זמן מילה לבריא, לחולה, ולאנדרוגינוס - סימן רס"ב

שולחן ערוך כפשוטו הלכות ברית מילה

הרב שאול דוד בוצ'קו

בסימן זה ז' סעיפים

בתורה נאמר: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". מכאן אנו לומדים שתי הלכות, האחד, שמצוות מילה היא דווקא ביום ולא בלילה; והשני, שזמנה ביום השמיני ללידה, לא מוקדם ולא מאוחר. המפרשים עמדו על המשמעות שבדבר: שבעת הימים מייצגים את מחזור הטבע – כנגד ימי השבוע, והמילה ביום השמיני מלמדת שהתורה דורשת מאתנו שלא להיגרר אחרי הטבע אלא לנתבו לעבודת השם. וכן עניין קיום המצווה דווקא ביום – ולא בלילה – למדנו מאברהם אבינו, שקיים את מצוות המילה "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (בראשית יז, כו). כלומר, בגלוי ולעיני כל. כי רצה ללמד, שאין זו מצווה שיש להצניעה, בגלל שמבדילה בין ישראל לאומות. על כן יש לעשותה בגלוי ולהתגאות בה, כי היא אות ברית בין עם ה' ובוראו.

יש כאן שני כללים: א – ביום השמיני. ב – וביום עצמו (ולא בלילה). אמנם קיימים יוצאי דופן, וסימן זה יעסוק בשאלות ההלכתיות הבאות. האם מילה שלא נעשתה בהתאם לכללים פסולה, ומתי יש לאחר את המילה לכתחילה.

כמו כן, להלן בסימן רסו נלמד בהרחבה, שבדרך כלל מילה ביום השמיני דוחה את השבת, ואילו מילה שאינה בזמנה, לא דוחה שבת. מידיעה זו חיונית להבנת הסימן שלפנינו.

סעיף א

^א אין מלין עד שתנץ החמה ביום השמיני ללידתו (א). (ומשעלה עמוד השחר יצא (ב)) (ב"י ממשנה פ"ב דמגילה). ^ב וכל היום כשר למילה, אלא שזריזין מקדימים למצְוֹת ומלין מיד בַּבֹּקֶר (ג). ^ג ואפילו מילה שלא בזמנה (ד) אינה אלא ביום (ה). הגה: עבר ומל בלילה, צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית (ו). (ב"י ממשנה שם והגהות מיימוני). מָלוֹ תוך שמונה וביום, יצא (ז) (הרא"ש בפ' ר"א דמילה ושכ"נ מתשובת הרשב"א). ועיין לקמן סימן רס"ד (ח).

^א משנה מגילה דף כ, א ושבת דף קלב, א ודרש לה מקרא. ^ב ברייתא פסחים דף ד, א. ^ג ברייתא יבמות דף עב, א וכתנא קמא.

שתנץ החמה ביום השמיני ללידתו – מצוות המילה היא ביום בלבד, ככתוב "וביום השמיני ימול…". והיום מתחיל מהזריחה. אין לקיים מילה לפני הזריחה.
ומשעלה עמוד השחר יצא – תחילת היום לפי ההלכה היא מעלות השחר. אם מלו בשעה זו, בדיעבד יצאו ידי חובת המצווה, אך לא בצורה הנאותה^[1].
ומלין מיד בַּבֹּקֶר – מצוות הזריזות נלמדת מאברהם אבינו, שכתוב עליו "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר" (בראשית כב, ג), בעת יציאתו למסע עקידת יצחק, ולכן מלים מיד בבוקר, ונהגו להמתין עד סוף התפילה, לפני עלינו לשבח.

במקרים רבים מקובל לדחות את המילה לשעה מאוחרת יותר, כדי לאפשר לכל בני המשפחה להשתתף בשמחה, מתוך התחשבות או בקשיי ההתארגנות של האם היולדת, או בסבים והסבתות המגיעים ממרחק. הדבר מותר, שכן ההקדמה בבוקר היא הידור מצווה ולא חובה, ומפורש בשולחן ערוך ש"כל היום כשר למילה".

