דיני מכה ומקלל אביו ואמו - סימן רמ"א

בסימן זה ט' סעיפים 

סימן זה עוסק בשני איסורים חמורים מן התורה: קללת הורים והכאתם.

איסור קללת הורים:

מן התורה, אסור לקלל כל אדם מישראל. קללה מוגדרת כאמירה שבה מאחלים לאדם שה' ירע לו. איסור זה נלמד משלושה פסוקים:

• א. "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל" (שמות כב, כז) – כאן אֱלֹהִים מתייחס לדיין.
• ב. "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" (שם) – "נשיא" הכוונה למלך.
• ג. "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ" (ויקרא יט, יד).

מפסוקים אלו למדו חכמים כי האיסור לקלל חל על כל יהודי, החל מהחשובים ביותר (דיינים ומלכים) ועד לפשוטים ביותר (כחירשים). כמובן, הורים כלולים באיסור זה.

עונש קללה רגילה הוא מלקות. אולם, קללת הורים חמורה יותר ועונשה מוות, כפי שנאמר (ויקרא כ, ט) "כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ".

איסור הכאת הורים:

מן התורה, אסור להכות כל אדם מישראל. איסור זה נלמד מהפסוק (דברים כה, ג) "אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ", האוסר הוספת מכה מיותרת, למי שהתחייב מלקות. אם אסור להוסיף מכה אחת מעבר למספר המלקות הקצוב, קל וחומר שאסור להכות כל אדם מלכתחילה. אולם הכאת הורים חמורה יותר ועונשה מוות, כפי שנאמר (שמות כא, טו) "וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת".

חומרת העבירה:

בדרך כלל, השולחן ערוך אינו דן בעונשים על עבירות. אולם, כאן הוא חורג ממנהגו, ככל הנראה, כדי ללמד על חומר האיסור. חומרה זו באה לידי ביטוי בכך שנאסר על בן לטפל רפואית באביו, שמא יפצע אותו, כפי שנראה להלן. וכמו כן חמורה יותר חומרת ביזוי אב, מביזוי אדם אחר.

מבנה הסימן:

סעיפים א-ז דנים באיסורים אלו, ואילו סעיפים ח-י מגדירים מיהו אב לעניין דינים אלו.

סעיף א

^א המקלל אביו או אמו, ^ב אפילו לאחר מיתתן (א), חייב סקילה אם הוא בעדים והתראה (ב), ^ג אחד האיש ואחד האשה שקללו (ג). ^ד במה דברים אמורים, שקללום בשם מהשמות המיוחדים (ד), אבל קללם בכינוי, אינו חייב אלא בלאו (ה), כמו המקלל אחד מישראל. הגה: ^ה וכן המכה אביו או אמו, בחייהם, בין איש בין אשה חייבים חנק (ו). ^ו ודוקא אם עשו בהם חבורה (ז), אבל אם לא עשו חבורה אינו אלא בלאו, כמו מי שמכה אחד מישראל (טור).

^א משנה סנהדרין דף צג, א. ויליף לה שם מקרא. ^ב משנה שם דף פה, ב. ^ג ברייתא שם. ^ד משנה שם דף סו, א. ושבועות דף לה, א. ^ה משנה שם בסנהדרין דף פה, ב. ^ו שם במשנה.

