הלכות ערובי חצרות

סימן שס"ז

אם אשה יכולה לערב, ובו סעיף אחד.

ראינו שכמה משפחות המשתמשות באותה חצר אוסרות לטלטל מן הבתים לחצר, וכדי להתיר את הטלטול בתוכה, נדרשים כולם להשתתף יחד בערוב (שמהותו, מעיקר הדין, ככר לחם קטנה, שכל אחד נותן). במקרה שאחד מן הדיירים נמנע ואינו משתתף, הטלטול מן הבית לחצר נאסר לא רק עבורו, אלא גם לכל דיירי החצר. מצב זה נקרא "בעל הבית אוסר". אלא שאם יש שתי יציאות מביתו, לשתי חצרות שונות, אין בעל הבית אוסר אלא בחצר בה הוא רגיל לעבור. ואף שראינו כי האיחוד שיוצר העירוב, בין כל בני החצר, הוא שמתיר. יש מקרים שחכמים הקילו והתירו לטלטל, כפי שנראה בסימן זה, גם כשאחד אינו נמצא, ואינו יכול להשתתף, או אפילו אינו רוצה להשתתף בערוב.

סעיף א

^אאשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו (א) אפילו אם מיחה בה שלא לערב (ב) ואפילו אין רגיל לערב עמהם (ג). והני מילי (ד) כשאוסר עליהם (ה), כגון שאין הבית פתוח אלא לאותו חצר (ו); ^באבל אם הוא פתוח לשתי חצרות, באחת רגיל לצאת ולבא תדיר, שאוסר עליהם (ז), ובאחת אינו רגיל לצאת ולבא (ח), ברגיל, שאוסר, מערבת שלא לדעתו אפילו אינו רגיל לערב (ט), וכשאינו רגיל לצאת ולבא נמי אף על פי שאין אוסר, אם רגיל לערב עמהם מערבת שלא לדעתו (י); אבל אם אינו אוסר וגם אינו רגיל לערב עמהם, אינה מערבת שלא לדעתו (יא). ^גוכל זמן שלא מיחה בה בפירוש, אפילו אם אינו רגיל לערב עמהם ואינו אוסר, מערבת שלא בידיעתו דמסתמא ניחא ליה (יב); ^דאבל אינה יכולה לְזַכות משלו לאחרים שלא בידיעתו (יג). ^הואם אין הבעל והאשה בעיר, יכולים בני הבית (יד) לערב שלא בידיעתו (טו) אם אין הבית פתוח אלא לחצר אחת (טז); ואפילו אם היה פתוח לשתי חצרות, אם הוא רגיל לערב באחת מהם מערבין עליו, אבל אם אינו רגיל לא (יז). ^ואבל בני החצר (יח) אין יכולים ליקח פתו מביתו לערב שלא מדעת ^זאחד מבני הבית, אפילו רגיל עמהם ואוסר עליהם (יט). ^חויש אומרים דאין אשתו מערבת אלא שלא בידיעתו, אבל אם אומר שאינו רוצה לערב עמהם, לא (כ). ^טואם הוא רגיל לערב עמהם ועכשיו אינו רוצה, בני חצר נכנסים לתוך ביתו ונוטלים ממנו בעל כורחו (כא). ואם אינו רגיל אינם יכולים ליטול ממנו בעל כרחו ^יאבל היו כופין אותו בבית דין לערב עמהם (כב), או היו בית דין יורדין לנכסיו (כג). הגה: מי שאינו רגיל לערב, ועירב עם בני החצר (כד) וחזר מעירובו (כה), צריך לחזור ולזכות (כו); אבל אם רגיל לערב הוי עירוב בעל כרחו (כז) (הרא"ש פרק הדר).

^אערובין פ, א מימרא דשמואל וכפירוש התוספות ורא"ש וכפירוש הטור. ^בהיינו ברייתא דנשים שעירבו וכו' שם. ^גהרא"ש שם. ^דתוספות שם ורא"ש והמרדכי ושאר פוסקים. ^התוספות שם, כפי שפירש הרא"ש שם דבריהם. ^ותוספות והרא"ש שם אהא דשמואל אחד מבני המבוי שרגיל וכו'. ^זלשון הטור. ^חהרמב"ם בפרק ה מהלכות ערובין. ^טשם בגמרא. ^יבית יוסף, ושכן כתב הרב המגיד בריש הפרק בענין המבוי.

