הלכות רשויות בשבת

סימן שמ"ח – דין המושיט מרשות לרשות, ובו סעיף אחד.

ההושטה היא הוצאת חפץ מרשות לרשות, בעוד העושה זאת אינו זז ממקומו, אלא עומד ברשות אחת. כגון שנמצא ברשות היחיד, ומושיט את ידו אל הרשות השנייה, ומניח בה חפץ. כבר הוסבר שכדי להתחייב במלאכה זו צריך האדם לעשות שלושה שלבים, לעקור חפץ ממקומו, להעביר את החפץ אל הרשות השנייה, ולהניחו שם. סימן זה דן על המושיט חפץ לרשות השנייה, אלא שעדיין לא הניחו. דינים אלו אינם שייכים כיום, כי מקובל שאין לנו רשות הרבים. וגם בזמנם הייתה זו מציאות מאוד לא שכיחה, אבל נוכל ללמוד ממנה את המשקל הרב שנתנו חכמים לגזירתם, לבל יבואו לזלזל בהם. וגם מתי הושם גבול למשקל הרב הזה, כפי שנבאר בעזרת השם בתוך הסימן.

סעיף א

^אהיה עומד ברשות היחיד והוציא ידו מלאה פירות לרשות הרבים ^בבתוך עשרה (א), בשוגג, מותר להחזירה לאותו חצר (ב) ואסור להושיטה לחצר אחר (ג); ואם במזיד, אסור אפילו להחזירה לאותו חצר (ד). ^גויש אומרים דְּהָנֵי מִלֵּי כשהוציאה מבעוד יום (ה), אבל אם הוציאה משחשיכה מותר להחזירה שמא ישליכם מידו ויבא לידי חיוב חטאת (ו). ^דבמה דברים אמורים כשהוציאה לרשות הרבים, אבל אם הוציאה לכרמלית בכל גוונא מותר להחזירה (ז).

^אשבת ג, ב. ^בממשמעות הגמרא, וכן כתב הרב המגיד בפרק יג ה"כ. ^גהר"ן בשם התוספות והרב המגיד בשם הרמב"ן והרשב"א. ^דבית יוסף.

(א)   בתוך עשרה – כי רק גובה זה מוגדר רשות הרבים. אבל למעלה מעשרה, זה מקום פטור. ואם אחז את הפירות מעל גובה זה, לא עשה כל איסור, ורשאי להחזיר את ידו למקומה.

(ב)   מותר להחזירה לאותו חצר – מאחר וכל עוד לא הונח החפץ, לא נעשתה מלאכה בשלמותה, ויכול להחזיר את ידו עם הפירות למקום עומדו.

(ג)    ואסור להושיטה לחצר אחר – לרשות שלו אכן מותר להושיט. אבל לחצר אחרת, אם היא שייכת לאדם אחר, ולא עשו עירוב, פשוט שאסור להוציא לשם. החידוש הוא, שאפילו אם מוציא לחצר אחרת השייכת לו עצמו, עדיין אסור. כי מעביר דרך רשות הרבים, ובכך לא התירו, לכן יחזיר את החפץ למקומו. ואם יש דרך להעביר לחצרו השנייה, בלא שהחפץ יעבור ברשות הרבים, יעשה כן. ובלבד שישיב תחילה את הפירות למקומם[1].

(ד)   אסור אפילו להחזירה לאותו חצר – זהו קנס שקנסו חכמים.

קשה להבין עניין זה. כי אם הוציא במזיד, כנראה שלא אכפת לו מההלכה. ואיזו תועלת יש בהטלת קנס כזה, שלא להשיב את היד למקומה. וכי יש סיכוי בעולם שפתאום יחזור בתשובה, ויימנע לא רק מהנחה ברשות הרבים, אלא גם מהשבת ידו למקומו. ואף יישאר על עומדו עד מוצאי שבת, כשידיו מושטות חוצה מליאות בפירות? הרי אין היתכנות כזאת. יתכן אולי, שביקשו חכמים ללמד כמה קשה הדבר להפר את צו התורה, עד שכך צריך לקנוס את העושה כן בחומרה רבה, הגם שוודאי לא ישמע.

(ה)   כשהוציאה מבעוד יום – לדעה הראשונה, קנסו רק את המוציא בשבת, לבל יחזיר. אבל אם התחיל בהיתר, כלומר הוציא לפני שבת, לא ייקנס. מה שאין כן לדעה זו, קנסו דווקא את המוציא מבעוד יום, כי לא סיים את המלאכה טרם כניסת שבת. וקנסוהו עקב רצונו להשלים את חציה השני של המלאכה, בשבת. ואף שזו רק חצי מלאכה, גם היא אסורה.

קנס זה אף הוא תיאורטי לגמרי, מאחר וכמעט אין מציאות כזו, להתחיל את ההושטה טרם כניסת שבת, ולסיימה אחר כניסת השבת. בעיקר משום שיש פרק זמן של בין השמשות, המוגדר ספק חול ספק שבת.

(ו)     ויבא לידי חיוב חטאת – אם יבא האדם לעשות איסור יותר גדול, אין לקנסו, אלא יש להתיר את השבת היד למקומה. כל זה תיאורטי, ולא מעשי. אבל אפשר ללמוד מכך הוראה חינוכית חשובה, טרם ענישת החניך, צריך לוודא שהקנס אכן יעזור להשיבו למוטב. אך אם הקנס יגרום חלילה תוצאה הפוכה, ויגרום שיאחז בדרכו הרעה, ודאי שאין לקנסו.

(ז)    בכל גוונא מותר להחזירה – כי אין כל חשש לאיסור תורה.