ואפילו מילה שלא בזמנה – אם בגלל שפשעו, או בגלל שהותר להם לדחות את המילה, מהסיבות שנלמד בהמשך.
אינה אלא ביום – אין להבין את הביטוי "וביום השמיני" כאילו זמן המילה הוא מיום שמיני והלאה, אלא יש שתי דרישות נפרדות: א. המילה חייבת להיעשות ביום – לא בלילה; ב. המילה חייבת להיעשות ביום השמיני ללידה, לא לפניו ולא לאחריו. בין השמשות של סוף היום אינו זמן מילה, ולכן יש לדאוג למול לפני בין השמשות. אם התאחרו, ימולו למחרת^[2].
צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית – הטפת דם ברית היא הוצאת טיפת דם מן האבר, כדי לקיים את מצוות המילה ביום. אם לא הטיפו, דינו כאדם מהול, ואין צורך לשוב ולמול. אמנם יש חולקים וסוברים שאין צורך להטיף דם ברית כלל במקרה זה, וכן נראה מדברי המחבר^[3]. ולמעשה, כשאין חשש סכנה כלל, נכון להטיף דם ברית לכתחילה, אך אין לברך על כך, ואין לחלל שבת לצורך ההטפה.
מָלוֹ תוך שמונה וביום, יצא – ואין צריך להטיף ממנו דם ברית. אמנם פוסקים רבים חולקים על ההבחנה בין מילה בלילה לבין מילה קודם זמנה. ולמעשה, נכון להטיף דם ברית גם במקרה זה, כל עוד אין חשש סכנה. אך גם אם לא הטיפו, דינו כמהול לכל דיניו^[4].
ועיין לקמן סימן רס"ד – סעיף א. שם כותב הרמ"א שמילה שנעשית תוך שמונה אינה נחשבת מילה כלל, וזה לכאורה סותר את דבריו כאן. עם זאת, כבר הסברנו שלכתחילה נכון להטיף דם ברית^[5].

סעיף ב

^ד חולה אין מלין אותו עד שיבריא (ט), ^ה וממתינים לו מעת שנתרפא מחליו שבעה ימים ^ו מעת לעת, ואז מלין אותו (י). במה דברים אמורים, ^ז שֶׁחֲלַצְתּוֹ חַמָּה (יא) וכיוצא בו, שהוא חולי שבכל הגוף (יב), ^ח אבל אם חלה באחד מאיבריו, כגון שכאבו לו עיניו כְּאֵב מוּעָט וכיוצא בזה, ממתינים לו עד שיבריא, ולאחר שיבריא, מלין אותו מיד (יג). (אבל כאבו לו עיניו כְּאֵב גָּדוֹל, הוי כחוֹלי שבכל הגוף (יד)) (נ"י פ' הערל).

^ד משנה שבת דף קלז, א. ^ה מימרא דשמואל שם. ^ו בעיא שם, ולא נפשטא בשבת, אבל ביבמות דף עא, ב פשוט שם בגמ', וכן כתב הרי"ף ושאר פוסקים. ^ז שם כברייתא, ופי' רש"י שהיה חולה ונתרפא ונתחלצה, וכשחלפה ממנו החלי. ^ח מאוקימתא דרב פפא שם ע"ב.

עד שיבריא – כי אסור לסכן את הילד בשביל המצווה.
ואז מלין אותו – מחשיבים את היום שנתרפא בו, כעין לידה שניה שלו. על כן ממתינים ליום שמיני שלאחר יום הריפוי, כדי לקיים "מילה ביום השמיני" באופן חלקי^[6].
שֶׁחֲלַצְתּוֹ חַמָּה – אחר שחום הגוף שלו עלה.
שהוא חולי שבכל הגוף – כלומר מחלה רצינית.
מלין אותו מיד – כדי לא לדחות את המצווה. שכן לא נחלה כל הגוף, והוולד לא נחשב אינו ראוי למילה, ולא צריך להמתין שמונה ימים. וכן נוהגים בילדים שיש להם צהבת לא חמורה: ממתינים עד שיתרפאו, ואז מלים אותם מיד.
הוי כחולי שבכל הגוף – וצריך להמתין שבעה ימים עד שיבריא. בזמננו, הכול תלוי לפי המציאות.

סעיף ג

^ט אנדרוגינוס (טו) ומי שיש לו שתי ערלות (טז) ויוצא דופן (יז), נימולים לשמונה (יח).

^ט שבת דף קלה, ב פלוגתא דאמוראי ולא איפסקא הלכה כמאן, גם הרי"ף לא הכריע הלכה כדברי מי, ומשמע שדעתו לחומרא. וכן כתב הרא"ש שם ושאר פוסקים, וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהלכות מילה.

