סימן קכ"ח – דיני נשיאת כפיים, ובו מ"ח סעיפים

סימן זה והסימן הבא אחריו דנים במצוות ברכת הכהנים, שהיא מצוות עשה[1] על הכהנים לברך את ישראל. הציווי ונוסח הברכה מופיעים בתורה (במדבר ו', כג-כז): "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם". במקדש נשאו הכהנים את כפיהם בסמוך להקרבת התמיד, וחכמים תיקנו ברכה זו בתפילת העמידה, בזמן חזרת הש"ץ. כפי שיתבאר, החיוב חל על הכהן כאשר שליח הציבור קורא "כהנים", ואז כהן שאינו עולה עובר על מצוות העשה.

סעיף א

^אאין נשיאת כפים בפחות מעשרה (א), והכהנים מהמנין. הגה: ואין לזר לישא כפיו, אפילו עם כהנים אחרים (ב) (בפ' ב' דכתובות (דף כד ע"ב) דזר עובר בעשה, ותוס' פ' כל כתבי (שבת קיח ע"ב) לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה, ואפשר דעם כהנים אחרים שרי (ג), וצ"ע).

^אמגלה כ״ג ע"ב.

• בפחות מעשרה – כלל גדול אמרו חכמים: "כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה"[2]. וברכת כהנים נחשבת לדבר שבקדושה כיוון שזו מצווה ציבורית, שנאמר בה "כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", וכשיש עשרה השכינה שורה והברכה חלה. ואם יצאו חלק מן הציבור באמצע חזרת הש"ץ, אף ששליח הציבור ממשיך את תפילתו[3], לא יישאו הכהנים כפיהם ללא מניין[4], אלא יאמר הש"ץ "א-להינו וא-להי אבותינו" וכו'[5].
• לישא כפיו – הציווי לברך את ישראל חל דווקא על הכהנים, והוא מעין עבודתם בבית המקדש, ואסור לזר[6]. ויש להעיר שכתבו הפוסקים שהאיסור הוא דווקא אם עולה לדוכן כדרך הכהנים, אבל לברך את בניו בנוסח ברכת כהנים אין איסור[7].
• שרי – יש הסוברים שאין איסור לזר להצטרף לכהנים ולברך. וגם לשיטה זו לא יברך זר לבדו, משום שברכת "אשר קדשנו בקדושתו של אהרון" תחשב כברכה לבטלה, וכן יש קצת חשש של "בל תוסיף", משום שנראה שעושה זאת כחובה ולא כרשות.

סעיף ב

^בכל כהן שאין בו אחד מהדברים המעכבים (ד), אם אינו עולה לדוכן, אף על פי ^גשביטל מצות עשה אחת, הרי זה  כעובר בשלושה עשה (ה), ^דאם היה בבית הכנסת כשקראו 'כהנים', או אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו (ו).

^בסוטה ל״ח ע"ב.  ^גרמב״ם סוף הלכות תפלה.  ^ד[רא"ש בשם הירושלמי, ושאר פסקים. ודין אמרו לו ליטול ידיו] במרדכי.

• מהדברים המעכבים – כלומר: מהדברים האוסרים עליו לשאת כפיו. דברים אלו מפורטים בסימן זה החל מסעיף ל'.
• בשלושה עשה – משום שמנו חכמים שלוש לשונות של ציווי בפסוקים: "כה תברכו", "אמור להם", "ושמו את שמי". ואמנם אין כאן ממש שלוש מצוות עשה, משום שבמניין המצוות נמנית ברכת כהנים כמצווה אחת, אלא היא כעין שלש מצוות[8].
• או ליטול ידיו – מן הכתוב "אמור להם" למדו חכמים שיש לקרוא לכהנים לברך, ואז חל עליהם החיוב לעשות כן. ויש בכך כדי להראות שהכוהן אינו מברך על דעת עצמו, אלא כדי לקיים חובה המוטלת עליו; וכן שלא הוא המברך, אלא הברכה היא מאת ה', כפי שנאמר בסוף ברכת כהנים: "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם". יש להוסיף שאף אם הכהן יכול להימנע מלעבור על עשה אם ייעדר מבית הכנסת בשעה זו, טוב שישתדל להיות נוכח בבית הכנסת כדי לקיים מצוותו.

סעיף ג

^האם עלה פעם אחת ביום זה – שוב אינו עובר, אפילו אמרו לו: 'עלה' (ז).

^ההגהת מיימוני פרק ט"ו מהלכות תפלה.

• עלה – מפני שהחיוב על הכהן הוא לברך את ישראל פעם אחת ביום[9]. ויש שתמהו מה המקור לכך, ונראה שכל מצוות עשה שהתורה לא הגבילה את זמנה מצוותה פעם ביום, כמו תפילה (רמב"ם ספר המצוות עשה ה) ותפילין[10].

סעיף ד

^וכשהכהנים אינם רוצים לעלות לדוכן, אינם צריכים לשהות חוץ מבית הכנסת אלא בשעה שקורא החזן 'כהנים' (ח), אבל כדי שלא יאמרו שהם פגומים (ט) נהגו שלא ליכנס לבית הכנסת עד שיגמרו ברכת כהנים.

^וכתבי הר״ר ישראל סימן כ"ב.

• כהנים – דין זה נובע ממה שלמדנו בסעיף ב', שהחיוב על הכהן חל כאשר קוראים "כהנים".
• שהם פגומים – כהן פסול אינו עולה לדוכן. הפסולים יתבארו בהמשך הסימן, בעיקר בסעיפים מ-מב, והעיקריים הם כהן שנשא גרושה או שנולד מנשואי כהן וגרושה. בכמה מקרים חוששים שאם יראו הציבור אדם שידוע שהוא ממשפחת כהונה אך אינו נוהג במנהגי כהונה, יחשבו שהדבר משום פסול.

סעיף ה

^זלא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים (י), אבל ^חבבתי שוקים שרי (יא). ויש מחמירין אם הם של עור (יב) (אגודה פ' הקורא את המגילה), ונהגו להקל בקצת מקומות (יג).

^זסוטה דף מ' ע"א.  ^חהגהות מיימוני בסוף הלכות תפלה.

• במנעלים – זו אחת מתקנות רבן יוחנן בן זכאי. הגמרא דנה בטעם התקנה, ולמסקנתה הטעם הוא שחוששים שרצועת סנדלו תיקרע וילך לסדר אותה, ויחשבו שהוא כהן פסול[11]. טעם זה נראה לנו רחוק מאוד המציאות, ובכל זאת חששו לכך חכמים; ומכאן יש ללמוד שצריך להרחיק בכל דרך כל חשש שמא יצא לעז על יהודי, אפילו אם החשש רחוק. בגמרא מובא קודם טעם זה טעם נוסף, שהתקנה היא "משום כבוד הציבור", שלא ראוי שיעמוד הכהן בפני הציבור עם נעליו, שהן בדרך כלל מלוכלכות. ואפשר שטעם זה לא נדחה לגמרי[12]. ואפשר להציע לתקנת ריב"ז טעם נוסף, שברכת הכהנים היא מעין העבודה במקדש, והכהנים חולצים נעליהם לפני שמברכים את העם זכר לכהנים במקדש שעבדו יחפים. ולטעם זה נמצאה תקנת ריב"ז זו זכר למקדש, כמו רוב תקנותיו. טעם זה הביא הרב חיים דוד הלוי בספרו מקור חיים[13].
• שרי – "בתי שוקיים" הם גרביים. ומותר הואיל והגזרה הייתה על נעליים וסנדלים דווקא. והאיסור על נעליים חל גם אם אין להן שרוכים.
• של עור – כי אז הם דומים לנעליים. ויש להעיר שנעליים שאינן של עור הן בכלל האיסור.
• להקל בקצת מקומות – בגרביים של עור. כתבו האחרונים שבמקום שאין נוהגים ללכת בלי גרביים, שלא יעלו הכהנים יחפים; ובמקומנו רבים לובשים סנדלים בלי גרביים, ולכן מותר לכהנים לברך יחפים.

סעיף ו

^טאף על פי שנטלו הכהנים ידיהם שחרית, חוזרים ונוטלים ידיהם (יד) ^יעד הפרק, שהוא חבור היד והזרוע. ^כוהלוי יוצק מים על ידיהם (טו), וקודם לכן יטול הלוי ידיו (טז). הגה: ולא נהגו הלוים ליטול ידיהם תחלה, רק סמכו על נטילתן שחרית (יז).

^טסוטה ל״ט ע"א לפי פרוש רש״י.  ^יטור בשם הרמב״ם [ומקום הפרק הוא בב"י בשם רש"י חולין דף קו ע"ב].  ^כבית יוסף בשם הזהר פרשת נשא.

• חוזרים ונוטלים ידיהם – ברכת הכהנים היא המצווה היחידה שנשארה לנו מעבודות הכהנים ששירתו את ה' בבית המקדש, ובמקדש היו הכהנים חייבים ליטול ידיהם בכיור קודם העבודה[14]. חכמים סמכו את החיוב ליטול ידיים קודם נשיאת הכפיים על הפסוק (תהלים קל"ד, ב): "שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרֲכוּ אֶת יי", שנדרש: קדשו ידיכם (על ידי נטילה), ואחר ברכו את ה'. ובכך ברכת כהנים דומה לעבודה בבית המקדש.

המחבר כתב כאן "אף על פי שנטלו הכהנים ידיהם שחרית", ובכך דחה מהלכה את שיטת הרמב"ם, הסובר שמי שנטל ידיו שחרית ולא לכלך אותן אינו צריך ליטול ידיים שנית.

