הלכות מאכלי עכו"ם

סימן ק"כ

דיני טבילת הכלים, ובו ט"ז סעיפים.

חובת טבילת כלים כתובה בתורה, בפרשת חוקת (במדבר פרק לא פסוק כב – כג), היכן שתוארה שיבת בני ישראל מהמלחמה במדין, עם שלל רב. שם ציוותה התורה, כי לפני שימוש בכלי סעודה שנלקחו מהגויים, יש להכשירם כמו שכתוב – "אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת; כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ, תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא, וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ, תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם".

שני חיובים ציין הכתוב: האחד – הכשרת הכלי מן הבלוע בתוכו; כלי שתשמישו באש, יוכשר באמצעות ליבונו באש (תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ). כלי שתשמישו בבישול, יוכשר בהגעלה (תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם). השני – הטבלת הכלי במקווה כשר (אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא), שגם אשה המִטהרת לבעלה, כשרה לטבול בו.

חובת טבילת כלים מלמדת, על הערך הרוחני שיש לכלי האכילה שלנו. כל עוד היו אלה כלי גויים, לא היתה האכילה בהם אלא פעולה סתמית, נטולת משמעות ערכית. לכן צריך להטבילם במקווה, כדי שמכאן ואילך, ישתנה ייעודם לסיוע בעד קדושת ישראל, ולמילוי תפקידנו הערכי בעולם.

בגדר חובת טבילת הכלים, נחלקו הראשונים אם היא מן התורה או מדרבנן^[1].

סעיף א'

(א) ^אהקונה מהעובד כוכבים ^בכְּלֵי סעודה (ב) של ^גמתכות (ג) ^דאו של זכוכית (ד), או ^הכלים המצופים בַּאֲבָר (ה) מבפנים, ^ואף על פי שהם חדשים (ו) צריך להטבילם במקוה או ^זמעיין של ארבעים סאה (ז) (טור בשם סה"מ ועב"י). הגה: יש אומרים דכלים המצופים באבר (ח), אפילו בפנים, יטבול בלא ברכה (ט) (ב"י בשם סמ"ק וארוך), וכן נוהגין (י).

^אמשנה וברייתא עבודה זרה דף עה, ב. ^בכדמפרש רב נחמן כו' שם. ^גכדמפרש רב יוחנן שם. ^דמימרא דרב אשי שם. ^המסקנת הגמ' שם. ^וכדמפרש רב נחמן וכו' שם. ^זשם כדתני בר קפרא במי נדה, פירוש, שהנדה טובלת בהם. ואע"ג דרביעית סגי מדאורייתא לטבילת מחטין וצינוריות, היינו טבילת טומאה. אבל טבילת כלי מדין, חידוש הוא, ובעי ארבעים סאה, תוספות שם.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה מונה שני כללים, כבסיס לחיוב טבילה; א – כלי מתכת. ב – כלי סעודה. חובת הטבלת כלי מתכת, נלמדת ישירות מן הפסוק "אַך אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת". חובת הטבלת כלי סעודה, נלמדת מהפסוק השני "וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ", כלומר אין משתמשים בו באש בלבד, אלא באש ומים, כגון לבישול. או אפילו בלי אש בכלל כגון לסעודה, תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם. מלבד כלי סעודה, לא משתמשים ברוב הכלים, באש או במים. על פי זה, נבין את הסעיף.
• כְּלֵי סעודה – הכוונה רק לכלים ניידים, שממוקמים כל פעם במקום אחר, לפי העניין, על משטחי ההכנה והשיש, או בשולחנות הסעודה. אבל כלים גדולים הקבועים במקומם, כגון סירי ענק המחוברים לרצפה, או מערכת לשתייה קרה וחמה, הקבועה במקומה, אינם מוגדרים כלי סעודה, ופטורים מטבילה[2].

כלים חד פעמיים, אינם חייבים טבילה, כי אינם דומים לכלי מדין[3].

בקבוקי שתיה – למרות השימוש בהם לאחר ריקונם, אינם חייבים טבילה, כי הם כלים זמניים במהותם. מילויָם מחדש, אינו מדמה אותם לכלי מדין.

• של מתכות – שש מתכות מנתה התורה בפרשייה הדנה בטבילת כלים (שם פסוק כב) "אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת". מכאן למדו הפוסקים, שאין חיוב טבילה אלא בשש מתכות אלה, ולא בסוגים אחרים כגון אלומיניום, למרות שהוא נפוץ מאוד. על כן מעיקר הדין, אינם חייבים בטבילה[4]. אמנם הואיל ויש חולקים בדבר, נכון להטבילם בלי ברכה. כלֵי נירוסטה חייבים בטבילה, כי הם עשויים מברזל. ואף שעירבו בהם מרכיבים נוספים, הם עדיין קרויים ברזל.

לגבי טבילת כלים חשמליים, ראה להלן סעיף י, שם התבאר דינם.

