הלכות רשויות בשבת

סימן שס"ה

דין מבוי שנפרץ, ובו ח' סעיפים.

סימן זה משלים את הדיון בדיני המבוי, אודותם למדנו בסימנים הקודמים. ובו אנו למדים על מבוי שהוכשר כדין, והותר לטלטל בו, אלא שנפרצה פרצה באחד ממחיצותיו. מתי תבטל פרצה זו, את הכשר המבוי.

סעיף א

^אמבוי שנפרץ בו פרצה מצדו ^בכלפי ראשו (א), אם נשאר עומד בראשו פס רחב ארבעה טפחים (ב), מותר (ג), והוא שלא תהא הפרצה יותר על עשר (ד); ואם לא נשאר פס ארבעה, אסור (ה) אלא אם כן היתה הפרצה פחות משלושה טפחים (ו).

^אערובין ה, א משמיה דרב אמי ורב אסי. הרי"ף והרא"ש. ^ב.

• כלפי ראשו – סמוך וקרוב לפתח המבוי.
• פס רחב ארבעה טפחים – כלומר אם עדיין נותרה חומה בת ארבעה טפחים, בראש המבוי. או אפילו פס, בגובה עשרה טפחים וברוחב ארבעה טפחים.
• מותר – לטלטל במבוי. והפרצה לא תבטל את התיקון שהוקם, בכניסה למבוי.
• שלא תהא הפרצה יותר על עשר – אמות. פרצה פחותה מעשר אמות נחשבת רק פתח, וריבוי פתחים אינו פוסל את הכשר המבוי. אבל אם רוחב הפרצה שבמחיצה גדול מעשר אמות, בטלה המחיצה, ואין זה מבוי שניתן להכשירו בלחי או קורה. אלא יסגור את הפרצה, בהקמת צורת הפתח.
• אסור – פרצה הסמוכה כל כך לראש המבוי, הופכת לפתח המבוי, כי אנשים מקצרים את דרכם באמצעותה, ובכך מבטלים את הכניסה הראשית. נמצא כי הלחי או הקורה, איבדו כל ערך, מאחר וכשתיקנו חכמים שיועילו, לא תיקנו כן אלא בפתח. ולכן רוח זו נחשבת פתוחה, ובכך נפסל הכשר המבוי. אבל אם נותר, סמוך לראש המבוי, פס ארבעה טפחים, לא איבדה כניסת המבוי את שמה. כי היא משרתת לכל הפחות, את ארבעת הטפחים שאין בהם פרצה מן הצד.
• פחות משלושה טפחים – פרצה קטנה כזו, אינה נחשבת פרצה.

סעיף ב

^גנפרץ מצדו ^דשלא כלפי ראשו (ז), שיעורו בעשר (ח), אפילו לא נשתייר מן הכותל ביסוד כלום (ט); ^הוהוא דלא בקעי בה רבים (י), (אבל אי בקעי בה רבים, אפילו לא נפרץ רק ארבעה טפחים, צריך לתקנו שם (יא)) (הרי"ף והרא"ש וטור).

^גשם. ^דכזה. ^השם ו, א. 

• שלא כלפי ראשו – בריחוק ניכר מפתח המבוי, ולפחות ארבעה טפחים.
• שיעורו בעשר – עד עשר אמות הפרצה נחשבת פתח, ואינה מבטלת את הכשר המבוי, אבל רק בתנאי, שיבואר מיד.
• לא נשתייר מן הכותל ביסוד כלום – לא נותרו מן הכותל הפרוץ כל שאריות, לחסום אנשים מֵחַלוֹף שם.
• דלא בקעי בה רבים – אין החולפים במקום עוברים בפרצה. אבל אם יחלפו בה, יתבטל הכשר המבוי. כי מעברם בפרצה משווה אותה לכניסת המבוי, ומבטלת את שם הכניסה מהפתח שעד כה חלפו בו. והלחי או הקורה שהוצבו בפתח הקדום, אינם מועילים עוד, לכן מוגדרת רוח זו כפרוצה. וכדי להחשיבה שוב כחסומה, יש להעמיד שם צורת הפתח, הנחשבת כמחיצה.
• צריך לתקנו שם – להקים צורת הפתח, במקום הפרצה. דבריו אלו, הם הסבר דברי המחבר, וכאמור.

