דין מי הוא הראוי ליטול צדקה - סימן רנ"ג

בסימן זה י"ב סעיפים

סימן זה דן מי הוא הראוי ליטול צדקה, ומטרתו להגדיר את הקריטריונים והמצבים בהם מותר וראוי לתת צדקה לאדם מסוים. בבסיס ההלכה עומדת ההנחה, המובנת, שמקבל הצדקה חייב להיות עני, ולכן עיקר הדיון עוסק בהגדרת העניות, ובמקרים מיוחדים בהם קיים צורך לצדקה. עם זאת, יש לזכור כי המציאות של תקופת הגמרא שונה מהותית מהמציאות העכשווית שלנו, והלכות רבות בסימן זה אינן מתיישבות במלואן עם עולם היום-יום המודרני. השולחן ערוך עצמו מציין כי חלק מהשיעורים שבסימן זה אינם מובנים או רלוונטיים למציאות שלנו. למרות זאת, הסימן מכיל עקרונות הלכתיים חשובים, שניתן להפיק מהם לקחים ולהתאימם למציאות של ימינו.

סעיף א

(א) ^א מי שיש לו מזון שתי סעודות, לא יטול מהתמחוי (ב). מזון י"ד סעודות, לא יטול מהקופה (ג). ואם יש לו מאתיים זוז (ד) ואינו נושא ונותן בהם (ה), או שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם (ו), ^ב לא יטול צדקה (ז). ואם יש לו מאתיים זוז חסר דינר ואינו נושא ונותן בהם, ^ג אפילו נותנים לו אלף זוז בבת אחת, הרי זה יטול (ח). הגה: ומי שהולך מביתו ונוסע מעיר לעיר לקבץ (ט), כל הדרך שהיה בדעתו ליסע כשהלך מביתו, נקרא פעם אחת (י). ואפילו נתנו לו מאתיים זוז בעיר אחת יכול לקבל יותר (יא), ומכאן ואילך אסור (יב) (מרדכי פ"ק דב"ב בשם א"ז). ^ד ואם יש לו הרבה והוא עליו בחוב (יג), או שממושכן לכתובת אשתו (יד), הרי זה יטול (טו). ואם יש לו בית וכלי בית הרבה, ואין לו מאתיים זוז (טז), הרי זה יטול, ואין צריך למכור כלי ביתו ואפילו הם של כסף וזהב (יז). במה דברים אמורים, בכלי אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות וכיוצא בהן (יח), אבל ^ה מַגְרֵדָה (יט) אוֹ עָלִי (כ) שהם של כסף, מוכרם, ולא יטול מהצדקה (כא). ^ו והא דאין מחייבים אותו למכור כלי תשמישו של כסף וזהב, דוקא כל זמן שאינו צריך ליטול מהקופה אלא נוטל בסתר מיחידים (כב). אבל אם בא ליטול מהקופה של צדקה, לא יתנו לו עד שימכור כליו (כג). הגה: וכן במקום דאיכא תקנה שלא ליתן צדקה למי שיש לו דבר קצוב (כד), אין חושבין לו בֵּית דירה וכלי תשמישיו (כה) (מרדכי ריש פ"ק דב"ק). וכל מי שהוא עשיר, אסור ליתן לבניו, אף על פי שהם גדולים, אם הם סמוכים על שולחן אביהם (כו) (מרדכי פ"ק דב"מ). וכל זה דרך צדקה, אבל דרך דורון וכבוד יכול לקבל אדם (כז), כדאמרינן הרוצה ליהנות יהנה כאלישע (כח) ^(*) (מרדכי מהגהות דב"ק).

