שולחן ערוך כפשוטו

הלכות מאכלי עכו"ם

סימן קכ"א
סדר הכשר כלים הנקנים מן העובד כוכבים

סימן קכ"א

סדר הכשר כלים הנקנים מן העובד כוכבים, ובו ז' סעיפים.

הסברנו כמה פעמים, שמזמן חז"ל עד התקופה האחרונה, חומרי הגלם של הכלים היו מאיכות גרועה, בשונה מאלה של ימינו. והיו דפנות הכלים בולעות מן המתבשל, ופולטות את הבלוע. ניקיון הכלים אף הוא לא היה מפותח כמו בימינו, וברוב הפעמים, נותרו שאריות מאכלים, כשמנונית תבשיל וכדומה, דבוקים בדפנות הכלים.

מכיוון שהגויים אינם אוכלים מאכלים כשרים, צריך לחשוש, כשרוכשים מהם כלי משומש, שמא ייפלט האיסור הבלוע בדפנותיו, ויאסור את תבשילו. ואף שטעם המאכל נפגם לאחר 24 שעות, כפי שיתבאר בסימן הבא, ואם ייפלט טעם איסור לתבשיל, הוא לא יאסור. בכל זאת החמירו חכמים ואסרו כלים אלה בשימוש, אפילו אינם בני יומם (כלומר, אפילו לא באו לשימוש ב-24 שעות אחרונות), שמא ישתמשו בכלים בני יומם, ללא ההמתנה הנדרשת, וחייבו להכשיר את הכלים. סימן זה דן על תקנה זו, כיצד מקיימים אותה, בין אם השתמש בהם הגוי בצונן, ובין אם בבישול, צליה או אפיה. לכתחילה יש לקיים חובה זו כאילו הכלים בולעים, כמו בתקופות קדומות.

יש כלל בסיסי הנקרא "כבולעו כך פולטו" שפירושו, באותה דרך שהשתמשו בכלי, הוא יפלוט את בליעותיו. אם היה שימושו באש ישירה ללא רוטב או נוזל, כגון באפיה או בצלי, לא ייפלטו בליעותיו אלא בלהבה ישירה (ברֶנר). ודי בליבון יחיד, למרות שהשתמשו בו פעמים רבות. כי הליבון מכלה באחת, את כל בליעותיו.

כלי שהשתמשו בו בנוזלים, בולע רק בבישול. ובאותה דרך, ייפלטו בליעותיו. ואף בזה, די בהגעלה יחידה, במים רותחים, להפלטת כלל בליעותיו.

כלי שהשתמשו בו בצונן אינו בולע, וכדי להכשירו די בניקיון יסודי, להסרת שאריות המאכל הדבוקות בו.

דינים רבים בעניין הכשר כלים הוסברו בהלכות פסח (שולחן ערוך אורח חיים) סימן תנא. להלן בסוף הסימן, יוצג בעזרת השם סיכום מקיף, של כלל ההלכות.

סעיף א'

^אהלוקח כלים ישנים מן העובדי כוכבים, כדרך שנשתמש בהן העובד כוכבים כך הוא הֶכְשֵׁרָן (א). לפיכך הלוקח כלי תשמיש ישנים שנשתמש בהם בצונן (ב), כגון כוסות וצלוחיות וכיוצא בהן, מדיחן, ^בוצריך לשפשפן היטב במים בשעת הדחה כדי להסיר ולמרק האיסור שעל גביהן (ג), ^גואחר כך שוטפן במים ומטבילן (ד), והם מותרין. הגה: יש מקומות שנהגו היתר לָשׂוּם יין בכלים, שֶׁנִּסְרֵיהֶם מדובקים בְּחֵלֶב (ה), משום שטבע היין לברוח מן הַחֵלֶב (ו), וְהַחֵלֶב נקרש ועומד בעצמו, ואינו נוגע כלל ביין (ז) (ריב"ש סימן קמ"ט).

^אמשנה עבודה זרה דף עה, ב וברייתא שם. ^בטור והר"ן בשם הראב"ד, שדקדק מהברייתא דקתני מדיחן ומטבילן. ^גשם, ושם ממשנה דזבחים דף צו, ב – מריקה כמריקת הכוס, שטיפה כשטיפת הכוס.