• על ידיהם – מקור דין זה בספר הזוהר, האומר שראוי שאיש הקדוש בקדושת הלויים ייטול את ידי הכהן, וכך תתווסף קדושת הלוי לקדושת הכהן, שהרי גם הלויים היו משרתים בבית המקדש. ואם אין שם לוי, אין לישראל ליטול ידי הכהן, וגם לא כהן אחר, אלא הוא ייטול בעצמו. יש נוהגים שבמקום שאין לוי, בכור נוטל ידי הכהן. וכך נהגו בחלק מקהילות אשכנז[15]. וכן אם נטל הכהן את ידיו בעצמו, אף על פי שיש שם לוי – לא ייטול ידיו שנית.
• יטול הלוי ידיו – כדי שידיו יהיו טהורות כשמטהר את ידי הכהן. לדעת המחבר גם הלוי ייטול ידיו, אף שכבר נטל שחרית.
• על נטילת שחרית – כי ידיו כבר טהורות, ורק הכהנים צריכים לחזור וליטול, כפי שנלמד מהפסוק "שאו ידיכם קודש וברכו את ה'". וכדעת הרמ"א נהגו האשכנזים.

סעיף ז

^לאם נטל הכהן ידיו שחרית וברך 'על נטילת ידים', לא יחזור לברך כשנוטל ידיו לנשיאת כפים (יח).

^לבית יוסף.

• לנשיאת כפים – לשיטות הראשונים שכהן ייטול ידיו גם אם נטל שחרית, צריך לברך גם על הנטילה השנייה. אולם ביארנו בסעיף הקודם שדעת הרמב"ם היא שכהן שנטל ידיו שחרית אין צריך ליטול ידיו שנית. ואף שלהלכה דעת השולחן ערוך היא שיש ליטול ידיים שנית, אין לברך על נטילה זו, משום שזו נטילה מספק, ו"ספק ברכות להקל".

סעיף ח

^מכשמתחיל שליח צבור 'רצה', כל כהן שבבית הכנסת נעקר ממקומו לעלות לדוכן, ואף אם לא יגיע שם עד שיסיים שליח צבור 'רצה', שפיר דמי; אבל אם לא עקר רגליו ב'רצה', שוב לא יעלה (יט).

^מסוטה ל״ח ע"ב.

• שוב לא יעלה – ברכת כהנים היא בקשת שפע מאת ה', ולכן היא שייכת לברכת ההודאה, שבה אנו מודים לה' על השפע שהוא מרעיף לעם ישראל; אך היא שייכת גם לברכת העבודה, משום שהברכה היא מעבודות הכהנים. לכן ראו חז"ל לחבר את ברכת כהנים גם לברכת העבודה, ותיקנו שעל הכהנים להתחיל ללכת אל הדוכן בברכת העבודה, ולברך בסיום ברכת ההודאה. תקנה זו מעכבת, וכדברי הגמרא: "כל כהן שאינו עולה בעבודה – שוב אינו עולה".

סעיף ט

^נכשעוקרים כהנים רגליהם לעלות לדוכן* (כ), אומרים: 'יהי רצון מלפניך ה' א-להינו, שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל ^סברכה שלמה, ולא יהא בה מכשול ועון מעתה ועד עולם'. ומאריכים בתפלה זו עד שיכלה אמן של הודאה מפי הצבור (כא).

^נשם ל״ט ע"א. ^*רש"י ותוספות ור"ן כתבו דלא יאמר אותו עד עמדו לפני התיבה, וכ"כ הב"י.  ^סנוסח רמב״ם בפרק י"ד מהלכות תפלה, והטור.

• לעלות לדוכן – המחבר נקט כאן את לשון הגמרא, שהכהן אומר ברכה זו "כי עקר כרעיה". וביארו הראשונים שכוונת הדברים שהוא אומר זאת לאחר שהגיע למקום שבו עומד ומברך, כפי שהסביר באר הגולה. וכך נוהגים הן אשכנזים והן הספרדים.
• מפי הציבור – וכתבו האחרונים[16] שכך תעלה עניית "אמן" של הציבור גם על דברי הכהנים.

סעיף י

^עעומדים בדוכן פניהם כלפי ההיכל ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפופים לתוך כפיהם (כב), עד ששליח צבור מסיים 'מודים', ואז ^פאם הם שנים (כג) קורא להם השליח צבור (כד) (רמב"ם): 'כהנים' (כה). הגה: ולא יאמר 'א-להינו וא-להי' וכו' (הגה"מ בשם מהר"מ); ויש אומרים שאומרים אותו בלחש עד מלת 'כהנים', ואז אומרו בקול רם (כו), וחוזר ואומר: 'עם קדושך כאמור' בלחש (כז) (טור בשם מהר"מ), וכן נוהגין במדינות אלו (כח). ומחזירים פניהם כלפי העם (כט). ואם הוא אחד אינו קורא לו, אלא הוא מעצמו מחזיר פניו (ל).

^ערמב״ם בפרק י״ד מהלכות תפלה, והטור.  ^פסוטה לח ע"א.

• לתוך כפיהם – זו לשון הרמב"ם, והיינו שיהיו ידיהם כצורת אגרוף. ומצב זה אינו הכרחי, אלא שלא יפשטו עדיין כפות ידיהם עד שיברכו.
• אם הם שנים – בהמשך הסעיף מתבאר שיש לקרוא לכהנים, והדבר נלמד מהפסוק "אמור להם". אולם הקריאה היא דווקא כאשר יש שני כהנים, מפני שכתוב "אמור להם" בלשון רבים. מכאן למדו ראשונים רבים שהמצווה מהתורה לברך היא רק אם יש לפחות שני כהנים. ואולי טעם הדבר, שבכהן אחד יש חשש שייראה כאילו הברכה באה ממנו, אולם כשנמצא יותר מכהן אחד ברור שהם מקיימים את מצוות הבורא, ואין הם מקור הברכה. ובכהן אחד המצווה היא מדרבנן[17].
• השליח ציבור – נחלקו הפוסקים אם שליח הציבור הוא שקורא "כהנים", או שאחד מהציבור קורא. השולחן ערוך והרמ"א פסקו כשיטה ששליח הציבור יקרא, ואין זה הפסק אלא חלק מהמצווה. וכך נוהגים ברוב הקהילות, בין אשכנזים ובין ספרדים. ויש קהילות שמקפידים בהם ששליח הציבור לא יקרא "כהנים", אלא אחד מהקהל. לשיטה זו קריאת "כהנים" נחשבת הפסק. ואף לשיטה זו שליח הציבור מקריא מילה במילה את ברכת הכהנים עצמה, וזה ודאי אינו נחשב כהפסק.
• כהנים – החובה לקרוא "כהנים" לפני שהם מברכים נלמדת כאמור מהכתוב "אמור להם", ומכאן למדנו שהם אינם מברכים מיזמתם, אלא כי כך צוו[18].
• בקול רם – התבאר בסוף סימן קכ"ז שאם אין כהנים העולים לדוכן, אומר שליח הציבור תפילה הפותחת במילים "א-להינו וא-להי אבותינו". היו מקומות באשכנז שנהגו שגם כשכהנים עולים לדוכן, שליח הציבור אומר תחינה זו[19].
• בלחש – נוסח הברכה הוא: "ברכנו בברכה… האמורה מפי אהרון ובניו כהנים עם קדושך כאמור". ולשיטה זו המילה "כהנים" בתחינה משמשת כקריאה לעליית הכהנים, ואומרה שליח הציבור בקול, ואחריה יש להשלים את המילים "עם קדושיך כאמור" בלחש.
• במדינות אלו – ומנהגים חלוקים הם אצל האשכנזים, וכל אחד ינהג כפי מנהג מקומו. וכשאין מנהג עדיף שלא לומר זאת.
• כלפי העם – בזמן הברכה צריכים הכהנים לפנות כלפי העם, שדרשו חכמים: "כה תברכו – פנים כנגד פנים".
• מחזיר פניו – אמנם ראינו שלהרבה פוסקים אין חיוב מהתורה ליחיד לעלות לברך, אולם גם לשיטתם יש לכל הפחות חיוב מדרבנן. והרבה מוסיפים שאף אם אין לו חיוב מהתורה לעלות, כאשר הוא מברך הוא מקיים מצווה מהתורה.

סעיף יא

^צכשמחזירין פניהם כלפי העם (לא), מברכין: 'אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, וצונו לברך את עמו ישראל באהבה' (לב).

^צסוטה מ' ע"א.

• כלפי העם – דעת המחבר היא שהכהנים עומדים ופניהם תחילה כלפי ארון הקודש, ולפני ברכת "אשר קידשנו בקדושתו של אהרון" הם מסתובבים. דעת הרמב"ם, לעומת זאת, היא שיש לפנות כלפי העם רק לאחר ברכה זו. לכן יש הנוהגים לפנות כלפי העם באמצע הברכה, לאחר אמירת המילים "בקדושתו של אהרן", ויש הנוהגים לפנות בסוף הברכה. ובכל מקום ינהגו כמנהג המקום.
• באהבה – המפרשים מדגישים שעל הכהנים לברך באהבה, ולכן כהן השונא אחד מהציבור אינו יכול לברך את העם[20].

סעיף יב

(לג) ^קמגביהים ידיהם כנגד כתפותיהם (לד), ומגביהים יד ימנית קצת למעלה מהשמאלית (לה), ופושטים ידיהם, ^רוחולקים אצבעותיהם ומכוונים לעשות חמישה אוירים: בין שתי אצבעות לשתי אצבעות אויר אחד; ובין אצבע לגודל; ובין גודל לגודל (לו). ופורשים כפיהם, כדי שיהא תוך כפיהם כנגד הארץ ואחורי ידיהם כנגד השמים (לז).