סעיף ג

(יב) ^ומבוי שנפרץ במילואו לחצר (יג), ונפרץ החצר מצד השני לרשות הרבים (יד), אם לא עירבו בני חצר עם בני המבוי (טו), חצר מותר (טז) ^זאפילו נפרץ נגד פרצת המבוי (יז) ואפילו בקעי בה רבים (יח), ובלבד שלא יהא יותר מעשר (יט); ומבוי אסור (כ), אפילו אינו כנגד פרצת החצר (כא), דכיון שלא עירבו עם המבוי אוסרת עליו (כב); ^חוכגון ^טשנכנסו כתלי המבוי בחצר, בענין שאין הגיפופין (כג) שנשארו בחצר נראין למי שעומד במבוי (כד), ^יאבל אם נראים (כה), עולים לו משום לחי ומותר (כו). ואם עירבו בני החצר עם בני המבוי (כז), והפרצה שבמבוי לחצר ^כאינו מצד החצר (כח), ופרצות החצר מצד השני אינן מכוונות כנגד פרצת המבוי (כט), והחצר של רבים (ל), גם המבוי מותר (לא). אבל אם לא עירבו (לב), או אפילו עירבו ^לופִרְצת החצר למבוי ^ממצדו (לג), או אפילו באמצע החצר ופרצת החצר מצד השני כנגדה (לד), ^נאו אפילו אינה כנגדה והחצר הוא של ^סיחיד (לה), אסור. ^עואם נפרץ לרחבה פחותה מסאתים (לו), או יותר על סאתים והוקף לדירה (לז), דינו כאילו נפרץ לחצר (לח). אבל אם יתירה על סאתים ולא הוקפה לדירה, הוי כאילו נפרץ לכרמלית וצריך תיקון (לט).

^ושם ז, ב. ^זכזה. ^חהרא"ש שם מהא דרבי זירא ט, ב. ^טכזה. ^יכזה. ^ככזה. ^לכזה. ^מפירוש, דנראה כמבוי ארוך ומשוך עד רשות הרבים שכנגדו. ^נכזה. ^סזימנין דמימליך עלה ובנה לה בתים והוה ליה מבוי שכלה לצידה ואסור. ^עתוספות בשם ר"י, וכן כתב הרא"ש והטור, ועיין לעיל בסימן שנח.

• הקדמה לסעיף – כדי להבין את הסעיף, ננקוב בדין מסוים, עליו נלמד בהמשך בהרחבה. והוא, שהיתר הטלטול בחצרות ובמבואות, תלוי בשני איסורים, דומים אך שונים. האחד, ובזה אנו עוסקים כבר מסימן שס, הוא האיסור שחכמים הטילו הן על חצר והן על מבוי, מפאת קרבתם לרשות הרבים. יתכן ואדם המטלטל בתוכם, יטלטל גם ברשות הרבים. למניעת הכשלון, הורו להניח תזכורת מסוימת, כגון לחי או קורה או צורת הפתח. האיסור השני שהושת על הטלטול בחצר ובמבוי, הוא עקב דמיונם של שטחים אלה במקצת, לרשות הרבים. שהרי אנשי הבתים והחצרות, עושים שימוש תכוף בשטחי החצרות והמבואות. חשש זה יוסר באמצעות ערוב חצרות, או שיתופי מבואות, כפי שיוסבר בהרחבה בהמשך.

בסעיף זה נראה כי שני דינים אלה מתערבים קצת, כפי שנבאר. ואף שעיקר הדיון הוא על ההיכר, יובאו גם מספר מקרים, בהם נדון אם נעשה עירוב אם לאו.

