הלכות רשויות בשבת

סימן שמ"ו – דיני עירובין מן התורה, ובו ג' סעיפים.

 בסימן זה נלמד על הפעולות הכלולות במלאכת הוצאה, שאיסורה מן התורה. להבנת הדינים, צריך להקדים שהחיוב על מלאכת הוצאה חל רק אחר שלש פעולות – "עקירה, הולכה והנחה". כלומר, על החפץ להיות מונח ברשות מסוימת, להיעקר ממנה, משם יעבירו אדם לרשות שנייה, שם יונח.

סעיף א

^א(א) מן התורה אין חייב אלא במוציא (ב), ומכניס (ג), וזורק (ד), ומושיט (ה) מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד; וחכמים אסרו מכרמלית לרשות היחיד או לרשות הרבים, או מהם לכרמלית (ו); ^באבל מקום פטור, מותר להוציא ולהכניס ממנו לרשות היחיד ולרשות הרבים, ומהם לתוכו (ז). ^גאבל העומד ברשות היחיד ומוציא, או מכניס או מושיט וזורק לרשות הרבים, דרך מקום פטור (ח) או איפכא, חייב. ^דוכן לא יעמוד אדם על מקום פטור ויקח חפץ מיד מי שעומד ברשות הרבים ויתננו למי שעומד ברשות היחיד, או איפכא (ט). ולהחליף דרך מקום פטור ברשויות דרבנן (י), ^היש אוסרים (יא) ^וויש מתירים (יב) (עיין לקמן סימן שע"ב סעיף ו' (יג)).

^אשבת ו, א. ובדף צו, א. ^בברייתא שם ו, א ובדף ח, ב. ^גברייתא שם ה, ב וכתנא קמא. הרא"ש והר"ן והרמב"ם בפרק יד ורבנו יונה. ^דברייתא שם ו, א וח, ב. ^ההרא"ש בשם הרז"ה והראב"ד, והסכים עמהם מהא דערובין דף פז וכן כתב הרשב"א.  ^והרי"ף שם ורמב"ם בפרק טו כמו שכתב הרב המגיד שם ושכן הורו גדולי המורים.

(א)   הקדמה לסעיף – הסעיף מפרט מספר דרכי העברה, מרשות הרבים לרשות היחיד ולהיפך, שכולן אסורות מן התורה. הוא גם מלמד על האיסור שהטילו רבנן, על העברה מכרמלית. וגם, מתי אסור להעביר מרשות לרשות, דרך מקום פטור.

(ב)   במוציא – כגון שאוחז חפץ בידו, ומעבירו ברגליו מרשות היחיד לרשות הרבים.

(ג)    ומכניס – היינו, לוקח בידו מרשות הרבים, ונכנס לרשות היחיד, שם מניחו.

(ד)   וזורק – החפץ נח ברשות אחרת מחמת זריקתו, ולא שאחז בידיו והכניס.

(ה)   ומושיט – כגון שניצב ברשות אחת, ומחדיר חפץ לרשות אחרת.

(ו)     או מהם לכרמלית – חכמים חידשו שהכרמלית תיחשב רשות בפני עצמה, ואסרו להוציא משם או להכניס לשם, בין מרשות הרבים בין מרשות היחיד.

(ז)    ומהם לתוכו – במקום פטור אין כל איסור, אפילו דרבנן, ומותר לכתחילה להוציא ולהכניס.

(ח)   דרך מקום פטור – כגון שחלף באוויר רשות הרבים, מעל עשרה טפחים, טרם נח על הקרקע.

(ט)   איפכא – ההחלפה אסורה מדרבנן, כי אף שחלף במקום פטור, ואף הונח שם, הרי בסופו של דבר, הועבר מרשות הרבים לרשות היחיד.

(י)    ולהחליף דרך מקום פטור ברשויות דרבנן – כגון מכרמלית לרשות היחיד ולהיפך. דין זה רלוונטי גם לימינו, כי אף שאין רשות הרבים, יש כרמלית.

(יא) יש אוסרים – כי חכמים הגדירו את הכרמלית כרשות הרבים.