^קסוטה ל״ח ע"א, [והגבהת הימנית] הגהות מיימוני שם פרק י״ד.  ^ררא״ש על פי המדרש.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה עוסק במצב ידיהם של הכהנים בזמן הברכה. כל המנהגים בסעיף זה מקורם בהבנה שבנשיאת כפות הכהנים יש רמז לשכינה השורה בעת ברכת הכהנים. והביאו הראשונים כהסבר למנהגים אלו את דברי המדרש[21] על הפסוק בשיר השירים (ב', ט) "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים": "הנה זה עומד אחר כתלנו – אחר כתלי בתי כנסיות ובתי מדרשות. משגיח מן החלונות – מבין כתפיהם של כהנים. מציץ מן החרכים – מבין אצבעותיהם של כהנים. ענה דודי ואמר לי – מה אמר לי, 'יברכך ה' וישמרך'". ואמנם, "מציץ מן החרכים" פירושו שאין בברכת כהנים בבתי הכנסיות גילוי שכינה שלם, אולם יש בה כעין הצצה של השכינה אלינו.
• כנגד כתפותיהם – ויש בכך רמז שהשכינה מעלינו, שהיא דבר עליון ונשגב[22].
• למעלה מהשמאלית – הלכה זו נלמדת בראשונים מהפסוק (ויקרא ט', כב): "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם"; המילה "ידיו" כתובה חסר – "ידו" – ומכאן שיד אחת חשובה יותר, והיא יד ימין. ויש בכך רמז שהימין, המסמל את החסד, הוא המנהיג את הדין המסומל בשמאל. וכך היא הנהגת ה' בברכת הכהנים, שמרחם בדין.
• ובין גודל לגודל – וחמשת הרווחים שבין אצבעותיהם מרומזים באות ה' בפסוק "מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים".
• כנגד השמים – כלומר שכף היד מופנית כלפי מטה. דברים אלו הביא הבית יוסף בשם האורחות חיים.

סעיף יג

(לח) ^שמתחילים הכהנים לומר: 'יברכך' (לט). הגה: ויש אומרים שגם מלת 'יברכך' יקרא אותם שליח צבור תחלה (מ) (טור ור"ן פ' הקורא), וכן נוהגים בכל מדינות אלו. ואחר כך מקרא אותם שליח צבור מלה במלה, והם עונים אחריו על כל מלה עד שיסיימו פסוק ראשון, ואז עונים הצבור אמן (מא); וכן אחר פסוק שני, וכן אחר פסוק שלישי.

^שבית יוסף בשם הרמב״ם בפירוש המשנה.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה עוסק בדין ההקראה לכהנים. שליח הציבור צריך להקריא לכהנים את הברכה מילה במילה, כדי שלא יטעו במילות הברכה. ויש לכך טעם נוסף, והוא לקיים את הכתוב בפסוק "אמור להם", כלומר שיש לומר להם מה לברך[23].
• יברכך – בלא שיקריאו להם אותה. כך פסק המחבר, כיוון שאין זה מצוי שיטעו במילה הראשונה.
• שליח הציבור תחילה – כך מנהג חלק מקהילות אשכנז, ובמקצת המקומות גם מנהג הספרדים.
• אמן – יש ספרדים הנוהגים לומר "ברוך הוא וברוך שמו" כשהכהנים מזכירים את שם ה'[24]; ובהם יש האומרים אותו בקול, ויש האומרים אותו בלחש. וכל אחד ינהג כמנהג המקום, היות שודאי שאין באמירה זו חובה[25].

סעיף יד

^תאין מברכין אלא בלשון הקודש (מב), ובעמידה (מג), ובנשיאת כפים (מד), ובקול רם (מה).

^תסוטה ל״ח ע"א.

• בלשון הקודש – הדבר נלמד מהמילים "כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". כלומר: במילים אלו בדיוק.
• ובעמידה – כי ברכת כהנים היא כעין העבודה במקדש, שעליה נאמר (דברים י"ח, ה): "לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה'". ואכן, העמידה מעידה שאין ברכת הכהנים נתינת כבוד לכהנים, אלא שרות שמשרתים הם את העם.
• ובנשיאת כפיים – כמו שכתוב (ויקרא ט', כב): "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם".
• ובקול רם – גם דין זה נלמד מהמילים "אמור להם", המלמדות ששליח הציבור פונה אל הכהנים בקול ואומר להם לברך. הוא מבקש מהם "כה תברכו", היינו שכפי שאתם שומעים אותי כך הציבור צריך לשמוע אתכם, ועל כן צריך לברך באופן שהציבור ישמע. ומכאן נלמד גם שהמבורכים הם חלק מברכת הכהנים; הכהנים מברכים, והעם מקשיב ומכוון ואינו מסיח דעתו מהברכה, כדי להראות שהוא מכין את עצמו לקבל את השפע הא-להי.

סעיף טו

^אאחר כך מתחיל שליח צבור 'שים שלום', ואז כהנים מחזירים פניהם להיכל, ואומרים: 'רבון העולמים, עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שהבטחתנו (דברים כ"ו, טו): הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל' (מו). הגה: ויאריכו בתפלה זו עד שיסיים שליח צבור 'שים שלום' ושיענו הציבור אמן על שניהם (רש"י סוטה ל"ט). ואם אינם יכולים להאריך כל כך, יאמרו 'אדיר במרום' וכו', כדלקמן סי' ק"ל (הגהות מיימוני).

^אסוטה ל״ט ע"א.

• את ישראל – גם בתפילה זו מדגישים הכהנים כי לא הם המברכים, אלא ה' הוא המברך, והם הצינור שדרכו עוברת הברכה.

סעיף טז

^באין הכהנים רשאים להחזיר פניהם עד שיתחיל שליח צבור 'שים שלום' (מז); ואינם רשאים לכוף אצבעותיהם עד שיחזרו פניהם (מח). ועומדים שם, ואינם רשאים לעקור משם עד שיסיים שליח צבור 'שים שלום' (מט); ^גויש מי שאומר שצריכין להמתין עד שיסיימו הצבור לענות אמן אחר ברכת 'שים שלום' (נ) הגה: וכן המנהג (נא).

^בסוטה ל״ט ע"ב.  ^גכתבי הר״ר ישראל סימן ק״ט.

• שים שלום – שלא ייראה כאילו הם ממהרים לסיים את משימתם, ושהיא מכבידה עליהם.
• שיחזירו פניהם – אף זה כדי להראות שאינם מרפים מהברכה עד שנגמרה עמידתם בפני הציבור.
• שים שלום – שלא ייראה שהם רוצים לעזוב את המקום במהירות.
• ברכת שים שלום – הואיל וגם עניית האמן היא חלק מן הברכה.
• וכן המנהג – וכך נוהגים בכל הקהילות, כיוון שאין טרחה להמתין עוד שנייה.

סעיף יז

^דכשמחזירין פניהם, בין בתחלה בין בסוף, לא יחזירו אלא דרך ימין (נב). הגה: כשיורדין מן הדוכן לא יגעו במנעליהם המטונפים, ואם נוגעים יטלו ידיהם לתפלה שיתפללו אחר כך (נג) (אגודה מגילה פ' הקורא עומד סי' לד).

^דסוטה ט״ו ע"ב, יומא י״ז ע"ב.

• דרך ימין – כפי שאמרו חז"ל על פניות הכהנים בבית המקדש: "כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין". וזאת משום שהימין מייצג את החסד, השולט על הדין שמיוצג על ידי השמאל.
• אחר כך – לפי שהנוגע במנעליו צריך ליטול ידיים, כפי שלמדנו בסימן ד' סעיף יח.

סעיף יח

^האין המקרא שקורא 'כהנים' רשאי לקרות 'כהנים' עד שיכלה מפי הצבור אמן שעונים אחר ברכת 'מודים'. ואין הכהנים רשאים להתחיל ברכת 'אשר קדשנו בקדושתו של אהרן' עד שיכלה דיבור קריאת 'כהנים' מפי הקורא. ^וואחר שברכו הכהנים 'אשר קדשנו בקדושתו של אהרן' אינם רשאים להתחיל 'יברכך' עד שיכלה מפי כל הצבור אמן שעונים אחר ברכת 'אשר קדשנו בקדושתו של אהרן'; ^זוכן אינם רשאים להתחיל בתיבה, עד שתכלה התיבה מפי המקרא. ואין הצבור עונין אמן, עד שתכלה ברכה מפי הכהנים (נד). הגה: ולא יתחילו הכהנים 'רבון העולמים' כו' (נה), עד שיכלה אמן מפי הצבור (ב"י).

^הסוטה ל״ט ע"ב.  ^וסוטה שם לדעת הרמב״ם פרק י״ד מהלכות תפלה.  ^זסוטה שם לדעת הטור.

• מפי הכהנים – לכל ההלכות הללו אותו שורש, והוא שעל הכהנים לברך במתינות, ועל כל הציבור להשתתף בברכת הכהנים, ולשמוע כל מילה וברכה עד סופן.
• רבון העולמים כו' – תפילה זו התבארה למעלה בסעיף ט"ו.

סעיף יט

^חאין שליח צבור רשאי לענות אמן אחר ברכה של כהנים (נו).

^חברכות ל״ד ע"א.

• ברכה של כהנים – מפני שהוא צריך להקריא את המילים, ולהמשיך בסוף "שים שלום", ואמירת אמן על ידו עשויה לגרום לו בלבול[26].

סעיף כ

^טאם שליח צבור כהן, אם יש שם כהנים אחרים – לא ישא את כפיו (נז). הגה: ולא יאמרו לו לעלות או ליטול ידיו (נח), אבל אם אמרו לו צריך לעלות, דהוא עובר בעשה אם אינו עולה (נט) (מרדכי מגילה פרק הקורא עומד, והגהות מיימוני פרק ט"ו דתפלה, ואגור). ^יואפילו אין שם כהן אלא הוא (ס) – לא ישא את כפיו אלא אם כן מובטח לו שיחזור לתפלתו בלא טירוף דעת (סא), שאם הוא מובטח בכך, כיון שאין שם כהן אלא הוא ישא את כפיו כדי שלא תתבטל נשיאות כפים (סב). וכיצד יעשה, ^כיעקור רגליו מעט בעבודה (סג), ויאמר עד 'ולך נאה להודות', ויעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים; ויקרא לו אחר (סד); ^לומסיים החזן (סה) 'שים שלום' (סו). ^מואם המקרא (סז) כוון לתפלת שליח צבור מתחלה ועד סוף, עדיף טפי שיסיים המקרא 'שים שלום' (סח).

^טברכות ל״ד ע"א ורמב״ם.  ^יברכות ל״ד ע"א.  ^כהגהות מימוני.  ^לרש״י ברכות שם.  ^מאגור לדעת רש״י ומהר״מ.