• או של זכוכית – כלי זכוכית, לא נכללו בתורה בחיוב זה. לכן חובת טבילתם, לכל הדעות, היא מדרבנן. שתיקנו חובה זו, מפאת דמיונם לכלי מתכת.

כלי עץ, חרס, פורצלן, פלסטיק, וכל חומר אחר שאינו מתכתי, או אינו זכוכית, אינם חייבים טבילה.

• כלים המצופים בַּאֲבָר – הָאַבָר הוא עופרת, והיא סוג של מתכת.
• אף על פי שהם חדשים – כי הטבילה לא נועדה להפליט בליעות של איסור, אלא להכניס את הכלים לקדושת ישראל.
• ארבעים סאה – כ 340 ליטר מים. ויש נוהגים בכמויות גדולות יותר בהרבה.
• דכלים המצופים באבר – עופרת.
• יטבול בלא ברכה – לשיטת פוסקים זו, יש ספק אם כלי כזה מחויב בטבילה. כי היות והעופרת אינה אלא ציפוי, עיקר הכלי אינו כלי מתכת. ומפאת הספק יש לטבול, ככל ספק תורה שמחמירים. אבל הברכה לא מעכבת, מה גם שיש בזה חשש איסור "ברכה לבטלה", לכן לא יברך.
• וכן נוהגין – גם הספרדים נוהגים כך.

סעיף ב'

(יא) ^חצריך שיהא הכלי רפוי בידו בשעת טבילה, שאם מהדקו בידו הוי חציצה (יב). ואם לחלח ידו במים תחלה, אין לחוש (יג). (ודוקא שלחלח ידיו במי מקוה, אבל לא במים תלושים (יד)) (כן משמע ממרדכי פרק השוכר).

^חמשנה מקואות סוף פרק ח, וכתנא קמא.

• הקדמה לסעיף – כלל גדול בדיני טבילה, שצריך להכניס את הכלי כולו, ללא שיור, בתוך המים. לא הוכנס חלק זעיר מן הכלי במים, נחשב הכלי כולו, כלא הוטבל כלל.

כלי שהוכנס כולו במים, ודבוק עליו איזה לכלוך או מדבקה, כגון תווית יצרן, הרי זו טבילה פסולה (אם רק חלק מועט מן הכלי מכוסה, הוא פסול מדרבנן). על פי זה, נבין את הסעיף. ואם לא מקפיד על המדבקה, כגון אם דבוקה תחת הכלי, ואינה נראית, הואיל ואין דרך בני אדם להקפיד עליה, אינה חוצצת.

• הוי חציצה – ומדרבנן לא יצא ידי טבילה, והשימוש בו עדיין אסור.
• אין לחוש – כי הלחות שבידיו חוברת לשאר המים שבמקווה, והרי זה כאילו נטבל כולו. והיות שמיעוט הכלי אין בו חשש איסור תורה, הקילו חכמים.
• אבל לא במים תלושים – זו דעת המגיה, אבל לא ברור שגם המחבר מסכים לזה, כי העיקר הוא שהלחות תחבור למי המקווה. אמנם לדעת המגיה, צריך המקום להיות רטוב, במי מקווה דווקא.

סעיף ג'

^טיברך: על טבילת כלי; ואם הם שנים או יותר, מברך: על טבילת כלים (טו).

^טטור, וכ"כ המרדכי בשם רשב"ם.

• על טבילת כלים – אם טעה ובירך "כלים" על כלי בודד, או "כלי" על מספר כלים, יצא ידי חובה, ואין צריך לברך שוב.

סעיף ד'

^יטריפיד"ש ששופתים עליהם קדירות, אינם טעונות טבילה (טז). אבל פדיליא"ש, טעונות טבילה מפני שנותנים עליהם המאכל עצמו (יז).

^יסמ"ק.

• אינם טעונות טבילה – כעין כיריים קטנות, שהמאכלים אינם מונחים ישירות עליהן, אלא בתוך סירים. מכאן יש ללמוד, שאם אין מגע ישיר בין המאכל לכלי, הוא אינו חייב טבילה. כגון פותחן, תחתית לכוסות, פלטה של שבת, וכיוצא בזה.
• שנותנים עליהם המאכל עצמו – פדיליא"ש בעברית היא "רשת" ברזל. מכאן אנו למדים, כי רשת מנגל חייבת טבילה.

סעיף ה'

^יאסכין של שחיטה (או סכין שמפשיטין בו) (ארוך), יש מי שאומר שאינו צריך טבילה (יח). הגה: ויש חולקין (יט) (תשב"ץ). וטוב לטובלו בלא ברכה (כ). הברזלים שמתקנים בהם הַמַּצּוֹת (כא), אינם צריכים טבילה (כב) (ארוך). וכן כיסוי שכופין על הפת לאפותו (כג), אבל כיסוי קדירה צריך טבילה (כד) (הגהות אשירי).