^א משנה בסוף פאה. פירוש, תמחוי מתחלק בכל יום, ולפיכך אם יש לו מזון שתי סעודות, שהוא מזון יום אחד, לא יטול. וקופה מתחלקת מערב שבת לערב שבת, ולפיכך מי שיש לו מזון י"ד סעודות, שהוא מזון שבוע אחד, לא יטול. ודין קופה ותמחוי, עי' לקמן סימן רנו. ^ב לשון הטור. ואף על גב דבמשנה לא אמרו אלא לא יטול לקט שכחה ופאה, משמע ליה דכל שאינו נוטל את אלו, אינו נוטל שום צדקה. כן כתב המרדכי בפ"ק דב"ב, בשם רבינו אפרים, ובשם א"ז מהירושלמי. ^ג שם במשנה. ^ד שם במשנה. ^ה כאוקימתא דרבא ובריה דרבה, כתובות דף סח, א. ופירוש מגרידה, היא המגירה שמגרדין בו במרחץ. והעלי, הוא שכותשין בו הריפות (גרעיני חיטה), ואינו בכלל כלי אכילה, מפני שהריפות חיין, וגם אין מקרבין לפניו העלי לאכול בו. ^ו כאוקימתא דרב פפא שם, וכפירוש הרי"ף שם, ופסק הרמב"ם בפ"ט מהלכות מתנות עניים כתרווייהו, וכן נראה דעת הרי"ף והרא,"ש שכתבו להנך תרי אוקימתא. ^(*) וסיים שם, אע"פ שהיה לו הרבה יותר מק"ק זוז, ועיין לעיל סימן רמו סעיף כא, שכתב דוקא דורון בדבר מועט.

• הקדמה לסעיף – בעבר הייתה נהוגה מערכת צדקה, מחולקת לשלושה אפיקים:

1. תמחוי – חלוקת מזון יומיומי לעניים להם מה לאכול באותו יום. החלוקה נעשתה מידי יום, ואף עניים שאינם תושבי העיר, ורק חלפו בה, יכלו ליהנות ממנה.
2. קופה – חלוקה שבועית של מזון או כסף למזון, עבור תושבי העיר העניים שאין להם מזון לשבוע. התמחוי והקופה, היו באחריות פרנסי העיר.
3. צדקה כללית – תמיכה בעניים, לצרכים נוספים מעבר לאוכל (כמו לבוש, מגורים וכו'), וכפי שלמדנו, צריך לדאוג לכל צרכי העניים. נתינה זו, הייתה גם באחריות האנשים הפרטיים, ולא רק של פרנסי העיר.