• לא ישא את כפיו – אם יש בבית הכנסת כהן נוסף על שליח הציבור, לא יישא הש"ץ כפיו, משום שבברכה באמצע החזרה יש שתי בעיות: א. החזן צריך לעקור רגליו ולעלות לדוכן, ואסור לו לעשות זאת באמצע העמידה. ב. ישנו חשש שברכת הכהנים תבלבל את החזן, והוא לא יזכור להמשיך ב"שים שלום". החשש השני נראה לנו קצת רחוק, וכדי להבינו יש לזכור שבזמנם סידורי התפילה לא היו נפוצים, ובדרך כלל שליח הציבור היה אומר את כל העמידה בעל פה, כך שהיה מקום לחשש שמא שינוי מהרצף יגרום לו לטעות. ומעיקר הדין פטור שליח הציבור מלברך את העם, משום "העוסק במצווה פטור מן המצווה".
• לעלות או ליטול ידיו – ראינו (בסעיף ב') שהחיוב לעלות ולברך חל על הכהן רק כאשר קוראים לו לקיים את המצווה. על כן כשהוא אינו עולה אין לקרוא לו.
• אם אינו עולה – דברי רמ"א אלו, ששליח הציבור יעלה אם קראו לו, מובאים בבית יוסף (בשם הגהות מיימונית), וגם הפוסקים הספרדים הביאום להלכה[27].
• אלא הוא – ואז אם לא יישא כפיו יפסיד הציבור את הברכה.
• בלא טירוף דעת – כאמור, שליח הציבור היה מתפלל בעל פה, ושינוי מהרגלו היה עלול לבלבל אותו.
• שלא תתבטל נשיאות כפים – לדעת המחבר והרמ"א אם יש שם עוד כהנים לא יישא את כפיו, ואף אם בטוח שלא יתבלבל. ויש נוהגים שהכהן יעלה אם רוצה, כי לדעתם כל האיסור הוא משום בלבול, וכיום שיש סידורים אין חשש בלבול. אמנם אין זו דעת המחבר והרמ"א, ואין לנהוג כך אלא במקום שזהו המנהג.
• בעבודה – כפי שראינו בסעיף ח', שכהן שלא עקר את רגליו בברכת העבודה לא יעלה.
• אחר – שהלא אינו יכול לקרוא לעצמו[28].
• החזן – כלומר הכהן שליח הציבור, שעתה עלה לדוכן.
• שים שלום – כלומר ששליח הציבור אינו חוזר למקומו, אלא מסיים את התפילה מהמקום שבו בירך. דברי המחבר "ויעלה לדוכן" מתאימים בבתי כנסת שבהם החזן עומד בבימה שבמרכז, והדוכן נמצא בקדמת בית הכנסת. אולם במקומות שבהם החזן עומד בקדמת ההיכל, הוא אינו צריך ממש לשנות את מקומו, ומספיק שיעקור רגליו מעט.
• המקרא – היינו המתפלל המקריא את הכהנים כאשר החזן הוא כהן.
• שים שלום – הואיל וכך אין חשש לבלבול. ואמנם למעשה אין נוהגים כך היום, ייתכן מפני שקשה למצוא מי שהקשיב לחזרה מילה במילה עד סופה.

סעיף כא

^נאין הכהנים רשאים לנגן בברכת כהנים שנים או שלשה נגונים, משום דאיכא למיחש לטירוף הדעת, ואין לנגן אלא נגון אחד מתחלה ועד סוף (סט).

^נתרומת הדשן ח"א סימן כו.

• מתחילה ועד סוף – טוב לפאר מצווה חשובה זו בניגון נאה, שיוכלו העם לכוון לקבל את הברכה. אולם אין להגזים ולהפוך את ברכת הכהנים למעין קונצרט, כדי שלא יתרכזו רק בניגון, וכדי שלא יבואו לידי טעות.

סעיף כב

^סמשתדלין שיהא המקרא ישראל (ע), וכשהחזן כהן יעמוד ישראל אצלו ויקרא 'כהנים', ויקרא אותם (עא), והחזן עומד ושותק.

^סטור בשם הרמב״ם [ודין "וכשהחזן כהן" מקורו בהגה"מ ובהגהות המרדכי].

• ישראל – שהלא אם הוא כהן, הוא צריך גם לברך בעצמו. וסמכו זאת הפוסקים למילים "אמור להם". נקט המחבר בלשון "משתדלין" משום שאין בזה איסור, ואם אין בקהל ישראל שיכול להקריא, יקריא שליח הציבור אף אם הוא כהן.
• ויקרא אותם – כלומר: יקריא להם כל מילה ומילה במקום שליח הציבור.

סעיף כג

^עבשעה שהכהנים מברכים העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם (עב), אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמי שעומד בתפלה; והעם יכוונו לברכה, ^פויהיו פניהם כנגד פני הכהנים, ^צולא יסתכלו בהם (עג). הגה: וגם הכהנים לא יסתכלו בידיהם; על כן נהגו לשלשל הטלית על פניהם, וידיהם חוץ לטלית (ד"מ). ויש מקומות שנהגו שידיהם בפנים מן הטלית, שלא יסתכלו העם בהם (עד) (ב"י).

^ערמב״ם פרק י"ד מהלכות תפלה.  ^פסוטה ל״ח ע"א.  ^צחגיגה ט״ז ע"א[29].

• ולא יסיחו דעתם – הכהנים.
• ולא יסתכלו בהם – העם בכהנים, כדי שגם הם לא יסיחו דעתם, אלא יכוונו להיות "כלי" הראוי לקבל את הברכה.
• העם בהם – המשנה ברורה כתב שהמנהג אצלם כדעה הראשונה, שידי הכהנים מחוץ לטלית. ויש שהסבירו שלכן יש הנוהגים שגם הקהל מכסה את ראשו בטלית, שלא להסתכל בידי הכהנים[30]. ונראה שהיום המנהג הנפוץ בכל העדות כדעה האחרונה.

סעיף כד

^קעם שאחורי הכהנים – אינם בכלל ברכה (עה), אבל מלפניהם ובצדיהם – אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת (עו). ולאחריהם נמי, אם הם אנוסים, כגון עם שבשדות, שהם טרודים במלאכתן ואינם יכולים לבא, הם בכלל הברכה (עז).

^קסוטה ל"ח ע"ב.

• אינם בכלל ברכה – ראינו שהכהנים עומדים בשעת הברכה אל מול הקהל, וגבם לצד ארון הקודש. מתפללים העומדים בשעה זו מאחורי הכהנים מראים בכך שאינם מעוניינים בברכה, ולכן אינם מתברכים בה.
• אינה מפסקת – משום שהמצויים שם אינם מראים שאינם מעוניינים בברכה; ולכן גם הנמצא בעזרת נשים מעבר למחיצה הרי הוא בכלל הברכה.
• בכלל הברכה – כלומר: אנשים שאינם נמצאים כלל בבית הכנסת מפני שהם טרודים בעבודתם, אף הם מתברכים בברכת הכהנים, שהרי הם אנוסים.

סעיף כה

^רבית הכנסת שכולה כהנים (עח), אם אין שם אלא עשרה – כולם עולים לדוכן (עט); למי מברכין, לאחיהם שבשדות (פ); ומי עונה אחריהם אמן, הנשים והטף (פא). ואם יש שם יותר מעשרה – היתרים מעשרה יעלו ויברכו; והעשרה עונים אחריהם אמן (פב).

^רסוטה ל"ח ע"ב.

• שכולה כהנים – ראינו בתחילת הסימן ש"כהנים מהמניין", כלומר שמותר לברך ברכת כהנים אם יש בבית הכנסת עשרה אנשים, כולל הכהנים. שם דובר על מניין מצומצם שיש בו גם ישראלים; סעיף זה עוסק במציאות של בית כנסת שכולו כהנים, ובו יש לדון אם הכהנים מברכים גם כשבבית הכנסת אין ישראלים המתברכים על ידיהם.
• כולם עולים לדוכן – בהמשך הסעיף יבואר שאם יש יותר מעשרה כהנים, יברכו היתרים על עשרה; העשרה נקראים ציבור, ולכן הם מתברכים כמייצגים של ישראל. אבל אם יש שם רק עשרה כהנים, הם אינם יכולים ליצור ציבור מתברכים, ולכן כולם יעלו.
• לאחיהם שבשדות – כפי שהתבאר בסעיף הקודם, האנשים שלא יכלו להגיע לבית הכנסת מפאת עבודתם נחשבים כאנוסים, והם בכלל הברכה. מכאן למדנו שברכת הכהנים אינה מיועדת רק לקהל המצוי בבית הכנסת, והיא נצרכת לכלל ישראל. ולכן יש לברך אותה אפילו אם בבית הכנסת אין אף מתברך.
• הנשים והטף – אם ישנם. וגם אם לא, אין נמנעים מלברך.
• עונים אחריהם אמן – שכאמור, עשרה כהנים מייצגים את ישראל.

סעיף כו

^שבשעה שמברכין אין לומר שום פסוק, אלא ישתקו ויכוונו לברכה (פג). הגה: ומכל מקום, עכשיו שהכהנים מאריכין הרבה בנגונים, נהגו גם כן לומר פסוקים (פד), וכמו שנתבאר לעיל סי' נ"ז לענין ברכו; אך יותר טוב שלא לאמרם (ד"ע).

^שסוטה מ ע"א.

• ויכוונו לברכה – כי העוסק בעניין אחר בשעה זו מזלזל בברכה. ויתבאר בסימן ק"ל שיש יוצא מן הכלל לדין זה.
• לומר פסוקים – כך נהגו בחו"ל, כאשר היו מברכים ברכת כהנים רק בימים טובים. ובארץ ישראל לא נהגו להאריך בניגונים ואף לא לומר את הפסוקים.

סעיף כז

^תכהן אינו רשאי להוסיף מדעתו ברכה יותר על השלשה פסוקים של ברכת כהנים; ואם הוסיף, עובר על בל תוסיף (פה).