(יב)     ויש מתירים – כי יש כאן שני איסורים דרבנן. בכרמלית עצמה יש איסור דרבנן, וגם איסור ההעברה דרך מקום פטור, הוא דרבנן. ואין גוזרים גזירה לגזירה. למעשה, אפשר לסמוך על שיטה זו[1].

(יג)      עיין לקמן סימן שע"ב סעיף ו' – שם אסר הרמ"א להוציא מבית לראש הכותל, שהוא מקום פטור, ומשם לחצר אחרת. מזה מוכח, שדעתו להחמיר במחלוקת הנזכרת בסעיף שלנו, ואין היתר להחליף בין שתי רשויות, גם אם הניח בינתיים על שטח, ששתי הרשויות מותרות בו.

סעיף ב

^זמן התורה אין חייב אלא במעביר ארבע אמות ברשות הרבים (יד); וחכמים אסרו להעביר ארבע אמות אמות בכרמלית (טו). וְיָם וּבִקְעָה, תְּרֵי גַּוְנֵי כַּרְמְלִית נִינְהוּ (טז) ומותר לטלטל מזו לזו תוך ארבע אמות.

^זשבת ו, א.

(יד)     במעביר ארבע אמות ברשות הרבים – כגון שעוקר חפץ, ומניחו במרחק ארבע אמות.

(טו)     בכרמלית – כי הטילו על כרמלית את דיני רשות הרבים.

(טז)    תְּרֵי גַּוְנֵי כַּרְמְלִית נִינְהוּ – תרגום: שני סוגי כרמלית הם. אם כי, למרות היותם סוגים שונים, הרי שמם כרמלית, ולכן נידונים כרשות אחת.

סעיף ג

(יז) ^חקַרְפֵּף (פירוש, מקום שמוקף מחיצות בלא קֵרוּי, כמו חצר (יח)) יותר מבית סָאתַיִם שלא הוקף לדירה, אסרו חכמים לטלטל בו ^טאלא תוך ארבע אמות (יט), ^יומותר להוציא ממנו לכרמלית אחר, כגון בִּקְעָה העוברת לפניו (כ). הגה: ולכן מותר ליקח מַפְתֵּחַ מכרמלית שלפני גינה (כא) לפתוח ולנעול (כב) ולהחזיר המפתח אליו (כג) (טור), ובלבד שלא יהא ביניהם אִסְקֻפָּה שהיא רשות היחיד (כד), כגון שהיא גבוה עשרה ורחבה ארבעה (כה), (כו) או שיש לה שני מחיצות מן הצדדין שהם רחבים ארבעה (כז) ומשקוף עליה רחבה ארבעה (כח), דאז הוי רשות היחיד (כט) אף על פי שאינה גבוה עשרה (ל). מיהו אסור להכניס מאִסְקֻפָּה לרשות היחיד (לא) או איפכא, דחיישינן שמא לא יהיה התקרה ארבעה (לב), ואז אם אין האִסְקֻפָּה גבוה שלשה, יש לה הדין שלפניה (לג); ואפילו אם גבוה שלשה (לד), מאחר שכל רשויות שלנו הם כרמלית (לה) אמרינן מצא מין את מינו וניעור (לו), כמו שנתבאר סימן שמ"ה[2]. וכן אם התקרה רחבה הרבה ואין לה מחיצות מן הצדדים, דינה כרשות שלפניה. וכן בגגין שלנו הבולטין לפני הבתים (לז), דינם כרשות שלפניהם (לח) (הגהות מרדכי פרק קמא דשבת סימן תנ) ^*).

^חשבת ז, א וערובין סז, ב דרשות היחיד גמור הוא. ^טערובין שם וכג, ב. ^ישם סז, ב. ^*) (עיין לעיל סימן שמה סעיף ז ובמה שציינתי שם).