• אפילו לאחר מיתתן – מקור החיוב לקלל לאחר מיתה, נלמד מהכפילות בפסוק (ויקרא כ, ט) "כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל" . אף שאין אפשרות להזיק למת הקללה מבטאת זלזול באדם המקולל, שנברא בצלם אלוקים. באביו ובאימו, חומרה זו גדולה במיוחד, ולכן התורה הטילה עליו עונש, אף לאחר מותם.
• אם הוא בעדים והתראה – זהו תנאי בכל העונשים שבתי הדין מטילים, שאינם ניתנים אלא לאחר התראה בעובר העבירה, בטרם יעבור אותה, ובנוכחות שני עדים בשעת מעשה.
• שקללו – אף שבענישה כתבה התורה "איש", הלא כפלה וכתבה פעמיים "איש איש" (ויקרא שם), והכוונה לכל אחד הן גברים והן נשים[1]. וכך הוא בכל איסורי התורה, שאין הבדל בין איש לאשה.
• שקללום בשם מהשמות המיוחדים – באיחול הקללה שלו כלפי אביו, האדם מבקש את עונשו של אביו או את פגיעתו, תוך שימוש בשם השם.
• אינו חייב אלא בלאו – כלומר בעת שקילל, נמנע משימוש בשמות השם המפורשים, אלא הסתפק בכינויים כגון "הרחום" או "החנון".
• חייבים חנק – העונש על הכאת הורים הוא מוות בידי אדם, ולא רק מלקות, כבמכה חברו.
• ודוקא אם עשו בהם חבורה – הכוונה היא לפגיעה הגורמת ליציאת דם. וזה מוסכם על המחבר.

סעיף ב

^ז הכהו על אזנו וחרשו, חייב מיתה, שאי אפשר שיעשה חרש בלא חבורה, דטיפת דם יוצא מבפנים באוזן (ח) ועל זה נתחרש.

^ז מימרא דרבא בב"ק דף פו, א.

• דטיפת דם יוצא מבפנים באוזן – הכה בן את אוזנו של אביו וגרם לו לחירשות, חייב מיתה. כי החירשות כרוכה בהכרח בחבלה פנימית, הגורמת ליציאת דם באוזן. ואף שלא נראתה יציאת הדם, אין ספק שיצא דם בתוך הראש.

סעיף ג

^ח היה קוץ תחוב לאביו, לא יוציאנו, שמא יבא לעשות בו חבורה. ^ט וכן אם הוא מקיז דם, או רופא, לא יקיז דם לאביו ולא יחתוך לו אבר, אף על פי שמכוין לרפואה (ט). הגה: ^י בד"א, בשיש שם אחר לעשות. אבל אם אין שם אחר לעשות והוא מצטער, הרי הוא מקיזו וחותך לו כפי מה שירשוהו לעשות (י) (גם זה בטור ורמב"ם פ"ה מה' ממרים).

^ח לשון הרמב"ם מהא דרב לא שביק ליה לבריה וכו'. ^ט מהא דרב פפא לא שביק ליה לבריה וכו', וכ"כ ר"י בשם הרי"ף. ^י הרמב"ן בספר תורת האדם לדעת הרי"ף וכ"כ הטור.

• אף על פי שמכוין לרפואה – אף על פי שהטיפול הרפואי שמבקש הבן להעניק לאביו אינו בגדר חבלה מכוונת, אלא נועד לטובתו ולרפואתו, קיים חשש שמא יטעה הבן במהלך הטיפול ויגרום לאביו חבלה או נזק שיוציאו דם, ואז יעבור על האיסור החמור.

ואף שקיים איסור בפציעה מיותרת של כל אדם, והתורה חייבה לטפל בחולים למרות החשש הקיים, עדיין החמירו חכמים ואסרו על בן לטפל באביו, שאצלו העבירה חמורה יותר, כל זמן שקיים רופא אחר שיכול להעניק את הטיפול בצורה מיטבית.

• כפי מה שירשוהו לעשות – אם אין רופא אחר, ואביו סובל מאוד, מותר לבן להקיז דם או לנתח את אביו, לפי הצורך, על אף החשש. וזה מוסכם על המחבר.

סעיף ד

^יא היו אביו ואמו רשעים גמורים ועוברי עבירה (יא), אפילו נגמר דינם להריגה ויוצאים ליהרג, אסור לו להכותם ולקללם (יב). ואם הכה אותם או קללם פטור (יג). ואם עשו תשובה, הרי זה חייב ונהרג עליהם, אף על פי שיוצאין ליהרג (יד).