כך הוא הֶכְשֵׁרָן – הביטוי ההלכתי הוא "כבולעו כך פולטו". סעיף זה דן בכלים שהגוי עשה בהם שימוש, רק למאכלים קרים.
שנשתמש בהם בצונן – מאכלים צוננים אינם נבלעים בתוך דפנות הכלי, אבל במקרים רבים, הם נותרים דבוקים על צידי דפנות הכלי. על פי זה, נבין את הסעיף.
להסיר ולמרק האיסור שעל גביהן – בימינו קל מאד להכינם לטבילה, בגלל טיב הכלים, ובגלל חומרי הניקיון המשופרים.
שוטפן במים ומטבילן – השטיפה מנקה את הכלי, כהכנה לטבילה שהתחייבו בה כלי גויים, כפי שראינו בסימן הקודם. ולא התחייבו בה כל הכלים, אלא כלי מתכת וזכוכית.
שֶׁנִּסְרֵיהֶם מדובקים בְּחֵלֶב – חלקי החבית דובקו זה לזה באמצעות חֵלֶב, ששימש לעת מצוא, כחומר הדבקה. כיום לא מוכרת מציאות כזו. בכל זאת, יש שני טעמים ברמ"א, מדוע מותר להכניס יין לחבית זו.
שטבע היין לברוח מן הַחֵלֶב – כלומר, היין אינו בולע את טעם החֵלֶב.
וְהַחֵלֶב נקרש – נהיה קשה, כדבק בין חלקי החבית. וכיון שנמצא בתוך הדופן, אינו בא במגע ישיר עם היין.

סעיף ב'

^דלקח מהן כלים שנשתמש בהם בחמין, בין שהם של מתכת או של עץ או ^האבן, מגעילן (ח) ואחר כך מטבילן (ט), אם הם של מתכת (י), והם מותרים. ^וואם הטבילן ואחר כך הגעילן, מותרים (יא). ^זויש אומרים שצריך לחזור ולהטבילן (יב). הגה: דין כלי עצם עיין בהלכות פסח סי' תנ"א (יג). אין להגעיל שום כלי כל זמן שהוא בן יומו (יד) (טור). ואין להשתמש במי הגעלה (טו) (ארוך). כל מקום שצריך הגעלה לא מהני אם קלפו לכלי בכלי אומנות (טז) (ת"ה סי' ק"ל ובמרדכי והגהת ש"ד). ועיין לעיל סימן ק"ח (יז) דין מרדה של איסור.

^דמשנה וברייתא שם, דף עה, ב. ^הטור בשם הרי"ף, וכן כתב הרמב"ם בפרק ה' מהלכות חמץ ומצה. ^וטור בשם ר"י, וכ"כ התוס' שם, בעבודה זרה דף עה, ב (ד"ה מגעילן), והרא"ש שם. ^זשם בשם הרשב"א וסמ"ג בשם רשב"ם, דהוי כטובל ושרץ בידו.

מגעילן – מטבילם במים רותחים, והם גורמים לפליטת בליעות האיסור. ואין להגעיל אלא כעבור 24 שעות, מן השימוש האחרון, כפי שיבואר.
מטבילן – כדי להכניסם לקדושת ישראל.
של מתכת – כפי שראינו בסימן הקודם, כלים ממתכות, חייבים בטבילה מן התורה. וכלי זכוכית, מדרבנן.
מותרים – לכתחילה צריך להקדים את ההגעלה, כדי לוודא את ניקיונו של הכלי, מבליעת איסור, ורק אז להטבילו, ולהכניסו בקדוש ישראל. אמנם אם שינה הסדר, זה לא משנה, מאחר שיש מקום לומר, שאין קשר בין ההגעלה לטבילה, כי הם שני דינים שונים. האחד נועד להפליט את הבלוע, והאחר הוא עניין של קדושה. להוציא מטומאת הנוכרים, ולהכניס לקדושת ישראל.
שצריך לחזור ולהטבילן – כי כל זמן שהכלי עדיין אסור לשימוש, לא מועילה טבילה. והלכה כדעה ראשונה. ואם חוזר ומטבילן, כי חושש לדעה זו, לא יברך.
עיין בהלכות פסח סי' תנ"א – סעיף ח, שם מבואר שאם השתמשו בהם בחמין, הרי הם חייבים בהגעלה כשאר הכלים.
כל זמן שהוא בן יומו – כי טעם האיסור הנפלט עדיין משובח, ובמהלך ההגעלה הוא חוזר ונבלע בכלי, ושב לאוסרו.
ואין להשתמש במי הגעלה – שנקלטו בהם פליטות איסור. ואף שטעמם פגום, הרי לכתחילה, אין לשתות מים אלה.
אם קלפו לכלי בכלי אומנות – קילוף זה, המשפשף ומסיר שכבה מדפנות הכלי, באמצעות כלי עבודה ייעודיים, אינו מועיל, כי האיסור בלוע בכל עובי דפנות הכלי.
ועיין לעיל סימן ק"ח – סעיף ג. הַמִּרְדֶּה הוא כלי המשמש להוצאת לחמים ושאר מאכלים, מתוך התנור.

