הלכות רשויות בשבת

סימן שנ"ג

דיני זיזין ברשות הרבים, ובו ג' סעיפים.

סימן זה דן על העברת חפצים מרשות יחיד לחברתה. פעולה זו מותרת באופן עקרוני, אבל קיים חשש לנפילת החפץ אל רשות הרבים, תוך כדי העברה, וזה יגרור את הרמתו הבאתו והכנסתו אל רשות היחיד. מתי אוסרים זאת, ומתי לא גזרו.

סעיף א

^אשני בתים בשני צדי רשות הרבים והם של אדם אחד (א), או של שְׁנַיִם וְעֵרְבוּ (ב), אם שניהם שָׁוִים (ג) מותר לזרוק מזה לזה; ^בואם אחד גבוה מחבירו, אסור לזרוק מזה לזה (ד) ^גאלא אם כן הם כלי חרס וכיוצא בהם, שֶׁאִם יִפְּלוּ יִשָּׁבְרוּ (ה). ^דבמה דברים אמורים, ברשות הרבים עוברת ביניהם, אבל אם היתה כרמלית עוברת ביניהם מותר בכל גוונא (ו).

^אשבת צז, א ובערובין פה, ב. ^בשם וכרב. ^גהרמב"ם בפרק טו. ^דהרב המגיד שם בשם הרשב"א. 

(א)   של אדם אחד – הטלטול בין שני בתים, השייכים לאדם אחד, מותר.

(ב)   של שְׁנַיִם וְעֵרְבוּ – מן התורה מותר לטלטל גם מבית אדם אחד, לבית אדם אחר. אבל חכמים אסרו זאת, אם לא עשו עֵרוּב חצרות, כפי שיתפרש בסימן שסו. אחר שעֵרְבוּ, אין איסור להעביר מרשות לחברתה, אפילו מדרבנן.

(ג)    אם שניהם שָׁוִים – פירוש, שניהם מצויים במפלס זהה, ונקל לזרוק חפצים מאחד לשני.

(ד)   אסור לזרוק מזה לזה – שמא ייפול החפץ הנזרק לרשות הרבים, ויבואו להכניסו אל הבית.

(ה)   שֶׁאִם יִפְּלוּ יִשָּׁבְרוּ – כי אז ברור שהזורק יזהר מאוד, לבל ייפלו חפצים אלה מטה, לרשות הרבים.

(ו)     מותר בכל גוונא – כי העברה מכרמלית לרשות היחיד היא איסור דרבנן, ואין לאסור את הזריקה, למרות החשש לנפילת חפצים והכנסתם לרשות היחיד, כי זו גזירה לגזירה.

סעיף ב

^הזִיז, דהיינו דַּף הבולט מן הכותל ^ולרשות הרבים, למעלה מעשרה (ז) ^זויש בו ארבעה על ארבעה ^חוחלון הבית פתוח לו (ח), משתמשין עליו (ט), (י) אם היו שני זיזים זה למטה מזה והם של שני אנשים, אף על פי ששניהם למעלה מעשרה, אם יש בזיז העליון שלפני ^טהחלון רוחב ארבעה על ארבעה אסור להשתמש עליו מפני שהוא רשות בפני עצמו והזיז שתחתיו רשות אחרת ואוסרין זה על זה (יא), ואם אין בעליון ארבעה (יב) וגם אין בתחתון ארבעה (יג), משתמש בשניהם (יד) ובכל הכותל עד עשרה טפחים התחתונים (טו). היה בתחתון ארבעה (טז) ובעליון אין בו ארבעה (יז), אינו משתמש בעליון אלא כנגד חלונו בלבד (יח), אבל בשאר הזיז שבשני צדדי החלון אסור להשתמש מפני זה שתחתיו, שחלק רשות לעצמו (יט).

^המשנה ערובין צח, ב. ^ושם בגמרא וברייתא. ^זתוספות שם והרא"ש קכח (פ"י סימן ה) ממשמעות דברי רש"י. ^חשם במשנה וברייתא. ^טשם בברייתא. ועד סוף הסימן הוא לשון הרמב"ם בפרק טו לפי גרסתו בגמרא, ופירושו כמו שכתב הרב המגיד שם.  

(ז)    למעלה מעשרה – דווקא למעלה מעשרה. כי בפחות מכך, הוא מקום נוח לשימוש החולפים ברשות הרבים. ובמקרה שהוא נוח לבני רשות הרבים, אסור להוציא מן הבית אל הזיז, אף שחלון הבית פתוח אליו, כי נראה שמוציא לרשות הרבים.

