שחייב כל אדם בתלמוד תורה, והיאך לומדים בשכר - סימן רמ"ו

בסימן זה כ"ו סעיפים

בסימן הקודם למדנו על המצווה ללמד תורה לבנים ולתלמידים, ואגב זה למדנו גם אודות חובתו של זה שאביו לא לימדו תורה, שהוא חייב לקחת את עצמו בידיים, וללמד את עצמו תורה. מדובר בעיקר בלימוד הבסיסי של יסודות החומש וההלכות, שכל אדם חייב לדעת.

בסימן זה אנו עוסקים במצוות לימוד תורה, לא רק בהקשר של ידיעות הנדרשות לקיום ההלכה, כדרך לקיום אורח חיים  יהודי נאמן, אלא בערך המיוחד של הלימוד עצמו. לימוד תורה בצורה מעמיקה מקרב את הלומד לאלוקיו, והיא מן המצוות החשובות ביותר, שצריך להקדיש עבורה זמן משמעותי.

כמו כן, נדונה מדרגה מיוחדת בלימוד, הנקראת "להיות מוכתר בכתר של תורה". ונבחנות הדרישות שהאדם נדרש לעמוד בהם כדי להגיע לרמה זו.

סימן זה דן גם באיסור קבלת שכר תמורת לימוד תורה. לימוד התורה נחשב לאחת המצוות הגדולות ביותר, ולא ראוי לקבל שכר תמורתה, שכן זה עלול להפוך את הלימוד למקצוע ככל המקצועות. זאת ועוד, הקב"ה לימד את משה רבנו ולא נטל ממנו שכר. כך עשה גם משה רבנו, שלימד תורה לכל ישראל, ואמר להם, כמו שאני לימדתי אתכם בחינם, כך גם אתם תעשו^[1].

במציאות החיים, אידיאל זה מתנגש עם הצורך של הלומד להתפרנס, סימן זה מוקדש גם לעיסוק בפתרון בעיה זו.

מסעיף א עד סעיף ח, נדונה חובת הלימוד בדרגות שונות ומי חייב במצווה.

מסעיף ט עד סעיף טז נדונו סדרי הלימוד.

מסעיף יח עד סעיף כו, חשיבות מצוות הלימוד, ובאלו תנאים ניתן לקבל שכר עבור לימוד התורה.

סעיף א

^א כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו ^ב בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן גדול. ^ג אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים (א), חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: והגית בו יומם ולילה (ב) (יהושע א, ח). ובשעת הדחק, אפילו לא קרא רק קריאת שמע שחרית וערבית, לא ימושו מפיך (ישעיהו נט, כא) קרינן ביה (ג) (הגהות מיימוני פ"א וסמ"ג עשין י"ב). ^ד ומי שאי אפשר לו ללמוד, מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים (ד). הגה: ותחשב לו כאילו לומד בעצמו (ה) (טור). ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו השכר (ו), אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתנו לו (ז) (תא"ו נתיב ב' מש"ס דסוטה).

^א לשון הרמב"ם בפ"א מהלכות ת"ת. ^ב מהא דרבי אליעזר ברבי שמעון, ב"מ דף פד, ב. ^ג מהא דרבי חנינא בן דוסא, תענית ריש דף כה, א, ורבי יהושע בברכות דף כח, א, והלל ביומא דף לה, ב. וכתב עוד שם, גדולי חכמי ישראל היו מהם חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים, ואע"פ כן היו עוסקים בת"ת יומם ולילה, והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש, מפי משה רבינו ע"ה. ופירש הכ"מ שם, חוטבי עצים הוא הלל, שואבי מים רב הונא, בכתובות דף קה, א, וסומים, רב יוסף ורב ששת. ^ד טור, מהספרי.

• אפילו בעל אשה ובנים – מסדר הדברים אנו רואים שהמאותגר ביותר, בנושא לימוד התורה, הוא הנשוי עם ילדים. חובת הפרנסה מוטלת על כתפיו, והוא אינו יכול להסתפק במועט, שכן עליו לדאוג למשפחתו בכבוד. בנוסף, יש לו אחריות רבה בטיפול בילדיו. חובות אלו קודמות ללימוד, כי מדובר בחובה אנושית בסיסית. וכך התחייב הבעל בחתונה, לדאוג לאשתו בצורה מרווחת. אלא שלמרות ועל אף כל הקשיים, מחובתו להתאמץ ולמצוא או לפנות זמן, ללימוד תורה משמעותי.
• שנאמר: והגית בו יומם ולילה – הכוונה היא להקדיש זמן משמעותי ללימוד התורה, הן ביום והן בלילה. מצווה זו, מחייבת אותנו כל יום, בניגוד למצוות אחרות כגון שבת, שהיא פעם בשבוע, או מצוות החגים, שמתקיימות רק בזמנים מסוימים. ישנן גם מצוות יומיות אחרות, כמו קריאת שמע ותפילין, שהן קצרות יותר בזמן. מצוות לימוד תורה מחייבת אותנו בכל יום ובכל לילה, ללא יוצא מן הכלל, לאורך כל חיינו. הפסוק המוזכר כאן לקוח מספר יהושע, ואינו נחשב למצוות עשה. מצוות העשה נלמדת מהפסוקים שהובאו בסימן הקודם. פסוק זה הובא כהרחבה של המצווה, המדגישה את הצורך להקדיש זמן משמעותי ללימוד תורה, כל אחד לפי יכולתו.
• לא ימושו מפיך קרינן ביה – בספר ישעיהו מופיעה הברית שכרתנו עם ה' באמצעות לימוד תורה: "וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה' רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם". הביטוי המופיע כאן מצביע על כך, שדברי התורה צריכים להיות תמיד בפינו, כלומר שהלימוד לא ייפסק. אכן מבהיר המחבר, כי גם האומר קריאת שמע בבוקר ובערב, הרי הוא מקיים פסוק זה, כי גם קריאה זו מוגדרת לימוד. וכשאין זמן, תתקיים המצווה בקריאה זו, ואף היא מוגדרת "לא ימושו", כי בלימוד זה, הקורא מקבל על עצמו עול מלכות שמים. מכאן עולה כי במשך היום, נדרש האדם להתנהג רק על פי ההלכה ועל פי ערכי התורה. על כן אפשר לומר עליו, שקיים את הפסוק "לא ימושו".
• יספיק לאחרים הלומדים – מימון אחרים הלומדים מאפשר לזה המממן להיות שותף בלימוד התורה שלהם, ובכך הוא מסייע לקבוע בנפשו את גודל ערך לימוד התורה.
• כאילו לומד בעצמו – בזכות מסירותו לתורה וללומדיה, גם אם הוא אינו יכול ללמוד בעצמו, הוא מתעלה.
• ויחלוק עמו השכר – המתפרנס מפריש חלק משכרו לפרנסת הלומד, והתורם מקבל חצי משכר לימוד התורה בעולם האמת. אף על פי שאיננו בקיאים בחשבונות שמיים, מהותה של שותפות זו אכן הופכת את התומך הכלכלי לשותף אמיתי בלימוד תורה ובהפצתה, והוא מתעלה בזכות זאת, וזכותו רבה מאד. עם זאת, מובן מאליו הוא שעליו להקדיש חלק מזמנו ללימוד, לפחות מעט, אם הדבר אפשרי. כמעט ואין אדם שאין לו זמן פנוי להקדיש ללימוד התורה. בדור הזה, כולם יודעים לקרוא. וישנם ספרים רבים כל כך המבהירים ומסבירים את התורה בלשון צחה וברורה, כמו גם האפשרות לשמוע שיעורים מרחוק.
• בשביל ממון שיתנו לו – אי אפשר לסחור בשכר רוחני שכבר ניתן ללומד, אבל ודאי שגם אם לא נערך הסכם, ברור כי העוזר והמסייע זכאים לשכר רב, גם אם אינם שותפים במובן המלא של המילה. זכותם נובעת מהצדקה, שהיא זכות גדולה מאד, כמו כל מי שנותן צדקה.

סעיף ב

^ה ילמוד אדם תורה ואחר כך ישא אשה, שאם ישא אשה תחילה אי אפשר לו לעסוק בתורה מֵאַחַר שֶׁרֵחַיִם בְּצַוָּארוֹ (ח). ^ו ואם אי אפשר לו בלא אשה, מפני שיצרו מתגבר עליו, ישא אשה תחילה (ט).

^ה ברייתא שם, קידושין דף כט, ב, כר' יוחנן שם. ^ו שם בברייתא, כדי שלא יהא בהרהורי עבירה.

• מֵאַחַר שֶׁרֵחַיִם בְּצַוָּארוֹ – ריחיים בצוארו הוא ביטוי לעול הפרנסה. על פי הלכה, מי שמתחתן מחויב לדאוג לפרנסת אשתו, ולכל צרכיה. ולאחר לידת ילדיו, מחובתו לדאוג לכל צרכיהם. חובה זו, מעצם טבעה, מצמצמת את הזמן הפנוי ללימוד, על כן ראוי לדחות את הנישואין לתקופה של אחר הקדשת הזמן ללימוד תורה. לא כתב המחבר כמה זמן רשאי האדם לדחות את נישואיו, אבל וודאי שאין לדחות זאת לשנים רבות.
• ישא אשה תחילה – מובן מאליו, כי מחובתו לפרנס את משפחתו, אם כן, אדם זה, ילמד כפי היכולת. נדיר למצוא היום מי שאין יצרו מתגבר עליו.

סעיף ג

^ז עד אימתי חייב ללמוד, עד יום מותו, שנאמר: ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך (י) (דברים ד, ט). וכל זמן שלא יעסוק בתורה, הוא שוכח (יא).

^ז הרמב"ם שם בפ"א.

• ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך – חובת קיום המצוות נמשכת עד יום המוות. מהו הייחוד בחובת לימוד התורה, הלוא חייבים לקיים כל המצוות כל ימי חיינו? ייתכן שנחשוב, כי מי שלמד תורה רבות במשך רוב חייו יהיה פטור מהמשך הלימוד, שכן הוא כבר יודע את כל התורה. לכן, מלמד המחבר שאין זה כך; גם מצוות לימוד התורה חובתה עד יום המוות, אפילו עבור מי שלמד הכל.

מאושר אני על כך שזכיתי לראות את אבא מרי, הרב משה בוצ'קו זצ"ל, שלמד תורה ממש עד יום מותו. אפילו ביום המוות עצמו, עסק בכתיבת דברי תורה.

• הוא שוכח – מצוה זו מיוחדת, שכן היא מתחילה מגיל צעיר מאד, החל מעת שהאדם לומד לדבר, ונמשכת עד יום מותו. התורה דומה לים רחב אופקים, שאין לו גבול. גם אם האדם לא שוכח דבר, תמיד יש מה ללמוד. השולחן ערוך מזהיר מפני השכחה, לא מתוך חשש עקרוני, אלא כדי להדגיש שהמפסיק ללמוד עלול לאבד את הקשר שלו עם קדושת התורה.

סעיף ד

^ח חייב אדם לשלש לימודו, שליש בתורה שבכתב (יב), דהיינו הארבעה ועשרים (יג); שליש במשנה, דהיינו תורה שבעל פה (יד), ופירושי תורה שבכתב בכלל זה; שליש בתלמוד, דהיינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מתוך דבר, וידמה דבר לדבר וידון במדות שהתורה נדרשת בהם עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה, דברים שלמד מפי השמועה (טו). כיצד (טז), היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו ג' שעות ביום וט' בתורה, קורא ג' מהם בתורה שבכתב, ובג' תורה שבעל פה, ובג' יבין דבר מתוך דבר (יז). ^ט במה דברים אמורים, בתחילת לימודו של אדם. אבל כשיגדיל בתורה ולא יהא צריך ללמוד (יח) תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה, יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי תורה שבעל פה, כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה, ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד, לפי רוחב לבו וישוב דעתו (יט). הגה: ויש אומרים שבתלמוד בבלי שהוא בלול במקרא, במשנה וגמרא, אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכל (כ) (טור בשם ר"ת וע"פ ע"ל סי' רמ"ה ס"ו). ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא, משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם, ובזה יקנה העולם הזה והעולם הבא, אבל לא בלמוד שאר חכמות (כא) (ריב"ש סימן מ"ה ותלמידי רשב"א) ומכל מקום מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות (כב), ובלבד שלא יהיו ספרי מינים, וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס (כג). ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין, והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות (כד) (רמב"ם סוף מדע ס"פ ד' מהל' יסודי התורה).

^ח לשון הרמב"ם שם (ומביאו הטור) ממימרא דרב ספרא וכו', קידושין דף ל, א, וכפירוש התוספות שם. ^ט וכתב הכ"מ שם, זה דבר פשוט, דלגמ' צריך זמן רב, משא"כ למקרא ולמשנה, ואהא סומכין העולם שאין משלשים.

• שליש בתורה שבכתב – חמישה חומשי תורה, נביאים וכתובים.
• הארבעה ועשרים – לצערנו, כיום רבים נטשו את לימוד הנביאים והכתובים, וחבל. לימוד זה מעניק לאדם את הערכים המוסריים של התורה. לרוב, אין בהם הלכות מעשיות, אלא דברי מוסר ואמונה הנדרשים לכל יהודי. בנוסף, בלימוד זה נפגשים עם תולדות ישראל, לומדים על השגחת ה' על עמו, ומבינים את חשיבותה של היהדות, שהיא לא רק דת, אלא אומה עם תורה וייעוד.
• דהיינו תורה שבעל פה – לימוד שישה סידרי משנה, הכוללים בתוכם את כל העולם ההלכתי המעשי.
• דברים שלמד מפי השמועה – זהו לימוד גמרא המחבר בין תורה שבכתב למשנה, ומכיל את כל העולם ההלכתי. יש מצווה להבין את שורשיה של כל ההלכה: האם מקורה בפסוק, האם נלמדה ישירות או מדרשה על פי הכללים שמסרו לנו חכמים, או שמא זו סברא. ייתכן גם שמדובר בגזירה או תקנה של חכמים, ומה טעמיהם. לימוד מעמיק כזה מאפשר לפסוק במציאויות מגוונות ובכל התקופות.
• כיצד – כעת מציע המחבר דוגמה לחלוקת היום בין עבודה ללימוד תורה.
• ובג' יבין דבר מתוך דבר – זו דוגמה בלבד, שאינה רלוונטית כל אדם, כפי שצוין בסעיף א. לא כולם יכולים להתפרנס בשלוש שעות, וגם לא כולם יכולים להקדיש תשע שעות ביום ללימוד תורה, במיוחד כשיש התחייבויות נוספות, כמו משפחה. אשרי מי שיכול לנהל את חייו כפי שמתואר על ידי המחבר, אשריו ואשרי חלקו. יחד עם זאת, כבר ראינו בגמרא^[2]: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין ליבו לשמים".
• ולא יהא צריך ללמוד – כי הוא זוכר מה שלמד.
• לפי רוחב לבו וישוב דעתו – לימוד שמטרתו העמקה ובירור. סגנון לימוד כזה אינו מרחיק אותו מהתורה ומהמשנה, שכן כל מילה בתלמוד קשורה הן לתנ"ך והן למשנה. כמעט ואין עמוד בתלמוד, שאינו כולל משניות ופסוקים. כל שלושת החלקים הנזכרים, בלולים ומאוחדים בתלמוד.
• יוצא ידי חובתו בשביל הכל – בתנאי כמובן שמעיין בפסוקים ובמשניות, ואינו מסתפק בלימוד הגמרא בלבד.
• אבל לא בלמוד שאר חכמות – הכוונה לחכמה יוונית ולפילוסופיה.
• מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות – הכוונה לפילוסופיה, אבל מדעים הנדרשים למקצועות, אין בהם שום איסור[3].
• טיול בפרדס – הכוונה היא ללימוד הקבלה.
• איסור והיתר ודיני המצות – בקבלה יש עיון מעמיק במעשה בראשית ובמעשה מרכבה, ולא ראוי ללמוד דברים אלה אלא אחר שלומדים את כל היסודות. יש סכנה בלימוד הקבלה ללא ידע מספק בתורה, שכן הלומד עלול לא להבין נכון את הנלמד, ולהגיע לטעויות חמורות.

סעיף ה

(כה) ^י מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר, מותר ללמד בשכר (כו), אבל תורה שבעל פה אסור ללמד בשכר (כז). ^יא לא מצא מי שילמדנו בחנם, ילמוד בשכר. ואף על פי שהוצרך ללמוד בשכר, לא יאמר: כשם שלמדתי בשכר כך אלמד בשכר, אלא ילמד לאחרים בחנם (כח). ^יב ומה שנהגו האידנא ללמד הכל בשכר, אם אין לו במה להתפרנס, שרי (כט), ואפילו יש לו (ל), אם הוא שכר בטלה דמוכח, שמניח כל עסקיו ומשאו ומתנו, שרי (לא). (וכל חידושי סופרים, דהיינו מה שנתקן מדרבנן, מותר ליטול שכר ללמדו (לב)). (הגהות מיימוני פ"א).

^י לשון הרמב"ם שם בפ"א, מאוקימתא דשמואל נדרים דף ל"ו ל"ז, וכדמפרש טעמא שם, משום שכר שימור או שכר פיסוק טעמים. ^יא מברייתא בכורות דף כט, א. ^יב טור בשם אביו הרא"ש שם בפרק הנזכר, וכ"כ התוס' שם ובנדרים שם ור"ן.