אַנְדְּרוֹגִינוֹס– אדם שיש לו איברי מין של שני המינים גם יחד. דינו כספק זכר, ולכן מחמירים למולו ביום השמיני (אך לא מחללים עליו את השבת, כפי שיבואר בסימן רסד).
שיש לו שתי ערלות – שתי שכבות עור המכסות את העטרה זו על גב זו, או שני אברים שכל אחד מהם מכוסה בערלה, חובה למול את שתיהן.
ויוצא דופן – נולד בניתוח קיסרי.
נימולים לשמונה – ככל תינוק הנימול ביום שמיני ללידתו. אמנם, כפי שיבואר בסימן הבא, אם נולדו בשבת אין מחללים שבת למילתם, כיוון שהם בגדר "ספק ערלה".

סעיף ד

^י נולד בין השמשות (יט), מונים לו מהלילה ונימול לתשיעי (כ), שהוא ספק שמיני. ^יא ואם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור (כא) מבעוד יום, או ששמעו אותו בוכה (כב), אפילו נולד אחר כמה ימים, מונה לו ^יב ח' ימים מיום שיצא ראשו או מיום ששמעו אותו בוכה (כג). הגה: ויש אומרים דוקא בסתם, אבל אם אמו אומרת דהתינוק היה מונח בבטנה כמו בשאר פעמים, ולא היה לה חבלי לידה כלל, אף על פי ששמעו בוכה מונין לו מיום הלידה, דאף על גב דלא שכיח שיבכה בלא הוצאת הראש חוץ לפרוזדור, מכל מקום האם נאמנת לומר שהיה מונח כמו בשאר פעמים ובכה (כד) (בא"ז בשם תשובת רבי יואל הלוי והוא במהרי"ו סי' כ"ה).

^י משנה שם דף קלז, א. ^יא מעובדא דההוא גברא דאתא לקמיה דרבא וכו' שמעית ולד וכו', נדה דף מב, ב וכתבוהו הרי"ף והרא"ש בפי"ט דשבת. ^יב ר' ירוחם מעובדא הנזכרת, ושכן כתב הרמ"ה, שהרי בהיותו בבטן האשה פיו סתום.

בין השמשות – הוא הזמן שבין השקיעה לצאת הכוכבים, ונחשב לספק יום ספק לילה.
ונימול לתשיעי – מאחר שאין וודאות אם זמן הלידה היה ביום או בלילה, יש לחשוש שמא הלידה הייתה בלילה, ואז יום השמיני האמיתי הוא למחרת. לכן מלים אותו רק ביום התשיעי. וגם על הצד שבין השמשות שייך ליום הקודם, מילה בתשיעי עדיין כשרה. ועל כן צריך להמתין ליום התשיעי, שהוא בוודאות לאחר שמונה ימים שלמים.
הוציא ראשו חוץ לפרוזדור – הפרוזדור כאן פירושו הרחם, ולא הנרתיק. אם הוציא העובר את ראשו מן הרחם לנרתיק מבעוד יום, הוא כבר נחשב ליילוד, אף אם שאר גופו יצא רק לאחר זמן.
ששמעו אותו בוכה – קול בכי הוא סימן מובהק ללידה, שהרי עובר ברחם אינו בוכה.
או מיום ששמעו אותו בוכה – למרות שהלידה הפיזית התרחשה ימים לאחר מכן, משעת יציאת הראש, או שמיעת קול בכיו, הוא נחשב כבר כיילוד, ושמונה הימים נמנים מאז.
שהיה מונח כמו בשאר פעמים ובכה – טענתה נשמעת כאשר אין לה חבלי לידה, וידוע לה שהתינוק היה מונח כדרכו ברחם. ואף ש"בכי ללא הוצאת ראש" אינו שכיח, הלא גם תינוק שמוציא ראשו ומחזירו אינו שכיח, לכן האישה נאמנת לומר שהתינוק לא יצא כלל.

למעשה, אף שכתב הרמ"א 'יש אומרים', הלכה כדעה זו, שאינה חולקת על הדעה הקודמת, רק מבהירה מתי חלים הכללים שנאמרו לעיל, ומתי לא.

סעיף ה

(כה) ^יג אם נולד כשהיו נראים ברקיע כוכבים קטנים מאוד (כו), יש לסמוך על הכוכבים לספק למול למחרת (כז), כיון שלא היה לא שבת ולא יום טוב (כח), ואף על פי שהיה הרקיע מזהיר כעין אורה של יום.

^יג מרדכי פ"ב דשבת.