^יאמרדכי פ"ק דחולין.

• שאינו צריך טבילה – סכין שחיטה אינו מוגדר כלי סעודה, לדעה זו. כי השחיטה, היא שלב מוקדם מאד בהכנת הבשר. הלא אחר השחיטה והפשטת העור, נדרשות פעולות רבות בהכנת הבשר. כגון מליחת הבשר, וכל הכרוך בזה, טרם יהא ראוי לבישול. רק הכלים המעורבים בשלבי ההכנה האחרונים, יוגדרו "כלי סעודה"[5].
• ויש חולקין – כי לדעתם, גם כלי המעורב בהכנת מאכל, בשלב מוקדם מאד, נקרא כלי סעודה. כי בסופו של דבר, השימוש בו, אִפשר את האכילה.
• וטוב לטובלו בלא ברכה – אין זה חיוב אלא מידת חסידות, לצאת מכל ספק. אבל לא יברך, כי חובת הטבילה היא חומרא, ולא עיקר הדין. ולדעת המחבר, אינו צריך טבילה כלל.
• הברזלים שמתקנים בהם הַמַּצּוֹת – כגון קערת הלישה, או הכלי הפורס את העיסה לפרוסות. כך גם המערוך, או הכלי שמחורר את המצות[6].
• אינם צריכים טבילה – כי העיסה איננה מאכל, ואין אלו כלי סעודה, אלא כלים של חומרי גלם.
• שכופין על הפת לאפותו – ואינו נוגע בעיסה.
• כיסוי קדירה צריך טבילה – כי התבשיל נוגע לפעמים בכיסוי.

סעיף ו'

^יבכלי עץ שיש לו חִשּׁוּקִים של ברזל מבחוץ שמעמידין אותו (כה), אינו טעון טבילה (כו).

^יבתוס' שם בעבודה זרה דף עה, ב (ד"ה והלכתא) והרא"ש שם.

• שמעמידין אותו – המאכל מוכנס לכלי עץ, שחישוקי ברזלים מוקפים סביבו לחיזוקו. כגון כלי ששוליו עגולים, וסביבו בסיס מתכתי, בעל שוליים ישרים.
• אינו טעון טבילה – כי עיקר הכלי הוא עץ, הפטור מטבילה. מלבד זאת, האוכל אינו נוגע בחישוקי הברזל[7].

סעיף ז'

^יגכוס של כסף מחובר בכלי עץ, צריך טבילה (כז). הגה: וכן רחיים של פלפלין, שבתוך העץ יש ברזל קבוע שטוחנין בו, צריך טבילה (כח) (מרדכי). וכן הַמַּשְׁפְּכוֹת של ברזל או הַבְּרָזוֹת של ברזל ושאר מתכות, כולן צריכים טבילה (ארוך). ודווקא שעיקר הכלי הוא של מתכת, אבל אם עיקר הכלי הוא של עץ רק שמעט ברזל קבוע בו, הואיל ואפשר להשתמש בו בלא הברזל, אין צריך טבילה. אבל כלי המתוקן בִּיתֵדוֹת של ברזל, ובלא היתדות לא היה אפשר להשתמש בו, והם מבפנים (כט), צריך טבילה (ל) (כך משמע מב"י בשם הגהות מיימוני פי"ז).

^יגטור בשם ספר המצות. בכאן סתם המחבר שצריך טבילה וברכה, ולא כדעת היש מחמירין לטובלו בלא ברכה שהביא הטור, ודלא כמו שכתב בספרו ב"י, להטביל זה והנזכר בסעיף ו בלא ברכה.

• צריך טבילה – בברכה, ואף שמחובר אליו כלי עץ, הוא חייב טבילה, כי התבשיל נוגע במתכת[8].
• שטוחנין בו, צריך טבילה – כי המאכל נטחן על ידי מתכת. דין זה מעשי היום, בקערות מיקסר, או כלים לחיתוך ירקות או בשרים וכדומה. אף אם גוף הכלים הוא פלסטיק קשיח, שאינו חייב בטבילה. קערת המיקסר או הסכינים, הבאים במגע עם האוכל, ועשויים מתכת, חייבים בטבילה.
• והם מבפנים – מעט מן הברזל מצוי בתוך הכוס, והמאכל נוגע בו.
• צריך טבילה – תיאור חזותם של כלים מתקופת הרמ"א, אינו אפשרי תמיד. אבל העקרונות של כולם, ברורים ופשוטים. חובה להטביל כלים, אם התבשיל בא במגע עם חלקי המתכת שבהם.