^תראש השנה כ״ח ע"ב.

• בל תוסיף –לאיסור "בל תוסיף" ישנם שני סוגים: האחד הוא לבדות מצווה מהלב ולומר שה' ציווה זאת[31], והשני הוא להוסיף פרט על מצווה מהתורה (למשל הוספת מין חמישי על ארבעת המינים). כאן מדובר על הסוג השני: בברכת הכהנים יש שלושה פסוקים, ואם יוסיף על כך במסגרת הזו, אף שלא יאמר בפירוש שה' ציווה להוסיף, הרי הוא עובר על "בל תוסיף".

סעיף כח

^אכהן שנשא כפיו, ואחר כך הלך לבית הכנסת אחר ומצא צבור שלא הגיעו לברכת כהנים, יכול לישא את כפיו פעם אחרת (פו).

^אראש השנה כ״ח ע"ב.

• פעם אחרת – אולם אינו חייב בכך (כפי ראינו למעלה בסעיף ג'), מאחר שהחובה על הכהן לעלות קיימת רק פעם אחת ביום. ומכל מקום הוא מקיים מצווה בכל פעם שעולה.

סעיף כט

^בכהן שלא התפלל עדיין ומצא צבור מתפללין, נושא כפיו, ואין התפלה מעכבתו (פז).

^בהגהות מימוני ור"ד אבודרהם.

• ואין התפילה מעכבתו – ברכת כהנים היא מצווה בפני עצמה, אלא שתיקנוה חכמים בחזרת העמידה[32]. לכן גם אם הכהן עצמו לא התפלל, אין בכך כדי לעכבו מלברך.

סעיף ל

^גמי שיש לו מום בפניו או בידיו, כגון שהם בהקניות או עקומות או עקושות (בהקניות פירוש מין נגע לבן, ורש"י פירש לנטיי"ש בלעז. עקומות – כפופות. עקושות – לצדדיהן. והר"ן פירש: עקומות – שנתעקמה ידו אחורנית, עקושות – שאינו יכול לחלק אצבעותיו), לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו (פח). והוא הדין למי שיש מומין ברגליו, במקום שעולים לדוכן בלא בתי שוקים; וכן מי שרירו יורד על זקנו; או שעיניו זולפות דמעה; וכן סומא באחת מעיניו, לא ישא את כפיו. ואם היה דש בעירו, דהיינו שהם רגילים בו ומכירים הכל שיש בו אותו מום, ישא כפיו ואפילו הוא סומא בשתי עיניו (פט). ^דוכל ששהה בעיר שלושים יום, מקרי דש בעירו (צ); ודוקא בעירו, אבל אם הולך באקראי לעיר אחרת, ושהה שם שלושים יום, לא (צא); ואפילו לא בא לדור שם להיות מבני העיר, אלא בא להיות שם מלמד או סופר או משרת שנה או חצי שנה, חשוב דש בעירו בשלושים יום (צב).

^גמגלה כ״ד ע"ב.  ^דתרומת הדשן.

• מסתכלין בו – ראינו (בסעיף כ"ג) שבזמן ברכת כהנים צריכים המתברכים להתכוון לקבל את הברכה. לכן כהן שהופעתו אינה רגילה והוא מסיח את דעת הציבור אינו יכול לעלות לדוכן. ואין לחשוש שהלכה זו מונעת מבעל מום לקיים את המצווה ועלולה לפגוע ברגשותיו, שהלא ברכת כהנים היא שרות לישראל, ולא כבוד לכהן. וכשם שישראל אינו יכול לעלות לדוכן, ואין בכך פגיעה בכבודו, כך גם בעל המום, ואין בכך פגיעה בזכויותיו. בנוסף, דין זה למעשה מצומצם מאוד, כי רוב הכהנים מתפללים בעירם, ואף כהן בעל מום יכול לעלות אם הוא מכסה את מומו בטלית, כמבואר בסעיף הבא.
• בשתי עיניו – שכאמור, הטעם הוא רק משום הסחת דעת הציבור; ואם רגילים בו, אין בכך הסחת דעת מהברכה.
• דש בעירו – רגיל בעירו, ומוכר על ידי התושבים.
• לא – שאם הוא כעין תייר, שאינו מתערב בציבור, אין הם רגילים בו כל זמן שאינו מתיישב בעיר.
• בשלושים יום – שאז הוא מוכר על ידי הבריות.

סעיף לא

^האם מנהג המקום לשלשל הכהנים טלית על פניהם, אפילו יש בפניו ובידיו כמה מומין, ישא את כפיו (צג). הגה: ודוקא אם היו ידיו בפנים מן הטלית, אבל אם הם מבחוץ – לא מהני הטלית לידיו (צד).

^הבית יוסף.

• את כפיו – כיוון שאז אין רואים את המום, ואין בזה היסח הדעת.
• טלית לידיו – מחלוקת מנהגים זו התבארה בסעיף כ"ג, וכתבנו שם שהמנהג הרווח כיום הוא שהכהנים מכסים בטלית גם את ידיהם.

סעיף לב

^והיו ידיו צבועות אסטיס ופואה (פירוש: מיני צבעים), לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בהם (צה); ואם רוב העיר מלאכתן בכך, ישא את כפיו (צו); וכן אם הוא דש בעירו, ישא את כפיו (צז).

^ומגלה כ״ד ע"ב.

• מסתכלין – מפני שגם הלכלוך גורם להיסח הדעת.
• ישא את כפיו – שכיוון שכולם רגילים לכך, לא יסיחו דעתם.
• ישא את כפיו – כפי שראינו בסעיף ל'.

סעיף לג

^זמי שאינו יודע לחתוך האותיות, כגון שאומר לאלפי"ן עייני"ן (צח) ולעייני"ן אלפי"ן וכיוצא בזה (צט), לא ישא את כפיו.

^זמגלה כ״ד ע"ב.

• לאלפי"ן עייני"ן – אולם במקומות שבהם הציבור עצמו אינו מבדיל בין הגיית א' לע', יכול הכהן לברך גם אם אינו מבדיל, כל עוד אינו מחליף ביניהן[33].
• וכיוצא בזה – כגון מי שאינו מבדיל בין ש' ימנית לשמאלית, או בין ה' לח'.

סעיף לד

^חקטן שלא הביא שתי שערות, אינו נושא את כפיו בפני עצמו כלל (ק); אבל עם כהנים שהם גדולים, נושא ללמוד ולהתחנך (קא). ומשהביא שתי שערות, נושא את כפיו אפילו בפני עצמו, ומיהו דוקא באקראי בעלמא ולא בקביעות, עד ^טשיתמלא זקנו, שאז יכול לישא כפיו אפילו יחידי בקבע (קב). ^יוכל שהגיע לשנים שראוי להתמלאות זקנו (קג), אף על פי שלא נתמלא, קרינן ביה נתמלא זקנו (ועיין לעיל סימן נ"ג סעיף ח').

^חמגלה כ״ד ע"א לפירוש התוספות.  ^טסוף פרק קמא דחולין.  ^יבית יוסף.

• כלל – משום שאין זה מכבוד הציבור שקטן יברך אותו. והיות שאינו מחויב במצוות, אין סיבה לאפשר לו לברך.
• ולהתחנך – מפני שאין פגיעה בכבוד הציבור כשניכר שבא ללמוד ולהתחנך.
• בקבע – כי כל זמן שלא נתמלא הזקן שבפניו הוא עדיין נחשב צעיר, ואין זה מכבוד הציבור שהוא יברך אותו בקביעות לבדו. ואולם מצד שני הוא מחויב במצוות ברכת כהנים; לכן יברך, אבל לא כמברך קבוע. מושג של מברך קבוע בברכת כהנים אינו קיים בימינו, ולכן נהגו שלא להקפיד על גיל המברך, ומגיל מצוות עולה ומברך[34].
• שראוי להתמלאות זקנו – היינו גיל 18.

סעיף לה

כהן שהרג את הנפש, אפילו בשוגג – לא ישא את כפיו, אפילו עשה תשובה (קד). הגה: ויש אומרים דאם עשה תשובה נושא כפיו (קה) (הגה"מ ומרדכי); ויש להקל על בעלי תשובה, שלא לנעול דלת בפניהם, והכי נהוג (קו) (דלע גרע ממומר).

^כברכות ל״ב ע"ב.

• את כפיו – אף שבשאר המצוות לא מצאנו שאדם שחטא נפסל מלקיים מצווה אחרת, את ברכת הכהנים, שכל מהותה היא אהבת הבריות, מי שהרג את הנפש אינו יכול לברך. חכמים סמכו הלכה זו לפסוק (ישעיהו א', טו): "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם, גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ"". פשט הכתוב אומר שהקב"ה אינו מקשיב לתפילות של רוצחים, אלא שיש בו גם רמז לברכת כהנים, במילים "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם". ואף אם עשה תשובה עדיין הוא אחראי על הנפש שהרג, כרוצח בשגגה.
• נושא כפיו – לשיטה זו גם מי שהרג במזיד וחזר בתשובה יכול לשאת כפיו. וקל וחומר בשוגג.
• והכי נהוג – לעתים אנו מקלים בהלכה כדי "שלא לנעול דלת" – היינו כדי לעודד חזרה בתשובה; וכן נוהגים האשכנזים. אולם לפי המחבר והפוסקים על פיו, מי שהרג בשוגג, כגון שנהג ברכב וגרם לתאונה שיש בה הרוגים, אינו נושא את כפיו. ורק אם האסון לא היה באשמתו, כגון שאדם השליך עצמו לפני המכונית שבה נהג, אזי נחשב כאנוס ולא כשוגג, וגם לספרדים יכול לשאת את כפיו. וטוב שייצא מבית הכנסת כאשר קוראים "כהנים", מפני שיטות הראשונים הסוברים שאם חזר בתשובה נושא את כפיו[35]. ומי שהרג במלחמות ישראל יכול לשאת כפיו, כי כל פועלו מצווה.

סעיף לו

^למל תינוק ומת, נושא את כפיו (קז); ואם העם מרננים אחריו שהוא שופך דמים, ^מכיון שלא נתברר הדבר, ישא את כפיו (קח).