(יז)      הקדמה לסעיף – בהקדמה לסימן שמ"ה הוסבר, כי יש שני סוגי כרמלית. האחד הוא מקום פטור, ומן התורה אין בו כל איסור, אבל חכמים גזרו על חלקם, דין כרמלית. והאחר הוא רשות היחיד, שלפעמים  החשיבוה לכרמלית, ואסרו לטלטל בה. דגמים רבים לו, לסוג השני של הכרמלית. אחד מהם הוא הקַרְפֵּף, המובא בסעיף זה, שהוא מתחם מוקף גדרות, מה שמאפיין רשות יחיד, אבל אינו מיועד למגורים. אם שטחו גדול מ"בית סָאתַיִם", שהוא שטח ברוחב חמישים אמה ובאורך מאה אמה, כלומר חמשת אלפים אמות מרובעות (5000=100×50) שהוא בערך 1152 מטר מרובע, הטלטול בו אסור מדרבנן. אבל הוא עדיין רשות היחיד מן התורה, והמוציא ממנו לרשות הרבים חייב.

(יח)     בלא קֵרוּי, כמו חצר – אם יש שם קֵרוּי, אין זו כרמלית, אלא רשות היחיד.

(יט)    אלא תוך ארבע אמות – כי החמירו בשטח זה, כמו בכרמלית.

(כ)       בִּקְעָה העוברת לפניו – אף כי יש לאסור הוצאה זו, שהרי מן התורה דין הקרפף הוא רשות היחיד, ואין להוציא מתוכה לכרמלית. ראו חכמים להתיר זאת, כי לא הכל יודעים שנתחדש דין כרמלית על הקרפף. ואם תיאסר ההוצאה ממנו לכרמלית, יסברו כי הקרפף נידון כרשות יחיד, והטלטול בו מותר.

(כא)    מותר ליקח מַפְתֵּחַ מכרמלית שלפני גינה – מדובר על גינה גדולה, שמן התורה דינה רשות יחיד, אבל חכמים אסרו לטלטל בה, כדין כרמלית. אמנם מתוך כרמלית אל הגינה, התירו לטלטל.

(כב)    לפתוח ולנעול – את הגינה. הסיבה לסגירת הגינה היא כדי למנוע כניסה מבעלי חיים[3].

(כג)     ולהחזיר המפתח אליו – לכרמלית. כי לא אסרו לטלטל מכרמלית לרשות היחיד, אותה הגדירו חכמים ככרמלית.

(כד)    אִסְקֻפָּה שהיא רשות היחיד – האִסְקֻפָּה היא מפתן הממוקם על סף הגינה, ושטחה גבוה מרשות הרבים או מהכרמלית. לכן אינה בטלה להם, אלא מוגדרת רשות נפרדת.

(כה)    שהיא גבוה עשרה ורחבה ארבעה – כי אז דין המפתן הוא רשות היחיד, ומותר לטלטל בתוכו. אבל האיסור לטלטל מהכרמלית למקום זה, נותר על כנו.

(כו)      או שיש לה שני מחיצות – להבנת הענין הבא, נסביר את המושג "פי תקרה יורד וסותם". במקום בו ניצבות שתי מחיצות זו מול זו, וגובה שתיהם עשרה טפחים לפחות, והמרחב בין שתי המחיצות ארבעה טפחים לפחות, ומעליהם תקרה, הרי זו רשות היחיד, כי אומרים "פי תקרה יורד וסותם". כלומר, המחיצה כביכול משתפלת, משפת התקרה כלפי מטה. בכך מוגדר שטח זה כרשות יחיד המוקפת בארבע מחיצות. שתים אמיתיות, ושתים דמיוניות.

(כז)     שהם רחבים ארבעה – טפחים.

(כח)    ומשקוף עליה רחבה ארבעה – טפחים.

(כט)   דאז הוי רשות היחיד – כי אומרים "פי תקרה יורד וסותם". ובתנאי שהתקרה מעל האסקופה, גבוהה עשרה טפחים לפחות. אסור להכניס מפתח מכרמלית למקום זה, כי הוא רשות היחיד גמורה, שמותר לטלטל בתוכה.