• מבוי שנפרץ במילואו לחצר – כלומר ראשו האחד של המבוי, פתוח לרשות הרבים. והאחר, לחצר.
• מצד השני לרשות הרבים – כלומר הכותל הניצב מול כניסת המבוי, הוא זה החוצץ בין החצר לרשות הרבים, ונפרץ בו פתח לרשות הרבים. הפתח אינו אוסר את הטלטול בחצר, כי משני עברי הפרצה עדיין ניצבים חלקי קיר, והמקום נחשב כסתום.
• לא עירבו בני חצר עם בני המבוי – כל חצר בפני עצמה כן עירבה, ולכן הטלטול בחצר מותר. אבל שיתופי מבואות לא עשו, ובהעדר שיתוף זה, אסורים אנשי החצרות לטלטל במבוי. שכן רבים מתושבי החצרות, ובכללם תושבי החצר שנפרצה, עושים שימוש במבוי, בחלפם בו בדרכם אל רשות הרבים, לכן לא הותר עבורם הטלטול, מביתם אל המבוי.
• חצר מותר – לטלטל בתוכה.
• אפילו נפרץ נגד פרצת המבוי – הפרצה מצויה ממש מנגד לכניסת המבוי לחצר, ובכך נדמה המבוי ככביש, שרשות הרבים בשני ראשיו. היה מקום לחשוב שדינו כמבוי מפולש, ולהתרתו נדרשת צורת הפתח, בראש אחד. אך למעשה לא אומרים כך, כי אנשי החצר לא נאסרו בטלטול, מאחר וסביב ארבע רוחותיה, יש מחיצות. ואף שיש בהם פרצות, אין מחיצה אחת שנפרצה כולה. והקיר שבצדדי הפתחים, מועילים יותר מלחי. וגם משום שבני הבתים השונים, המשתמשים בחצר, עירבו ערוב חצרות.
• ואפילו בקעי בה רבים – כלומר אפילו שבני המבוי עוברים ושבים דרך החצר לרשות הרבים, ולהיפך. אין בכך איסור, כי מאחר ובמבוי קיימת יציאה נפרדת לרשות הרבים, משתמשיו אינם זקוקים לפתח החדש בחצר. ולא נגרם כל איסור, ממעברם בחצר.
• ובלבד שלא יהא יותר מעשר – הן בפתח שבין החצר למבוי, והן בפתח שבין החצר לרשות הרבים. כי פרצה יותר מעשר, מבטלת מחיצה.
• ומבוי אסור – אם חצרות פתוחות למבוי, הטלטול אסור בו, כל זמן שלא עשו בו שיתופי מבואות.
• אינו כנגד פרצת החצר – כשהפתח מולו, הוא דומה במעט למפולש, וזו סיבה נוספת לאסור.
• אוסרת עליו – ככל מבוי שלא נעשה בו שיתופי מבואות, וחצרות פתוחות לו.
• הגיפופין – הן הקירות של שני צידי הפתח, בין החצר למבוי.
• נראין למי שעומד במבוי – מצד החצר, הפרצה אכן אינה במילואה. ובאופן עקרוני, יכול הקיר שבצד הפרצה לשמש כלחי, גם בשביל המבוי. וכפי שכבר למדנו, ניתן להתיר מבוי בלחי הנראה מן החוץ. על כן מסביר המחבר, שמחיצות המבוי פולשות פנימה אל החצר, ולכן כותל החצר אינו יכול להיחשב כלחי למבוי. כי בפועל, אין למחיצות המבוי, במקום סיומן בחצר, שום לחי.
• אבל אם נראים – כגון שכתלי המבוי אינם חודרים פנימה, לתוך החצר.
• עולים לו משום לחי, ומותר – לטלטל במבוי למרות שלא עירבו, ומשום שהלחי מפריד בין המבוי לחצר. לחי זה אכן מפריד בין החצר למבוי, כי בני החצר אינם זקוקים לחלוף במבוי, כדי להגיע אל רשות הרבים. שהרי בחצר יש פתח ישיר לרשות הרבים. אבל אם חדרו מחיצות המבוי לחצר, אין גיפופי החצר נחשבים לחי, ובין המבוי לחצר, אין כל הפרדה. ואם לא עירבו, הטלטול במבוי אסור. ואם זה מבוי שראשו האחד פתוח לרשות הרבים, והשני לחצר, צריך לחי או קורה בשני הראשים.