• הקדמה לסעיף – בכל המצוות שאנו מקיימים, הכלל הוא שלא מקיימים אותם תמורת תשלום (שכר). זה נכון גם לגבי רופא וגם לגבי מי שמלמד תורה. אמנם אין איסור לקבל משכורת תמורת המצווה, אך אז כבר לא נחשב מעשהו למצווה, אלא למקצוע. בלימוד תורה יש סיבה נוספת שלא לקבל שכר, הפיכת הלימוד למקצוע פוגעת בערך התורה, וזה נלמד מן הפסוק (דברים ד, ה) "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'". פשט הפסוק הוא שמשה רבנו אומר לישראל, ראו, אני מוסר לכם את מה ששמעתי מה'. תורה זו, לא באה ממני, אלא מה'. אבל חכמים ראו בפסוק זה הוראה נוספת, ראו, לימדתי אתכם בחינם, כמו שה' לימד אותי בחינם. וכמו שאני לא שילמתי לה', כך לא ביקשתי מכם תשלום. כלומר, אתם, אל תבקשו תשלום בעד הוראת התורה, ואל תהפכו את התורה למקצוע, וכדברי המשנה בפרקי אבות (פרק ד משנה ה): "אל תעשם… קרדום לחפור בהם". אמנם בפועל, רוב מי שמלמד תורה מקבל על כך שכר, כי אחרת לא יהיו לנו רבנים ומורים, שכן הם לא יכולים להתקיים רק מהאוויר. אם הם צריכים לעבוד לפרנסתם, לא יישאר להם זמן ללמד תורה. סעיף זה מציג מספר תנאים המתירים ללמד תורה ולקבל על כך שכר.
• מותר ללמד בשכר – ישנן שתי סיבות המצדיקות ללמד תורה שבכתב תמורת שכר: הראשונה היא, שבדרך כלל זה מה שמלמדים ילדים צעירים, ויש צורך לדאוג למשמעת ולקשר. כיום זהו היתר גם עבור נערים גדולים יותר, כאשר המורים נדרשים לא רק ללמד תורה, אלא גם לפעול בדרכים שונות ומגוונות, כדי לעניין את התלמידים, ולמלא דוחות להנהלה. על כל זאת, ודאי מותר לקבל שכר. הסיבה השנייה היא שבשיעורי תורה שבכתב מדובר בלימוד הקריאה ולימוד הטעמים. ולכן אין זה נחשב ללימוד תורה במובן המלא, ומותר לקבל שכר על כך, אפילו בהוראה למבוגרים. עם זאת, במציאות של ימינו, מורה המלמד חומש או נביא, לרוב מוסיף הסברים מהתורה שבעל פה, כגון פירושי רש"י ורמב"ן. ולכן טעם זה, לא תמיד רלוונטי בימינו.
• אסור ללמד בשכר – כי בתורה שבעל פה, אין בעיה של משמעת. כי בדרך כלל, מדובר בנוער בוגר, ותמיד מדובר בלימוד אמיתי, ולא רק במיומנות טכנית. אמנם היום שכיח שההוראה לנערים תובעת כוחות נפשיים, מפאת בעיות המשמעת הקיימות. ובנוסף, מתקיימות מידי פעם ישיבות צוות בתכיפות רבה, לפעמים אף יותר ממורים של ילדים קטנים. זו ודאי סיבה להתיר את קבלת השכר.
• ילמד לאחרים בחנם – כפי שאמר שלמה המלך, החכם מכל אדם "אמת קנה ואל תמכור". כלומר יש לחפש את חכמת התורה, גם אם יש צורך לשלם עליה, אך "אל תמכור". אף אם קנית הוצאת כסף עבור רכישת ידע תורני, אל תדרוש שכר מתלמידיך על הוראת התורה.
• אם אין לו במה להתפרנס, שרי – אם אדם אינו יכול להתפרנס, מותר לו לקבל שכר תמורת הוראת התורה. וכי ימות ברעב, ולא ידאג למשפחתו, כדי שאחרים ילמדו תורה? על זה נאמר הפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתך". כלומר, כדי לאפשר לימוד תורה, ניתן להפר את הכלל שאוסר קבלת כסף על הוראת התורה. אמנם בניגוד למקצועות אחרים, כמו עריכת דין, שבהם גובים תשלום עבור כל עצה, ישקיע כל מורה או רב זמן נוסף בהוראת דיני התורה מעבר לשעות השכר, ולא ייקח כסף על כך. זה מבהיר שכל תשלום שנלקח היה מתוך צורך, והכל חוזר להיות מצווה. ולמעשה, אנו רואים שהרבנים זמינים לציבור גם מעבר לשעות העבודה הרגילות, בניגוד למקצועות אחרים.
• ואפילו יש לו – כסף, כמו במקרה של ירושה.
• שרי – מותר לשלם שכר בטלה, כלומר, לשלם לאדם שלא עובד, אך הוא מוותר על עבודה כדי להקדיש את זמנו להוראה וללמד אחרים. ומה שכתב המחבר "שכר בטלה דמוכח" הכוונה, שיש לו מקצוע אחר שבו יכול להתפרנס, והוא בוחר שלא לעבוד בו כדי ללמד תורה. זהו היתר ברור עבור זמננו, שכן כל מורה או רב יכול למצוא עבודה אחרת עם משכורת גדולה יותר.
• מותר ליטול שכר ללמדו – דעה זו סוברת כי רק מה שנלמד מסיני אסור ללמד תמורת שכר, כי האיסור נלמד מהפסוק "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם", כלומר מה שקיבלתי מה' בחינם, לימדתי אתכם בחינם, וכך תעשו גם אתם. זה מתייחס לכל מה שנלמד בסיני, אך תקנות מאוחרות יותר, אינן בכלל האיסור. המחבר לא ציין היתר זה.

סעיף ו

^יג אשה שלמדה תורה יש לה שכר (לג), אבל לא כשכר האיש, מפני שאינה מצווה ועושה (לד). ואף על פי שיש לה שכר, צוו חז"ל ^יד שלא יְלַמֵּד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד, ומוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן (לה). אמרו חכמים: כל המלמד את בתו תורה, כאילו מלמדה תיפלות (פי' דבר עבירה). במה דברים אמורים בתורה שבעל פה; אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם מלמדה אינו כמלמדה תיפלות (לו) (רמב"ם וסמ"ג ולא כמקצת ספרי הטור). הגה: ומכל מקום חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה (לז) (אגור בשם סמ"ג). ואשה אינה חייבת ללמד את בנה תורה (לח), ומכל מקום אם עוזרת לבנה או לבעלה שיעסקו בתורה, חולקת שכר בהדייהו (לט) (הגהות מיימוני פ"א דת"ת וסמ"ג).

^יג בשם הרמב"ם, מהא דאמרינן אילימא זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה היא, וכפי' רש"י שם, סוטה דף כא, א, ומימרא דר' חנינא קידושין דף לא, א, ועבודת כוכבים דף ג, א. וכתבו התוספות, הטעם, מפני שהמצווה דואג תמיד לבטל יצרו, ולקיים מצות בוראו. ^יד משנה שם דף כ וכרבי אליעזר.

• יש לה שכר – נשים מקבלות שכר על לימוד תורה, הן תורה שבכתב והן תורה שבעל פה. בימינו, רבות מהנשים הצדקניות מעוניינות ללמוד תורה, אף שאינן חייבות.
• מפני שאינה מצווה ועושה – ישנו כלל חשוב: "גדול המצווה ועושה, ממי שאינו מצווה ועושה". הכוונה היא שמצווה שנעשית מתוך חובה נחשבת ליותר חשובה מאשר מצווה שנעשית מתוך רצון חופשי. הסיבה לכך היא שמה שמחויב הוא דבר שהעולם תלוי בו, ולכן התורה חייבה אותו. לעומת זאת, מה שאדם מתנדב לעשות הוא פחות הכרחי, כי אם היה באמת נחוץ, היה מחויב. ניתן להשוות זאת לתרופות: יש תרופות שמצילות חיים, ויש תרופות שמשפרות איכות חיים. ברור כי חשיבותן של תרופות מצילות חיים, גבוהה יותר. עם זאת, לפעמים מי שמקיים את החובה עושה זאת כמו רובוט, בעוד שמי שאינו מחויב עושה זאת עם כל הלב. ולכן המתנדב יכול להיות ברמה גבוהה יותר.
• לדברי הבאי לפי עניות דעתן – בזמן חז"ל, כאשר נשים לא עסקו בלימוד תחומים שונים, היה חשש ללמד אותן תורה, שמא לא יבינו את הנאמר כראוי. אך כיום, נשים לומדות מגוון רחב של חכמות, והן משכילות מאוד, לכן חשוב ללמד אותן תורה. לולי כן, כל השכלתן בחכמות אחרות עלולה לגרום לזלזול בתורה. לכן, נהגו בכל מקום שגם נשים לומדות תורה. עם זאת, אין לחנך אותן לראות בלימוד את מרכז החיים היהודיים ולנצל כל רגע ללימוד, כי אז יזלזלו במצוות שהן אכן חייבות בהן, כמו הקמת משפחה ועזרה לזולת^[4].
• אינו כמלמדה תיפלות – והיום, כאמור, מי שאינו מלמד את בתו תורה, גורם לה להתרחק מהתורה ומהמצוות.
• ללמוד דינים השייכים לאשה – זה כולל את כל הדינים, חוץ ממצוות שהזמן גרמא. כמו כן, חשוב ללמוד את יסודות האמונה, ולכן מומלץ ללמד תנ"ך וספרי אמונה ומוסר.
• אינה חייבת ללמד את בנה תורה – כי מי שחייב ללמוד, חייב גם ללמד. ומי שאינו חייב ללמוד, אינו חייב ללמד.
• חולקת שכר בהדייהו – כלומר, מקבלת שכר יחד עם בעלה ובנה. אזכיר כאן את אמי הצדקת, עליה השלום, שהיא לימדה אותי לקרוא, וללמוד חומש עם רש"י, ונטעה בי אהבת התורה.

סעיף ז

^טו אין מלמדין תורה לתלמיד שאינו הגון (מ), אלא מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו (מא), ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו (מב).

^טו טור ורמב"ם בפ"ד מהלכות תלמוד תורה, ממימרא דרבי זירא, חולין דף קלג, א.

• לתלמיד שאינו הגון – שאינו אדם ישר.
• ובודקין אותו – אם הוא חזר בתשובה.
• ומלמדין אותו – כדי שיוכל להגיע לרמת תלמיד חכם. הכוונה כאן אינה ללמד תורה לצדיקים בלבד, אלא יש להבחין בין אדם שאינו מתחבר לתורה ולמצוות, אצלו הדרך לחברו היא באמצעות לימוד תורה, לבין אדם שאינו הגון, כלומר שקרן ורמאי, שאותו אי אפשר ללמד תורה, אלא מלמדים אותו מוסר.

סעיף ח

^טז הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף על פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכים לו, אין למדין ממנו עד שיחזור למוטב (מג).

^טז שם, מההוא צורבא דרבנן דהוו צריכי ליה רבנן, וסני שומעניה וכו', ומימרא דרבי יוחנן, מ"ק דף יז, א.

• עד שיחזור למוטב – הרב לא רק מעביר ידע, אלא גם מעביר לנו עולם ערכים. אם הרב לא מתנהג ביושר, או אינו מקיים את מה שהוא מלמד, אז הוא כמו אנציקלופדיה, ולא באמת רב. לא ניתן ללמוד ממנו תורה, כי התלמידים מושפעים מהאישיות שלו, ולא רק מהמילים היוצאות פיו.

סעיף ט

^יז כיצד מלמדים, הרב יושב בראש והתלמידים לפניו מוקפים כעטרה, כדי שיהיו כולם רואים את הרב ושומעין דבריו (מד). ^יח ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע (מה), אלא או הכל על הארץ או הכל על הכסאות (מו). הגה: ויש אומרים דוקא כשהגיעו התלמידים לכלל סמיכה (מז) (הר"ן פ"ב דמגילה). ורב הלומד על ידי מתורגמן (מח) ודיניו נתבארו בפנים, ולא כתבן הרב כי אינן שכיחין (מט).

