקב הנוצר בריאה, הוא אחד מתוך רשימת טריפות, האוסרים אותה באכילה.
• שהיה יודע באותה סִירְכָא – הסירכא היא גידול שפיר, בדופן החיצוני של הריאה. נוכחותו מעידה על נקב בריאה, המטריף את הבהמה. ובטרם התערבה ריאה זו בין חברותיה, מצא הבודק שריאה זו אסורה.
• בין הַכְּשֵׁרוֹת – בין הריאות הכשרות. אמנם הבהמה שהוצאה ממנה ריאה סרוכה זו, לא התערבה, לטענת הבודק, בין שאר הבהמות.
• עִרְבּוּבְיָא – כלומר לא ארע אי סדר כלשהו, בין הבהמות הכשרות והטרפות. אלא הַכְּשֵׁרוֹת נותרו בצד אחד, והטריפות לעומתן, בצד אחר.
• הַכְּבָשִׂים מותרים – כי מרגע השחיטה ואילך, יש חזקת כַּשרוּת, לכל בהמה שנשחטה, עד שיתברר שהיא טריפה. לכן כאן, אף שהתערבבו הריאות, אין לחשוש מפני אי סדר בין הבהמות. ואין לפסול את כולם, מחשש שאחת מהן טריפה.

דין ספק טריפות שאירע בבשר (קי)