• עירבו בני החצר עם בני המבוי – ובכך הפכו החצר והמבוי לרשות אחת, בה מותר לטלטל. ובלבד שבנקודת המפגש בין המבוי לרשות הרבים, יוצב לחי או קורה. כי הפרצה שבין החצר לרשות הרבים, אינה חשובה פרצה, רק פתח בלבד, כי אינה גדולה מעשר אמות. אבל יש בזה כמה תנאים, כפי שהמחבר יסביר מיד.
• אינו מצד החצר – הפתח בין המבוי לחצר הוא בצורה כזאת שיש קירות בין שני צידי הפתח, ולכן המבוי מובדל מן החצר. אבל אם הוא בקצה החצר, ויש המשכיות בין קיר המבוי לקיר החצר, אין המבוי מובדל לגמרי מן החצר, ונחשב כמפולש משני ראשיו לרשות הרבים. ראש אחד מצד רשות הרבים, ומן הצד השני, יש פתח בין החצר לרשות הרבים, והוא נחשב כפתח השני של המבוי. לכן זה מבוי מפולש, וחייב להציב צורת הפתח באחד מראשיו.
• אינן מכוונות כנגד פרצת המבוי – וכלל לא נראה שהמבוי פתוח לרשות הרבים, כי מול הפתח שבין המבוי לחצר, יש מחיצה.
• והחצר של רבים – עובדה זו מבטלת את החשש, שמא ייעשה שינוי כלשהו בצורת החצר.
• גם המבוי מותר – אין זה מבוי מפולש כפי שאמרנו, אלא מבוי הפתוח מצד אחד לרשות הרבים, ומן הצד השני לחצר. לכן צריך לחי או קורה בשני ראשיו, כדי להתירו. ושני צידי הפתח בין המבוי לחצר, נחשבים לחי.
• אבל אם לא עירבו – המבוי אסור, ככל מבוי שאינו ניתר אלא כאשר החצרות כולן משתתפות בערוב. אמנם אם לא חדרו כותלי המבוי אל תוך החצר, הכתלים הצדדיים של החצר, מבדילים בין החצר למבוי. וכיוון שיש לחצר יציאה ישירה לרשות הרבים, רשאים בני שאר החצרות, לטלטל למבוי, אם השתתפו יחד[1].
• ופִרְצת החצר למבוי מצדו – כלומר, הפתח הוא בצד החצר, כפי שהסברנו באות כז. והוא גורם למבוי שייראה כנמשך ישירות, עד הפרצה שבין החצר לרשות הרבים. לכן דינו כמבוי מפולש משני ראשיו, שיש להקים באחד מראשיו צורת הפתח. אלא ששני צידי הפרצה בין החצר לרשות הרבים, מועילים כלחי. אבל בראש השני של המבוי, הפתוח לרשות הרבים, צריך צורת הפתח.
• ופרצת החצר מצד השני כנגדה – גם אם קירות החצר אינן נמשכות עם קירות המבוי באופן אחיד, עדיין יתכן שהמבוי ייראה כמבוי ארוך (הפתוח לרשות הרבים, משני ראשיו). וזאת, כאשר הפרצה בין החצר לרשות הרבים, מוכוונת ישר, מול הפרצה בין המבוי לחצר. במקרה זה, קירות הפרצה שבין החצר לרשות הרבים, מועילים כלחי. ועל זאת יש להוסיף בראש המבוי, הפתוח לרשות הרבים, צורת הפתח.
• והחצר הוא של יחיד – בחצר זו קיים חשש, שהיחיד יקים איזה מבנה, היכן שהחצר רחבה מן המבוי. ולאחר הבנייה, המבוי ייראה כנמשך ברצף אחיד, עד פתח רשות הרבים. לכן אסרו חכמים לטלטל בה, כדין פרצה שבצד המבוי.
• ואם נפרץ לרחבה פחותה מסאתים – רחבה זו, דינה רשות היחיד. ומותר לטלטל בה, ללא שום תיקון.
• יותר על סאתים והוקף לדירה – גם קרפף כזה, נחשב רשות היחיד גמור.
• דינו כאילו נפרץ לחצר – ודי בלחי או קורה בשני הראשים. בראש הפתוח לרשות הרבים, ובראש הפתוח לחצר.
• כאילו נפרץ לכרמלית וצריך תיקון – לחי או קורה בראש אחד, וצורת הפתח בראש השני.