^יז שם. ^יח שם, מהא דאמרינן כל זמן דהוה עירא היאירי קיים וכו', מ"ק דף טו, ב.

• כולם רואים את הרב ושומעין דבריו – צורת הושבה זו עדיפה על לימוד בשורות, כי תלמידים היושבים מאחור, בסוף הכיתה, מתקשים להתרכז.
• ותלמידיו על הקרקע – אם רק הם ישובים על הרצפה, נראה הדבר כאילו הרב מבזה אותם.
• הכל על הכסאות – כשהתלמידים ישובים בכיסאות, הם חשים שהרב מכבד אותם, וזה גורם להם להיות קשובים יותר לתורתו.
• דוקא כשהגיעו התלמידים לכלל סמיכה – כלומר, יש לכבד תלמידים רק כאשר הם ברמה גבוהה. עם זאת, דעת המחבר אינה כן.
• ורב הלומד על ידי מתורגמן – בזמנם, רב שלימד אחרים ולא הצליח לדבר בקול רם או שלא הייתה לו יכולת הסברה, היה לוחש למתורגמן את חומר הלימוד, והלה היה מעביר את החומר הנלמד לכלל התלמידים, בקול ובהסברה. אמנם, שיטה זו אינה נפוצה היום.
• כי אינן שכיחין – כלומר, פרטי דינים אלו נכתבו במקורות, אך הרמ"א לא העתיק אותם, כי אינם שכיחים בלימוד של ימינו.

סעיף י

^יט הרב שלימד ולא הבינו התלמידים, לא יכעוס עליהם אלא שונה וחוזר הדבר כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה (נ). ולא יאמר התלמיד: הבנתי, והוא לא הבין, אלא שואל וחוזר ושואל כמה פעמים (נא), ואם יכעוס עליו רבו יאמר לו: רבי, תורה היא וללמוד אני צריך ודעתי קצרה (נב).

^יט שם, ממשמעות הברייתא עירובין דף כד, ב.

• עד שיבינו עומק ההלכה – על כך אמרו במשנה "ולא הקפדן מלמד", כמובא בסעיף הבא.
• וחוזר ושואל כמה פעמים – ועל זה אמרו "לא הביישן למד", כמבואר בסעיף הבא.
• וללמוד אני צריך ודעתי קצרה – התמדה מאפשרת לכל אחד להתקדם.

סעיף יא

^כ ולא יהא התלמיד בוש מחבירו שלמד בפעם ראשונה או שניה והוא לא למד אפילו אחר כמה פעמים, שאם נתבייש מדבר זה נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא לא למד כלום, ^כא ועל כן אמרו: לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד (נג). במה דברים אמורים, שלא הבינו התלמידים הדבר מפני עומקו, או מפני דעתן שהיא קצרה, אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלים בדברי תורה ומתרפים עליהם ולפיכך לא הבינו, חייב לכעוס עליהם ולהכלימם בדברים כדי לחדדן, ועל זה ^כב אמרו: זרוק מרה בתלמידים (נד). לפיכך אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש בפני התלמידים; ולא לשחוק בפניהם; ולא לאכול ולשתות עמהם, כדי שתהא אימתו מוטלת עליהם וילמדו ממנו מהרה (נה).

^כ שם. ^כא משנה ה פרק ב דמסכת אבות. ^כב כתובות דף קג, ב.

• לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד – חברי התלמיד נדרשים להתאזר בסבלנות. ובמציאות, חזרה על החומר תסייע להם ללמוד טוב יותר.
• זרוק מרה בתלמידים – הכוונה היא שצריך לשמור על משמעת ורצינות. כאשר חלק מהתלמידים אינם רציניים, כדאי לחלק את הכיתה לקבוצות. עם התלמידים שמעוניינים ללמוד, נלמד ברמה שמתאימה להם, ועם התלמידים הפחות מחוברים, נלמד נושאים הקרובים לליבם. חשוב להתאמץ למצוא דרכים שיגרמו להם להתקרב לתורה ולפתח אהבה כלפיה, כך שהם גם יקיימו את מצוותיה באהבה ובשמחה.
• וילמדו ממנו מהרה – משמעת וכבוד הם הבסיס ללמידה רצינית, שתשמח את התלמידים בסופו של דבר.

סעיף יב

(נו) ^כג אין שואלין את הרב כשיכנס לבית המדרש מיד, עד שתתישב דעתו עליו (נז). ואין התלמיד שואל כשיכנס, עד (שיתיישב) וינוח (נח). ואין שואלים שנים כאחד (נט). ^כד ואין שואלים את הרב מענין אחר, אלא מאותו ענין שהם עוסקים בו (ס), כדי שלא יתבייש. ^כה ויש לרב להטעות את התלמידים בשאלותיו ובמעשים שעושה לפניהם (סא), כדי לחדדם וכדי שידע אם הם זוכרים מה שלומדים (סב). ואין צריך לומר שיש לו רשות לשאול אותם בענין אחר שאין עוסקים בו, כדי לזרזם.

^כג גם זה שם, בפ"ד מהתוספתא דסנהדרין פרק ז. ^כד שבת דף ו, ריש ע"ב. ^כה בכמה מקומות בגמרא "ורבה לחדודי לאביי הוא דעבד", וברכות דף לח, ב.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה ושאחריו עוסקים בכמה כללים של נימוס ודרך ארץ, כאשר פונים לרב שנכנס לבית המדרש.
• עד שתתישב דעתו עליו – יש להמתין מעט לאחר הגעתו, כדי לאפשר לו להתרכז ולענות בישוב הדעת
• עד (שיתיישב) וינוח – גם התלמיד צריך להמתין עד שתיישב, כדי שלא לשאול שאלות סתמיות, אלא מתוך הבנה.
• ואין שואלים שנים כאחד – כי זה מקשה על הרב להתרכז בכל שאלה, כפי הנדרש.
• מאותו ענין שהם עוסקים בו – השאלות צריכות להיות בנושא הנלמד, בו עסק הרב כהכנה מקדימה, כדי שיוכל לענות בצורה מדויקת, ללא טעויות.
• ובמעשים שעושה לפניהם – הרב עשוי לשאול שאלות מטעות או לא נכונות כדי לבדוק את תשומת הלב של התלמידים.
• אם הם זוכרים מה שלומדים – השאלות של הרב מסייעות לתלמידים להתרכז ולזכור את החומר הנלמד.

סעיף יג

^כו אין שואלים מעומד ואין משיבים מעומד (סג) (ויש אומרים כששואלים דבר הלכה צריך לעמוד (סד)) (תוספת פרק פסולי המוקדשין בשם הירושלמי). ולא מגבוה ולא מרחוק, ולא מאחורי הזקנים (סה). ואין שואלים אלא ^(*) כענין (סו). ואין שואלים אלא מיראה (סז). ולא ישאל בענין יותר מג' הלכות (סח).

^כו שם ברמב"ם. ^(*) פירוש, שאם היו עסוקים בדיני הוצאות שבת מרשות לרשות, אל ישאלנו דין חבית שנשברה בשבת. ולמעלה אמר, שלא ישאל בנושא אחר, שאם היו עסוקים בשבת לא ישאלנו בדיני יום טוב.

• ואין משיבים מעומד – כדי לשאול ולענות בישוב הדעת.
• צריך לעמוד – מתוך כבוד למצווה^[5].
• ולא מאחורי הזקנים – יש לגשת קרוב, מתוך דרך ארץ.
• ואין שואלים אלא כענין – יש לשאול רק בעניינים רלוונטיים. לדוגמה, אם סדר הלימוד בבית מדרש הוא דיני שבת, וכרגע מתמקדים בדיונים על הלכות הוצאה, אין לשאול את הרב על נושא שאינו קשור, כמו הלכות בורר.
• מיראה – בדרך ארץ וכבוד.
• יותר מג' הלכות – כי שאלות בהלכות מרובות, עלולות להוציא את הרב מריכוזו.

סעיף יד

^כז שנים ששאלו, אחד שאל כענין ואחד שאל שלא כענין, נזקקים לכענין (סט). מעשה ושאינו מעשה, נזקקים למעשה (ע). הלכה ומדרש (עא), נזקקין להלכה. מדרש ואגדה, נזקקין למדרש (עב). אגדה וקל וחומר, נזקקין לקל וחומר (עג). קל וחומר וגזרה שוה, נזקקין לקל וחומר (עד).

^כז שם.

• נזקקים לכענין – כאשר ישנן שאלות, אם אחת מהן היא רלוונטית ואחת לא, יש להעדיף את השאלה הרלוונטית, כי מעיקר הדין, כפי שראינו בסעיף הקודם, זו השאלה שצריך לשאול. ואף שהרב מוכן להשיב גם בנושא אחר, ניתנת קדימה למי ששואל כדין.
• מעשה ושאינו מעשה, נזקקים למעשה – ישנן שאלות הלכתיות שהשואל אינו נזקק להן אלא מתוך עיונו, ויש שאילות הלכתיות הדורשות מענה מעשי ומיידי. לכן ניתנת לשאלות אלו זכות קדימה.
• הלכה ומדרש – המדרש הנזכר הוא "מדרש הלכה", כלומר, כיצד יצאה או נוצרה הלכה מתוך הפסוקים. כאשר אדם שואל שאלה מעשית בהלכה, וחברו שואל כיצד הוציאו הלכה מפסוק, השואל בהלכה מעשית מקבל עדיפות.
• נזקקין למדרש – כי המדרש מוביל לקיום ההלכה, שכן ההלכה נלמדת מהפסוקים, ולכן ניתנת קדימות לשואל זה, לפני השואל באגדה, אף שגם היא חשובה, ומלמדת מוסר ואמונה.
• נזקקין לקל וחומר – הקל וחומר הוא כלי חשוב ללימוד ההלכה, ולכן יש להעדיף ולהקדים את שאלתו^[6].
• וגזרה שוה, נזקקין לקל וחומר – שני כללים צוינו כאן: א. קל וחומר – זהו לימוד המבוסס על ההיגיון; ב. גזירה שווה – זהו לימוד שמקשר בין שני נושאים שונים, ומאפשר להשתמש בכתוב הנאמר באחד מהם גם עבור השני, בגלל שיש מילה משותפת.