סעיף ח'

^ידהשואל או שוכר כלי מהעובדי כוכבים, אינו טעון טבילה (לא). ^טואבל אם ישראל קנאו מהעובד כוכבים (לב) והשאילו לחבירו, טעון טבילה (לג), שכבר נתחייב ביד הראשון (לד). ^טזויש מי שאומר שאם לא לקחו הראשון לצורך סעודה, אלא לחתוך קלפים (לה) וכיוצא בו (לו), אין צריך להטבילו (לז). הגה: אבל הראשון אסור להשתמש בו לצרכי סעודה, אפילו דרך עראי, בלא טבילה, אף על פי שלקחו לצורך קלפים (לח) (דעת עצמו ואו"ה). וכן אם קנאו ישראל השני מן הראשון לצורך סעודה, צריך טבילה גבי השני (לט) (בית יוסף).

^ידמימרא דרב נחמן וכו' שם דף עה, ב. ^טותוס' שם, וכ"כ הרא"ש שם, בשם רשב"ם. ^טזהגהות אשיר"י שם.

• אינו טעון טבילה – כי חובת הטבילה חלה רק במעבר לבעלות יהודי, וכאן לא נכנס הכלי לבעלות היהודי.
• קנאו מהעובד כוכבים – וחלה עליו חובת טבילה.
• טעון טבילה – למרות שהשני רק שאל את הכלי, ולא רכשו.
• שכבר נתחייב ביד הראשון – ואף שהועבר מן הראשון לשני, לא פקע חיובו.
• לחתוך קלפים – הקלף הוא עור מעובד, עליו כותבים ספרי תורה או תפילין או מזוזות. והסכין נדרש לחיתוכו, לפי הגודל הנצרך.
• לחתוך קלפים וכיוצא בו – כי עבור הראשון, הסכין אינו צורך סעודה.

מכאן הוכיחו הפוסקים, שיש לפטור כלי מאכל ושתיה של מסעדות ודומיהם מטבילה. כי עבור בעל המסעדה, אין הוא זקוק להם לצורך סעודה, אלא לצורך מסחר[9].

• אין צריך להטבילו – אפילו אם השני ששאל את הסכין, זקוק לו לסעודתו, סוף כל סוף, החיוב תלוי בבעל הכלי. ומכיוון שהוא פטור, לא יתחייב הכלי גם ביד השואל.
• אף על פי שלקחו לצורך קלפים – כי אז יוכיחו מעשיו, שזקוק לו לסעודה.
• צריך טבילה גבי השני – כשהיה הכלי בבעלות הראשון, היה פטור מטבילה, כי לא היה זה כלי סעודה. אמנם השני רכש כלי סעודה, שבעליו המקורי היה גוי.

סעיף ט'

מִשְׁכֵּן עובד כוכבים כלי לישראל (מ), ^יזאם נראה בדעת העובד כוכבים שרוצה לְשַׁקְּעוֹ בידו (מא), טעון טבילה (מב). ^יחואם לאו (מג), יטבילנו בלא ברכה (מד) או יקנה כלי אחר ויטבילנו עמו (ואם לבסוף נשתקע בידו, יחזור ויטבילנו בלא ברכה (מה)) (בית יוסף בשם תשובה אשכנזית ואגור והוא בתשובת מהרי"ל סימן נט).

^יזממימרא דמר בר רב אשי, שם דף עה, ב. ^יחבעיא ולא נפשטא שם, וכפירוש התוס' שם, וכן כתב הטור.

• מִשְׁכֵּן עובד כוכבים כלי לישראל – נטל גוי הלוואה מיהודי, והפקיד בידיו כלי כמשכון. ואם לא יפרע את חובו, יגבה המלווה היהודי את כספו, מן הכלי.
• שרוצה לְשַׁקְּעוֹ בידו – כלומר, נראה שהגוי לא יפרע את חובו.
• טעון טבילה – כי דומה הדבר, לרכישת כלי מן הגוי.
• ואם לאו – לא ידוע אם הגוי יפרע את חובו.
• יטבילנו בלא ברכה – מפאת הספק. אם יפרע הגוי את חובו, יישאר הכלי תמיד, תחת בעלותו, ללא חובת טבילה. אם לא ישלם, יהפוך היהודי לבעל הכלי. לכן יטבול, ככל ספק מן התורה. ולא יברך, כי "ספק ברכות להקל". כלומר, אין לברך אלא כשחובת הברכה וודאית. ואף שלא בירך, עלתה טבילה לכלי, כי הברכה אינה מעכבת את המצווה, כמו שאמרו (ברכות יא, א) "ברכות, אינן מעכבות". אם יש סבירות גבוהה שהגוי ישלם, אין צורך בטבילה. ומותר להשתמש בו, בכפוף כמובן, לאישור הגוי.
• יחזור ויטבילנו בלא ברכה – כי עכשיו ודאי עבר הכלי מרשות הגוי, לרשות היהודי. וכיון שהוטבל הכלי לראשונה, קודם יציאתו מבעלות הגוי, אולי לא הועילה הטבילה הראשונה. לכן יטביל שוב.

