הלכות רשויות בשבת

                                                סימן שמ"ז – על איזה הוצאה חייב מן התורה, ובו סעיף אחד. 

סימן זה כולו מבוסס על הדעה לפיה יש רשות הרבים מן התורה. כדי להתחייב במלאכת הוצאה, נדרש האדם לבצע שלושה
שלבים. עקירת החפץ ממקום הנחתו, העברתו, והנחתו ברשות השנייה. הסימן דן על אדם שעשה
רק חלק מהמלאכה, או סייע לחברו להוציא או להכניס, מה דינו.

סעיף א

^אמן התורה אינו חייב אלא כשעוקר חפץ מרשות
היחיד והניחו ברשות הרבים (א), או איפכא, אבל פשט ידו לפנים, וחפץ בידו (ב), ונטלו
חבירו העומד בפנים (ג), או שפשט ידו לחוץ (ד) וחפץ בידו ונטלו חבירו העומד בחוץ
(ה), שזה עקר וזה הניח, שניהם פטורים (ו) ^באבל אסור לעשות כן מדרבנן (ז). ואם פשט
ידו לפנים וחפץ בידו והניחו לתוך יד חבירו העומד בפנים (ח), או שפשט ידו לפנים
ונטל חפץ מתוך יד חבירו העומד בפנים והוציאו לחוץ, שנמצא שהעומד בחוץ לבדו עקר
והניח (ט), הוא חייב וחבירו פטור אבל אסור (י), ^גואפילו אם העומד בחוץ הוא אינו יהודי (יא),
אסור מפני שהוא כנותנו על מנת להוציא (יב). והוא הדין (יג) להוציא ידו לחוץ והניחו
ביד חבירו העומד בחוץ (יד), או שנטל מיד חבירו העומד בחוץ, והכניס בפנים (טו),
שהעומד בפנים חייב שהוא עקר והניח, והעומד בחוץ פטור אבל אסור (טז).

^אפשוט בריש שבת במשנה וגמרא. ^בכן כתבו
התוספות והרא"ש והר"ן, מפני שמכשיל את חברו. ^גשם.

(א)   והניחו ברשות הרבים – כלומר,
החיוב מן התורה חל רק על אדם שעשה שלושה שלבים, עקירה העברה והנחה.

(ב)   וחפץ
בידו – אדם זה עשה שני שלבים: עקירה והעברה. ההנחה,
לא נעשתה על ידו.

(ג)    ונטלו חבירו העומד בפנים
– המלאכה הושלמה ביד החבר, שהניח.

(ד)   שפשט ידו לחוץ – הנמצא
בפנים עשה שני שלבים, עקר והעביר.

(ה)   ונטלו
חבירו העומד בחוץ – החבר עשה את השלב השלישי, שהניח.

(ו)     שניהם פטורים – כי
אף אחד מהם, לא עשה מלאכה שלימה.

(ז)    אסור לעשות כן מדרבנן – כך
גזרו חכמינו, לבל יתחכמו לעבור על דברי תורה.

(ח)   והניחו לתוך יד חבירו העומד בפנים
– הנחה על יד החבר המצוי בפנים, דינה כהנחה ברשות היחיד.

(ט)   שהעומד בחוץ לבדו עקר והניח
– שלושת השלבים נעשו על ידו, כי נטילת החפץ מיד חברו, נחשבת עקירה מרשות היחיד.

(י)    פטור אבל אסור – כי
אף שהחבר לא עשה דבר, הרי סייע לעשיית איסור[1].

(יא)     ואפילו
אם העומד בחוץ הוא אינו יהודי – הגוי נטל חפץ מן העומד בפנים,
והניחו בחוץ. גם זה אסור, אף שהיהודי לא עשה כלום, וגם לא הכשיל את הגוי, שאינו
מצווה על ההוצאה.

(יב)     שהוא
כנותנו על מנת להוציא – למראית עין נדמה שהגוי עשה הוצאה
זו, לצורך היהודי. ואין היתר לבקש מנוכרי, לעשות מלאכה לצורך יהודי. ומפאת מראית העין
אסור, אף שהנוכרי הוציא לצורכו.

(יג)      והוא
הדין – עד כאן עסק המחבר במלאכה שעשה העומד בחוץ. מעתה
ידון על האיסור שהעומד בפנים עושה, והעקרון בשניהם זהה.

(יד)     והניחו
ביד חבירו העומד בחוץ – נמצא כי העומד בפנים השלים
את המלאכה, שהרי גם עקר גם העביר וגם הניח.

(טו)     והכניס
בפנים – העומד בפנים, הוא שעשה את כל השלבים.

(טז)    פטור אבל אסור – בגלל
שמכשיל את העומד בפנים.