• לא יטול מהתמחוי – תמיכת ה"תמחוי" מחלוקת מידי יום, כאמור, כדי למנוע רעב מיידי. ומי שיש לו מזון שתי סעודות, מחזיק ברשותו מזון לאותו יום.
• לא יטול מהקופה – המחלקת מזון למי שאין לו מזון לארבע עשרה סעודות (שבוע שלם).
• ואם יש לו מאתיים זוז – מאתיים זוז נחשבים כמזון לשנה שלמה, ולכן מי שיש בידו סכום כזה נחשב כמי שיש לו פרנסה לשנה.
• ואינו נושא ונותן בהם – אם יש לו מאתיים זוז אך הוא אינו מסוגל לסחור בהם, כלומר, לרכוש סחורה ולמוכרה ברווח, בגלל מצבו הגרוע (כגון שהוא חולה, זקן, או חסר חוש מסחרי).
• והוא נושא ונותן בהם – הוא כן מסוגל לסחור בכסף הזה כגון שהוא בריא, פועל, או בעל ניסיון במסחר), ואינו נחשב לעני.
• לא יטול צדקה – במצב כזה, שיש לו סכום כזה ביד, אפילו אם יש לו הוצאות (כמו ביגוד או מגורים), אין הוא יכול לקחת צדקה. כי בינתיים, יש לו כסף, והוא יכול להסתדר.
• הרי זה יטול – מותר לו לקחת צדקה, כי מי שחסר לו אפילו דינר אחד ממאתיים זוז, והוא אינו עוסק במסחר, נחשב עני. אמנם, כמובן, לא יטול לא מהתמחוי ולא מהקופה.
• ונוסע מעיר לעיר לקבץ – נדבות, להביא טרף לביתו.
• נקרא פעם אחת – וגם אם קיבל כבר מאתיים זוז בעיר אחת, והיה מקום לחשוב לכאורה שעליו לחדול מקיבוץ נדבות, בכל זאת הוא רשאי להמשיך לעיר אחרת ולקבץ בה נדבות, כל עוד הוא בתוך גבולות המסע שתכנן מראש, כי הכל מוגדר נסיעה אחת.
• יכול לקבל יותר – כי לאחר שישתמש בזוז אחד לצרכיו, שוב אין בידו מאתיים זוז, ולכן יכול להמשיך בדרכו, ולקבץ נדבות כמתוכנן.
• ומכאן ואילך אסור – אם הצליח, בתום הנסיעה המתוכננת, לקבץ מאתיים זוז, אסור לו להמשיך למקומות שלא תכנן במסעו, כי מאחר ובידו מאתיים זוז, הוא ממילא אינו עני, ואסור לו לקבל צדקה.
• והוא עליו בחוב – כלומר, יש לו סכום כסף, אך הוא חייב אותו לאחרים, הרי זה עני.
• שממושכן לכתובת אשתו – גם אם יש בידו מאתיים זוז, אבל אינו יכול להשתמש בהם, כי הם ממשוכנים בערבות עבור כתובת אשתו, הוא נחשב עני.
• הרי זה יטול – מותר לו לבקש כסף מאנשים פרטיים, כי בפועל, אין בידו כסף חופשי, שהוא ממש שלו.
• ואין לו מאתיים זוז – גם אם אין לו מאתיים זוז מזומן, למרות שיש לו בית ורהיטים, עדיין יכול ליטול צדקה.
• ואפילו הם של כסף וזהב – כי אנשים לא רגילים למכור את כלי ביתם, בהם משתמשים תדיר, כגון מיטה, שולחן, כלים בסיסיים לאכילה ושתייה, המיועדים לשימוש יום יומי. אפילו היו יקרים מאד, אינם נחשבים ככסף זמין להוצאה.
• וכיוצא בהן – ההיתר כולל את הכלים הבסיסיים לחיים תקינים, כגון כלי אוכל, בגדים, מיטות וכל הדומה.
• מגרדה – היא מעין מַשּׁוֹר (כלי חיתוך) בעל לַהַב משוּנן היטב, ששימש בעבר לניסור אבנים ולסיתות. בנוסף, השתמשו בה גם לניקוי מרחץ.
• עָלִי – מוט כבד המשמש לטחינת החומר המונח במכתש, שהוא כלי קיבול בצורת קערה.
• ולא יטול מהצדקה – כי כלים אלה אינם צורך חיוני, ויכול למוכרם ולקנות כלים פשוטים, ולעשות בהם אותו שימוש. ומהכסף הנותר, ישתמש למחייה.
• נוטל בסתר מיחידים – כלומר רשאי הוא ליטול צדקה מאנשים פרטיים, אך לא מהקופה או מהתמחוי, שהם באחריות פרנסי העיר, ומיועדים לעניים ביותר.
• לא יתנו לו עד שימכור כליו – כי הקופה היא באחריות ציבורית, ואין לתת מתוכה למי שיכול להסתדר. כי זה בא על חשבון העניים האחרים, שאין להם פתרון מלבד נטילת תמיכה מהקופה או מהתמחוי.
• שלא ליתן צדקה למי שיש לו דבר קצוב – בחלק מן המקומות, נהגו לא לתת צדקה למי שיש לו רכוש מסוים או הכנסה קבועה, בסכום מסוים, כל עיר, כפי שהוחלט בה.
• בֵּית דירה וכלי תשמישיו – במקומות אלו, למרות שיש לו דירה או כלים, הם אינם נחשבים ככסף מזומן שיש ברשותו, ואינו חייב למוכרם, ולהימנע מפנייה לצדקה.
• אם הם סמוכים על שולחן אביהם – ילדיו, אפילו הבוגרים, חיים בביתו, ויש לו אחריות עליהם. לכן אסור לבנים לבקש מהציבור תמיכה כספית.
• דרך דורון וכבוד יכול לקבל אדם – אנשים רשאים לתת מתנות, לכל מי שהם רוצים, ואין כל איסור לקבלם.
• הרוצה ליהנות יהנה כאלישע – מסופר על אלישע הנביא, שהאישה השונמית הזמינה אותו להתארח בביתם, ודאגה לו לחדר, מיטה ושולחן. מבהירה הגמרא, שקבלת הזמנה זו, היא דבר מותר, כי נתנה בלב שלם. אמנם לא ראוי שכל אדם לנהוג כן. ושמואל הנביא, למרות שהסתובב בכל רחבי ישראל, הקפיד שלא לקבל שום סיוע מהמקומיים, אלא הביא עמו את כל צרכיו, לכל מקום שהלך. ההבדל בינם הוא, ששמואל היה לו תפקיד ביצועי, כעין מלך, על כן אסור היה לו ליהנות מתרומות בני אדם. מה שאין כן אלישע, שהיה איש רוח, והרוצה לכבדו, לא יקבל ממנו שום טובת הנאה, כי לא היתה לו שום שררה.