אם שני תלמידים מגיעים, אחד רוצה להבין קל וחומר, והשני מבקש הסבר של גזירה שווה, ניתנת זכות קדימה לשאילה על קל וחומר. יתכן שהסיבה היא, שקל וחומר הוא רעיון הגיוני וקל יותר להתייחס איליו, בעוד שגזירה שווה דורשת  יותר מחשבה והבנה.

סעיף טו

(עה) ^כח היו השואלים אחד חכם (עו) ואחד תלמיד חכם (עז), נזקקין לחכם (עח). תלמיד חכם ועם הארץ, נזקקין לתלמיד חכם. שניהם חכמים, שניהם תלמידים, שניהם עמי הארץ, שאלו שניהם בשתי הלכות או בשתי שאלות, שתי תשובות, שני מעשים, הרשות ביד המשיב, למי שירצה יקדים (עט) (ממזר תלמיד חכם קודם לכהן עם הארץ) (פ) (לשון הטור בשם ^כט חז"ל).

^כח שם. ^כט משנה סוף הוריות (ורמב"ם רפ"ג וסמ"ג עשין י"ב).

• קדמה לסעיף – כאן מציין המחבר קדימות הניתנת לפי רמת השואל.
• אחד חכם – הכוונה למי שלמד הרבה.
• ואחד תלמיד חכם – כאן מדגישים שהוא עדיין רק תלמיד.
• נזקקין לחכם – יש לתת כבוד למי שכבר נחשב חכם, ולהקדימו לפני התלמיד.
• למי שירצה יקדים – אין סיבה להעדיף אחד על פני השני.
• קודם לכהן עם הארץ – אף שאין לו יחוס, הוא מקבל עדיפות בזכות מסירותו לתורה.

סעיף טז

^ל אין ישנים בבית המדרש (פא). ^לא וכל המתנמנם בבית המדרש חכמתו נעשית קרעים שנאמר: וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה (פב) (משלי כג, כא).

^ל גם זה שם ברמב"ם, מתשובתו דרבי זירא על ששאלו אותו במה הארכת ימים, מגילה דף כח, א. ^לא מימרא דרבי זירא, סנהדרין דף עא, ופירש רש"י קרעים, משכח תלמודו ואינו נזכר אלא בסירוגין.

• אין ישנים בבית המדרש – לא שינת קבע ולא שינת ארעי^[7].
• וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה – בית המדרש הוא מקום קדוש, ולא חדר שינה. יש לכבד את המקום ולא להירדם בו. מלבד זאת, אם הלימוד נפסק בגלל נמנום, הוא לא יהיה מועיל. לכן חכמים אמרו שהחכמה של המתנמנם בבית המדרש נעשית קרעים קרעים, כלומר, לא יתבררו לו הסוגיות בבהירות^[8].

סעיף יז

^לב אין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה. אפילו מי שנתעטש, אין אומרים לו: רפואה, בבית המדרש (פג). ^לג וקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת (פד).

^לב שם מברייתא ברכות דף נג, א. ^לג כרב פפי, ומימרא דרבי יהושע בן לוי, מגילה דף כו כז.

• אין אומרים לו: רפואה, בבית המדרש – בבית המדרש מדברים רק על דברים שקשורים לתורה. אפילו אם מישהו מתעטש, לא מאחלים לו "לבריאות" כנהוג, כדי שלא להפריע לרצף הלימוד. ואם נראה שהוא ייפגע, אפשר לאחל לו. כי הש"ך כתב (ס"ק טז) "אפשר דזהו דוקא בימיהם, שלא ראו מִספריהם לחוץ, כל שכן שלא היו משיחין. אבל עכשיו, דבלאו הכי אין נזהרין, אומרים רפואה". אבל חשוב מאוד לא לדבר שיחות חולין שאינם קשורים לתורה. אם רוצים לדבר דברים אחרים, עדיף לצאת החוצה. ואף שמעיקר הדין מותר לדבר דברי מצווה בבית המדרש, כגון ארגון צדקה וכדומה, עדיף לעשות זאת במקום אחר. כי כל שיחה, אפילו של מצווה, מפריעה ללומדים.
• חמורה מקדושת בית הכנסת – גם הלימוד וגם התפילה חשובים, כל אחד בפני עצמו. אבל הלימוד, הוא היסוד של הכל. לכן בית המדרש נחשב יותר קדוש. לכן מותר להפוך בית הכנסת לבית המדרש, אבל אסור להפוך את בית המדרש לבית הכנסת. בימינו זכינו ורבים מבתי הכנסת פתוחים ללימוד ברוב שעות היום. וכן להיפך, ברבים מבתי המדרש יש זמנים קבועים לתפילות, כך שהמקומות משמשים גם כבית כנסת וגם כבית מדרש.

סעיף יח

^לד תלמוד תורה שקול כנגד כל המצות (פה). ^לה היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו, יעשה המצוה ויחזור לתורתו (פו).

^לד שם פרק ג ממשנה ריש פאה "ות"ת כנגד כולם". ^לה מירושלמי פ"ג דפסחים, ובריש חגיגה בעובדא דרבי אבהו דשלח בריה לטבריה וכו', ומהא דאמרו נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, קדושין דף מ, ב, וכפירוש התוס' שם, ובשם רש"י, וממשנה ה' פ"ב דאבות.

• שקול כנגד כל המצות – כי הלימוד מביא את האדם לקיום כל המצוות, ומעניק להן משמעות, כפי שאמרו חכמים (קידושין מ, ב) "גדול תלמוד המביא לידי מעשה".
• יעשה המצוה ויחזור לתורתו – הכלל הגדול בביצוע כל המצוות הוא "העוסק במצווה, פטור ממצווה אחרת". כלומר, עיסוק במצווה, פוטר ממצוות אחרת. גם לימוד תורה פוטר מעיסוק במצוות אחרות, אך רק בתנאי שאדם אחר יכול לקיים את המצווה. אם אין אפשרות כזו, חובה להפסיק את הלימוד כדי לקיים את המצווה, שכן גדלות הלימוד היא בגלל שמוביל את האדם לקיים מצוות ולעשות מעשים טובים.

סעיף יט

^לו תחלת דינו של אדם על תלמוד תורה, ואחר כך על שאר מעשיו (פז).

^לו שם בברייתא דקדושין, וסנהדרין דף ז, א.

• ואחר כך על שאר מעשיו – על שאר מצוות העשה. בגלל שהלימוד הוא שורש כל המצוות. יש לציין, כי מדובר כאן במצוות. אבל אדם שעושה עבירות יידון קודם עליהן, כי אין טעם לדון על הלימוד, במקרה שבו הנידון הוא רוצח, גזלן, או מחלל שבת. .

סעיף כ

^לז לעולם יעסוק אדם בתורה, אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה (פח).

^לז מימרא דרב פסחים דף נ, ב. וסוטה דף מז, א.

• שמתוך שלא לשמה בא לשמה – לימוד לשמה הוא לימוד שכל תכליתו לקיים את מצוות הבורא בלי רצון לקבל פרס. וזו דרגה גבוהה מאד, שאי אפשר להגיע אליה בתחילת הדרך. לכן מותר ללמוד תורה שלא לשמה. כגון על מנת לקבל שכר מהקדוש ברוך הוא, או כדי שזכות התורה תשמרנו ממחלות או נזקים. כשילדים מתחילים ללמוד תורה, אפשר לעודד ולמשוך אותם ללימוד התורה עם פרסים שונים[9]. אבל אם אדם מבוגר לומד רק כדי שיקראו לו רב או כדי לקבל כבוד או משכורת נכבדה, על זה נאמר בגמרא (ברכות יז, א) "העושה שלא לשמה, נוח לו שלא היה נברא". כי הוא הופך את התורה הקדושה לאמצעי כדי לקבל טובות הנאה בעולם הזה^[10].