הקדמה לסעיף – בימי חז"ל, בהיעדר שעונים, נקבעה כניסת הלילה על פי מראה השמיים. והפוסקים הכריעו שרגע כניסת הלילה הוא כשנראים שלושה כוכבים בינוניים בשמיים. כל עוד לא נראו, זה עדיין בין השמשות. ומדוע דווקא כוכבים בינוניים? כוכבים גדולים ניתן לראות כבר מבעוד יום. ואילו כוכבים קטנים נראים רק בחשכה מוחלטת, הרבה לאחר צאת הכוכבים ההלכתי. לכן, אין לסמוך על כוכבים גדולים, ואין להמתין עד ראיית כוכבים קטנים – רק שלושה כוכבים בינוניים מהווים סימן מובהק לכניסת הלילה. על פי הקדמה זו, נסביר את הסעיף.
כוכבים קטנים מאוד – דברי המחבר בסיום הסעיף מבהירים כי במקרה זה, נראו אמנם כוכבים קטנים, דבר שמוכיח על לילה וודאי. מצד שני, הרקיע היה עדיין מואר כעין אורה של יום. לפיכך מדובר במצב מעורב, שמעלה ספק אם זהו לילה ודאי או לא.
למול למחרת – זה ברור ששמונת הימים נמנים רק ממחרת, כי גם הנולד בבין השמשות נימול רק ביום ספק שמיני ספק תשיעי. עם זאת, רצה המחבר לומר שגם יום המחר מוגדר "ספק". כי אף שנראו כוכבים קטנים, הלא יתכן שהם באמת גדולים, ונראו קטנים בגלל בהירות השמים. ולא ניתן למולו בשמיני של יום המחרת אלא אם הוא יום חול, כפי שמובא בהמשך.
לא שבת ולא יום טוב – אם למחרת הוא יום חול, אפשר למול, כי הוא ספק שמיני ספק תשיעי. אך אם למחרת היה שבת ויום טוב, אין מלים, וצריך לדחות בעוד יום. משום שאין המילה דוחה שבת או יום טוב אלא כשוודאי הגיע זמנה. וכאן, יש ספק מתי נולד. הלא מצד אחד, היו השמים בהירים, וייתכן שנולד ביום שישי (ערב שבת). וביום שישי לא יכלו למולו, כי אולי הכוכבים שנראו מוכיחים שהיה כבר לילה, והוא נולד בשבת, ואין למול לפני הזמן. אבל גם בשבת לא ניתן למולו, כי אולי שבת הוא היום התשיעי, ומילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת. על כן ממתינים יום נוסף, ומלים ביום ראשון (או אחר יום טוב).

סעיף ו

^יד אם לאלתר כשהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור נראו שלושה כוכבים בינונים (כט), יש לסמוך עליהם שהוא לילה, אפילו הוא למחר שבת (ל). אבל אם שהו אחר כך (לא), אם לפי השיהוי נראה להם שהיה יום בהוצאת הראש (לב), אין להם אלא מה שעיניהם רואות ויהא נימול לשמונה (לג), אפילו אם יארע בשבת (לד).

^יד בהגהת מיימוני פ"א מהלכות מילה בשם סמ"ג תשו' ר"י.

נראו שלושה כוכבים בינונים – הם סימן מובהק לכניסת הלילה, ולכן אם נראו ברגע יציאת הראש, מונים מיום המחרת, אפילו אם השמיני חל בשבת.
אפילו הוא למחר שבת – וימולו אותו בשבת הבאה, כי ודאי חל בו יום שמיני ללידתו.
אם שהו אחר כך – כלומר לא הבחינו במצב השמים מיד בשעת יציאת הראש, אלא חלפו רגעים או דקות עד שראו את הכוכבים.
נראה להם שהיה יום בהוצאת הראש – אם להערכתם, לפי מראה השמים, משך הזמן שחלף, מצב האור ועוד, יציאת הראש של התינוק התרחשה בעוד יום, הרי שהלידה נחשבת ללידה ביום, גם אם ביציאתם החוצה נראו שלושה כוכבים.
ויהא נימול לשמונה – לפי ההערכה שלהם, ואין צורך לחשוש שמא טועים בהערכה שלהם.
אפילו אם יארע בשבת – כלומר, ואם ארעה הלידה, לפי הערכתם, ביום שבת, השמיני חל בשבת הבאה, ויש למול אותו ביום השבת. כי ברור לנו, שנולד ביום לפני השקיעה.