סעיף י'

^יטישראל שנתן כסף לאומן עובד כוכבים לעשות לו ממנו כלי, אינו צריך טבילה (מו). (כן משמע ממרדכי). הגה: ויש חולקין (מז) (טור בשם ריצב"א). ויש לטובלו בלא ברכה (מח). ואם מקצת הכסף שנעשה ממנו הכלי של עובד כוכבים, צריך טבילה (מט) (משמע ממרדכי). וכן אומן ישראל שעשה כלי לעובד כוכבים וקנאו ממנו, יטבילנו גם כן בלא ברכה אם העובד כוכבים נתן כל המתכות (נ) (ארוך); אבל אם עשאו לעצמו, רק שקנה המתכות מן העובד כוכבים (נא), או שנתן מקצת מתכות משלו (נב), אין צריך טבילה (ב"י בשם הגהות אשיר"י).

^יטתוס' שם, וכן כתב הרא"ש. ואפילו למ"ד אומן קונה בשבח כלי אין צריך טבילה כיון דאין שמו עליו, דלא הוי כמעשה שהיה, שהיו הכלים של מדין.

• אינו צריך טבילה – חומר הגלם ממנו נוצר הכלי, שייך ליהודי, נמצא כי הכלי מעולם לא היה בבעלות גוי. ואין זה דומה לִכְלֵי מדין, שגם חומר הגלם וגם ייצור הכלים, היו תחת בעלות גויים.
• ויש חולקין – הפיכת המתכת לכלי, היא מעשה הגוי, ומכח מעשה ידיו, פנים חדשות באו לכאן והרי זה כאילו קנה את הכלי, לכן זה נקרא "כלי של גוי"[10].

לדעה זו, אפשר להקל בחובת טבילה של כלי חשמלי הנרכש מגוי, אם הטבלתו במים עלולה לקלקלו. וזאת על ידי פירוק חלק ממנו, והפיכתו ללא שמיש. כי אם יהודי יתקין אותו מחדש, הוא יוגדר "נעשה בידי יהודי", וייפטר מטבילה[11]. אם גם זה לא מתאפשר יש מקילים, להחשיב כלים חשמליים כמחוברים לקרקע, שהרי ללא החיבור לשקע, אי אפשר להשתמש בו. וכיון שנחשב מחובר לקרקע, פטור מטבילה[12]. מובן מאליו, כי לכתחילה עדיף לרכוש מוצרים אלה, כגון קומקומים חשמליים, הפטורים מטבילה מעיקר הדין. ואף שהם יקרים יותר, זו הוצאה חד פעמית שראוי לעשותה.

• ויש לטובלו בלא ברכה – כדי לנהוג לכתחילה, כדעה המחייבת טבילה. אמנם מעיקר הדין פטורים מטבילה, על כן לא יברך.
• צריך טבילה – משני טעמים; א. חלק מן הכלי שייך לגוי, ב. יצירת הכלי נעשתה בידי גוי. וכיון שזו חובה מעיקר הדין, יש לברך על הטבילה. המחבר אף הוא, מודה לדין זה.
• אם העובד כוכבים נתן כל המתכות – כי יש כאן ספק. מצד אחד, כל החומר בא מן הגוי, והרי זה ככלי של גוי. מצד שני, היהודי הוא היוצר, והרי זה ככלי של יהודי, שלא חייב טבילה. על כן, יטביל ללא ברכה.
• שקנה המתכות מן העובד כוכבים – מתכת שנרכשה מגוי, מצויה תחת בעלות היהודי. וכיון שאינה כלי, לא התחייבה בטבילה. גם לאחר יצירת הכלי לא חלה חובה זו, כי נוצר בידי יהודי.
• שנתן מקצת מתכות משלו – מתייחס למקרה הנזכר בסמוך, בו יהודי עשה כלי עבור גוי, ושב ורכשו ממנו. מלמדנו כאן הרמ"א שאם חלק מהמתכת בא מן היהודי, אינו חייב טבילה, כי מעולם לא היה שייך כולו לגוי.

סעיף י"א

^כישראל שמכר כלי לעובד כוכבים (נג) וחזר ולקחו ממנו, צריך טבילה (נד). אבל אם מִשְׁכְּנוֹ בידו (נה) וחזר וּפְדָאוֹ ממנו, אינו צריך טבילה (נו). הגה: ישראל ועובד כוכבים שֶׁקָּנוּ כלי בשותפות, אין צריך טבילה (נז). ישראל שֶׁגָּנְבוּ אוֹ גָּזְלוּ ממנו כליו (נח) והוחזרו לו (נט), אין צריך טבילה (ס); אבל שר או מושל שֶׁאָנְסוּ ישראל ולקחו כליו (סא) והוחזרו לו, צריכין טבילה, דכבר נשתקעו ביד העובד כוכבים (סב) (ארוך).

^כשם בתוס', וכ"כ הרא"ש שם.