סעיף כא

(פט) ^לח אין דברי התורה מתקיימים במי שמתרפה עצמו עליהם, ולא בלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתייה, אלא במי שממית עצמו עליה ומצער גופו תמיד, ולא יתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו (צ). הגה: לא יחשוב האדם לעסוק בתורה ולקנות עושר וכבוד עם הלמוד, כי מי שמעלה מחשבה זו בלבו אינו זוכה לכתרה של תורה, אלא יעשה אותו קבע ומלאכתו עראי, וימעט בעסק ויעסוק בתורה (צא). ויסיר תענוגי הזמן מלבו ויעשה מלאכה כל יום כדי חייו, אם אין לו מה יאכל, ושאר היום והלילה יעסוק בתורה (צב). ומעלה גדולה למי שמתפרנס ממעשה ידיו, שנאמר: יגיע כפיך כי תאכל וגו' (צג)  (תהילים קכח, ב). וכל המשים על לבו לעסוק בתורה ולא לעשות מלאכה להתפרנס מן הצדקה, הרי זה מחלל השם ומבזה התורה, שאסור ליהנות מדברי תורה. וכל תורה שאין עמה מלאכה, גוררת עון וסופו ללסטם הבריות (צד) (לשון הטור). ^(*) וכל זה בבריא ויכול לעסוק במלאכתו או בדרך ארץ קצת ולהחיות עצמו (רבינו ירוחם ורבינו יונה נתיב ב' וכ"כ הרמ"ה), אבל זקן או חולה, מותר ליהנות מתורתו ושיספקו לו (צה) (לכ"ע). ויש אומרים דאפילו בבריא מותר (צו) (בית יוסף בשם תשובת רשב"ץ /ח"א, קמ"ז, קמ"ח/[11]). ולכן נהגו בכל מקומות ישראל שהרב של עיר יש לו הכנסה וספוק מאנשי העיר, כדי שלא יצטרך לעסוק במלאכה בפני הבריות ויתבזה התורה בפני ההמון (צז) (אברבנאל בפירוש מסכת אבות). ודוקא חכם הצריך לזה, אבל עשיר, אסור (צח). ויש מקילין עוד לומר דמותר לחכם ולתלמידיו לקבל הספקות מן הנותנים כדי להחזיק ידי לומדי תורה, שעל ידי זה יכולין לעסוק בתורה בריוח (צט). ומ"מ מי שאפשר לו להתפרנס היטב ממעשה ידיו ולעסוק בתורה, מדת חסידות הוא ומתת אלהים היא, אך אין זה מדת כל אדם, שא"א לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה ולהתפרנס בעצמו (ק) (גם זה בתשובה הנזכרת). וכל זה דשרי היינו שנוטל פרס מן הצבור או הספקה קבועה (קא), אבל אין לו לקבל דורונות מן הבריות (קב). והא דאמרינן: כל המביא דורון לחכם כאלו מקריב בכורים, היינו בדורונות קטנים שכן דרך בני אדם להביא דורון קטן לאדם חשוב, אפילו הוא עם הארץ (קג) (רבינו ירוחם בשם רבינו יונה). ושרי לתלמיד חכם למטעם מידי מהוראתו, כדי לברר הוראתו, אבל ליקח מתנה דבר חשוב ממה שהתיר, אסור (קד) (הגהות אשיר"י פ"ק דע"א). וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא חָלָף (קה) (הג"מ וסמ"ג). ויש אומרים דזהו המשתמש בשמות (קו) (שם בשם אבות דר' נתן). ומותר לצורבא מרבנן (קז) לְאוֹדוֹעֵי נַפְשֵׁיהּ בְּאַתְרָא דְּלֹא יָדְעֵי לֵיהּ (קח) ^לט (בנדרים דף ס"ב וסמ"ג והג"מ שם ות' רשב"א סי' פ"ד), אם צריך הוא לכך (קט).

^לח מימרא דריש לקיש, שבת דף פג, ב. וברכות דף סג, ב. ^(*) והמה מדברי הרמב"ם בפ"ג. ^לט מימרא דרבא מרומיא דקראי, דכתיב ועבדך ירא את ה' מנעוריו, וכתיב יהללך זר ולא פיך, ומשני, הא באתרא דלא ידעין ליה וכו'.

• הקדמה לסעיף – ישנן שתי דרגות במצוות לימוד תורה. הדרגה הראשונה היא שכל אדם מחויב להקדיש מידי יום זמן ללימוד תורה, הן ביום, והן בלילה, ואין לזמן זה שיעור מוגדר^[12]. הדרגה הגבוהה יותר, מיועדת למי שמעוניין להיות מוכתר בכתר תורה. סעיף זה מסביר, כיצד ניתן להגיע לדרגה זו.
• ולא יתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו – הכוונה היא שעל האדם להעניק לגופו, את המינימום הנדרש.
• וימעט בעסק ויעסוק בתורה – כאמור, מי שמעוניין להיות תלמיד חכם אמיתי צריך לחיות חיים פשוטים, כך שזמן המוקצב לפרנסה, לא יתפוס חלק גדול מדי מהזמן.
• ושאר היום והלילה יעסוק בתורה – כלומר, עליו לעבוד רק כדי לספק את המינימום הנדרש לקיומו.
• שנאמר: יגיע כפיך כי תאכל וגו' – והמשך הפסוק הוא "אשריך וטוב לך". חכמים דרשו כי "אשריך" מתייחס לעולם הזה, ו"טוב לך" מתייחס לעולם הבא. אדם זה, שמתפרנס מעבודתו רק כדי לשרוד, אינו תלוי באחרים, ויכול ללמוד בצורה האמיתית ביותר.
• גוררת עון וסופו ללסטם הבריות – כל הנזכר כאן אלו משניות מפורשות במסכת אבות. זה שמבקש להסתמך רק על תמיכות של צדקה, יוצר חילול השם. כי הנהגה כזו משפילה את רוממות התורה ומדמה את הלימוד למקצוע, בעוד שאין שום הקבלה בין התורה לכל מקצוע אחר. ובמקום שהלימוד יהיה התכלית, הוא הופך לאמצעי. והאדם נעשה בעל חוב, ותלוי באחרים. אחרים אלו, רואים בו אדם שאינו לוקח על עצמו את האחריות הבסיסית לדאוג לעצמו ולבני ביתו.
• מותר ליהנות מתורתו ושיספקו לו – כי אם יידרש לעבוד, לא יוכל ללמוד תורה כלל, ותורה מה תהיה עליה, הלא היא תיפגע.
• דאפילו בבריא מותר – ולא הותר לקבל תמיכה כלכלית, אלא בתנאי שהיא תשרת את הציבור. כגון שהתלמיד חכם יעמיד עצמו לרשותם. ללמדם, או לפסוק להם הלכות^[13].
• ויתבזה התורה בפני ההמון – ההיתר כאן הוא לאדם שמשרת את הציבור.
• אבל עשיר, אסור – כי כל ההיתר נובע מהעובדה שאין אלטרנטיבה. אם לא היו משלמים לרבנים, לרמי"ם ולמורים המלמדים תורה, הם לא היו יכולים לעסוק במצווה גדולה זו. ולכן, מותר.
• יכולין לעסוק בתורה בריוח – הקלה זו מאפשרת גם למי שאינו מלמד ואינו משרת את הציבור לקבל כסף מן הציבור. עם זאת, אין להשתמש בהיתר זה אלא בזמן קצוב, ואז נדרש המקבל לשרת את הציבור בהוראת התורה, או לעסוק במקצוע מפרנס, ולחלק את הזמן בין לימוד לשמה, לבין עבודה מקצועית.
• ולהתפרנס בעצמו – למעשה, השילוב הוא קשה מאוד, אבל זהו בהחלט האידאלי והדרך הרצויה אם אפשרי. אם זה לא אפשרי, מותר ואף מצווה לקבל סיוע כלכלי כדי להקדיש את עצמו לכלל. ללא שירות לציבור, אין ספק שעוברים על האיסור, ויש בכך חילול השם.
• הספקה קבועה – הכוונה היא למשכורת.
• דורונות מן הבריות – כאילו הוא פושט יד.
• אפילו הוא עם הארץ – תשורה זו ניתנת כאות להוקרה וכבוד, אך אין לה ערך כספי משמעותי.
• אסור – כי יחשדו שהתיר זאת כדי להרוויח את החתיכה החשובה.
• וּדְאִשְׁתַּמַּשׁ בְּתָגָא חֳ לָף – תרגום: מי שמשתמש בכתר (תורה) ימות.
• המשתמש בשמות – קבלה מעשית, בשימוש בשמות ה', כדי להשפיע על המציאות.
• לצורבא מרבנן – תלמיד חכם.
• לְאוֹדוֹעֵי נַפְשֵׁיהּ בְּאַתְרָא דְּלֹא יָדְעֵי לֵיהּ – תרגום: לספר על עצמו במקום שלא מכירים אותו.
• אם צריך הוא לכך – לדוגמה, אם הוא רוצה ללמד תורה, אז חשוב שידעו שהוא תלמיד חכם.

סעיף כב

^מ ברית כרותה שכל הלומד בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח (קי), ^מא וכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים, שנאמר: וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה (קיא) (משלי יא, ב). ^מב וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו, מתקיים בידו. אבל הקורא בלחש, במהרה הוא שוכח (קיב).

^מ ירושלמי פ"ה דברכות. ^מא גם זו שם. ^מב ברייתא, מעשה בתלמיד אחד שהיה שונה בלחש ושכח תלמודו, עירובין דף נד, א.

• לא במהרה הוא משכח – בבית הכנסת ובבית המדרש יש קדושה, והסביבה מדרבנת את הלימוד שייעשה רציני יותר, על כן הלומד שם לא ישכח במהרה.
• וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה – הכוונה היא שעל הלומד להיות צנוע בלימוד התורה, וזה נכון גם לגבי כל המצוות שאדם מקיים; הצניעות מעידה על כך שהוא מקיים את המצווה לשמה.
• במהרה הוא שוכח – השמיעה תורמת לזיכרון ולהפנמה של הלימוד. הלומד בשקט, מחמיץ תועלת זו.

סעיף כג

^מג מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה, יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' אחת מהן בשינה (קיג), באכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהם, אלא בדברי חכמה ותלמוד תורה. הגה: כי אין אדם לומד רוב חכמתו כי אם בלילה (קיד) (לשון הטור מרמב"ם). ויש לאדם להתחיל ללמוד בלילה מט"ו באב ואילך (קטו), ומאן דלא מוסיף, יסיף (קטז) (נ"י פרק יש ^מד נוחלין).

^מג שם ומימרא דר"ל חגיגה דף יב, ב. ועבודת כוכבים דף ג, ב. ^מד ברייתא ב"ב דף קכא, ב.

• בשינה – הכוונה היא לשינה מרובה מעבר לצורך הגוף.^[14]
• כי אם בלילה – זמן פנוי מעבודה.
• מט"ו באב ואילך – בעבר, משך יום העבודה נקבע על פי אורך היום. על כן בקיץ, הואיל והיום ארוך יותר, גם העבודה נמשכה זמן רב יותר. כיון שלילות הקיץ קצרים יותר, התוצאה הייתה, שלא נותר די זמן ללימוד תורה ממושך. נקודת הזמן העיקרית בה מתחילים הלילות להתארך, היא ט"ו באב. על כן, משם ואילך, יש להוסיף בלימוד תורה.
• ומאן דלא מוסיף, יסיף – מי שלא יוסיף, ימות. הכוונה היא, שאם קיימת אפשרות מעשית ללמוד, והאדם אינו מנצל אותה, הדבר נחשב לחמור. אך אין להבין "ימות" כפשוטו, אלא נקטו חכמים בלשון רבת רושם ומפריזה (גוזמא), כדי לעודד אנשים למלא את המוטל עליהם.