^יא רמב"ם בפ"ה מהלכות ממרים מברייתא דסנהדרין דף פה, א.

• רשעים גמורים ועוברי עבירה – האיסור לקלל אדם חל רק כאשר האדם אינו רשע. איסור זה נלמד מהפסוק "ונשיא בעמך לא תאור", שמשמעותו היא שאסור לקלל אדם מישראל המוגדר "בעמך", כלומר שאינו רשע שיצא מכלל עמך. אבל אם הוא רשע, ויצא מכלל "עמך", אין איסור לקללו.
• אסור לו להכותם ולקללם – אף על פי שההורים חטאו, הם עדיין ההורים שנתנו לו את החיים, וחובת כיבודם מוטלת עליו. לכן, אסרו חכמים על בן לקלל או להכות את הוריו, אפילו אם הם רשעים.
• פטור – מעונש, אף שעבר על איסור. מן הטעם האמור, שעיקר האיסור הוא כשאינם רשעים.
• אף על פי שיוצאין ליהרג – אדם שעבר עבירה שדינה "מיתת בית דין", אך חזר בתשובה, אינו נחשב רשע, אף על פי שעונשו לא מתבטל. לכן, אסור לבן מן התורה, להכות הורה כזה.

סעיף ה

^יב עבר אביו או אמו עבירה שלוקים עליה, והיה הבן שליח לדיינים (טו), לא יכה אותם (טז). וכן אם נתחייבו נידוי (יז), לא יהא שליח לנדותם. ולא ירדוף ולא יכה אותם בשליחות בית דין (יח), אף על פי שראויים לכך ולא עשו תשובה.

^יב שם ממימרא דרבה בר רב הונא ותנא דבי רבי ישמעאל וכו', שם ע"ב.

• והיה הבן שליח לדיינים – מקצועו של הבן הוא הלקאת כל חייבי המלקות.
• לא יכה אותם – חכמים אסרו על בן להכות את הוריו, מפאת חובת כיבוד הורים, אפילו אם עברו עבירה המחייבת מלקות, משום שכלפיו, חובת כבודם גוברת על קיום פסק הדין.
• נתחייבו נידוי – הנידוי הוא סוג של חרם חברתי, המוטל על ידי בית דין, על אנשים שעברו עבירות חמורות. הבן לא יהיה שליח בית הדין לבשר להורים על החלטה זו, משום שגם כאן חובת כיבוד הורים גוברת, ופסק הדין יכול להתקיים על ידי אחרים.
• ולא ירדוף ולא יכה אותם בשליחות בית דין – כאן מדובר שלא התחייבו מלקות מן התורה, אלא בית הדין שלח אחריהם להכותם, כיון שהם ראויים לכך, ומבקשים למנוע מהם, את המשך עשיית העבירות. גם כאן, חובת הכיבוד גוברת על חובת קיום פסק הדין, שאפשר לקיימו על ידי אחרים, ואסור לבן לקיים שליחות זו.

סעיף ו

(יט)  ^יג כל המבזה אביו ואמו, אפילו בדברים, אפילו ברמיזה, הרי זה בכלל ארור מפי הגבורה (כ), שנאמר: אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ  (דברים כז, טז). ויש לבית דין להכות על זה מכת מרדות (כא) ולענוש כפי מה שראוי. הגה: מי שנתחייב שבועה לבנו בבית דין (כב), אינו משביע בשבועה שיש בה אַלָּה (כג), שהרי זה בא לקלל אביו, אלא משביעו שבועה שאין בה אלה (טור בשם הרמב"ם).

^יג שם.