סעיף ג'

דיני הגעלה וליבון הלא הם כתובים בהלכות פסח (יח).

כתובים בהלכות פסח – בסימן תנא, וסימן תנב. כאמור בהקדמה, סיכום כלל ההלכות הרלוונטיות, יובא בסוף הסימן.

סעיף ד'

^חמחבת שמטגנים בה, אף על פי שלענין חמץ בפסח די לה בהגעלה, לענין שאר איסורים צריכה ליבון (יט).

^חכן כתב הב"י, דנהוג עלמא בפסח, כמ"ש הטור בשם אבי העזרי, בשם ר' יואל אביו, כ"כ הרשב"א בת"ה.

צריכה ליבון – להבנת הדברים צריך להבחין בין איסור חמץ, לשאר איסורים. החמץ אינו אסור אלא בפסח, ובליעת החמץ שבכלי לפני פסח, נהיית איסור רק אחרי בליעתה, ובאותה עת הבליעה אינה ממש איסור. ולרוב, טעמה כבר פגום. על כן מקילים בהכשרת כלי חמץ, לפני פסח. אבל אם נבלע איסור ממש בכלי, יש חשש שהטיגון מוגדר צליה או אפיה, כי לפעמים קורה שהשמן מתאדה או נספג במאכל. וכיון שהגעלת המחבת במים רותחים אינה מועילה, יש ללבנו. כי רק דרך זו תועיל לביעור האיסור, הבלוע במחבת.

סעיף ה'

(כ) ^טאם הגעיל כלי הצריך ליבון, אסור להשתמש בו בחמין אפילו שלא על ידי האש (כא). הגה: אבל מותר להשתמש בו צונן, אפילו לכתחלה (כב), על ידי הדחה ושפשוף היטב (כג). וכל שכן בכלי שצריך הגעלה (כד). ודוקא בדרך עראי, כגון שהוא בבית העובד כוכבים או בדיעבד, אבל אם רוצה להשתמש בו בקבע, יש מחמירים ואומרים דאפילו להשתמש בו צונן צריך הגעלה או ליבון, גזירה שמא ישתמש בו חמין (כה) (מרדכי ורוקח). והכי נוהגין. ואפילו כלים שתשמישן בצונן (כו), אם יש לחוש שחממו בו יין, כגון כלי כסף, נוהגין להגעיל, ואין לשנות (כז) (ארוך בשם ראבי"ה). ואפילו תיבות ושלחנות הַנִּקָּחִים מן העובד כוכבים, נוהגין להגעיל, שמא נשפכו עליהם חמין (כח). ודוקא לכתחלה, אבל בדיעבד אין לחוש לכל זה (כט) (שם). וכלי חרס שנשתמשו בו בצונן (ל), מאחר דאי אפשר בהגעלה (לא), מיקרי דיעבד (לב) וסגי ליה במריקה ושטיפה היטב (שם), ומותר ליתן בו אחר כך אפילו דברים חריפים כחומץ וכיוצא בו, וכל שכן דברים קשים כתבלין וכיוצא בהן (לג). ועיין לעיל סימן צ"א (לד).

^טהרא"ש בשלהי עבודה זרה, וכ"כ הרשב"א בת"ה והר"ן דחיישינן שמא פליט יותר בחמין שניים.