סעיף כד

^מה כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה, אש אוכלתו (קיז).

^מה מימרא דרבי אלעזר סנהדרין דף צב, א.

• אש אוכלתו – יש מצוה על כל יהודי, גם אם אינו שואף לדרגת לימוד גבוהה (שהיא עיקרו של סימן זה), להקדיש זמן משמעותי ללימוד תורה בכל יום ובכל לילה. במהלך היום אנו עסוקים בעבודה. ולכן הלילה, כלומר הערב, הוא הזמן המתאים להקדיש ללימוד תורה. בית שכלל לא לומדים בו תורה, הוא בית שקדושת התורה נעדרת ממנו. בזכות לימוד התורה, הבעל נעשה מעודן, ומכבד יותר את אשתו, דבר שמסייע להרחיק את אש המחלוקת מתוך הבית.

סעיף כה

^מו כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק (קיח), או שקרא ^מז ושנה (קיט) ופירש להבלי העולם והניח תלמודו וזנחו, הרי זה בכלל כי דבר ה' בזה (קכ) (במדבר טו, לא). (ואסור לדבר בשיחת חולין (קכא)) (הגהות מיימוני בשם חז"ל) (ועיין באורח חיים סימן ש"ז סעיף י"ז (קכב)).

^מו שם דף צט, א וכרבי נהוראי. ^מז שם כר"י בן קרחה וחגיגה דף ט ע"א וע"ב.

• ואינו עוסק – כי אינו רואה חשיבות במצווה מרכזית זו.
• שקרא ושנה – נהיה תלמיד חכם.
• כי דבר ה' בזה – כי דבר ה' היה בידו, ומתוך בחירה זנחו ועזבו. זהו צעד חמור, משום שנראה כאילו, חלילה, אין ערך לתורה.
• ואסור לדבר בשיחת חולין – אין הכוונה לדיבורים הקשורים לענייני מסחר ופרנסה, או מזון ומשקה ולבוש, וכל שאר צרכי האדם, כי אלו דיבורים שוודאי מותר לדבר, כמו שנביא להלן מהרמב"ם. הכוונה היא לשיחות ריקות מתוכן, שתועלתם אפסית (דיבור "מאוס" לפי הרמב"ם).

ראה ברמב"ם שכתב (בפירושו למשנה אבות א, יז) כי יש לחלק את סוגי הדיבורים לחמישה קטגוריות. אלו הם דבריו: "ואני אומר, כי הדיבור יתחלק לפי חיוב תורתנו לחמשה חלקים: מצווה, ואסור, ומאוס, ואהוב, ומותר.

החלק הראשון, והוא המצווה, הוא קריאת התורה ולימודה והעיון בה, וזו מצות עשה מחויבת: …

והחלק השני, הוא הדיבור אשר נאסר, והוזהר ממנו, כעדות שקר וכזב ורכילות ומלשינות וקללה, ופסוקי התורה יורו על זה החלק, וממנו נבלות פה ולשון הרע.

והחלק השלישי, הוא הדיבור המאוס, והוא הדיבור אשר אין תועלת בו לאדם בנפשו, ולא משמעת ולא מרי, כרוב סיפורי ההמון במה שארע ומה שהיה, ואיך מנהג מלך פלוני בארמונו, ומה היתה סיבת מות פלוני, או עושר פלוני, ואלה יקראו אצל החכמים שיחה בטלה, ואנשי המעלה ישתדלו בנפשם להניח זה הדיבור, ונאמר על רב תלמיד ר' חייא שהוא לא שח שיחה בטלה מימיו…

והחלק הרביעי, והוא האהוב, הוא הדיבור בשבח המעלות השכליות והמידותיות, ובגנות הפחיתויות משני המינים גם יחד, והערת הנפש לאלה בסיפורים ובשירים, ומניעתה מההן באותן הדרכים עצמן. וכן לשבח המעולים ולהללם במעלותיהם, כדי שייטב מנהגם בעיני בני אדם וילכו בדרכם, ולגנות הרעים בפחיתויותיהם, כדי שיתגנו מעשיהם וזיכרם בעיני בני אדם, ויתרחקו מהם ולא ינהגו במנהגם. ויש אשר יקרא זה החלק – רצוני לומר: לימוד המידות המעולות והרחקת המידות הפחותות – דרך ארץ.

והחלק החמישי, והוא המותר, הוא הדיבור במה שמיוחד לאדם מסחורתו ופרנסתו ומאכלו ומשתהו ולבושו ושאר מה שצריך לו, וזה מותר, אין אהבה בו ולא מיאוס, אלא אם ירצה ידבר בו במה שירצה, ואם ירצה ימנע."

• ועיין באורח חיים סימן ש"ז סעיף י"ז – שם הביא המחבר דעות שונות אם מותר לעסוק במדעים בשבת. מכאן, שבימי חול אין איסור ללמוד בהם.

סעיף כו

^מח כל המבטל תורה מעושר (קכג), סופו לבטלה מעוני (קכד). וכל המקיים את התורה מעוני (קכה), סופו לקיימה מעושר (קכו). הגה: כשמסיים מסכת, מצוה לשמוח ולעשות סעודה, ונקראת סעודת מצוה (קכז) (נ"י פ' יש נוחלין ומימרא דאביי פ' כל כתבי). ואסור לעסוק בדברי תורה במקומות המטונפים, ולכן אמרו שאסור לתלמיד חכם לעמוד במקומות המטונפים, מפני שלא יהרהר בדברי תורה (קכח) (פשוט פ' מי שמתו). ומכל מקום מותר ליכנס למרחץ אף מתוך הלכה שאינה פסוקה (קכט) (ת"ה סי' ס"א) ולא חיישינן שיהרהר, דבמרחץ שומר עצמו מהרהור תורה (קל) (סברת הרב דלא כמסקנת ת"ה שמגמגם בזה).

^מח ממשנה ט פרק ד דאבות.

• המבטל תורה מעושר – בשל רוב עושרו ועיסוקיו, הוא לא מוצא זמן ללמוד תורה.
• סופו לבטלה מעוני – העונש שלו הוא, שירד מנכסיו וייהפך לעני, עד שיצטרך לעבוד קשה לפרנסתו. ומרוב עוני, לא ימצא זמן ללמוד.
• המקיים את התורה מעוני – אף על פי שהוא עני, הוא מוצא זמן ללמוד תורה.
• סופו לקיימה מעושר – הקב"ה יעזור לו בעסקיו, עד שיצליח לצאת מהעוני, ויהא בידו שפע של זמן עבור התורה.
• ונקראת סעודת מצוה – כך מראים שהלימוד הוא דבר מרכזי בחיינו, שיש לשמוח עליו.
• שלא יהרהר בדברי תורה – לימוד תורה הוא לימוד של קדושה, והרהור בהם במקום מלוכלך, מביע חוסר כבוד לתורת ה'.
• אף מתוך הלכה שאינה פסוקה – הלכה שאינה פסוקה, היא לימוד עמוק ועיוני, שעדיין לא הגיע לשורת הסיכום שלו. הלומד בעיון, חושב על הנושא גם לאחר שהלימוד מסתיים. לכן יש חשש שיהרהר בדברי תורה, כשיכנס למרחץ.
• דבמרחץ שומר עצמו מהרהור תורה – במרחץ הוא מקלח את עצמו, ומכיוון שטרוד בפעילות אקטיבית, הוא יכול להימנע מהרהור. לעומת זאת, כאשר הוא מהלך לדרכו, ואינו עסוק בפעילות מסוימת, לא יוכל להימנע מהרהור בדברי תורה.

קיצור שחייב כל אדם בתלמוד תורה, והיאך לומדים בשכר (סימן רמ"ו)