סעיף ב

^ז יש אומרים שלא נאמרו השיעורים הללו אלא בימיהם, אבל בזמן הזה יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי שיתפרנס הוא ובני ביתו מהריוח. ודברים של טעם הם (כט).

^ז טור בשם י"א, וכן כתב סמ"ק.

• ודברים של טעם הם – המציאות החברתית והכלכלית בזמן חז"ל הייתה שונה לחלוטין מהמציאות בזמנו של מרן השולחן ערוך ועל אחת כמה וכמה מימינו. כיום, במדינות רבות, ובעיקר בישראל, קיימת מערכת תמיכה מינימלית מצד המדינה לכל אזרח, כמו קצבאות, דמי אבטלה, הבטחת הכנסה וכדומה. לכן, תפקידה של הצדקה השתנה מעט, והוא נועד למקרים מיוחדים כגון: משפחות ברוכות ילדים המתקשות בפרנסה, אלמנים ואלמנות שמתקשים יותר ביציאה לעבודה סדירה, חולים או בעלי מוגבלויות, אברכים הלומדים תורה, והקצבה הממשלתית אינה מספקת, גרי צדק שעדיין לא נקלטו כלכלית, ומעמדם לא מוסדר. צעירים או קשישים ללא רשת תמיכה משפחתית, אנשים שמתקשים לשכור דירה או לעמוד ביוקר המחיה, וכל שאר הצרכים השונים, המגוונים מאוד.

לכן, הגישה כיום אינה מבוססת על הכללים שלמדנו בסעיף א, כגון שיעור מדויק של "מאתיים זוז", אלא על עיקרון יסודי והוא: לעזור למי שבאמת זקוק. עם זאת, חשוב מאד שלא להתרשם רק מהמראה החיצוני, או מהבקשה עצמה, כי הצרכים רבים הם, ולא תמיד יש מספיק כסף לכל הצרכים. לכן חובת הקהילה, הציבור, או נותן הצדקה, לברר ולוודא שמי שמבקש עזרה – אכן אינו יכול לעבוד או למצוא מקור פרנסה. ואין לו אמצעים כלכליים נסתרים (כמו נכסים או הכנסות אחרות), ושהוא לא מנצל את טוב הלב של הציבור ללא צורך אמיתי. וגם בזה אין להחמיר יתר על המידה ולהקשות על מבקשי עזרה, בבירוקרטיה מיותרת. על כן הבאים למנות אנשים אחראים על ארגוני צדקה, מן הראוי שימנו אנשים שמצד אחד יהיו נבונים, אבל מצד שני, טובי לב.

סעיף ג

^ח מי שהיו לו קרקעות (ל) ואם ימכרם בימות הגשמים ימכרם בזול, ואם יניחם עד ימות החמה מוכרן בשווין, אין מחייבין אותו למכור ^ט אלא מאכילין אותו מעשר עני (לא) עד חצי דמיהם (לב), ולא ידחוק עצמו וימכור שלא בזמן מכירה (לג) (ל' הרמב"ם פ"ט מהל' מ"ע דין י"ז). (^י ויש אומרים שאין מאכילין אותו רק עד שיכול למכור קרקעותיו בחצי דמיהן (לד)) (טור ושאר הרבה פוסקים). ^יא היו שאר האדם לוקחים ביוקר (לה) והוא אינו מוצא מי שיקח ממנו אלא בזול, מפני שהוא דחוק וטרוד (לו), אין מחייבים אותו למכור אלא אוכל מעשר עני והולך עד שימכור בשוה וידעו הכל שאינו דחוק למכור (לז).

^ח ברייתא ב"ק דף ז ע"א וע"ב. ^ט כגירסת הרי"ף שם, כפי פירוש הרמב"ם בפ"ט מהלכות מ"ע. ^י כפי פירוש התוספות לדברי הרי"ף. ^יא שם בגמרא.