הקדמה לסעיף – לא ניתן להכשיר כלי, אם השימוש בו נעשה באש ישירה, כגון אפיה או צליה, מלבד על ידי ליבון. כי רק להבת אש, תשרוף ותכלה את הבלוע. שלא כמו כלִי בישול, שניתן להכשירו על ידי הגעלה במים רותחים, מאחר ובליעותיו נעשו אף הן על ידי נוזלים רותחים.
אפילו שלא על ידי האש – הואיל והאיסור נבלע באש ישירה, אין ההגעלה מועילה אלא רק אש ישירה. ויש חשש, שהאיסור ייפלט אל התבשיל. ואף שניתן היה לחשוב, שההגעלה הועילה במקצת, והבישול מותר (ורק אפייה או צלייה ייאסרו, כי בכוחן לפלוט את האיסור). משמיענו המחבר, כי לא כן הוא, אלא אפילו מן הבישול יש להימנע.
אפילו לכתחלה – השימוש בצונן מותר, אפילו בכלי שכלל לא הוכשר, מאחר ודברים קרים אינם מפליטים.
הדחה ושפשוף היטב – לצורך ניקיונו, והסרת האיסור הדבוק בדפנותיו.
בכלי שצריך הגעלה – ולא הוגעל, גם בו מותר להשתמש בצונן. כי הבליעות שבו ודאי פחותות, מכלי הטעון ליבון.
גזירה שמא ישתמש בו חמין – גזירה זו מזרזת את הכשרת הכלים, ומסירה כל חשש הלכתי. לולי נתקנה, הייתה ההכשרה נדחית, ואולי אפילו נשכחת.
ואפילו כלים שתשמישן בצונן – ומעודם לא נאסרו.
נוהגין להגעיל, ואין לשנות – זו דעת הרמ"א, החושש גם מפני שימוש מועט. אבל המחבר סבור, כי הקובע הוא רוב תשמישו, ולדעתו אין להחמיר.
שמא נשפכו עליהם חמין – כלומר, האיסור נבלע בהם, לאחר שמאכל או משקה רותח, נשפך ישירות עליו. אבל במקום שפורסים מפה על השולחנות, אין כל מקום לחומרא זו.
בדיעבד אין לחוש לכל זה – כי אלו חששות רחוקים, ואף אם אכן הונחו על השולחן מאכלים חמים, אין כאן איסור. כי לאחר 24 שעות, אין הבלוע בשולחן יכול לאסור.
שנשתמשו בו בצונן – ומעיקר הדין, לא נאסר.
דאי אפשר בהגעלה – כלי חרס, אינו פולט את האיסור בהגעלתו.
מיקרי דיעבד – כי אי אפשר להכשיר. ובאין אפשרות לכבד חומרא לכתחילה, פוסקים כעיקר הדין, ולא מתחשבים בחומרא.
כתבלין וכיוצא בהן – דברים יבשים, אפילו חריפים, אינם גורמים כל הפלטה.
ועיין לעיל סימן צ"א – סעיף ב, גם שם כתב הרמ"א, שדבר יבש אינו בולע מהבלוע בכלי.

סעיף ו'

כלי מתכות, אף על פי ^ישיש אומרים שאם נשתמש בו איסור במקצתו נאסר כולו (לה), משום דחם מקצתו חם כולו, אבל לענין הכשרו לא עלה לו הכשר עד שיכשיר כולו (לו), בין לענין הגעלה בין לענין ליבון. הגה: ^(*) ודוקא אם נשתמש בכולו, אבל אם ידוע שלא נשתמש רק בקצתו, כבולעו כך פולטו (לז) (טור).

^יטור בשם הרשב"א בת"ה, וכן נראה מדברי הרא"ש בשלהי עבודה זרה. ^(*)לענ"ד היה ראוי ליכתב כאן וי"א, שהוא חולק על היש אומרים שהביא הרב המחבר.

נאסר כולו – שמא הוליך חום האש את הבליעה, בכל גוף הכלי.
עד שיכשיר כולו – האיסור אמנם נגע רק במעט מן הכלי, וזו רק חומרה שכולו נאסר. בכל זאת בהכשרת הכלי, אין סומכים על הכלל "חם מקצתו חם כולו", אלא מכשירים את כולו.
כבולעו כך פולטו – הרמ"א חולק על המחבר וסובר, שלא אומרים חם מקצתו חם כולו. וגם בהכשרה ניתן להסתפק בהכשרת החלק המסוים בכלי, בו נבלע האיסור. פסיקה זו רלוונטית לגבי ידית המחבת, שאינה זקוקה להגעלה, כי האוכל ודאי אינו נוגע בה.