• יש מצווה מן התורה ללמוד תורה.
• חכמים קבעו שיש חיוב ללמוד תורה בכל יום ובכל לילה, כפי שנאמר ביהושע (פרק א) "והגית בו יומם ולילה" [א].
• אין הפירוש שחייבים ללמוד תורה במשך כל שעות היום וכל שעות הלילה, ללא הפסקה. אלא שיש להקדיש בכל יום ובכל לילה זמן מסוים ללימוד תורה [א].
• מי שאינו מסוגל ללמוד תורה כלל (מחמת אונס, או חוסר יכולת), יסייע למי שלומד תורה, ובכך יקיים את חלקו במצווה [א].
• חיוב זה חל על כל יהודי: עני או עשיר, בריא או בעל ייסורים, צעיר או זקן. רווק, או נשוי ואב לילדים, ואפילו עני המחזר על הפתחים [א].
• יש להקדיש זמן הן ללימוד תנ"ך, הכולל בתוכו לימוד מוסר וחיזוק האמונה. והן ללימוד ההלכות למעשה, לצורך קיום המצוות. והן ללימוד הגמרא, שהוא לימוד מעמיק, המאפשר ניתוח, והבנת שורשי ההלכות, דבר מתוך דבר [ד].
• אסור ללמוד קבלה לפני שאדם רכש בקיאות מעמיקה בתלמוד ובהלכות (למניעת טעויות ופרשנויות שגויות בלימוד הנסתר) [ד].
• אין לעסוק באופן קבוע בפילוסופיה, אך מותר לעשות זאת באקראי. לעומת זאת, לימודי מדעים, מותרים ללא הגבלה [ד].
• מעיקר הדין, מותר לקבל שכר על הוראת תורה שבכתב. בשל הצורך במיומנות מיוחדת להוראת ילדים צעירים. מיומנות זו כוללת לימוד קריאה, הבנת פשט הדברים, וניהול משמעת [ה].
• אבל תורה שבעל פה, מעיקר הדין, אסור ללמד בשכר. אם כי למעשה מותר, מפני שאם לא יקבל שכר, לא יוכל להתפרנס ולהמשיך ללמד [ה].
• החיוב לעסוק בתורה בעיון ובהרחבה שייך בעיקר לגברים [ו], אך גם נשים חייבות ללמוד את ההלכות שנוגעות להן, ואת יסודות האמונה.
• במציאות של ימינו, נשים לומדות חכמות שונות, על כן יש חשיבות רבה שגם הן ילמדו תורה לעומק, כי אחרת יתרחקו מן התורה ומן המצוות (לה).
• אמנם רק אצל הגברים קיים אידיאל נשגב של הקדשת עיקר הזמן בחיים ללימוד תורה, אך אין לחנך את הנשים בדרך זו, משום שחינוך כזה עלול להביא להזנחת מצוותיהן המרכזיות – גידול משפחה ועיסוק בחסד. (לה).
• אין ללמד תורה לאדם שאינו ישר עד שיחזור למוטב. אבל כמובן, יש ללמדו מוסר והנהגה טובה, כדי שיחזור למוטב [ז].
• רב שלימד, ותלמידיו לא הבינו, אסור לו לכעוס עליהם. תחת זאת, עליו לשנות ולחזור על הדבר כמה פעמים, עד שהתלמידים יבינו את עומק ההלכה [י].
• תלמיד שלא הבין דבר מה, לא יאמר: הבנתי, כשלמעשה לא הבין. עליו לשאול ולחזור ולשאול כמה פעמים, ואל יתבייש מחבריו שהבינו מהר יותר [יא].
• במהלך לימוד בבית המדרש, אין להירדם או לישון [טז].
• אסור לדבר שיחת חולין בבית המדרש [יז].
• לימוד התורה שקול כנגד כל המצוות, כי הוא מביא את האדם לקיימן ומעניק להן משמעות. כפי שאמרו חכמים (קידושין מ, ב) "גדול תלמוד המביא לידי מעשה" [יח].
• כלל גדול הנוגע לכל המצוות קובע כי "העוסק במצווה, פטור ממצווה אחרת". כלומר, עיסוק במצווה, פוטר ממצוות אחרת. גם לימוד תורה פוטר מעיסוק במצוות אחרות. אך רק בתנאי, שאדם אחר יכול לקיים את המצווה. אם אין אפשרות כזו, חובה להפסיק את הלימוד כדי לקיים את המצווה בעצמו [יח].
• האידיאל בלימוד תורה הוא "לשמה" – לשם קיום מצוות הבורא ללא ציפייה לגמול, אך זו דרגה גבוהה מאד שאינה מושגת בתחילת הדרך. לכן, מותר ללמוד תורה שלא לשמה, למשל, כדי לזכות בשכר רוחני, או כדי להינצל מצרות. במיוחד כשמדובר בילדים, מותר ואף רצוי לעודד אותם ללימוד באמצעות פרסים שונים, כדי למשוך אותם לתורה בתחילת דרכם [יט].
• ישנן שתי דרגות במצוות לימוד תורה. הדרגה הראשונה היא שכל אדם חייב להקדיש מידי יום זמן ללימוד תורה, הן ביום, והן בלילה, ואין לזמן זה שיעור מוגדר. מעבר לכך, קיימת דרגה גבוהה יותר, והיא הרצון להיות מוכתר בכתר תורה (פט).
• לשם השגת מדרגת "כתור תורה" נדרשת מסירות עצומה. אין דברי התורה מתקיימים במי שמתרפה בהשגתם, וגם לא באלו הלומדים מתוך עידון, אכילה ושתייה. כתר תורה ניתן רק למי ש"ממית עצמו עליה" ומצער את גופו תמיד, ואינו נותן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו [כב].
• חייב כל אדם ללמוד תורה בביתו, בכל ערב. חכמים הדגישו זאת באומרם: "כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה, אש אוכלתו" [כד].
• מותר לדבר דברי חולין, כלומר שיחות יום-יומיות שאינן עוסקות בתורה או במצוות. אבל צריך להיזהר מאוד שלא לדבר דיבורים מאוסים, כגון לשון הרע ודיבורי הבלים (חסרי תכלית) [כה].
• לאחר שמסיימים מסכת, יש לעשות סעודה, והיא נחשבת סעודת מצווה [כו].

[1] כך מבואר בגמרא (נדרים דף לז עמוד א) "דכתיב וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם, וכתיב: רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה', מה אני בחנם, אף אתם נמי בחנם.

[2] ברכות ה, ב.

[3] כך מובא בריב"ש, שהוא מקור דברי הרמ"א.

[4] סעיף זה, בדומה להלכות רבות מסימן זה, נלקח מלשון הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה. לציין, כי במקום אחר כתב הרמב"ם שגם נשים יכולות ללמוד. כך הוא כותב בהלכות יסודי התורה (פרק ד הלכה יג): "ועניני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס, כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס, ואף על פי שגדולי ישראל היו, וחכמים גדולים היו, לא כולם היה בהן כח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין, ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר, ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות. ואף על פי שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות דאביי ורבא, אף על פי כן ראויין הן להקדימן, שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה, ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא, ואפשר שידעם הכל קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר".

[5] זו דעת הרמ"א, על פי הירושלמי (נדרים פרק י הלכה ח). אמנם דעת המחבר, שלא הביא דין זה, אינה כן.

[6] הש"ך מביא גרסה שהשואל באגדה קודם. בטעם הדבר נראה, הואיל והיא מלמדת מוסר, על כן שואל זה קודם.

[7] כמפורש בבית יוסף.

[8] באורח חיים (סימן קנא סעיף ג) כתב השולחן ערוך כי שינת ארעי מותרת בבית המדרש, וכיצד הורה כאן שלא לנמנם? החילוק הוא, שבאורח חיים מדובר בעיקר הדין, וכאן מדובר במידת חסידות (ש"ך ס"ק טו).

ונראה לי שהש"ך למד הבחנה זו מלשון המחבר שדקדק ולא כתב "אסור לישון" אלא "אין ישנים". הבחנה דומה מופיעה באורח חיים (סימן ב סעיף ו), שם כתב המחבר "אָסוּר לֵילֵךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה וְלֹא יֵלֵךְ ד' אַמּוֹת בְּגִלּוּי הָרֹאשׁ". כאן ניתן לראות שהדין הראשון נכתב בלשון איסור, בעוד שהשני נכתב בלשון "ולא", כלומר, מדובר במידת חסידות.

הערוך השולחן (כאן סעיף לג) מסביר, שבאורח חיים מדובר בנמנום שלא בשעת הדרשה או השיעור, בעוד שכאן מדובר בזמן השיעור או הדרשה.

ובעוניי נראה לי להוסיף, שבאורח חיים מדובר בדין קדושת בית המדרש, שכן בית המדרש נקרא (מגילה כח, ב) "בי רבנן" כלומר בית התלמידים (ראה רש"י שם "מאי בי רבנן – למה קורין בתי מדרשות בי רבנן? לפי שביתם הוא לכל דבר"), לכן מותר לישון בו שינת ארעי. לעומת זאת, כאן מדובר במצוות תלמוד תורה, ואדם המתנמנם אפילו שינת ארעי, אינו יכול ללמוד היטב. על כן ראוי שילך לישון במיטתו, ויחזור רענן ללימודו.

[9] ראה רמב"ם (פירוש המשניות – הקדמה לפרק חלק): "נער קטן – הביאוהו אל המלמד ללמוד תורה, וזהו הטוב הגדול בעבורו, אלא שהוא למיעוט שניו וחולשת שכלו, אינו מבין מעלת אותו הטוב.

לפיכך בהכרח יצטרך המלמד, שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו, ויאמר לו: קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, למד ואתן לך מעט דבש. וכשיגדל ויחזק שכלו, ויקל בעיניו דבר זה, יזרז אותו ויעורר תאוותו בדבר אחר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו: קרא ואתן לך מנעלים יפים או בגדים חמודים. ובזה ישתדל לקרוא. וכאשר יהיה יותר שלם בשכלו, ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן, ישים נפשו למה שהוא גדול מזה, ויאמר לו: למוד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר אחד או שני דינרים. וכשיהיה דעתו גדול, ונקלה בעיניו זה השיעור, וידע שזה דבר נקל, יתאווה למשהו שהוא נכבד מזה, ויאמר לו רבו: למוד כדי שתהיה ראש ודיין, ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך…

[10] זו דעת הרמב"ם (הלכות תשובה פרק י הלכה א), וכך גם דעת המאירי (פסחים נ, ב). אמנם יש אומרים (תוספות ועוד ראשונים רבים) שאפילו מבוגר הלומד שלא מתוך כוונה טובה, גם זה בגדר "שלא לשמה" שהותר בתחילת הדרך של המבוגרים, אך רק בתנאי שזה מתייחס לשלב של תחילת הדרך. ומה שנחשב כאיסור "שלא לשמה" מדובר במי שלומד שלא על מנת לקיים, אלא כדי לקנטר אחרים (תוספות הרא"ש ברכות יז, ב). כך הבין גם הש"ך (ס"ק יט).

[11] פתחי תשובה כתב וז"ל "הוא בחלק א, ע"ש מסימן קמב עד סימן קמט שהאריך בזה".

[12] כמובא באורח חיים סימן קנו סעיף א, ובדברי הרמ"א בסעיף א בסימן זה.

[13] הרמב"ם אוסר על אדם בריא לקבל תרומה, בכל אופן, אפילו אם מטרתו להקדיש את זמנו ללימוד התורה. אך הבית יוסף חלק עליו, והתיר בתנאי שמשרת את הציבור, והלכה כבית יוסף.

[14] הרמב"ם מדגיש (הלכות דעות פרק ד הלכה ד) את חשיבות השינה לבריאות הגוף. כאשר הגוף אינו במיטבו, קשה מאוד לעבוד את ה'.