• שהיו לו קרקעות – מדובר באדם שיש לו קרקע ששווה מאתיים זוז או יותר. לכאורה, לפי מה שנאמר בסעיף א – מי שיש לו מאתים זוז, אינו זכאי לקחת מהצדקה. אך כאן מדובר במצב מורכב יותר.
• מאכילין אותו מעשר עני – וכיום, מכספי צדקה רגילה, ולא מחייבים אותו למכור מיד את רכושו.
• עד חצי דמיהם – העזרה ניתנת לו עד חצי מערך הקרקע, מתוך הנחה שלא ראוי לכפות עליו למכור אותה במחיר הפסד.
• וימכור שלא בזמן מכירה – אם ייאלץ למכור מיד, מחוץ לעונת המכירה (כגון בימות הגשמים), הוא צפוי להפסיד הרבה, ולא דוחקים אותו לכך.
• עד שיכול למכור קרקעותיו בחצי דמיהן – יש מחמירים יותר (טור ורבים מהפוסקים) ולפיהם: רק אם מחיר המכירה עכשיו נמוך ביותר מחצי משוויו האמיתי, מותר לו לקבל מכספי צדקה. אבל אם ההפסד קטן יותר, חייב למכור ולא לקחת מהצדקה.
• שאר האדם לוקחים ביוקר – במציאות רגילה, כשאדם לחוץ למכור, יש קונים המנצלים את חולשתו, ומציעים לו מחיר נמוך. ההלכה כאן מבקשת למנוע מצב שבו העני נאלץ "לזרוק" נכס יקר במחיר הפסד.
• מפני שהוא דחוק וטרוד – הקונים מזהים את מצוקתו, ומנצלים זאת כדי לקנות במחיר נמוך.
• וידעו הכל שאינו דחוק למכור – מאפשרים לו קבלת תמיכה כספית מהצדקה, כדי שלא ייראה לחוץ למכור. כך הוא יוכל להמתין עד שיימצא קונה שישלם מחיר הוגן.

סעיף ד

^יב בעל הבית ההולך ממקום למקום וכלו מעותיו בדרך ואין לו מה יאכל, יטול צדקה (לח), וכשיחזור לביתו אינו חייב (לשלם) (לט) (דהוה ליה כעני והֶעֶשיר דאינו חייב לשלם) (מ) (טור) ^(*).

^יב משנה דפ"ה דפאה וכחכמים, וכאשר הגהתי, כן הוא ברמב"ם וטור. ^(*) וכן כתב הרמב"ם פ"ט.

• יטול צדקה – כי עכשיו הוא נחשב כעני גמור.
• אינו חייב לשלם – מה שקיבל מן הצדקה. למעשה, דין זה כמעט ואינו שייך כיום, משום שבעידן הבנקאות והאמצעים הדיגיטליים, כמעט כל אחד יכול להעביר כספים ממקום אחד למשנהו, גם כשהוא בנסיעה – באמצעות העברות בנקאיות, כרטיסי אשראי, אפליקציות תשלום ועוד. כך שנדיר מאד להגיע למצב שבו "אין לו מה לאכול", רק משום חסרון מזומנים.
• כעני והֶעֶשיר דאינו חייב לשלם – הרמ"א מדגיש שהדין כאן דומה לדין של עני שסייעו בידו, ואחר כך התהפך הגלגל לטובה, ונעשה עשיר. כשם שעני שקיבל צדקה ואחר כך התעשר אינו חייב להחזיר את מה שקיבל, כך גם אדם זה, שלרגע היה במצוקה, אינו חייב לשלם על כך בדיעבד.

עם זאת, ברור שכעת, כשיש לו שוב אמצעים, הוא מחויב לתת צדקה בעצמו ולסייע לאחרים, כפי יכולתו.

סעיף ה

^יג מי שפירנס יתום, והיה מכוין למצוה (מא), וכשהגדיל תבע ממנו מה שפרנסו, פטור (מב). הגה: אפילו היה לו ליתום באותה שעה, אם לא שפירש שדרך הלואה פִּרְנְסוֹ (מג). ודוקא יתום, אבל אחר, אפילו בסתם, נמי אמרינן שדרך הלואה עשה, מֵאַחַר שיש לו נכסים (מד) (תא"ו). ועיין בחושן המשפט סימן ר"ץ סעיף כ"ה.