סעיף ד

^דפמותר להשתמש תחת הקורה ^צוכנגד הלחי (מ), ^קוהני מילי בפתוח לרשות הרבים (מא), ^ראבל בפתוח לכרמלית, אסור בין תחת הקורה ובין כנגד הלחי, מפני שמצטרף לכרמלית שאצלו, שמצא מין את מינו וניעור (מב).

^פשם בגמרא ח, ב. ^צכרב ורבי חייא ורבי יוחנן. ^קשם ט, א וכרבא. ^רשם.  

• תחת הקורה וכנגד הלחי – השטח שתחת הקורה או בין הלחיים הוא חלק בלתי נפרד מן המבוי. וכשם שהמבוי הותר על ידי הלחי או הקורה, כך השטח הזה מותר.
• והני מילי בפתוח לרשות הרבים – היתר שימוש זה ניתן, רק אם ברור למביט כי שתי רשויות שונות לפניו. מבוי מן הצד האחד, שדינו מן התורה רשות היחיד, ומדרבנן כרמלית. ורשות הרבים מן הצד השני.
• שמצא מין את מינו וניעור – המבוי הוא כרמלית מדרבנן, וגם הרשות הסמוכה אליו, במקרה זה, היא כרמלית. ובלתי אפשרי להבחין, בצורה ברורה, בקיומן של שתי רשויות נפרדות. לכן מחמירים שלא לטלטל תחת הקורה, או בין הלחיים, כדי להימנע מטלטול בכרמלית[2].

סעיף ה

^שאף על פי שמותר להשתמש תחת הקורה, לא יֵשב אדם בראש המבוי וחפץ בידו, שמא יתגלגל החפץ מידו לרשות הרבים ויביאנו אליו, כיון שאין היכר בינו לרשות הרבים (מג); ^תאבל על פתח החצר, מותר, בין פתוח לרשות הרבים בין פתוח לכרמלית, שיש בו היכרא (מד).

^ששבת קמא, א. ^תהרא"ש שם.  

• שאין היכר בינו לרשות הרבים – הואיל והמבוי דומה לכביש, אין היושב תחת הקורה מפנים לחלוטין כי רשות היחיד בצדו האחד, ורשות הרבים בצדו השני. ואם יתגלגל חפץ כלשהו מידיו, הוא עלול להכניסו, ולעבור על איסור דאורייתא.
• שיש בו היכרא – החצר במהותה היא מתחם שכל העניינים הפרטיים מבוצעים שם, והיושב בפתח החצר מפנים את העובדה שהוא מצוי ברשות היחיד. ומחוצה לה, רשות הרבים או כרמלית.

סעיף ו

^אנשים היושבות על פתח המבוי וְכַדֵּיהֶן בידן אין מְמַחִין בידן, דכיון דְּמִידִי דרבנן הוא, מוטב שיהיו שוגגות ולא מזידות (מה).

^אביצה ל, א.

• מוטב שיהיו שוגגות ולא מזידות – כפי הנראה, היה מנהג נפוץ בזמנם, שהנשים ישבו בפתח המבוי. סברו חכמים, כי לא תהא תועלת אם נעיר להן, ועל כן יש להימנע מכך. זהו כלל גדול, שלא להעיר על איסור שאינו מפורש בתורה, למי שספק אם יציית להערה. כדי שהאיסור יישאר בגדר שוגג, ולא ייהפך למזיד.

סעיף ז

^במבוי שנִּטלו קורותיו או לְחָיָיו בשבת, אף על פי ^גשהותר למקצת שבת (מו) אסור משם ואילך, בין פתוח לרשות הרבים בין פתוח לכרמלית (מז). ^דויש מי שאומר דהני מילי בעיר שאינה מוקפת חומה, אבל בעיר מוקפת חומה, מותר (מח). הגה: ויש לסמוך על זה ולהתיר (מט). וכל זה שהיה ראוי לעמוד כל השבת, אבל אם היה עומד לסתור מערב שבת, אסור לאחר שנסתר (נ). ואם ספק אם נסתר מערב שבת או לא, אזלינן לקולא (נא) (תה"ד סימן ע"ג).

^במשנה ערובין צד, א וכרבי יוסי, והרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפרק יז. ^גשם בגמרא צה, א. ^דתרומת הדשן. 

• אף על פי שהותר למקצת שבת – כל זמן שהלחי או הקורה היו במקומם.
• בין פתוח לכרמלית – כי אחר שניטלו, המבוי אינו מותר עוד בטלטול.
• בעיר מוקפת חומה, מותר – עיר מוקפת חומה דינה רשות היחיד גמורה, ולכאורה אין כל צורך להציב לחי או קורה במבואותיה. הסיבה שבכל אופן נהגו להקימם, היא משום הגויים המתגוררים בעיר. ולכן הגם שהעיר היא רשות היחיד גמורה, אי אפשר לטלטל בה בגלל הגוים[3]. אך מבוי שרק יהודים דרים בו, ניתן להכשירו בלחי או קורה, והטלטול יוּתָּר לכל הפחות, במבוי זה. וגם אם ניטלו, תוך כדי השבת הלחי או הקורה, עדיין מותר לטלטל שם. כי ההיתר שחל במבוי, נותר על כנו למשך השבת כולה. שהרי מבוי זה שוכן בתוך עיר, שדינה רשות היחיד. והאיסור לטלטל בה אינו אלא מפאת נוכחות האינם יהודים. ואין זה דומה למבוי הפתוח לרשות הרבים, או לכרמלית.
• ויש לסמוך על זה ולהתיר – גם המחבר מסכים, שכך הלכה.
• אסור לאחר שנסתר – היות ועמד התיקון להתבטל, לא היתה בכניסת השבת הפרדה מוחלטת. ולאחר שנסתר התיקון, נסתלק ההיתר.
• אזלינן לקולא – תרגום: הולכים לקולא. ככל ספק דרבנן, שמקילים בו.