• דבר שבמנין אינו בטל: דברים חשובים מאוד, אינם בטלים.
• לפי המחבר, לא נכללו ב"דבר שבמנין" אלא דברים חשובים במיוחד, באותו מקום ובאותה עת. נמצא כי לדעתו, רוב הדברים אינם מוגדרים "דבר שבמנין" ובטלים [א]. ולפי הרמ"א, כל דבר שנמכר במניין, נחשב דבר חשוב, ואינו בטל. [א]
• דבר חשוב שהתערב בין אחרים, ומתוך הקבוצה הזו נפל אחד לתוך קבוצה שניה, הקבוצה השניה עדיין אסורה. ואם נפל אחד מהקבוצה השניה, לקבוצה שלישית, הקבוצה השלישית מותרת [ח].
• ספק דאורייתא לחומרא: פירושו, מעשה שיש ספק אם הוא אסור מן התורה, אסור לעשותו. לדעת המחבר, זהו איסור דרבנן. שגזרו כן, כדי שלא יבואו לזלזל באיסור תורה [הק].
• לדעת הרמ"א, ספק דאורייתא לחומרא, הוא מן התורה [הק].
• ספק דאורייתא לחומרא כשנקבע האיסור: אם יש שתי חתיכות, וידוע שאחת מהן ודאי אסורה, אסור לאוכלן מן התורה גם לדעת המחבר.
• אם יש חזקת איסור: כלומר נודעה חתיכה כאיסור, ויש ספק אם הותר איסורה, אסור מן התורה גם לדעת המחבר.
• ספק דרבנן לקולא: פירושו, מעשה שברור שאין בו איסור תורה, אבל יתכן שיש בו איסור דרבנן. מותר לעשותו, כי חכמים לא הטילו איסור, במצב של ספק [הק].
• ספק דרבנן לקולא: גם במקרה שקיימת חזקת איסור, וגם במקרה שיש לאיסור דרבנן זה עיקר מן התורה (פד).
• ספק ספיקא לקולא: אם יש שתי סיבות לחשוב שאין כאן איסור תורה, מותר לעשות מעשה זה [ט].
• למחבר, מקילים בספק ספיקא, גם אם נודע הספק הראשון, בטרם נולד הספק השני [ט].
• לרמ"א, אין להקל בספק ספיקא אלא כאשר נודעו שתי הספיקות בעת ובעונה אחת [ט].
• כָּל דְּפָרִישׁ מֵרֻבָּא פָּרִישׁ: דבר שנמצא ואוּתר, אלא שאין יודעים אם הוא מותר או לאו. אם מרבית הסיכויים (הסתברויות) מורים שהוא מותר, יש להתירו. אבל אם רוב הסיכויים שהוא אסור, הרי זה אסור מן התורה, כמו איסור ודאי. וזה דין תורה, שנלמד מהפסוק "אחרי רבים להטות".
• דין כל דפריש מרובא פריש חל גם על חתיכה הראויה להתכבד, וגם על "דבר שבמנין" [ה].
• כל קבוע כמחצה על מחצה דמי: נרכש מאכל במקום מסוים, ולא ידוע אם המקום כשר אם לאו. או נשכח אם נרכש במקום המוכר מוצרים כשרים אם לאו, אסור לאוכלו, אפילו אם רוב המקומות כשרים. כי מחשיבים מקרה זה, כאילו יש בו ספק שקול. והאיסור לאכול, הוא איסור מן התורה [ג].
• בשר שנרכש באטליז, שהוא מקום קבוע, ולאחר הרכישה התברר שאחת הבהמות במקום היתה טריפה, הבשר שכבר נרכש מוגדר "פריש", ומותר באכילה [ה].
• חתיכה של ספק שנאסרה מדין "כל קבוע כמחצה על מחצה, ואחר כך התערבה בין חתיכות היתר, הרי היא בטלה ברוב, לדעת המחבר, אפילו אם היא ראויה להתכבד. ולדעת הרמ"א, אינה בטלה [ד].
• תערובת שנאסרה בגלל חתיכה הראויה להתכבד, ולאחר מכן, אחת החתיכות יצאה מאליה, הרי היא מותרת, כדין "כל דפריש מרובא פריש". אבל אם ארעה פרישתה לנגד עינינו, הרי היא אסורה [ו].
• נאכלה אחת מן החתיכות בשוגג, או אבדה מן העולם מאליה, יש להתיר את שאר החתיכות. ובלבד שייאכלו שתי חתיכות ביחד. מלבד זאת, אדם אחד אינו רשאי לאכול את כולם [ז].
• חתיכה של ספק, שהתערבה בין חתיכות היתר. אם הספק שלה היה רגיל, כגון שבאה מתערובת שתי חתיכות, האחת איסור והאחרת היתר, והתערבה בין חתיכות אחרות, לדעת מרן, התערובת מותרת. ולדעת רמ"א, אפשר להתיר את התערובת השנייה רק אם נודעו שתי הספקות בזמן אחד (כלומר, רק אם נודע הספק הראשון בעת שנודע הספק השני) [ד].
• ספק בגופו, כגון חתיכה שיש ספק אם היא טריפה או לא, למרן אינה בטלה. ולרמ"א היא יכולה להתבטל, אם נודעו שתי הספיקות ביחד. ואם נודע הספק הראשון לפני שהתערבה, אינה בטלה [ט].

[1] זו דעת הרמב"ם בכמה מקומות (ראה לדוגמא, בהלכות איסורי ביאה פרק יח, הלכה יז) "ואיסור כל הספיקות כולן, מדברי סופרים", ונראה שזו גם דעת המחבר (ראה טהרת הבית חלק ב עמודים רלו – תעה, ויביע אומר (ח״ו יו״ד סימן טז אות ב, ח״ג סימן כג ד״ה והן, יחוה דעת ח״ה סימן כ״א בהערה) – "דאנן קיימא לן כדעת הרמב״ם, דספקא דאורייתא לחומרא, הוי רק מדרבנן").

אמנם דעת הרשב"א שספק תורה לחומרא הוא מן התורה (ראה לדוגמא בתורת הבית ב״ד ש״א, י״א-ג) "דכשאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא, דבר תורה הוא, דספיקא דאורייתא כודאי מן התורה"). אבל גם לדעתו, אינו חמור כאיסור ודאי, ואין בו עונש. והרמ"א פסק כרשב"א.