• שמכר כלי לעובד כוכבים – והוציאו מבעלותו.
• צריך טבילה – כי הכלי שב לקדושת ישראל, ויש לטבלו בברכה.
• אם מִשְׁכְּנוֹ בידו – כגון אם לָוָוה כסף מן הגוי, והפקיד בידיו כלי למשכון, אין זה נחשב כהעברת הבעלות לגוי.
• אינו צריך טבילה – כי מעולם לא עבר לבעלות הגוי.
• אין צריך טבילה – כי לא יצא לגמרי, מרשות הגוי.
• שֶׁגָּנְבוּ אוֹ גָּזְלוּ ממנו כליו – פירוש: נגנבו כלֵי יהודי, בידי גויים.
• והוחזרו לו – היה מקום לומר, שהם צריכים טבילה. כי על ידי הגניבה עברו לכאורה לבעלות הגוי, ושבו לחזקת ישראל.
• אין צריך טבילה – כי אפילו אם היהודי התייאש, מעולם לא נקרא כלי זה, "כלי של גוי". הואיל והגוי חושש לפרסם את מעורבותו, בדבר הגניבה.
• שֶׁאָנְסוּ ישראל ולקחו כליו – והוא בודאי לא יקבלם שוב לידיו, כי השר הוא הממונה על ה"צדק". על כן, הם נקראים "כלים של גוי".
• דכבר נשתקעו ביד העובד כוכבים – אפסו הסיכויים של היהודי לראות את כליו, שבים לבעלותו, ביום מן הימים.

סעיף י"ב

^כאצריך להטביל ידי הכלי (סג).

^כאמרדכי שם (ועיין לקמן סימן ר"ב סעיפים ג' ד').

• ידי הכלי – אפילו אם חומר הידיות אינו חייב בטבילה, הכלי כולו חייב טבילה, כולל הידיות, כי הוא יחידה אחת.

סעיף י"ג

(סד) ^כבצריך להעביר החלודה קודם טבילה (סה); ואם לא העביר, אם מקפיד עליו, חוצץ (סו). ^כגואם שפשף ונתן בגחלים ונשאר עדיין מעט של חלודה שלא יכול לעבור על ידי כך, הוי מיעוטו שאינו מקפיד עליו, ואינו חוצץ (ועיין לקמן סימן ר"ב מדין חציצה (סז)).

^כבהגהות אשיר"י שם, וסמ"ג. ^כגכל בו בסימן ו, בשם ה"ר שמשון.

• הקדמה לסעיף – לעיל בסעיף ב למדנו, שחציצה פוסלת את הטבילה. ואלה הם הכללים של חציצה; מן התורה, רק דבר דבוק שמקפידים להסירו, ומכסה את רוב הכלי, פוסל את הטבילה מן התורה. חכמים הוסיפו וגזרו, שגם חציצה על רוב הכלי, אף שאינה מפריעה, פוסלת את הטבילה. באותו אופן, גם חציצה על מיעוט הכלי פוסלת מדרבנן, אם מקפידים על קיומה. אמנם במיעוט הכלי, וכשאין הקפדה על החציצה, אין היא מוגדרת חציצה כלל. ההקפדה הנזכרת היא כאמור, דבר שמפריע, ומשתדלים להסירו.
• להעביר החלודה קודם טבילה – כי החלודה חוצצת.
• אם מקפיד עליו, חוצץ – אפילו חלודה במיעוט הכלי בלבד, דינה כדבר שמקפיד עליו, וחוצצת מדרבנן.
• ועיין לקמן סימן ר"ב מדין חציצה – שם התבארו דיני חציצה, בנוגע לטבילת אשה, בהרחבה רבה. ומי ייתן, ואזכה לפרש גם סימן זה.

סעיף י"ד

^כדאין מאמינים קטן על טבילת כלים (סח) (אבל אם טְבָלוֹ לפני גדול, הוי טבילה (סט)) (ת"ה סימן רנ"ז).

^כדתרומת הדשן סימן רנ"ז, דכיון דטבילת כלים מדאורייתא, לא מהמנינן ליה.

• על טבילת כלים – חוששים לשיטה שטבילת כלים חובתה מן התורה. ובחיובים מן התורה, אין הקטן נאמן. ואם קרה שקטן הטביל אותם, צריך לחזור ולהטבילם, אבל בלי ברכה.
• הוי טבילה – כי לא נפסלה טבילת הקטן משום שהיא פסולה בעצם, אלא משום שלא ניתן לסמוך עליו, שאכן הטביל. אך אם הגדול רואה שאכן בוצעה טבילה, היא כשרה. מלבד זאת, לא נדרשת כוונה לשם מצוה, אלא פעולת ההטבלה בלבד[13].

סעיף ט"ו

^כהאם הטביל כלים על ידי עובד כוכבים (ע), עלתה להם טבילה (עא). (אבל אינו נאמן על הטבילה (עב)) (דעת עצמו).