(ל)        אף על פי שאינה גבוה עשרה – למרות שבאסקופה עצמה, אין גובה עשרה. המחיצות שגובהם עשרה טפחים והתקרה שעל גבם, מגדירים מקום זה, רשות היחיד.

(לא)    אסור להכניס מאִסְקֻפָּה לרשות היחיד – מדובר על מפתן בפתח הבית, שאם היה מוגדר רשות היחיד, לא היה כל איסור להכניס ממנו לבית. אלא שרבנן אסרו זאת, כמוסבר ברמ"א.

(לב)     דחיישינן שמא לא יהיה התקרה ארבע – שמא יקטן רוחב התקרה מארבעה טפחים, ולא יהא בו דין "פי תקרה יורד וסותם". במצב זה, דין האסקופה הוא כדין הרשות שלפניה, כרמלית או רשות הרבים.

(לג)     יש לה הדין שלפניה – ככל שטח, המתבטל לרשות בה נמצא, כשאינו בגובה שלשה טפחים.

(לד)     ואפילו אם גבוה שלשה – טפחים, הוא עדיין מקום פטור, כי אינו רחב ארבעה טפחים.

(לה)    שכל רשויות שלנו הם כרמלית – מכאן מוכח שהרמ"א פוסק כדעת היש אומרים, לפיהם אין רשות הרבים, בזמן הזה.

(לו)      מצא מין את מינו וניעור – כלומר מן התורה נחשבת הכרמלית מקום פטור, ואם בסמוך לכרמלית נמצא מקום פטור נוסף, הם מתחברים יחד. וכשם שאסור לטלטל בכרמלית, כך אסור לטלטל בשטח שהתחבר עם הכרמלית.

(לז)     בגגין שלנו הבולטין לפני הבתים – כעין גגון, שלפני הבתים.

(לח)    דינם כרשות שלפניהם – השטח תחתם נידון כמו זה שלפניו, מאחר ואין מחיצות לגגונים. ולא נתחדש בהם "פי תקרה יורד וסותם", כי דין זה נאמר רק בשתי מחיצות ניצבות זו מול זו. וממילא אסור להוציא מן הבית למקום זה, וכן להכניס ממקום זה לבית.

הדינים הנזכרים כאן, כולם נוגעים למקומות כגון ערים או מושבים וכדומה, בהם לא הוקם ערוב סביב. אבל אם האזור מוקף בערוב, מותר לטלטל בו, ולהוציא מן הבית וכדומה[4].

סימן שמו סעיף ג – מותר ליקח מַפְתֵּחַ מכרמלית שלפני גינה

שמו סעיף ג – ובלבד שלא יהא ביניהם אִסְקֻפָּה שהיא רשות היחיד

שמו סעיף ג – שיש לה שני מחיצות מן הצדדין שהם רחבים ארבעה

דיני עירובין מן התורה (שמו)

א.     העברת חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים ולהיפך, אסורה מן התורה [א].

ב.      העברת חפץ מרשות היחיד או מרשות הרבים לכרמלית או להיפך, אסורה מדרבנן [א].

ג.       העברת חפץ ממקום פטור לרשות היחיד, או לרשות הרבים ולהיפך, מותרת [א].

ד.      אסור לעמוד במקום פטור, להוציא חפץ מרשות היחיד, ולהעבירו לרשות הרבים [א].

ה.     מותר לעמוד במקום פטור, ולהעביר אובייקטים מכרמלית לרשות הרבים, או מכרמלית לרשות היחיד [א].

ו.       מן התורה אסור להעביר חפץ ממקום למקום ברשות הרבים, למרחק ארבע אמות [ב].

ז.      גם בכרמלית אסורה פעולה זו, מדרבנן [ב].

ח.     מתחם הנחשב רשות היחיד מן התורה, עקב היותו מוקף מחיצות. אלא שהללו לא הוקמו לצורך מגורים, אסור בטלטול, אם שטחו גדול מבית סאתיים, כלומר שטח של חמשת אלפים (5000) אמות מרובעות, ובמידות שלנו, כאלף מאה חמישים ושנים (1152) מטר מרובע [ג].