ונראה שאין זו מחלוקת מן הקצה לקצה, כי גם לרשב"א הסובר שזה איסור תורה, אין בו עונש כאיסור תורה, אלא כאיסור בעלמא, כמו חצי שיעור. ולדעת הרמב"ם הסובר שהאיסור הוא מדרבנן, מודה הוא שיש איסור תורה, כשנקבע איסורו, או כשיש חזקת איסור. מלבד זאת, אין זה כשאר איסור דרבנן, שיש בו לפעמים הקלות, כגון לדבר מצוה, או משום כבוד הבריות, או משום צער, אלא חומרתו גדולה יותר, כי הוא איסור דרבנן הקרוב לאיסור תורה. נמצא כי המחלוקת ביניהן, אינה אלא כחוט השערה. יש אמנם מקרה בו ההבדל הגדול בינם בא לידי ביטוי, והוא בדין ספק ספיקא. כי לרמ"א (שנקט בשיטת הרשב"א) אין להתיר אלא כשנודעו שתי הספיקות ביחד, וכמו שכתב בסימן זה סעיף ט. אמנם למחבר, מתירים בספק ספיקא, גם אם לא נודעו יחד.

[2] כמפורש בדבריו, בסעיף ד.

[3] אבל אינו חייב מלקות.

[4] כי כשנקבע האיסור, זה דומה לספק תורה שנקבע איסורו.

[5] מקור דין זה הוא במסכת קידושין (עג, א) שם אמרו "ממזר ודאי הוא דלא יבא (בקהל), הא ממזר ספק יבא", כך כתבו הרשב"א והבית יוסף (בכסף משנה).

ראה לשון הרשב"א (שם ד"ה ממזר) "מכאן דקדק הרמב"ם בתשובת שאלה, דכי אמרינן בעלמא ספיקא דאורייתא לחומרא, דרבנן היא. דאי מדאורייתא, לא אסרה תורה אלא הודאי. וכן פסק בחיבורו הגדול (הל' טומאת מת פ"ט הי"ב)", עכ"ל הרשב"א.

ראה גם את דברי בית יוסף (בכסף משנה, הלכות טומאת מת פ"ט הי"ב), וז"ל "שרבינו סובר, שמה שאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא, מדרבנן בעלמא הוא שהחמירו בספיקא. וכתב הר"ן בספ"ק דקידושין ובתשובה סימן נ', שהביא ראיה לדבריו מדאמרינן, פרק עשרה יוחסין, התורה אמרה לא יבוא ממזר, ממזר ודאי הוא לא יבא, הא ממזר ספק יבא. וכן דעת הרמב"ן".

[6] ביצה ג, ב.

[7] לכלל זה, כמו לכללים אחרים, יש הרבה יוצאים מן הכלל. כגון בדיני ממונות, שאין הולכים בהם אחר הרוב, וכגון בענייני פיקוח נפש, שמחמירים גם בספק רחוק.

[8] הפוסקים מקשים (עיין ש"ך סימן פ"ו ס"ק י) שהמחבר סותר עצמו, כי לעיל כתב המחבר (סימן פו סעיף ג), שביצה אינה בטלה אפילו באלף, אבל כאן נקט רק שבעה דברים שאינם בטלים. ויש מי שהסביר שחזר בו (עיין יביע אומר חלק י סימן נח אות יז), כי כאן עיקר מקומו. ונראה להסביר, שבאמת עיקר דעתו, שהביצה בטלה, כשאר דיני ביטול בתערובת.ולא כתב בסימן פו ש"אינה בטלה אפילו באלף" אלא אגב ציטוט לשון הטור. כי עיקר הנידון שם הוא איסור של ביצה נבילה וטריפה, . ואגב ציטוט והעתקת לשון הטור, העתיק את כל המשפט הכתוב בטור. אבל באמת עיקר דעתו כמו שפסק כאן, שהביצה בטלה, כי אינה משבעת הדברים החשובים. והראיה לזה, שלעיל בסימן פו כתב בבית יוסף "ובסימן ק"י בס"ד יתבאר שיש חולקים עליו".