^למרדכי פרק הקורא את המגלה, ושאר פוסקים.  ^מכן מוקים רמב״ם לההיא דירושלמי.

• נושא את כפיו – שכיוון שהוא עוסק במצווה נחשב אנוס [36].
• ישא את כפיו – שאין ברינון זה כלום, ואינו אלא לשון הרע. אולם אם התברר שהתרשל במילתו – לא יישא כפיו.

סעיף לז

^נמומר לא ישא את כפיו (קט); ^סויש אומרים שאם עשה תשובה, נושא כפיו (קי) הגה: וכן עיקר (קיא); ואם נאנס, לדברי הכל נושא כפיו (קיב).

^נמנחות ק״ט ע"א.  ^סרש״י ורבינו גרשון.

• את כפיו – הואיל וברכת כהנים היא כעין עבודת המקדש, וכהן ששירת לשם עבודה זרה נפסל מלשרת בבית המקדש, משום שעבודה זרה היא ניגוד גמור לעבודת ה' שבמקדש. ולדעה זו הפסול הוא עולמית, גם אם עשה תשובה.

מובא בגמרא שמחלל שבת ברבים הרי הוא כמומר לעבודה זרה[37]. ועל פי זה פסק המשנה ברורה (ס"ק קל"ד) שאינו יכול לשאת כפיו. אולם למעשה אפשר לסמוך על הפוסקים הסוברים שכיום המושג "מחלל שבתות בפרהסיה" אינו קיים, כי כולם נחשבים כתינוקות שנשבו[38]. כמובן שאם מדובר על חילול שבת אידיאולוגי, כלומר של אדם שמחלל שבת מתוך הצהרה שאינו מאמין, דברי המשנ"ב שרירים וקיימים.

• נושא כפיו – כי לאחר שאדם חוזר בתשובה הרי הוא כבריה חדשה, וכן הביא הבית יוסף[39]: "דבכל עוז יש להפך בזכות בעלי תשובה". ואין זה דומה להורג נפש, שבו לדעת המחבר אין התשובה מועילה, שאיך יישא כפיו לאחר שהרג אדם כאילו לא אירע דבר.
• וכן עיקר – וכך ההלכה הן לספרדים[40] והן לאשכנזים.
• נושא כפיו – כיוון שהאנוס אינו נחשב כעובד עבודה זרה.

סעיף לח

^עשתה רביעית יין (קיג) בבת אחת, לא ישא את כפיו (קיד); שתאו בשני פעמים, או שנתן לתוכו מעט מים, מותר. ואם שתה יותר מרביעית, אף על פי שהוא מזוג (קטו) ואפילו שתאו בכמה פעמים, לא ישא את כפיו עד שיסיר יינו מעליו (קטז).

^עלשון הרמב״ם פרק טו מהלכות תפלה ממשמעות הגמרא דכריתות י"ג ע"ב.

• רביעית יין – ושיעורה 86 מ"ל.
• את כפיו – ראינו שחכמים השוו את ברכת הכהנים לעבודת הכהנים בבית המקדש; ואיסור העבודה במקדש על כהן שתוי יין מפורש בתורה, שנאמר לאהרון (ויקרא י', ט): "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ".
• מזוג – מעורב במים.
• שיסיר יינו מעליו – שיעור השתייה המינימלי הנחשב למשכר הוא רביעית. לכן אם שתה רביעית בלבד הוא נחשב לשתוי רק אם הרביעית שלמה, ושתאה בבת אחת ובלי מזיגה. אך אם שתה יותר מרביעית, נחשב לשתוי יין אף אם הוסיף מים או שתה בכמה פעמים, כי אי אפשר לדייק בכל מקרה כזה האם שתה בדיוק רביעית יין.

האיסור כולל כל יין משכר, ולכן הוא חל גם ביין מפוסטר או מבושל, אך לא במיץ ענבים.

אם שתה משקה משכר שאינו יין, הסכמת הפוסקים שאסור בנשיאת כפיים. אולם כאן השיעור אינו רביעית, אלא כמות של משקה המפריעה לו לדבר בצורה מכובדת[41].

סעיף לט

^פלא היו בו מהדברים המונעים נשיאת כפים, אף על פי שאינו מדקדק במצות וכל העם מרננים אחריו, נושא את כפיו (קיז) הגה: שאין שאר עבירות מונעין נשיאת כפים (קיח).

^פשם רמב״ם על פי ירושלמי דגיטין פ"ה ה"ט.  

• נושא את כפיו – מקור דברים אלו ברמב"ם, ונביא כאן את לשונו: "כהן שלא היה לו דבר מכל אלו הדברים המונעין נשיאת כפים, אף על פי שאינו חכם ואינו מדקדק במצות, או שהיו הבריות מרננים אחריו או שלא היה משאו ומתנו בצדק – הרי זה נושא את כפיו ואין מונעין אותו, לפי שזו מצות עשה על כל כהן וכהן שראוי לנשיאת כפים. ואין אומרים לאדם רשע: הוסף רשע והמנע מן המצות. ואל תתמה ותאמר מה תועיל ברכתו של זה, שאין קבלת הברכה תלויה בכהנים, אלא בהקב"ה, שנאמר: 'ואני אברכם'" (הלכות תפילה ונשיאת כפים ט"ו, ו).  
• מונעין נשיאת כפיים – אלא עבודה זרה, כפי שראינו בסעיף ל"ז.

סעיף מ

^צכהן שנשא גרושה – לא ישא כפיו, ^קואין נוהגין בו קדושה אפילו לקרות בתורה ראשון (קיט); ואפילו גירשה או מתה, פסול עד שידור הנאה על דעת רבים מהנשים שהוא אסור בהם (קכ).

^צבכורות מ״ה ע"ב.  ^קרשב״א ומהר״י אבוהב מסוגיא דבכורות שם.

• ראשון – אסור לכהן לשאת גרושה לאישה, ואם נשאה הוא נשאר כהן. אולם אין זה כשאר החטאים, שבהם ראינו בסעיף הקודם שעל אף שחטא יכול לשאת כפיו; שכיוון שהוא עצמו מחלל את כהונתו, אינו יכול לשאת כפיו.
• שהוא אסור בהם – לאחר ששב בתשובה מחטאו מותר לו לשאת כפיו. מובן שכל עוד נשוי לאישה האסורה עליו, הרי הוא עומד בחטאו; אבל גם אם גירשה או מתה, אין בכך ראיה שחזר בתשובה, עד שיידור בפני הציבור ועל דעתם[42] שלא יישא נשים האסורות לו, ואז תתברר תשובתו, ויוכל לשוב ולשאת כפיו.

סעיף מא

^רנטמא למת שאינו משבעה מתי מצוה (קכא), פסול מן הדוכן וכל מעלות הכהונה (קכב), עד שישוב ויקבל שלא יטמא עוד למתים (קכג). הגה: יש אומרים דמי שיש לו בת שהמירה או זנתה, אין מחוייבים עוד לקדשו, 'כי אביה היא מחללת' (קכד) (מרדכי סנהדרין פרק נגמר הדין).

^רר״י אבוהב בשם  דמר שמואל.

• משבעת מתי מצוה – אסור לכהן להיטמא למתים, ובכלל זה לנגוע במת או להימצא עימו תחת אותו גג. ואם נטמא, אסור לו לעבוד בבית המקדש ולאכול מהקודש עד שיטהר. ויוצאים מכלל זה שבעת קרוביו (אשתו, אביו ואימו, בנו ובתו ואחיו ואחותו), שלהם מותר להיטמא, וכן למת שאין מי שיתעסק בקבורתו. כיום אמנם אין השלכה מעשית לכך שנטמא, אולם האיסור להיטמא עומד בעינו.
• וכל מעלות הכהונה – מאחר שהוא עצמו מחלל את כהונתו, כפי שראינו בסעיף הקודם בכהן שנשא גרושה.
• למתים – ואינו צריך לידור, כי דווקא בעריות חייבו לידור, משום שיצרו תוקפו[43].
• היא מחללת – בתורה נאמר (ויקרא כ"א, ט): "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת, אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת, בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף". ר' מאיר הבין שלמילים "את אביה היא מחללת" יש השלכה הלכתית, וכך דרש (סנהדרין נב ע"א): "היה רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר 'את אביה היא מחללת', שאם היו נוהגין בו קודש – נוהגין בו חול, כבוד – נוהגין בו בזיון. אומרים: ארור שזו ילד, ארור שזו גידל, ארור שיצא זו מחלציו". יש כאן אחריות על האב למעשי בתו, שכנראה לא חינך אותה כראוי למעמדו, ולכן אינו יכול לזכות בכבוד שמגיע לכהן. דברים אלו אינם מוסבים על נשיאת כפים, שזו מצווה שהכהן מחויב בה, אלא על הכבוד שניתן לכהן על ידי אחרים, כגון לעלות ראשון לתורה. המחבר לא הביא דין זה, ולדעתו אין זה להלכה. וזו לשון כף החיים: "ובשו"ת מהרא"פ מסיים חלילה לן להורות לבייש ברבים מי שמוחזק בכהן כשר כל ימיו ולהורידו אפילו ממקצת כבודו אפילו בנו או בתו לישמעאל אלא כל קדושת כהונה עליו כבראשונה". וגם לשיטת הרמ"א אין כאן איסור לכבדו, אלא שאין מחויבים לכבדו. המשנה ברורה (ס"ק קנ"ד) כותב בשם אחרונים: "דבזמן הזה אין מנהג לפסול כהן בשביל זנות או המרת דת של בנו או בתו". ואף שלמעשה אין לפסול כהן זה, מדברי הרמ"א יש ללמוד עד כמה יש להקפיד לתת חינוך הגון ומתאים לילדינו.

סעיף מב

^שהחלל אינו נושא את כפיו (קכה).

^שרמב״ם.

• אינו נושא את כפיו – "חלל" הוא הנולד מנישואי כהן עם גרושה[44], וכן צאצאיו. לחלל אין מעמד של כהן כלל, ופטור מכל מצוות הכהונה.