סעיף ח

^המבוי שנשתתפו בו ונשברה הקורה (נב), אותו חצר שהעירוב מונח בו וחצרות הפתוחות לו, מותרות (נג); אבל חצרות שאין פתוחות לאותו חצר, אסורות (נד).

^המרדכי פרק ו דערובין והגהות מימוני פרק ג.

• שנשתתפו בו ונשברה הקורה – לאחר שבירתה, נאסר הטלטול במבוי, למרות שעשו שיתופי מבואות.
• מותרות – מלבד הנחת הקורה, השתתפו כל החצרות בעירוב, והוא מתיר את הטלטול במבוי ובחצרות הפתוחות לו. מהותו של הערוב הוא, הפיכת כל דיירי המבוי למשפחה אחת. לכן מניחים באחת מן החצרות ככר לחם, שכולם שותפים בו. בהעדר הקורה, כל החצרות שביכולתם להגיע לערוב, ללא מעבר במבוי, נותרו שותפים, ורשאים לטלטל ביניהם.
• אסורות – מאחר והקורה ניטלה מן המבוי, שב הטלטול ונאסר. ונמצא כי אינם יכולים לטלטל מחצרם עד המקום בו הונח העירוב, ולהיפך. הואיל וכך, נותק הקשר בינם לאותה חצר, ואינם יכולים להביאו אצלם, לכן הם מוגדרים כ"נפרדים" מהמשפחה.

אך כל זה דווקא, אם טרם כניסת השבת נשברה הקורה. מה שאין כן אם לאחר כניסת שבת ארעה שבירת הקורה, שאז השיתוף בינם אינו בטל. לכן במבוי עצמו, הואיל ואין בו קורה, הטלטול אכן אסור. אבל בתוככי החצרות, הרי אין בעיה של היכר, מאחר וכל חצר מסובבת בארבע מחיצות, ובם השיתוף מועיל, ורשאים לטלטל כל אחד מביתו לחצרו. ואף בין חצר לחצר, אם אינם צריכים לחלוף במבוי, הטלטול מן הבתים מותר.

באר הגולה סעיף א

באר הגולה סעיף ב

באר הגולה סעיף ג איור 2

באר הגולה סעיף באיור 3

באר הגולה סעיף ג איור 4

סעיף ג איור 5 באר הגולה

                                                        באר הגולה סעיף ג איור 6

סעיף א

אם נשאר עומד בראשו פס רחב ארבעה טפחים, מותר

סעיף ג

אפילו באמצע החצר ופרצת החצר מצד השני כנגדה

סעיף ג

ופרצות החצר מצד השני אינן מכוונות כנגד פרצת המבוי

סעיף ג איור 3

אפילו אינה כנגדה והחצר הוא של יחיד

סעיף ד

מותר להשתמש תחת הקורה

סעיף ד

וכנגד הלחי

[1] בהעדר יציאה ישירה לרשות הרבים, ייאסרו שאר דיירי החצרות, לטלטל מבתיהם למבוי, מאחר וחצר זו נמנעה, ולא עשתה שיתוף מבואות,כלשון דיבור המתחיל של ס"ק זה "אם לא עירבו".

[2] במקרה זה אומרים "מצא מין את מינו", בשונה מן הדין שראינו לעיל, בסימן שמה סעיף יט. שם מדובר על מקום פטור הנמצא בכרמלית, ולא אומרים מצא מין את מינו. ומשום שמקום פטור הוא מקום ניכר, בהיותו גבוה מהרשות בה הוא נמצא, לפחות שלושה טפחים. מה שאין כאן המבוי והכרמלית, ששניהם סמוכים זה לזה, ברצף אחד.

[3] דין זה יוסבר בהמשך, באריכות. עוד יוסבר, מה צריך לעשות, כדי להתיר את הטלטול בעיר שיש בה גוים, כפי שנוהגים היום, בכל ערי ישראל.