• הקדמה לסעיף – בפרשת כי תבוא יש רשימה של שנים עשר מעשים שהעושה אותם מקולל מהשם יתברך, ואחד מהם, הוא המזלזל בהורים, כפי שנאמר "אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ" כשמשמעות מַקְלֶה הוא זלזול.
• הרי זה בכלל ארור מפי הגבורה – האיסור חל על כל סוג של ביזוי, אפילו בדברים קלים או ברמיזות. כי בניגוד למכה או מבייש הוריו, שאפשרי רק בפניהם, ה"מקלה" ומבזה את הוריו מתחייב אפילו אם זלזל וביזה שלא בפניהם, והרי הוא בכלל ארור.
• מכת מרדות – במעשים שלא נאסרו בלאו מן התורה המחייב מלקות. הרשות נתונה ביד חכמי בית הדין למנוע התנהגויות נבזיות, מעין אלה. אף על פי שאין איסור מפורש מהתורה על ביזוי הורים, חכמים ראו בחומרה רבה התנהגות זו, ותקנו עונש מיוחד למניעתה.
• שנתחייב שבועה לבנו בבית דין – כגון, שהבן תובע את אביו בבית דין, ולאחר שאביו הכחישו, התחייב בשבועה.
• אינו משביע בשבועה שיש בה אַלָּה – יש שתי דרכים להשביע את החייב שבועה: א) החייב שבועה אומר, אני נשבע בשם ה' כך וכך… ב) בית הדין אומר: ארור אתה בשם ה', אם אתה משקר. והחייב שבועה, עונה אמן. אומר כאן המחבר, שאין להשביע את האב בשבועה שיש בה קללה, משום שזה כמו לקלל את אביו. יש להשתמש בשבועה שאין בה קללה, כגון "אני נשבע בשם ה' ש…"[2].

סעיף ז

^יד שתוקי (כד) (פירוש שָׁתוּק לקרוא את אביו, כמו שאמרו בפרק עשרה יוחסין (קידושין סט, א): איזהו שתוקי, כל שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו), חייב על הכאת וקללת אמו ואינו חייב על אביו (כה). אף על פי שנבדקה אמו ואמרה: בן פלוני הוא, אינו נענש על פיה (כו).

^יד שם.

• שתוקי – מדובר באדם שנולד מחוץ לנישואין, ולכן ידועה זהות אימו, אך לא ידועה זהות אביו.
• ואינו חייב על אביו – כיון שלא ידוע מי הוא אביו.
• אינו נענש על פיה – אף על פי שטוענת שפלוני, שאינו בעלה, הוא אביו, אין דבריה נאמנים לעניין זה.

סעיף ח

^טו בנו מֵהַשִּׁפְחָה (כז) או מֵהַכּוּתִית (כח) אינו חייב לא על אביו (כט) ^טז ולא על אמו (ל). ^יז וכן מי שהיתה הוֹרָתוֹ שלא בִּקְדֻשָּׁה אף על פי שלידתו בִּקְדֻשָּׁה (לא).

^טו משנה יבמות דף כב, א. ^טז הרמב"ם שם, ויליף לה שם מקרא, דכל שאינו חייב על אביו אע"פ שהוא ודאי אביו אינו חייב על אמו. ^יז אמו דרב מרי בר רחל שהיתה לידתו בקדושה ולא ירש את אביו, ב"ב דף קמט, א.

• מֵהַשִּׁפְחָה – גויה שקנויה ליהודי. בימינו, בטל מושג העבדות והשפחות.
• מֵהַכּוּתִית – הכוונה גויה.
• לא על אביו – זהות בן שנולד לאב יהודי ואם גויה (שפחה או כותית), נקבעת על פי אימו. לכן אינו חייב מיתה אם היכה או קילל את אביו, משום שאינו נחשב בנו, ולא מוגדר יהודי מבחינה הלכתית.
• ולא על אמו – כי האיסור להכות ולקלל נכתב בתורה בצירוף אב ואם, כפי שנאמר (שמות כא, טו-יז) "וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת", "וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת"", ופירשו חז"ל, רק בן הנאסר בקללת אביו, נאסר גם בקללת אימו. אף על פי כן, לא הותר לו להכותם ולקללם, אלא שאינו חייב מיתה. אבל למעשה, הבן חייב בכל הנוגע לכבוד אביו ואימו.
• שלידתו בִּקְדֻשָּׁה – אימו התגיירה כשהייתה בהריון, ובעת הייחוד עם אביו, עדיין הייתה גויה, והעובר אינו מוגדר כזרע אביו. ומשהתגיירה, העובר מתגייר יחד עמה, ומבחינה הלכתית אינו נחשב צאצא של אביו היהודי. על כן אינו חייב אם הכה או קילל את אביו. וממילא, אינו חייב על הכאת או קללת אימו. אף על פי שאינו חייב מיתה, הבן חייב מלקות אם הכה את אביו או את אימו, כמו כל אדם שמכה את חברו.