סעיף מג

^תאחר שבעה ימי אבלות, נושא כפיו (קכו); ובתוך שבעה ימי אבילות, יצא מבית הכנסת בשעה שקורא 'כהנים' (קכז). הגה: ויש אומרים דכל זמן האבילות, אפילו עד י"ב חדש על אביו ועל אמו, אינו נושא את כפיו (קכח) (מרדכי מגלה סוף פרק הקורא עומד, והגהות מיימוני), וכן נוהגין במדינות אלו.

^תבית יוסף.                                                                                      

• נושא כפיו – אבל חייב בכל המצוות, ואין מניעה שיישא כפיו. ובהמשך יתבאר שהרמ"א חולק על כך.
• בשעה שקורא כהנים – הבית יוסף הביא בשם המרדכי מנהג שאבל אינו נושא כפיו, וכתב שיש שהסבירו את טעם המנהג בכך "שכל מי שעומד לברך ראוי לו שיהא שרוי בשמחה". וכתב על כך הבית יוסף: "ואיני יודע שום טעם למנהג זה, ואפילו בתוך שבעה ימי אבלות נראה שנושא את כפיו, שהרי אבל חייב בכל המצוות האמורות בתורה", אך למסקנה כתב "מכל מקום אפשר לסמוך על טעם זה … בשבעת ימי אבלות". פטור זה אינו מובהק, ולכן על הכהן לצאת מבית הכנסת קודם שקוראים לכהנים לעלות[45]. ואם יקראו לו לעלות – יעלה, שלא יעבור בעשה[46]. לכן המחבר לא כתב שאבל פטור מנשיאת כפים בשבעת ימי האבלות, אלא לשונו היא שצריך לצאת מבית הכנסת. למעשה, הן האשכזים והן הספרדים נהגו בחלקם לעלות גם תוך שבעה, כעיקר הדין[47], ויש שנהגו שלא לעלות. ובמקומות שאין עולים, המנהג המקובל הוא שאף כהנים אחרים אינם נושאים כפיהם בבית האבל, אלא אומרים "א-להינו וא-להי אבותינו" וכו'. וכל אחד יעשה כמנהג מקומו, ואם אין מנהג ידוע לא יישאו כפיהם תוך שבעה, כפסק השולחן ערוך. וכהן אונן וביום הקבורה לא יישא כפיו.
• במדינות אלו – כך מנהג אשכנז בחוץ לארץ, אבל בארץ ישראל המנהג הוא להימנע רק בשבעת ימי האבלות. כדאי לשים לב לעקביות במנהג אשכנז, המדגיש את עניין השמחה במצוות נשיאת כפים. ומפני זאת נהגו גם שלא לישא כפים אלא ביום טוב, וכן שפנוי אינו נושא את כפיו, כפי שנראה בסעיף הבא.

סעיף מד

^אכהן, אף על פי שהוא פנוי, נושא את כפיו (קכט). הגה: ויש אומרים דאינו נושא כפיו, דהשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, והמברך יש לו להיות בשמחה (מרדכי פרק הקורא עומד); ונהגו שנושא כפיו, אף על פי שאינו נשוי, ומכל מקום הרוצה שלא לישא כפיו אין מוחין בידו (קל), רק שלא יהא בבית הכנסת בשעה שקורין 'כהנים' או אומרים להם ליטול ידיהם (קלא) (ב"י). נהגו בכל מדינות אלו  שאין נושאים כפים אלא ביום טוב (אגור בשם מהרי"ל), משום שאז שרויים בשמחת יום טוב, וטוב לב הוא יברך; מה שאין כן בשאר ימים,  אפילו בשבתות השנה, שטרודים בהרהורים על מחייתם ועל ביטול מלאכתם. ואפילו ביום טוב, אין נושאין כפים אלא בתפלת מוסף, שיוצאים אז מבית הכנסת וישמח בשמחת יום טוב (קלב) (דברי עצמו). וכל שחרית ומוסף שאין נושאין בו כפים, אומר השליח צבור: 'א-להינו וא-להי אבותינו' וכו' (קלג), כדלעיל סוף סי' קכ"ז. ויום הכפורים, נושאים בו כפים כמו ביום טוב, ויש מקומות שנושאים בו כפים בנעילה, ויש מקומות אפילו בשחרית (קלד).

^אמשמעות תשובת הרשב״א.

• נושא את כפיו – לכאורה דין זה פשוט, וכבר ראינו בסעיף ל"ד שאין להרחיק מהמצווה צעירים; והמחבר כותב זאת כדי להוציא מן השיטה שדווקא נשואים כשרים לנשיאת כפיים, משום שהרווק שרוי בלא שמחה, דעה הנמצאת בראשונים והביאה הרמ"א.
• אין מוחין בידו – כי יש לו על מי לסמוך.
• ליטול ידיהם – כיוון שאז הוא חייב לעלות כדי שלא לבטל מצוות עשה, כפי שהתבאר בסעיף ב.
• בשמחת יום טוב – וכך מנהג אשכנז בחוץ לארץ. אולם בארץ ישראל רוב רובם של האשכנזים נוהגים לקיים את המצווה בכל יום.
• וא-להי אבותינו – הואיל ומעיקר הדין חייבים בהם בנשיאת כפיים.
• אפילו בשחרית – במקומות שאין מנהג ברור יישאו כפיהם גם בחול ובשחרית, שזהו עיקר הדין. ובמקומות שנהגו לשאת כפיהם רק ביום טוב, יש שנהגו שלא לשאת כפיהם ביום טוב שחל להיות בשבת, כדי שלא להבדיל בין שבת לשבת. והיכן שאין מנהג ברור יישאו כפיהם[48].

סעיף מה

^באלו תיבות שהכהנים הופכים בהם לדרום ולצפון (קלה): 'יברכך', 'וישמרך', 'אליך', ['ויחונך', 'אליך',] 'לך', 'שלום' (קלו). הגה: ונוהגין שמאריכין בניגון אלו תיבות, כי כל אחת מהן היא סוף ברכה בפני עצמה; ואומרים 'רבון', כמו שמפורש בסי' ק"ל בשעה שמאריכין בניגון התיבות שבסוף הפסוקים, דהיינו: 'וישמרך', 'ויחנך', 'שלום' (קלז). והמקרא לא יאמר 'רבון' וכו' (קלח) (תשובת מהרי"ל סי' קמ"ח). אסור להשתמש בכהן, אפילו בזמן הזה, דהוי כמועל בהקדש אם לא מחל על כך (קלט) (מרדכי בהגהות דגיטין).

^ברוקח.

• לדרום ולצפון – ההתייחסות כאן היא למקומות הנמצאים ממערב לירושלים, וכיוון התפילה שלהם מזרחה. במקומות אלו הכהנים עומדים עם פניהם מערבה לכיוון הקהל, ולכן במילים "לדרום ולצפון" כאן הכוונה לתנועה לימין ולשמאל, שנועדה להראות שהכהנים מברכים את כל הקהל שעומד בפניהם, ולא רק את אלו שמולם. וכמובן שבכל מקום יפנו הכהנים לימין ולשמאל, ללא קשר לרוחות השמים.
• שלום – בכל מילים אלו יש פנייה לציבור, ונוספה עליהם המילה האחרונה של הברכה. צריך להוסיף על הרשימה את המילים "אליך", "ויחונך". וכך כתוב בספרים המדויקים.
• שלום – בחוץ לארץ (שם מברכים רק ביום טוב) נוהגים האשכנזים להאריך בניגון בברכת כהנים, ובעת שמאריכים אומר הקהל את התפילה הפותחת במילים: "ריבונו של עולם[49], אני שלך וחלומותי שלך", המבוארת בסימן ק"ל. אולם מנהגנו הוא שלא להאריך בניגון, ושלא לומר תפילה זו, אלא להתכוון לנאמר בברכת הכהנים. זאת לבד מאדם הצריך לומר תפילה זו, כפי שיתבאר בסימן ק"ל.
• ריבון וכו' – כדי שלא יתבלבל, וכן משום שהוא עוסק במצווה, ואין לו להפסיק למצווה אחרת. ואם המקרא הוא שליח הציבור, זהו גם הפסק באמצע התפילה.
• מחל על כך –חכמים דרשו את הציווי (ויקרא כ"א, ח) "וְקִדַּשְׁתּוֹ", הנאמר ביחס לכהן: "וקדשתו – לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון". מכאן שצריך לכבדו שיקרא ראשון ויברך ראשון, וכל שכן שלא להשתמש בו[50]. ומותר לו למחול על כבודו[51]. ואפשר לשתף כהן בתורנות שבה אחד עובד עבור השאר, מפני שביום אחד הכהן עושה עבור האחרים, אולם ביום אחר עושים בשבילו, ולכן אין זה נקרא להשתמש בכהן, אלא הכהן עושה זאת בעבור עצמו.

מעילה בהקדש היא האיסור להשתמש וליהנות לצרכי עצמו מדברים המיועדים לבית המקדש. והלשון כאן "כמועל בהקדש" היא בהשאלה, ואין זו מעילה ממש.

[1] מצווה זו היא מהתורה גם בזמן הזה. כך דעת הרמב"ם (ספר המצוות עשה כ"ו, וכן בהלכות תפילה פרק טו הלכה ו), וכן מפורש בספר החינוך שם, ובשולחן ערוך כאן בסעיף ב. ויש חולקים וסוברים שברכת כהנים מהתורה רק במקדש, ובזמן הזה היא מדרבנן. כך כותב ר"י מעמדין ("מור וקציעה" על שו"ע כאן), וכן ר"י פערלא בדעת רס"ג (עשה קנ"ה), וכן ב"קרן אורה" (סוטה לח) ועוד.

[2] ראה דברינו בסימן נ"ה ס"ק ב.

[3] ראה סימן נ"ה סעיף ב.

[4] כיוון שהוא עניין בפני עצמו. אולם אם התחילו הכהנים ואז יצא העשירי – יכולים להמשיך. וראה ביה"ל ד"ה "בפחות מעשרה".