(ח)   וחלון הבית פתוח לו – ובכך נידון הזיז כרשות היחיד, ומעיקר הדין אין שום איסור להוציא או להכניס מהבית לזיז ולהיפך.

(ט)   משתמשין עליו – ולא אסרו, למרות החשש שמא יכניסו חפצים שנפלו לרשות הרבים.

(י)    הקדמה קצרה – להבנת החלק הבא של הסעיף, צריך להזכיר שאין להעביר מרשות היחיד של אדם אחד, לזו של אדם אחר, אם לא עירבו ביניהם.

(יא)     ואוסרין זה על זה – כפי הנראה, אף שהיו הזיזין הללו שייכים לאנשים שונים, נהגו הדיירים לעשות שימוש גם בזיז של השכן. ולמטרה זו קבעו זיז על קיר הדירה, מחוץ לבית, לצורך העברת חפצים משכן לרעהו. וכיון שכל אחד השתמש גם בזיז של חברו, היה דין הזיז כדין חצר, שהיא רשות השייכת לשני אנשים, ואסור להשתמש שם, כל זמן שלא עירבו[1].

(יב)     ואם אין בעליון ארבעה – על ארבעה טפחים, אין זה מקום חשוב, ואין משתמשים בו תכופות.

(יג)      וגם אין בתחתון ארבעה – וגם הוא אינו מקום חשוב.

(יד)     משתמש בשניהם – כי הואיל ושניהם לא חשובים, לא הוגדרו כמקום משותף לשני הדיירים, הלכך אינם אוסרים זה על זה.

(טו)     עד עשרה טפחים התחתונים – אבל זיז הממוקם בעשרת הטפחים התחתונים, מצוי באוויר רשות הרבים, ואסור להעביר שום דבר מן הבית אליו ולהיפך.

(טז)    היה בתחתון ארבעה – ובכך הוא מוגדר מקום חשוב, ואוסר על העליון. כי בימי החול, משתמש השכן העליון בזיז התחתון, כמו שהסברנו. על כן נחשב הזיז התחתון כמקום משותף, וממילא גם הזיז העליון נאסר, כי גם בו נעשה שימוש.

(יז)      ובעליון אין בו ארבעה – טפחים עומק, אבל משני צידי החלון, הזיז רחב יותר. עקרונית, די שאחד משני זיזים ייחשב מקום חשוב, כדי לאסור על השני להשתמש בזיז שלו. והיה צריך העליון להיאסר לחלוטין, לבל יעביר חפץ מן הבית אל הזיז ולהיפך.

(יח)     כנגד חלונו בלבד – השטח שכנגד החלון נחשב חלק מהחלון, ואין לאוסרו.

(יט)    שחלק רשות לעצמו – הזיז התחתון מוגדר מקום חשוב, בגלל שיש לו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים.

סעיף ג

^יכל זיז היוצא על אויר רשות הרבים שמותר להשתמש עליו (כ), כשהוא משתמש בו אין נותנין עליו ואין נוטלים ממנו אלא כלי חרס וזכוכית וכיוצא בהם, שאם יפלו לרשות הרבים ישברו, אבל שאר כלים, אסורים, שמא יפלו לרשות הרבים ויביאם (כא). הגה: ודוקא זיז וכיוצא בו, אבל אם הוא דבר רחב כגג שהמשתמש עומד שם עם הכלי (כב), מותר להשתמש בכל הכלים (ב"י בשם הריטב"א). ^כואם היה זיז אחד לבדו יוצא על אויר כרמלית, כל שהוא גבוה עשרה, לעולם מותר בין רחב בין קצר, ואפילו כלים שאין משתברין, שלא גזרו בכרמלית (כג).

^ישם אוקימתא דאביי. ^כהרב המגיד בשם הרשב"א ושבזה יודה הרמב"ם, וכן כתבו התוספות צח, ב.

(כ)       שמותר להשתמש עליו – כפי שראינו בסעיף הקודם.

(כא)    ויביאם – כפי שראינו בסעיף א.

(כב)    שהמשתמש עומד שם עם הכלי – אין זה שטח שהאדם מניח עליו כלי ותו לא, אלא משטח כגון מרפסת, שהאדם עצמו יוצא לשם, ובו אין גוזרים שמא יפלו כליו.

(כג)     שלא גזרו בכרמלית – כי זו כאמור גזירה לגזירה.

סימן שנג סעיף ב – היו שני זיזים זה למטה מזה