סעיף ז'

^יאסכין ישן, בין גדול בין קטן (לח), הניקח מהעובד כוכבים, ^יבאם בא להשתמש בצונן (לט), ^יגאם אין בה גומות ^ידנועצה עשרה פעמים ^טובקרקע קשה (מ). ^טזוצריך שכל נעיצה ונעיצה תהיה בקרקע קשה, לפיכך לא ינעוץ במקום שנעץ נעיצה אחרת (טור בשם הרמ"ה). ^יזואפילו לחתוך בו דבר חריף כמו צנון (מא), סגי בהכי (מב). ולהשתמש בו בקביעות, לא גרע משאר כלי שנוהגין להגעיל אפילו לצונן (מג) (סברת הרב בדברי הארוך) כמו שנתבאר. ^יחואם יש בה גומות (מד) (או) שרוצה לחתוך בה חמין (מה) או לשחוט בה (מו), ^יטמְלַבְּנָהּ (מז) ^כאו משחיזה במשחזת של נפחים היטב (מח), על פני כולה (מט). הגה: ויש אומרים דהשחזה מהני רק לחתוך בה צונן, אבל לא לענין חמין (נ) (ב"י בשם פוסקים); והכי נהוג לכתחלה. ואם לא יוכל ללבן הסכין היטב, משום הַקַּתָּא (נא), יְלַבְּנֶנּוּ (נב) ויגעילנו אחר כך (נג) (ארוך). ומיהו אם לבנו ולא הגעילו, אפילו יש בו גומות (נד); או אם הגעילו ולא לבנו ואין בו גומות וחתך בו מאכל חם, לא נאסר, אפילו הסכין בן יומו (נה). ואם השחיזו במשחזת היטב בכל מקום, ומגעילו אחר כך, מהני אפילו לכתחלה, כמו ליבון (מרדכי פ"ב דעבודת כוכבים וארוך), אם יוכל לנקות הגומות שבו (נה).

^יאמשנה עבודה זרה דף עה, ב. ^יבכדמפרש רב הונא בריה דרב יהושע שם, בסוף עבודה זרה. ^יגכדמפרש רב הונא שם, ושם בברייתא. ^ידכדמפרש רב עוקבא שם, ושם בברייתא. ^טוכדמפרש רב הונא בריה דרב יהושע שם. ^טזטור. ^יזשם בשם הרשב"א, מעובדא דשבור מלכא, דחתך בה אתרוגאּ, שם עו, ב. ^יחלשון הרמב"ם בפרק יז מהלכות מאכלות אסורות, ושם כתב או רצה לחתוך כו', וכן העתיק הב"י. ^יטמהא דאמרו בחולין דף ח, ב (ע"ש), סכין של עובד כוכבים מלבנה באור. ^כמהא דתנן בעבודה זרה דף עה, ב שפה והיא טהורה, וכפירש"י, שפה, לוטשה באבן של נפחים, מול"א בלע"ז, ודייק לה מדלא קתני נעיצה, ומשמע ליה שהכשר גמור הוא, אפילו לחתוך בה רותח, דומיא דאינך דמתני בהדה. והמחבר כתב דין זה לענין שחיטה, בסימן י', ונלע"ד שטוב להגיה שם גומות במקום פגימות, כמ"ש המחבר כאן. והא דכתב דלשחוט סגי בנעיצה בקרקע קשה, איירי בדיעבד, והכא איירי לכתחלה.