^יג רבינו ירוחם ני"ט בשם ספר התרומות שער ס"ה בשם תשובת הרי"ף:

• והיה מכוין למצוה – כלומר התכוון לתרומה, ולא להלוואה.
• פטור – כאשר היתום גדל, ייתכן שיהיו לו אמצעים כלכליים (כגון ירושה מאביו), ובכל זאת – הוא פטור מלשלם למי שפרנס אותו. כיון שהסיוע ניתן לו כצדקה, ולא כהלוואה, ואין לתבוע החזר רטרואקטיבי. עם זאת, אם מפרנס היתום אמר בפירוש מראש שהוא נותן כהלוואה, מותר לו לדרוש החזר מהיתום כשיגדל.
• אם לא שפירש שדרך הלואה פִּרְנְסוֹ – זה פירוש דברי המחבר.
• מֵאַחַר שיש לו נכסים – כשמדובר במבוגר רגיל ולא ביתום הדין שונה. כי המסייע לאדם שיש לו רכוש ונכסים, ולא אמר במפורש אם זו הלוואה או מתנה, ברור שהסיוע ניתן כהלוואה, וניתן לגבות את הסכום בהמשך. כי סביר שאדם לא נותן מתנות חינם למי שיש לו כסף.

סעיף ו

^יד עני שגבו לו להשלים לו די מחסורו והותירו על מה שצריך, הַמּוֹתָר שלו (מה). ואם גבו לעניים סתם (מו), והותירו, יִשְׁמְרוּ לעניים אחרים (מז). וכן מותר שבוי, לאותו שבוי. ואם גבו לשבויים, סתם, והותירו, ישמרו אותם לשבויים אחרים. וכן מותר המת, ליורשיו. מותר המתים, למתים. ^טו ואם ראו הפרנסים שיש צורך שעה ורצו לשנות, הרשות בידם (מח).

^יד משנה שקלים דף ג, א. ^טו רמב"ם (סוף פ"ט מהלכות מ"ע וטור סימן שנו, ובדק הבית, דלא כהב"ח) בפירוש המשנה, ושכן נראה מתלמודינו, ומהירושלמי. וכ"כ הרא"ש והר"ן ור"י בפ"ק דב"ב.

• הַמּוֹתָר שלו – כי המגבית נערכה ספציפית עבורו, לכן הכסף העודף שייך לו, גם אם נותר מעבר לצרכיו המקוריים. יתירה מכך, גם אם התעשר לאחר שקיבל את התרומה, הוא אינו חייב להחזיר את העודף. אלא יקיים את חובת הצדקה החלה עליו, כשם שחלה על כל אדם.
• גבו לעניים סתם – נערכה מגבית "לעניים" באופן כללי, גם אם הכוונה הייתה לאותו עני, אבל לא הוזכר שמו, אזי המותר אינו שייך לו, אלא נשמר לעניים אחרים.
• יִשְׁמְרוּ לעניים אחרים – כי התורמים לא נתבקשו לתת בשבילו. על כן הכסף שייך לקרן ציבורית כללית, ולא לאדם יחיד.
• הרשות בידם – כלומר, יש חריג חשוב: גם במקרים שהמותר שייך ליחיד (העני, השבוי, או יורשת המת), אם פרנסי העיר רואים שיש צורך דחוף, מותר להם לשנות את הייעוד ולהשתמש בכסף לצורכי שעה דוחקים (לדוגמה: אם נשאר כסף ממגבית לשחרור שבוי, ופתאום יש מקרה חירום של שבוי אחר במצב קשה, מותר להם להעביר את הכסף לצורך זה, אפילו שהכסף נועד מראש לשבוי הראשון). זה כוחם של מנהיגי הציבור, שרואים את התמונה הכללית, ורשאים לשנות את הייעוד לטובת הכלל.

סעיף ז

מעות שגבו לפדיון שבוי (מט), ומת קודם שנפדה, ^טז יש מי שאומר שהם של יורשיו (נ) ^יז ויש מי שאומר שלא זכו בהם יורשיו, ולזה הדעת נוטה בזמן הזה, דאמדינן דעתייהו שלא התנדבו על דעת כך (נא). והוא הדין לְנִטְמָע (פי' נטמן ונאבד, כי בא השמש (בראשית כח, יא), תרגם יונתן טְמָעַת שִׁמְשָׁא) השבוי בין העובדי כוכבים קודם שנפדה (נב). הגה: ועיין בחו"מ סוף סימן רפג. (נג) והוא הדין אם נדר אחד ליתומה מעות להשיאה, ומתה, דלא זכו בהם יורשים (מרדכי פ' אף על פי בשם ה"ר חיים והרא"ש כלל כ'). ומיהו כל זמן שהיא חיה הם של היתומה וצריך לתת לה מיד, ואין ממתינים עד נשואיה. ואם מתה, המעות חוזרין. ועיין בחושן משפט סימן רנג סעיף טז דיש חולקין (נד).