סעיף ז

^טו אין דבר זה תלוי בתפלה, אם התפללו מבעוד יום, לא להקל ולא להחמיר (לה).

^טו שם, ושכן כתב הר"מ, ובהגהות אחרונים דמרדכי ריש פרק ר"א דמילה.

לא להקל ולא להחמיר – לפי ההלכה, אף שזמן הלילה נקבע לפי יציאת שלושה כוכבים בינונים, מותר להתפלל ערבית ולקבל את השבת החל מפלג המנחה, שהוא כשעה ורבע [זמנית] לפני השקיעה. אלא שזה נוגע רק לדיני תפילה וקבלת שבת. כי לעניין קביעת יום הלידה, הדין נקבע רק לפי השקיעה וצאת הכוכבים: כל זמן שטרם שקעה החמה, נחשב עדיין יום; מיד אחר צאת הכוכבים, מתחיל הלילה; ובין שני הזמנים האלה – זמן בין השמשות – יש ספק האם זה יום או לילה.

לכן, בבואנו לקבוע את מועד המילה לפי יום הלידה, נבחן את הזמן המדויק של הלידה ביחס לזמנים אלו, ולא לפי זמן התפילה או קבלת שבת.

קיצור זמן מילה לבריא, לחולה, ולאנדרוגינוס (סימן רס"ב)

זמן המילה הוא ביום שמיני ללידתו, וצריך להמתין עד הנץ החמה של יום השמיני [א].
כל היום כשר למילה, מהנץ החמה עד השקיעה. אבל נכון להזדרז ולמול מוקדם [א].
גם אם דחו את המילה, אין למול בלילה, אלא רק ביום [א].
תינוק חולה אין מלים אותו עד שיבריא, ולאחר הבראתו יש לספור שבעה ימים, ומלים אותו ביום השמיני [ב]. ואפילו בימי חמישי ושישי (הערה 6).
כל זה במחלה רצינית, אבל אם היתה מחלה קלה, ממתינים שיבריא ומלים אותו מיד [ב].
גם תינוק שנולד בניתוח קיסרי, והוא בריא, מלים אותו ביום השמיני, אם לא חל בשבת [ג].
נולד בין השמשות נימול בתשיעי ללידתו, אם לא חל בשבת. אם חל בשבת, דוחים עד למחרת [ד].
בין השמשות הוא הזמן שבין השקיעה לצאת הכוכבים.
אפילו אם הציבור התפללו ערבית לפני השקיעה, והילד נולד אחרי התפילה אבל לפני השקיעה, לא מתחשבים בתפילה של הציבור [ז].

[1] בשעת הדוחק, מותר למול בשעה זו. מה שאין כן לגבי מילה בלילה, אפילו לפי הדעות הסוברים שהמילה כשרה בדיעבד ואינה מצריכה הטפת דם ברית – אין זה זמן מילה כלל.

[2] כשם שנפסק שהנולד בין השמשות מלים אותו ביום תשיעי (להלן סעיף ד), כך אין למול בבין השמשות, כי הוא ספק יום ספק לילה, והרבה פוסקים סוברים שלא יוצאים ידי חובת המצווה בזמן זה. כך פסק הרב משאש (שמש ומגן חלק ג, יורה דעה סימן ד).

עם זאת, בשעת הדוחק הרב עובדיה יוסף הקל בזה (שו"ת יביע אומר חלק ו, יו"ד סימן כג), ופסק שאפשר למול עד 13 דקות אחרי השקיעה. כי הנה יש לצרף כמה ספקות. ראשית, בין השמשות הוא ספק יום ספק לילה. שנית, לשיטת רבנו תם, השקיעה ההלכתית היא הרבה יותר מאוחרת. זאת ועוד, יש אומרים שבדיעבד, אם מלו בלילה, קיימו את המצווה. לכן, בשעת הדחק סומכים על הספקות הללו, ויש בכך גם יתרון מהותי: המילה נעשית ביום השמיני.

אמנם אם אפשר לדחות, יותר נכון לדחות, כי למעשה אנו לא נוהגים כרבנו תם, מה גם שהרמ"א פסק שבמילה בלילה צריך להטיף דם ברית, מה שאין כן אם ימולו למחרת ביום.

^[3] בבית יוסף.

[4] יש לתמוה: מדוע מחמירים כל כך במילה שנעשתה בלילה, יותר מאשר במילה שהתקיימה בתוך זמנה, לפני היום השמיני?