בין גדול בין קטן – בכוונה פירט גדול וקטן, כי יש פוסקים שהבחינו בין גדול לקטן והסבירו, שבסכין גדול החשש גדול יותר, שמא השתמש בו הגוי באש, ורק הוא זקוק לליבון, כפי שנראה בהמשך הסעיף. ולדעתם אם הסכין קטן, כמעט אין חשש, ואינו טעון ליבון. אכן המחבר פסק, שלא לערוך חילוק זה, אלא בכל סכין חוששים, שאולי השתמשו בו באש.
אם בא להשתמש בצונן – שאינו גורם לפליטת האיסור הבלוע בסכין.
נועצה עשרה פעמים בקרקע קשה – להסרת השמנונית הדבוקה בו. כך נהגו בזמנם, בהעדר חומרי ניקיון פעילים. אמנם בימינו, חומרי הניקיון מסירים את הנדרש בקלות.
דבר חריף כמו צנון – ראינו בסימן צו שלדעת המחבר, אין היתר של "נותן טעם בר נותן טעם", בדבר חריף. הרמ"א הוסיף שם, כי החריף הופך גם איסור בלוע, שאינו בן יומו, מ"טעם פגום" ל"נותן טעם לשבח".
סגי בהכי – כי דבר חריף לא הופך דבר צונן, לדבר חם.
שנוהגין להגעיל אפילו לצונן – שמא ישתמש בו גם לחמין.
ואם יש בה גומות – ואי אפשר לנקות את האיסור הדבוק בגומות.
שרוצה לחתוך בה חמין – וחומם יפליט את הבלוע, ומה תועיל נעיצה בקרקע.
או לשחוט בה – האיסור הדבוק או בלוע בסכין, עלול להיבלע במקום השחיטה ולאוסרו. הן מפאת חום הצוואר במקום השחיטה, המוגדר "רותח"[1], והן מלחץ דחיקת הסכין.
מְלַבְּנָהּ – אש ישירה לוחכת כל שארית דבוקה בסכין, ומפליטה כל בליעה.
משחיזה במשחזת של נפחים היטב – משחזת הנפחים הייתה בזמנם משחזת איכותית.
על פני כולה – ההשחזה תסיר שכבת מתכת דקה מהסכין, ולדברי המחבר, היא מועילה כמו ליבון. אמנם אינו מובן כיצד תועיל הסרת שכבה, הלא בלוע איסור בכל עובי הסכין? יתכן אולי, שהחום הגדול בעת ההשחזה, מאכל את הבלוע, והתוצאה דומה לליבון.
אבל לא לענין חמין – לדעה זו, ההשחזה מסירה אמנם את האיסור הדבוק, אך אינה מפליטה את הבלוע.
משום הַקַּתָּא – ידית הסכין עשויה בדרך כלל עץ, או חומר אחר שאינו מתכתי, ועלולה להישרף בליבון.
יְלַבְּנֶנּוּ – את להב הסכין.
ויגעילנו אחר כך – ואם נבלע איסור בידית, הוא ייפלט בהגעלה.
אפילו יש בו גומות – אין לחשוש לדבר, כי הליבון שורף את שיירי האיסור הדבוקים, ומפליט גם את הבלוע.
אפילו הסכין בן יומו – אף שלכתחילה יש לבצע ליבון, הרי זו חומרא. אבל בדיעבד, אין לחשוש שהגוי השתמש עם הסכין באש.
אם יוכל לנקות הגומות שבו – השחזת הסכין, מסירה את שאריות האיסור הדבוק בו. ולשיטת המחבר, היא מפליטה גם את הבליעות שבתוכו. ובנוסף לזה, הוא מגעיל אותו, ובליעות האיסור ודאי נפלטות. על כן אין להחמיר וללבן, כי לא בטוח שהגוי השתמש בו באש.

סיכום הלכות הכשרת מטבח לא כשר

כלים שמשתמשים בהם רק בצונן

החובה להכשיר כלים נתקנה עבור כלים שבלעו איסור חם, מחשש שיעשו בהם שימוש לאוכל חם, והאיסור הבלוע בכלי ייפלט, ויאסור את האוכל.

כלים או משטחים שלא הונחו עליהם מאכלים חמים, וכלים שהשתמשו בהם בצונן, אינם צריכים הכשרה, ודי בנקיונם.

בכלל האמור – מקררים מקפיאים ושולחנות, הואיל ולא מניחים ישירות עליהם אוכל חם, אינם צריכים הכשרה כלל.

כוסות לשתייה קרה בלבד אינם צריכים הכשרה, אם הם עשויים מפורצלן, חרסינה, זכוכית, או כל חומר אחר.

כלים שמשתמשים בהם בחום

כלים מחרסינה או פורצלן, אינם ניתנים להכשרה[2].

צלחות, קערות, וסכו"ם ממתכת, או פלסטיק קשיח, או פיירקס, יוכשרו בהגעלה.

כלי זכוכית, לספרדים מותרים ללא הכשרה (כי אינם בולעים), ובני אשכנז נוהגים לא להשתמש בהם.

סירים וכיסוייהם, יוכשרו בהגעלה, אחר ניקוי יסודי.

כלים שמשתמשים בהם באפיה

תבניות, מצנם, רשת של תנור [שהמאפה מונח ישירות עליה], כל אלה ודומיהם, יוכשרו בליבון. מבחינה מעשית, אופציה זו אינה תמיד אפשרית.