תירוץ זה הוא אחד הדרכים ליישב סתירות המחבר בשולחן ערוך, כפי שכתב הרב עובדיה ביביע אומר (חלק ב סימן כג אות יז), ביישוב סתירת המחבר, שמצד אחד נקט (או"ח סימן תמב, סעיף ד) לגבי "תריאק"ה" (סוג של תרופה), שהיא תערובת חמץ, שאסור לאוכלה בפסח. ולפי זה, החמץ שבתריאק"ה חוזר וניעור בפסח. אבל אחר כך (שם סימן תמז סעיף ד) פסק בסתם, שלא אומרים חוזר וניעור.

ואחת התשובות היא, שבסימן תמב עיקר העניין הוא לגבי בל יראה, ולא הביא את איסור אכילת התריאק"ה אלא משום שהוא העתק לשון הרמב"ם, והביא את משפט הרמב"ם במילואו, אגב ציטוט היתר קיום התריאק"ה.

להרחבה בנושא, ראה מה שכתבתי בספר שלי "בעקבות המחבר" (חלק א עמוד שמא).

[9] עיין יביע אומר (חלק ו סימן כד אות א), על פי הרשב"א בתורת הבית הארוך (דף קה, א).

[10] יש כלל בדיני ספק ספיקא, והוא, שעליו להיות "ספק ספיקא המתהפך". כלומר, שתי ספקות בכל צד. כגון, ספק שרץ ספק צפרדע. ואם זה שרץ, ספק נגע ספק לא נגע. ואם נקח תחילה את הספק "נגע לא נגע", עדיין נשאר הספק השני, גם אם נגע, יש ספק אם זה שרץ, או צפרדע (ראה שו"ת ריב"ש סימן קצב ד"ה עוד).

גם בהלכה שלנו, זה ספק ספיקא המתהפך. כי בכל צד שנתחיל, נסיים בשתי ספיקות. הלא אפשר להתחיל ולומר, אולי החתיכה שהתערבה, מותרת, ואולי היא אסורה. ואפילו אם היא אסורה, יתכן שהסועד מן התערובת, אינו אוכל אותה. אמנם חשוב לציין כי להלכה, לא כולם מודים שספק ספיקא מותר, אלא כאשר הוא "ספק ספיקא המתהפך" (עיין טהרת הבית חלק ב עמוד סא, ושפ).

[11] לכאורה יש לתמוה, כיצד פסק המחבר להלן בסעיף ט, שספק טריפה שהתערבה עם אחרות, אם היא חתיכה הראויה להתכבד, כולן אסורות, ככל איסור דרבנן שמתערב, והוא חתיכה הראויה להתכבד, שהכל נאסר. אכן התשובה היא, שכאן הדין שונה. כי אכן יש כאן רוב, ואף שהתורה החשיבה ספק דאורייתא כספק, אין זה כספק בגוף הדבר. כך פירש הש"ך (ס"ק כב).

[12] הכרעה זו היא אכן קולא רבתי, שהרי ההיגיון מתקשה לקבל את הטענה שהרוב שפירשו, אינו הקבוצה המקורית, מלבד השתים האחרונות. ובכל זאת אומרים כן, כדי להקל בחומרה זו, שעיקרה מדרבנן, מפאת ההפסד הגדול שעלול להיגרם. ואמנם התירו זאת רק בטרחה של שינוע וניוד קבוצת הבהמות,כי מיאנו לבטל את העיקרון "דבר חשוב, לא בטל". וכשההיתר בא באמצעות ניודן ועקירתן ממקומן, גם העיקרון הזה נשמר, וגם אפשר להתיר בשופי, ללא חשש.

לחלק מן הפוסקים, ניוד הבהמות הנזכר ברמ"א לא נגרם באמצעות אדם, אלא פירשו מעצמן. אך לעומתם יש מי שפירשו, כפי שביארתי. ולמעשה, הואיל ומדובר כאן באיסור דרבנן ובהפסד גדול, וודאי שומעים למֵֵקל.