[5] משפט שאותו אומרים בכל תפילה הראויה לברכת כהנים כאשר אין כהנים העולים לדוכן, כפי שראינו בסוף הסימן הקודם.

[6] לרש"י זהו איסור תורה הנלמד מהמילים "אמור להם".

[7] על פי הב"ח. ועיין ביאור הלכה ד"ה "דזר עובר בעשה".

[8] על פי הבית יוסף.

[9] ראה למשל לשון ספר החינוך (מצוה שע"ח) בהגדרתו את המצווה: "שנצטוו הכהנים שיברכו ישראל בכל יום". ולשון פרי מגדים כאן (משבצות זהב אות ל"ט): "שמצות עשה של תורה שכהן ישא כפיו פעם אחת בכל יום". אולם למרות שהחיוב הוא לישא כפיו ביום, הכהן מקיים מצווה בכל פעם שנושא כפיו. ראה בהמשך ס"ק פ"ד.

[10] ראה דיון לגבי תפילין בילקוט יוסף קצוש"ע סימן כה אות ג'.

[11] לשון הדיון כולו (סוטה מ ע"א) :"מאי טעמא? לאו משום כבוד צבור? אמר רב אשי: לא, התם שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו והדר אזיל למיקטריה, ואמרי: בן גרושה או בן חלוצה הוא".

[12] ולפי זה הגמרא רצתה לטעון שאין להוכיח מתקנה זו שחוששים לכבוד הציבור, כי אפשר להסביר את התקנה בדרך אחרת. עיין פיסקי ריא"ז מסכת סוטה פרק ז' אות ח, וכן עיין בטורי אבן מגילה דף כד ע"ב ד"ה "מומים".

[13] חלק ב' פרק ס"ב, הקדמה לסעיף כ"ה. ולשונו: "והנה אף שהטעם השני שמא תפסק לו רצועה אינו שייך בנעלים של זמננו, הטעם השני, מפני כבוד הציבור, הרי הוא בעינו. אך כיון שרבי יוחנן בן זכאי עצמו, מתקין התקנה, לא פירש לנו טעמה, וחכמי הש"ס נחלקו בכך, מעתה מותר לנו דרך השערה בלבד להוסיף טעם, שהיא זכר למקדש שבו עבדו הכהנים עבודת הקודש יחפים, לכן התקין רבן יוחנן בן זכאי שהכהנים העולים לדוכן יחלצו נעליהם, דוגמת עבודת המקדש. ודמות ראיה לזה שכן כל יתר התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי קשורות הן לחורבן הבית, ומכאן שאף זו קשורה לחורבן על הדרך שביארנו".

[15] מנהג זה מוזכר בב"ח, והובא להלכה על ידי המשנה ברורה וערוך השולחן. גם כף החיים הביא מנהג זה, אלא שכתב שלא ראה שנהגו כך.

[16] מ"ב ס"ק לא.

[17] זו דעתם של התוספות ורבנו פרץ, וכך פסק המג"א. הטור חולק, וסובר שגם באחד המצווה מהתורה, אלא שאין קוראים לו, ובדרך זו הלך הט"ז. מהבית יוסף נראה יותר שסובר שהמצווה מהתורה היא רק כשישנם שני כהנים, כי בסעיף כ"א כותב שמעיקר הדין אין לקרות אלא כשיש שני כהנים, משום ש"אמור להם" הוא לומר לשני כהנים, ומקרים גם לאחד רק מכח המנהג. ואם "אמור להם" היה לכל אחד מהם, היה צריך לקרוא גם "כהן", אולם המחבר פסק שאין לקרוא כשנמצא שם רק כהן אחד.

[19] תחילה הביא הרמ"א את המנהג לא לאומרה (בשם הגה"מ), אחר את המנהג לאומרה (בשם הטור), וסיים בשם עצמו שנהגו לאומרה. וגם היום יש הנוהגים לאומרה.

[20] ראה מג"א ס"ק י"ח; משנה ברורה ס"ק ל"ז. וכן עולת ראיה חלק ב' עמ' תי"ג אות ס"ג.

[21] שיר השירים רבה פרשה ב, ב. ובמקבילות.

[22] ובמקדש נשאו כפיהם מעל ראשם, כדברי המשנה (סוטה פ"ז מ"ו; תמיד פ"ז מ"ב): "במדינה כהנים נושאים את ידיהן כנגד כתפיהן, ובמקדש על גבי ראשיהן".

[23] ספרי במדבר פרשת נשא סוף פיסקא ל"ט: "ומנין שחזן צריך לומר להם אמורו, ת"ל 'אמור להם'".

[24] על פי דברי הבן איש חי, שנה ראשונה פרשת תצוה ט"ו; וכן בקצשו"ע ילקוט יוסף קכ"ח ס"ו, שזהו "מנהגנו". וראה שו"ת דבר שמואל (לר' שמואל אבוהב) סימן רצ"ה; שיירי כנסת הגדולה סימן קכ"ח.

[25] וגם הרא"ש, שהביא את ההלכה לומר "ברוך הוא וברוך שמו" כששומע אמירת "ברוך אתה ה'", לא חייב לומר זאת בכל אזכרת שם ה', אלא דווקא בעת ששומע ברכה.

[26] המשנה ברורה כתב שאם בטוח החזן שלא יתבלבל, יכול לענות אמן. אולם נראה שהמנהג הוא שלא לענות, כפסק כף החיים אות קי"ב וערוך השולחן הלכה ל"א.

[27] כגון כף החיים אות קטז. ואני בעניי נראה לי שהמחבר בכוונה לא הביא דין זה בשולחנו הגדול, מכיוון ששליח הציבור פטור מלעלות משום "העוסק במצווה פטור מן המצווה". ולשיטתו לא ישנה מהדין בגלל אחד שטעה וקרא לו שלא כדין. אמנם אם אין כהן אחר ומובטח לו שלא יתבלבל אמרו חכמים שיעלה, אולם זה רק כדי שהציבור לא יפסידו את הברכה, למרות שאין על שליח הציבור חיוב.

[28] מכאן ראיה שבמקרה רגיל, גם לשיטת המחבר שליח הציבור קורא לכהנים, כפי שהסברנו בס"ק כ"ד.

[29] [שם הטעם הוא משום שעיניו כהות. אולם בבית יוסף כתב במפורש שטעם זה שייך רק בכהנים המברכים את העם בבית המקדש. ראה ב"י אות כ"ג; ד"מ אות ו'; ט"ז ס"ק י"ט; הגהות שו"ע השלם אות פ"ג].

[30] ויש בכך גם מעין זכר למקדש, שבו מפורש שהשכינה שורה בין אצבעותיהם של הכהנים, ואין להסתכל בהן.

[31] ראה למשל רמב"ם הלכות ממרים פ"ב ה"ל.

[32] ירושלמי תענית ריש פרק ד: "מצאנו תפילה בלא נשיאת כפים, ולא מצאנו נשיאת כפים בלא תפילה". ויעויין בביאור הלכה כאן סעיף א', ד"ה "דזר עובר".

[33] כך כתבו כאן כל המפרשים. וראה מ"ב ס"ק ק"כ, וכף החיים אות קכ"א.

[34] עיין ביאור הלכה ד"ה "ומיהו", וכף החיים אות ר"ב.

[35] עיין יחווה דעת חלק ה' סימן טז.

[36] והוסיפו הראשונים עוד טעמים: אי אפשר לקבוע בוודאות שתינוק מת מחמת המילה, וכן יש ספק אם כלו לתינוק חודשיו.

[37] עירובין סט ע"א: "אמר רב הונא: איזהו ישראל מומר, זה המחלל שבתות בפרהסיא".

[38] הדברים ידועים בשם החזון איש (יו"ד ב', כח).

[39] אלו דברי הגהות מיימוניות בשם רבנו גרשום.

[40] כך משמע מלשון הבית יוסף, וכן כתב כף החיים, אות רי"ט.

[41] המחבר לא הביא כאן את דין שאר המשקים. הרמב"ם בתחילת הלכות ביאת המקדש הכריע שכהן אסור בעבודה מהתורה גם אם שתה שאר משקים המשכרים (אף שאין בכך חיוב מיתה, אלא מלקות). וכיוון שבבית יוסף כאן הסביר שהאיסור לשתוי לשאת כפיו נלמד מהאיסור לשתוי לעבוד, נראה שדינם זהה, וגם אם שתה משאר משקים לא יישא כפיו. ואולי הדברים נרמזים בכתוב בסוף הסעיף: "עד שיסיר יינו מעליו", שמשמע שההקפדה היא לעמוד בפני הקהל ולברכו כשהוא שתוי. הכרענו כאן כדעת המג"א המובאת במשנ"ב ובכף החיים.

[42] נדר שנעשה על דעת רבים אי אפשר להתירו אלא על דעת אותם רבים (שו"ע יו"ד רכ"ח, יא. וכתב הרמ"א: "ויש מחמירין דאפילו עם דעתם אין להתיר לדבר הרשות").

[43]  על פי בכורות מו ע"א.

[44] או פסולים נוספים, כגון חללה וזונה.

[45] המנהג הוא לצאת לפני "רצה".

[46] מ"ב ס"ק קנ"ז.

[47] מנהג האשכנזים מובא בגשר החיים כ"מנהג ירושלים", ומנהג הספרדים מובא בכף החיים.

[48] משנ"ב ס"ק קס"ה.

[49] הרמ"א קורא לתפילה זו "ריבון"; כנראה גרס בתחילתה "ריבון העולמים". אולם אנו גורסים בתחילת תפילה זו (שנזכרה בגמרא) "ריבונו של עולם", ולא "ריבון". "ריבון" בגרסתנו זו תפילת הכהנים לאחר הברכה, כפי שהתבאר בסעיף ט"ו.

[50] ובירושלמי ברכות פרק ח ה"ד: "ואמר שמואל: המשתמש בכהונה מעל".

[51] חוץ מלקרוא ראשון בתורה, שזו תקנה קבועה, והכהן אינו יכול למחול על כך.