ונראה להסביר שכבר מצאנו בתורה מילת יליד בית, שנימול ביום ראשון ללידתו (ראה שבת קלה, ב והלכות מילה לרמב"ם פרק א הלכות ד-ה). נמצא שהתורה מכירה במעשה מילה גם קודם ליום השמיני. על כן בדיעבד, גם מילה שנעשתה לפני היום השמיני כשרה.

(עיקרון זה, לפיו תקדים יוצא דופן בתורה עשוי ליצור פתחי היתר במצבים מסוימים, מצאנו בכמה מקומות. כגון אכילת "קָדשי קָדשים" לכהן בעל מום, כמבואר ברש"י פרשת אמור (ויקרא כא, כב), שמסביר, שהיינו יכולים לחשוב שחידוש גדול יותר הוא להתיר לכהן בעל מום לאכול מ"קדשים קלים", מאשר להתיר לו לאכול מ"קדשי קדשים". כיון ש"קָדשי קָדשים" כבר קיבלו היתר חריג בעבר (כאשר משהו רבנו, שלא היה כהן, אכל מהם). ומצאנו סברות דומות גם בגמרא (זבחים סח, ב) "מַאי שְׁנָא שְׂמֹאל דְּאִית לֵיהּ הֶכְשֵׁירָה וכו' וְלַיְלָה אִית לֵיהּ הֶכְשֵׁירָה וכו'" יעו"ש.)אבל כשם שבמצוות רבות שזמנן רק ביום, אם עשה אותן בלילה לא יצא ידי חובה כלל, כך גם מילה בלילה אין יוצאים בה ידי חובה, וצריך להטיף דם ברית.

^[5] ועיין שם כיצד הסברנו את הסתירה לכאורה.

[6] מסתימת המחבר כאן משמע שהותר למול בכל יום, אפילו בחמישי או שישי, אם חל בהם יום השמיני אחר שהתרפא. וכן סתם המחבר באורח חיים סימן שלא, ורק כתב שמילה שלא בזמנה ("נדחית"), אינה דוחה שבת, ולא כתב שלא מלים בחמישי ושישי.

אמנם בבדק הבית (יורה דעה סימן רסח) הביא דברי הריצב"א שאסור למול ביום חמישי, בגלל שבשלישי למילה אולי יצטרכו לחלל שבת עבורו. ולמדו זאת ממה שאסרו לצאת לנסיעה שלושה ימים לפני השבת, כשיצטרכו לחלל השבת (ראה שו"ע אורח חיים סימן רמח סעיף א).

אמנם למרות דבריו בבדק הבית, לא כתב כן בשולחנו. יתירה מזו, באורח חיים (סימן שלא סעיף ט) כתב המחבר שבזמננו אין צריכים לחלל שבת לרחיצת התינוק. ולפי זה, נשמט טעמו של הריצב"א, ואינו שייך בימינו. כמו כן, נראה שיש לחלק בין דין מילה ובין דין יציאה למסע. כי במילה, הגיעה עת המצווה. מה שאין כן מסע, שאין כל חיוב על זמן מסוים. מלבד זאת, בבדק הבית עצמו כתב להימנע רק ביום חמישי, ולא הזכיר יום שישי (הט"ז הוסיף יום שישי).

ואכן, בש"ך (להלן סימן רסו ס"ק יח), ובמ"א (או"ח סימן שלא ס"ק ט), ובמשנה ברורה (סימן שלא ס"ק כג) כתבו, שאין לדחות את המצווה. וכן הכריע הרב משאש (שמש ומגן חלק ג יורה דעה סימן מה אות ו), וכתב שכך המנהג פשוט.

אמנם יש ספרדים שדוחים את המילה על פי פסיקתו של הרב עובדיה יוסף, שהאריך בדין זה (יביע אומר חלק ה יורה דעה סימן כג), והביא חבל פוסקים שהכריעו להלכה שלא למול ביום חמישי או שישי, כך גם מסקנתו שם.

עם זאת, גם הרב עובדיה מודה שמילה שנדחית ליום חמישי לא מפאת מחלה, אלא בגלל שנולד בבין השמשות (של בין רביעי לחמישי) יש למול ביום חמישי, כי הוא ספק שמיני שלו.

אמנם לענ"ד נראה כמו שכתבתי, שהעיקר להלכה שלא לדחות המילה מיום השמיני, גם אם חל ביום חמישי או שישי.