(א)   מערבת לו שלא מדעתו – אומדים את דעתו, שמן הסתם מסכים לעירוב. כי זה גם לטובתו, שיוכל לטלטל מביתו לחצר.

(ב)   מיחה בה שלא לערב – ביטא בפירוש את רצונו, לקלקל לכולם.

(ג)    ואפילו אין רגיל לערב עמהם – כלומר, בעבר לא הביע הסכמה לכך. ובכל זאת הקילו חכמים להחשיב את אשתו כבעלת הבית, לענין זה, ודי בהסכמתה.

(ד)   והני מילי – קולא זו, שיכולה לערב נגד רצון בעלה.

(ה)   כשאוסר עליהם – לכן מקילים, כדי שלא יקלקל לכולם.

(ו)     פתוח אלא לאותו חצר – במצב זה, אם לא ישתתף בערוב, ייאסרו כל הדיירים בטלטול.

(ז)    שאוסר עליהם – ואם לא נתיר לאשה לערב תחתיו, לא יוכלו לטלטל.

(ח)   אינו רגיל לצאת ולבא – בחצר זו, גם אם לא ישתתף בערוב, לא ימנעו אחרים מלטלטל, אלא הוא בלבד יאסֵר.

(ט)   אפילו אינו רגיל לערב – כפי שהוסבר, הקילו להחשיבה כבעלת הבית, כדי שלא יקלקל לכולם.

(י)    שלא לדעתו – כי סומכים על הסכמתו הקודמת. ואם כך עשו, הוא ואשתו יוכלו לטלטל בחצר זו.

(יא)     אינה מערבת שלא לדעתו – בעבר לא עשה שימוש בחצר זו, הלכך אינו אוסר לאחרים. על כן, לא ראו חכמים צורך להקל.

(יב)     דמסתמא ניחא ליה – סתם אדם, אינו מקלקל לאחרים, ללא סיבה.

(יג)      לְזַכות משלו לאחרים שלא בידיעתו – כל שהותר לה הוא לקיחת כיכר קטנה מבעלה, לבל יאסור על אחרים, או כדי שהם עצמם יוכלו לטלטל. אבל לא הותר לה ליטול מלחמו לצורך אחרים, כי יש בזה הפסד ממון, שלא לצורכו. והפסד כזה, לא ניתן לכפות עליו.

(יד)     יכולים בני הבית – בני המשפחה שנשארו בעיר.

(טו)     לערב שלא בידיעתו – הווי אומר, לקחת מביתם כיכר קטן.

(טז)    לחצר אחת – הקילו עליהם לעשות כן, לבל ייגרם איסור לכולם.

(יז)      אם אינו רגיל לא – כי אינו מקלקל, וללא ידיעתו, אינם רשאים לקחת.

(יח)     אבל בני החצר – שאינם ממשפחת בעל הבית.

(יט)    אפילו רגיל עמהם ואוסר עליהם – כי אי אפשר לקחת את ממון הזולת, ללא רשותו. מה גם, שיש להם אפשרות לזכות אותו משלהם.

(כ)       שאינו רוצה לערב עמהם, לא – לדעה זו, הותר לאשה לערב בשבילו, רק מתוך הנחה שהוא מסכים לכך. אבל אינה יכולה לקחת מלחמו, כשהביע רצון נגדי.

(כא)    ונוטלים ממנו בעל כורחו – הואיל ובעבר, הותר הטלטול בחצר בהסכמתו, אין ביכולתו לשנות מהנוהג.

(כב)    כופין אותו בבית דין, לערב עמהם – כי בית הדין צריך לוודא את רווחת הדיירים.

(כג)     בית דין יורדין לנכסיו – בית הדין רשאי ליטול את לחמו, גם בהעדר הסכמתו.

(כד)    ועירב עם בני החצר – באחת הפעמים, הסכים לערב.

(כה)    וחזר מעירובו – כגון שאמר אני חוזר בי מעירובי. במקרה זה, אף שבעבר נתן את חלקו בערוב, בטלה הסכמתו.

(כו)      צריך לחזור ולזכות – כלומר מי שביטל, צריך לחזור ולומר שכולם שותפים בפת שנתן[1].

(כז)     הוי עירוב בעל כרחו – כיון שהורגל בכך, הדבר מוגדר כזכות של כל התושבים, ואין בכוחו לבטל את הסכמתו, שניתנה כאשר נתן את פתו, לצורך העירוב.