^טז הרשב"א בתשובה ממשנה הנ"ל, דמשעת גוביינא זכה לו הגבאי. ^יז הרא"ש בתשובה כלל לב סימן ח.

• מעות שגבו לפדיון שבוי – איש מסוים שנחטף.
• שהם של יורשיו – הכסף שייך לו, כי הכספים נתרמו ספציפית עבורו. ובמיתתו, יורשיו יורשים את כל הנכסים שיש לו.
• דאמדינן דעתייהו שלא התנדבו על דעת כך – תרגום: משערים שדעת התורמים הייתה דווקא להצלת השבוי, ולא ליורשיו.
• קודם שנפדה – כלומר בלתי אפשרי לשחררו, מאחר וכבר התערה בין שוביו, ואינו מעוניין בשחרור.
• ועיין בחו"מ סוף סימן רפ"ג – ז"ל המחבר שם: "לֵאָה נִשְׁבֵּית וְאִמָּהּ קִבְּצָה מָעוֹת לְפִדְיוֹנָהּ, וְאַחַר כָּךְ שָׁמְעָה שֶׁהֵמִירָה וְנִטְמְעָה בֵּין הַגּוֹיִים, אִם אִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיר לְכָל אֶחָד מַה שֶּׁנָּתַן, יִהְיֶה הַקֶּרֶן קַיָּם לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים. וְאִם יִתָּכֵן לִפְדּוֹת בְּאַחֲרִית הַיָּמִים אוֹתָהּ שְׁבוּיָה, תִּפָּדֶּה בָּהֶם, וְעַיֵּן בְּיוֹ"ד סִימָן רנג סָעִיף ז".
• דיש חולקין – לדעתם, זכו בהם יורשיה. כמובא שם: "הָאוֹמֵר: תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִית לְנְדוּנְיָתָא, חַיָּבִים לָתֵת לָהּ מֵעַכְשָׁיו… וְאִם מֵתָה קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא, זָכוּ בָּהֶם יוֹרְשֶׁיהָ".

סעיף ח

^יח עני שנתן פרוטה לצדקה, מקבלין ממנו (נה). ואם לא נתן, אין מחייבין אותו ליתן. נתנו לו בגדים חדשים והחזיר הישנים, מקבלים ממנו. ואם לא החזיר, אין מחייבים אותו (נו).

^יח לשון הרמב"ם סוף פ"ט מהתוספתא פ"ד מפאה.

• מקבלין ממנו – מכבדים אותו ומעריכים את נתינתו, אף שפרוטה זו, התקבלה אצלו כצדקה מן הקהל.
• אין מחייבים אותו – אף שהישנים יכולים לסייע לאביונים, שעניותם גדולה משלו.

סעיף ט

^יט עני שאינו רוצה ליקח צדקה (נז), מערימים ונותנין לו לשם מתנה (נח) או לשם הלואה (נט).

^יט לשון הרמב"ם בפ"ז דמתנות עניים (הלכה ט), מברייתא דכתובות דף סז, ב וכחכמים, וכדמפרש רבא שם.

• שאינו רוצה ליקח צדקה – וגם אינו יכול לעבוד, ומסכים לחיות בצורה מחפירה, העיקר שלא לקחת כסף מן הצדקה.
• מערימים ונותנין לו לשם מתנה – כלומר לא אומרים לו שמקבל צדקה, אלא מכבדים אותו ונותנים לו מתנה, כמו שנותנים מתנות גם למי שאינם עניים.
• או לשם הלואה – במקרה שהגבאים מבינים כי הוא לא יקבל כסף בתור מתנה, יש להציע לו הלוואה, ואחר כך נמנעים ולא תובעים את החזרתה.