כלים או משטחים שהאוכל אינו מונח ישירות עליהם

כלל גדול – אין מתכת בולעת איסור מחברתה, ללא נוזל.

כיריים וחצובות, אינם זקוקים להכשרה. כי הסירים מונחים עליהם, ואין מגע ישיר בין האוכל ובינם. אין הבדל בין כיריים של גז או של חשמל או של אינדוקציה[3]. אלא כולם זקוקים לניקוי יסודי, להסרת האיסור הדבוק בם.

משטחי שיש או כל משטח אחר, שאין מניחים עליו מאכלים אלא סירים, אף אם הסירים חמים, אינם טעונים הכשרה.

מיחם וקומקום אינם צריכים הכשרה, כי משתמשים בהם רק במים.

מדיח כלים זקוק לניקוי מעמיק. אפשר לבצע זאת בהפעלתו, פעם אחת, ללא כלים.

כיור אינו זקוק להכשרה, ומן הראוי לנקותו ולשפוך עליו מים רותחים^[4].

תנור

תנור שהמאכל הנאפה בו, מונח ישירות עליו (כגון פיצה), טעון ליבון.

הליבון מבוצע בימינו באמצעות להבת מבער (בְּרֶנֶר) ישירה על המתכת, עד שניצוצות ניתזים ממנה.

בתנורים של ימינו, קשה מאוד להגיע לרמה זו של ליבון.

דרך הכשרתם היא כדלהלן – אם כל האפיה נעשית בתבניות, ללא מגע ישיר בין המאפה לתנור עצמו, הוא אינו טעון הכשרה. ובכל זאת, נוהגים להפעילם למשך חצי שעה, על חום גבוה, כשהם ריקים. בתנור פירוליטי (מגיע לחום גבוה מאד), יש להפעיל תוכנית לניקוי עצמי, וזו דרך הכשרתו.

ככל האמור יש לנהוג גם ברשת מתכת של תנור, שהאוכל מונח בתבניות, ואינו בא עמה במגע ישיר.

לפני חימום התנור והרשתות, צריך כמובן לוודא את ניקיונם, ולהסיר מהם כל איסור.

מיקרוגל שהמאכל מוכנס אליו בתוך כלי, אם רוצה להשתמש באופן חד פעמי, במיקרוגל של גוים, כגון במקום עבודתו, יניח את המאכל שלו בכלי סגור. ואם קנה מיקרוגל מגוי, יגעיל את הצלחת שבתוכו, מחשש שהונחו מאכלי איסור ישירות עליו, ויפעיל את המיקרוגל למשך כמה דקות, עם כלי פתוח מלא מים. דרך זו מכשירה את השימוש במיקרוגל, גם עבור מאכלים ללא כיסוי. אם בדיעבד השתמש במיקרוגל לפני הכשרתו, המאכל מותר.

[1] כלשון הגמרא (חולין ח, ב) "בית השחיטה רותח". ואף שאין זה רותח כמשמעו, הוא בכל זאת מבליע. כך כתב הבית יוסף (לעיל סימן קה) ז"ל "ובודאי חום הבית השחיטה מועט מחום שבכלי שני, ואפילו הכי מבליע", וככל הנראה, זהו משום דחיקת הסכין, ומהירות הפעולה.

[2] במקום הפסד יגעיל אותם שלש פעמים, ומותר להשתמש בהם (יביע אומר ח"א יו"ד סימן ו).

[3] האינדוקציה היא שיטת בישול, באמצעות סלילים מגנטיים הממוקמים תחת משטח זכוכית קראמית. וכשמונח עליהם כלי בישול, הם יוצרים אפקט חום מדויק, לפי קוטרו התחתון של כלי הבישול.

[4] אף שלפעמים מצויים איסורים של ממש בכיור, כי הוא משמש גם לחלבי וגם לבשרי. ושאריות המאכלים מושלכות אליו, ופעמים נשפך עליהם מים חמים. בכל זאת, אין צורך להכשירו. כי אין מניחים בתוכם מאכלים חמים (העלולים לבלוע), אלא כלים, כגון צלחות. והאיסור שבדפנות הכיור, לא יתכן שייפלט וייבלע בצלחות הכשרות, ואלה תאסורנה את האוכל המונח בתוכן. בהלכה, אין חשש כזה.