[13] שיוך ביצה זו אל הרוב הוא גם לנוקטים שביצה היא דבר חשוב. ומשום שהכלל "כל דפריש מרובא פריש", נאמר גם ביחס לדברים חשובים.

[14] מדברי המחבר כאן עולה כי התערובת השנייה אסורה, אך יש פוסקים שהכריעו להתיר אותה, עכ"פ בהפסד מרובה, כי לדעתם, זה כעין ספק ספיקא (ש"ך ס"ק נ).

ואף שלעיל הקל המחבר ופסק בסעיף ד, שחתיכה שנלקחה ממקום קבוע ונאסרה משום קבוע, והתערבה עם אחרים, הרי זו בטלה, אף שהיא חתיכה הראויה להתכבד, ומדוע החמיר ואסר כאן אף את התערובת השנייה?

הסביר הש"ך (לעיל ס"ק כג) כי אכן יש להקל בסעיף ד. הואיל וכדי לאסור, צריך לנקוט בשתי חומרות. האחת, על אף שרוב החנויות כשרות, החתיכה תיאסר משום גזירת התורה של קבוע. והשנייה, צריך לנהוג על פי הדין "חתיכה הראויה להתכבד אינה בטלה". וכיון שדין זה הוא תקנת חכמים, לא החמירו בו, כשמקור האיסור נחלש. אכן סיים שם הש"ך, כי תירוץ זה הוא דוחק. ואנו הבאנו (לעיל סעיף ד) תירוץ אחר, וה' יצילני משגיאות.

ומה שבסעיף ט אסר ספק טריפה שנתערבה, זהו משום שספק טריפה הוא ספק בגוף, שאיסורו חמור יותר.

[15] נמצא כי לדברי הרמ"א, בספק איסור דרבנן, יש להתיר, בעוד שלמחבר יש לאסור (כי לא מקילים בספק ספיקא כעין זה, וכנ"ל). למסקנה, כל שהתערבו ספק איסור תורה או ספק איסור דרבנן, ברוב חתיכות מותרות, אם זו חתיכה הראוי להתכבד, הכל אסור. אבל לרמ"א, אם הספק הוא ספק איסור דרבנן, שהתערב ברוב, אף שזו חתיכה הראויה להתכבד, הכל מותר.

היה אמנם מקום לומר, שההערה הזאת לא נכונה, כי לא אומרים בספק דרבנן, שחתיכה הראויה להתכבד אסורה, רק אמרו שאינה בטלה. ואם כן, גם למחבר יש להתירה, אף אם לא התערבה. אמנם ראיתי שהביא כף החיים, שספק דרבנן שעיקרו מן התורה, אינו בטל. נמצא כי מה שהערתי כאן, נכון לפי דעה מחמירה זו. ועדיין נראה לי, שלהלכה נפסק כי ספק דרבנן לקולא נאמר גם באיסור דרבנן שיש לו שורש מן התורה.

[16] אמנם לדעת המחבר אומרים ספק ספיקא, אפילו אם לא באו ביחד. כי ספק דאורייתא לחומרא, הוא מדרבנן. והספק השני, גם אם לא בא ביחד, הרי הוא ספק דרבנן.

[17] אמנם דעת הש"ך (ס"ק סג אות כ) אינה כן. ואף שבס"ק סד, הסכים עם הרמ"א ונקט אף הוא שספק ספיקא מותר, גם בחזקת איסור (ושם כתב להשוות בין ספק ספיקא, לאיסור דרבנן), באיסור דרבנן החמיר, ולא הסכים להקל בספק דרבנן שנפל בחזקת איסור. ואולם הפרי חדש חלק עליו, והרב עובדיה יוסף הכריע כמותו, בטהרת הבית חלק ב עמוד שכז-שכח, שפוסקים ספק דרבנן לקולא, אפילו בחזקת איסור, וגם באיסור דרבנן שיש לו שורש מן התורה.