סעיף י

^כ עשיר המרעיב עצמו, ועינו צרה בממונו שלא יאכל ממנו, אין משגיחין בו (ס).

^כ שם מברייתא שם ע"ב, וכחכמים.

• אין משגיחין בו – כלומר, אין לתת צדקה לאדם עשיר, כי יש לו כסף. אלא שהוא מתקמצן, ואינו משתמש בכספו. ואם יחלה, אחריותו עליו.

סעיף יא

^כא תלמיד חכם חייבים לתת לו לפי כבודו (סא). ואם אינו רוצה לקבל, ^כב מתעסקין לסחור לו סחורה, שקונים לו סחורה בזול וקונים ממנו סחורתו ביוקר (סב). ואם יודע להתעסק בפרקמטיא, מלוין לו מעות לסחור בהם (סג).

^כא לשון הטור. ^כב מימרא דרבי יוחנן, פסחים דף נג, ומעובדא דשבתאי בר מרינוס וכו', ביצה דף לב, ב.

• לפי כבודו – אין לראות בסיוע לתלמיד חכם "עזרה לאביון", אלא כבוד לסייע ללימוד תורה.
• וקונים ממנו סחורתו ביוקר – מסייעים לו, להרוויח בקלות. עוזרים לו למצוא סיטונאי שימכור לו בזול, ולאחר מכן באים אליו לקנות את הסחורה לאנשים פרטיים, ומשלמים מחיר מלא.
• מלוין לו מעות לסחור בהם – ולא לוחצים עליו להחזיר. הכל בדרך כבוד.

סעיף יב

^כג מי שצריך לבריות וְשָׁט (סד) אחר פרנסתו ונתנו לו צדקה, אין בעלי חובות יכולים להפרע ממה שגבה בצדקה (סה). הגה: אם לא שכתוב בְּקִבּוּצוֹ שחייב לאחרים, דאז נתנו לו אדעתא דהכי שישלם (סו) (כך משמע מהגהות מרדכי דב"ב).

^כג מרדכי פ"ק דב"ב בשם אבי העזרי, מתוספתא דפאה, מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב, ואין משלמין ממנו גמולין וכו'.

• וְשָׁט – הולך ונודד הרחק מביתו, כדי לחפש פרנסה.
• ממה שגבה בצדקה – הכסף ניתן לו לצורכי מחייתו, שיהיה לו מה לאכול, ולא להחזרת חובותיו לנושים.
• נתנו לו אדעתא דהכי שישלם – כלומר, אם גבו כסף כדי לעזור לו בתשלום חובותיו, הכסף שנגבה יכול לשמש גם לתשלום חובותיו, כי זו הייתה מטרת המגבית.

קיצור דין מי הוא הראוי ליטול צדקה (סימן רנ"ג)

• בזמן חז"ל נקבעו שיעורי צדקה לפי סוגי העניים השונים. עם זאת, המחבר קבע ששיעורים אלה אינם רלוונטיים היום. והכלל הוא שיש לתת בהתאם לצרכים האמיתיים של העני [ב].
• חובת הקהילה, הציבור, או נותן הצדקה, לברר ולוודא שמבקש העזרה אכן אינו יכול לעבוד או להתפרנס, ואינו מחזיק באמצעים כלכליים נסתרים (כמו נכסים או הכנסות אחרות), כדי שלא ינצל את טוב הלב של הציבור, ללא צורך אמיתי. עם זאת, יש להיזהר שלא להכביד על העניים בדרישות בירוקרטיות מיותרות (כט).
• אין דורשים מעני שיש לו נכסים למכור אותם במחיר הפסד, במקום זאת, יש לסייע לו עד שיוכל לממשם לפי ערכם האמיתי [ג].
• עני שקיבל צדקה ולאחר מכן התעשר, אינו מחויב להחזיר את שקיבל, אלא מעתה יתרום לאחרים כפי יכולתו, כדרך כל אדם [ו].
• עני שאינו יכול לעבוד ולהתפרנס, אך גם מתבייש או מסרב לבקש עזרה, מערימים עליו לטובתו בדרכים עקיפות, כגון בהצעת הלוואה שאין דורשים אותה בחזרה [ט].
• חובה לתת לתלמיד חכם צדקה לפי כבודו (לא כמתן לאביון בלבד, אלא כתמיכה בכבוד התורה ולומדיה) [יא].