סעיף ט

^יח גר אסור לקלל אביו העובד כוכבים ולהכותו (לב), ולא יבזהו, שלא יאמרו: באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה (לג). ^יט אבל עבד שנשתחרר (לד) אין לו יחוס (לה), והרי הוא כמי שאינו אביו לכל דבר (לד).

^יח שם, מהא דאיתא ביבמות דף כב, א דלא אסרו ערוה לגר אלא כדי שלא יאמרו וכו', כמ"ש המחבר. ^יט גם זה שם.

• אסור לקלל אביו העובד כוכבים ולהכותו – אף על פי שאביו אינו יהודי, חלה עליו חובה לכבדו.
• באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה – כלומר, אסור לגר להקל ראש בכבוד הורים אחר הגיור, ולחשוב שמעמדו כיהודי, פוטר אותו מחובת כיבוד אביו.

אין זה איסור מן התורה, אלא גזירה דרבנן, שלא יאמרו הגרים בזלזול, שהם כאילו הם באים מ"קדושה חמורה" של גוי, ל"קדושה קלה" של ישראל, היות שלפני כן היו אסורים בקללת וביזיון הורים (שהרי קיבלו בני נח על עצמם לכבד הורים), ואילו עתה משהתגיירו, הותרו לבזות או לקלל את הוריהם.

• עבד שנשתחרר – מדובר בגוי שנמכר כעבד ליהודי. בעת הקנייתו, הוא מתחיל הליך גיור למחצה, הכולל מילה וטבילה. אחר שחרורו, הופך העבד ליהודי גמור (רמב"ם איסורי ביאה פרק יג הלכה ז-ט).
• אין לו יחוס – אין לו שום קשר לאביו או אימו[3].
• כמי שאינו אביו לכל דבר – ואף מדרבנן, אין כל חובה לכבד את מולידיו.

קיצור דיני מכה ומקלל אביו ואמו (סימן רמא)

• אסור לקלל כל יהודי, והמקלל את הוריו חוטא חטא חמור מאד, העושה כן חייב מיתה [א].
• אסור לקלל את ההורים אפילו אחרי מותם [א].
• אסור להכות כל אדם מישראל, והמכה את הוריו היא עבירה חמורה במיוחד, וחייב מיתה [ב].
• אם אביו או אמו צריכים ניתוח, הבן רשאי לבצע את הניתוח כרופא, ואם אפשר, עדיף שרופא אחר יעשה זאת [ג].
• אסור לבזות את ההורים אפילו ברמיזה [ו].
• אסור לגר לקלל או להכות את אביו העובד כוכבים, ואסור לו לבזותו, כדי למנוע רושם שלילי, שלא יאמרו: "באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה", כלומר, שלא יחשבו שדת ישראל מתירה חוסר כבוד כלפי ההורים [ט].

[1] עיין בגמרא (סנהדרין סו, א) "לרבות טומטום ואנדרוגינוס", כלומר כל אחד, ללא יוצא מן הכלל.

[2] דרכי ה'שבועה' התבארו בחושן משפט, סימן פז סעיף יז, ראה שם.

^[3] כי בעת שנמכר לעבד, נעשה כפוף לאדונו, ופטור ממצוות כיבוד הורים. ובשחרורו, לא נולד חיוב זה מחדש.