^כהתשובת רמב"ן קנ"א, ותשובת הרשב"א, כיון דלא בעינן כוונה בטבילה לחולין, לא בעינן נמי שליחות. דלא גרע מאלו הטבילו ישראל, שלא מדעת בעלים, דעלתה לו טבילה.

• על ידי עובד כוכבים – הגוי מטביל על פי בקשת היהודי.
• עלתה להם טבילה – כי מעשיו דומים למעשיו של הישראל, שהרי פועל בשליחותו.
• אינו נאמן על הטבילה – כי זו חובה מן התורה, ומי שאינו מחויב בה, אינו נאמן לומר, שקיים אותה. המחבר, מסכים לזה.

סעיף ט"ז

^כואם שכח ולא הטביל כלי מערב שבת או מערב יום טוב, יתננו לעובד כוכבים במתנה ואחר כך ישאלנו ממנו ומותר להשתמש בו (עג). הגה: וכן יעשה אפילו בחול, במקום שאין לו מקוה (ב"י). ואם עבר והשתמש בכלי בלא טבילה, לא נאסר מה שנשתמש בו (עד), ויטבלנו עוד (עה) (טור והפוסקים).

^כומרדכי פרק ב' דביצה, ועי' בא"ח סי' שכ"ג סעיף ז', וכמו שציינתי שם.

• ומותר להשתמש בו – כי בזמן שהכלי בבעלותו של הגוי, הוא פטור מטבילה. וברור שדבר זה הוא הערמה, ומותר לעשות כן רק בשעת הדוחק. מהלכה זו אנו לומדים, שכל זמן שלא טבלו את הכלי, אסור להשתמש בו. איסור זה, הוא מדרבנן. ויש אומרים שהוא חל דווקא על בעל הכלי, כי הוא נובע מחובתו להטביל. אבל אורח השוהה אצל חברו, שכליו אינם טבולים, רשאי להשתמש בהם, כי אין לו חיוב להטבילם[14]. ואין להשתמש בקולא זו מלבד שעת הדוחק, או כשיש ספק, אם כלי החבר הוטבלו, אם לאו.
• לא נאסר מה שנשתמש בו – כי בניגוד לכלי שבלע איסור, והמאכל הכשר סופג ממנו את טעם האיסור הנפלט, ונאסר גם הוא. בכלי לא טבול אין איסור בדפנותיו, וכל מה שנדרש הוא רק להכניס אותו לקדושת ישראל. הלכך המתבשל בו, גם לפני הטבילה, לא נעשה נאסר.
• ויטבלנו עוד – בברכה.

דיני טבילת הכלים (קכ)

• יש חובה לטבול כלִי סעודה, הנקנה מגוי. אם הוא עשוי מאחת משש המתכות הכתובות בתורה, שהן זהב, כסף, נחושת, ברזל, בדיל ועופרת [א].
• כלי אלומיניום פטורים מטבילה, אך נכון לטובלם בלי ברכה (ג).
• כלי נירוסטה חייבים בטבילה, כי יש בהם ברזל (ג).
• חובת הטבילה, לפי ראשונים רבים, היא חובה מן התורה [הק].
• כלי סעודה מזכוכית, חייבים בטבילה מדרבנן [א].
• צריך לטובלם במקווה כשר, שיש בו ארבעים סאה מים, שהם כ 340 ליטר [א].
• כלי עץ, חרס, פורצלן, פלסטיק, וכל חומר אחר שאינו מאחד מששת המתכות, או אינו זכוכית, אינם חייבים טבילה [ד].
• כלי העשוי מחומר שפטור מטבילה, ומכוסה בשכבה דקה מחומר החייב בטבילה, במקום מגע האוכל, יטבול בלי ברכה [ב].
• כלי סעודה הם כלים הבאים במגע עם האוכל. על כן הכוונה רק לכלים ניידים, הממוקמים כל פעם במקום אחר, לפי העניין. על משטחי ההכנה והשיש, או בשולחנות הסעודה. אבל כלים גדולים הקבועים במקומם, כגון סירי ענק המחוברים לרצפה, או מערכת לשתייה קרה וחמה, הקבועה במקומה, אינם מוגדרים כלי סעודה, ופטורים מטבילה (ב).
• כלים חד פעמיים, אינם חייבים טבילה, כי אינם דומים לכלי מדין (ב).
• בקבוקי שתיה – למרות השימוש בהם לאחר ריקונם, אינם חייבים טבילה, כי הם כלים זמניים במהותם. מילויָם מחדש, אינו מדמה אותם לכלי מדין (ב).

[1] רבים מהראשונים סוברים שחובתה מן התורה, ונראה שגם המחבר סבר כן. לכן פסל בסעיף יד טבילת כלים, שקטן הטבילם, כפי שנבאר שם. הרמב"ם לעומת זאת סבור, כי חובת טבילת כלים היא מדרבנן. אולם גם לדעה שיש בזה דין תורה, אין זו מצות עשה ממניין המצוות, אלא מצווה קלה יותר.

[2] ערוך השולחן סעיף לט.

[3] אגרות משה (יורה דעה ג, כג).

לדעת הרב עובדיה (חזון עובדיה הלכות קידוש הערה יז), היות וכוס חד פעמי כשרה לקידוש, היא חייבת בטבילה. אמנם נראה, שאין להשוות דין כשרותו של כלי לקידוש, לדין כלים החייבים בטבילת כלים. כי כלים חד פעמיים, אף שנקראים כלים, אינם דומים לכלי מדין.

[4] כך כתב האגרות משה (יורה דעה חלק ג סימן כב), אלא שסבר שיש חיוב מדרבנן, כמו בזכוכית, ועל כן אפשר לברך עליהם. והמברך, ודאי יש לו על מי לסמוך. וגם בשיח נחום (סימן מט) נקט שהם פטורים לגמרי מטבילה.

[5] כתב זאת בשם "יש מי שאומר", כי ראה דין זה רק אצל מחבר אחד. והרמ"א בדרכי משה אף הוא, הסכים עם המחבר. רק בדרכי משה הארוך, הביא שיש חולקים.

[6] לא החמיר הרמ"א לחייב ברזלים אלה בטבילה ללא ברכה, כמו שהחמיר בסכין השחיטה. כי מעורבות סכין השחיטה בהכנת המאכל, יש לה משקל קריטי. ללא שחיטה, אי אפשר לאכול בשר. אבל את המצות, אף שהברזלים משפרים את חומר הגלם, ומעורבים בהכנתו, הלא אינם הכרחיים כל כך, כי ניתן לייצר מצות גם בהעדרם (ערוך השולחן סעיף לה).

[7] הש"ך אמנם הביא דעה מחמירה ולפיה, יש להטבילם ללא ברכה. אבל אפשר להקל, ולסמוך על המחבר.

[8] ויש אומרים שלא לברך, אם הכוס זקוק למסגרת העץ, כדי לעמוד.

[9] לא כולם קיבלו הרחבה זאת, והמטבילם ללא ברכה, יזכה לברכת טוב, ועיין פתחי תשובה ס"ק ט. והאוכל במסעדה אינו צריך לחשוש כלל, כי עיקר החובה הוטלה על בעל הכלי, והאוכל מתוך כלי שאינו טבול, אין בו אלא איסור דרבנן, ובספקו יש להקל (יביע אומר חלק ב יורה דעה סימן ט אות ב).

[10] ישנו מושג משפטי בהלכה הנקרא "אומן קונה בשבח כלי" (בבא קמא צח, ב) שפירושו, עשה בעל מלאכה שינוי בחפץ כלשהו, כגון יְצָרוֹ, השביחו, או הכניס בו איזה שיפור עד שנחשב חפץ אחר, הפך הוא לבעליו של החפץ. ולא תשוב בעלותו המקורית של בעל הכלי לידיו, עד שישלם ליוצר את שכר פעולתו. המחבר פסק שאין אומן קונה בשבח כלי. על כן מובנת פסיקתו, שאין צורך לטבול כלי שעשאו גוי. אמנם הרמ"א שכתב יש חולקין, חושש לשיטה הסוברת שהאומן קונה בשבח כלי, כמפורש בדבריו באבן העזר סימן כח סעיף טו (ובחושן משפט בסימן שו ציין לשיטה זו. וראה שם סימן שלט סעיף ו, שמשמע שאין האומן קונה בשבח כלי. אבל כבר כתב הבאר היטב שם, שהדין הנידון שם חל גם למי שסובר אומן קונה בשבח כלי).

הלכה זו היא הבסיס לפסיקה הפוטרת כלי מטבילה, אם הוצא משימוש תקין, ושב והושמש בידי אומן ישראל (חכמת אדם כלל עג סעיף יג, ובבינת אדם שם).

[11] יתכן שגם המחבר יודה בזה, כי המציאות של כלי מדין היתה, שגם חומר הגלם, וגם עשייתו, היתה של גוי. ואולי לא התחייבו כלים בטבילה, מלבד אם הם מוגדרים כעין כלי מדין.

[12] חלקת יעקב יו"ד סימן מג, שיח נחום מט, ה.

[13] בדברי הש"ך (ס"ק כח) מבואר יתירה מזו, שם כתב, שאפילו נפל כלי מעצמו אל המים, הרי זו טבילה כשרה.

[14] בשו"ת אהלי תורה (חלק א יורה דעה סימן יט) דן בשאלה זו מכל היבטיה, והביא מקורות לקולא ולחומרא. ובסופו של דבר הסיק "נראה לומר שהאורח אינו חייב בטבילת הכלי מצד עצמו. ולכן כשהוא אנוס בשעת הדחק, הוא יכול לסמוך על הסוברים שאינו חייב בטבילת הכלי, והוא רשאי להשתמש בו".