הלכות ערובי חצרות

סימן שע"ו

בור ובאר שבין שתי חצרות, ובו ד' סעיפים.

סימן זה דן על שטח המשתרע בין שתי חצרות או שני בתים, באמצעו מצוי בור מים, או בית כיסא (שירותים לשתי הרשויות) או חורבה (מבנה ריק, המשמש במגוון דרכים). השימוש המשותף, יכול לאסור את השימוש בהם בשבת, אם לא עירבו יחד. בסימן זה דנים, מתי השימוש מותר ומתי הוא אסור.

סעיף א

(א)  ^אבור שבין שתי חצרות ואין ביניהם פתח או חלון שיוכלו לערב (ב), או שיש ביניהם ולא עירבו, אין ממלאים ממנו בשבת אלא אם כן עשו מחיצה עשרה למעלה מן המים (ג). ^בוצריך שיהיה טפח מן המחיצה יורד בתוך המים (ד), ואם היתה המחיצה כולה בתוך המים (ה), צריך שיהיה טפח יוצא ממנה למעלה מן המים כדי שתהיה ניכרת רשות זה מרשות זה (ו). ^גוכן אם עשו על פי הבור קורה רחבה ארבעה טפחים (ז), זה ממלא מצד הקורה וזה ממלא מצד האחר. הגה: ודוקא אם בא למלאות בכלים של בית, אבל בכלים של חצר לא בענין שום תיקון דהא חצירות רשות אחת הן כדלעיל סימן שע"ב (ח) (הג"מ פט"ו).

^אמשנה ערובין פו, א. ^בשם בגמרא וכרב יהודה. הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפרק ג ושאר פוסקים. ^גשם.

(א)       הקדמה לסעיף – כידוע, בעבר, לא היו קיימות מערכות אינסטלציה, כפי שמצויות בימינו. תחת זאת, שאבו מים מבורות, בהם נקוו מי גשמים. משנתנו דנה בבור מים הממוקם בין שתי חצרות, שמחיצה בת עשרה טפחים מפרידה ביניהם. חציו האחד של הבור מצוי בחצר אחת, והאחר, בחַברתה. הואיל ושתיהן עושות בו שימוש, נאסר עליהן לשאוב בשבת, כי אין מחיצה החולקת את הבור לכל חצר, והוא דומה לרשות משותפת, שהשימוש בו נאסר לשתיהן. פתרון אחד המוצע כאן הוא, חלוקת הבור לשנים, כדי שכל חצר תשאב מים מרשותה.

בסעיף זה נלמד, כי חכמים הקילו בדין זה, מפאת נחיצות המים. לכן לא דרשו הפרדה ממשית ומוחלטת, בין שתי החצרות, אלא הסתפקו במחיצה תיאורטית.

(ב)       פתח או חלון שיוכלו לערב – ואינם רשאים לשאוב מים מהבור, כי כל חצר משתמשת ברשות חברתה.

(ג)        עשו מחיצה עשרה למעלה מן המים – המים אינם מגיעים עד שפת הבור, אלא מצויים בעומקו. הלכך אין צורך להקים מחיצה שתחלוק את המים לשנים, בתוך הבור. אלא ניתן להסתפק במחיצה שתחלוק את הבור לשנים, אפילו אם היא ניצבת מעל פני המים.

(ד)       טפח מן המחיצה יורד בתוך המים – מחיצה כזו נחשבת, כיורדת עד קרקעית הבור.

(ה)       היתה המחיצה כולה בתוך המים – אך אינה מגיעה עד קרקעית הבור, כי אם הייתה כזו, הייתה כאן הפרדה גמורה. אלא בתחתית המחיצה, חולפים המים מצד אחד למשנהו.

(ו)         שתהיה ניכרת רשות זה מרשות זה – וכשיש היכר כזה, אנו אומרים שהמחיצה מגיעה, כביכול, עד תחתית הבור. ונמצא שכל חצר שואבת, רק מן המים שבחלקה.

(ז)        עשו על פי הבור קורה רחבה ארבעה טפחים – בחלק העליון, על שפת הבור, הונחה קורה שרוחבה ארבעה טפחים. ואז אומרים שיש כביכול מחיצה, היורדת ומשתפלת מטה משני צדי הקורה, ומפרידה בין מימי שתי החצרות.

(ח)       חצירות רשות אחת הן, כדלעיל סימן שע"ב – ראינו בתחילת סימן שעב, שחצרות וקרפפות, כולן רשות אחת הן, לכלים ששבתו בתוכם. ואין כל בעיה לשאוב מים מהבור, בכלים אלה, גם אם לא נעשה שום תיקון[1]. אבל הכנסת המים מן החצר אל תוך הבתים, לא הותרה.

סעיף ב

(ט)  ^דבאר שבאמצע השביל בין שני כותלי חצרות (י), אף על פי שהיא מופלגת מכותל זה ארבעה טפחים ומכותל זה ארבעה טפחים (יא), שניהם ממלאים ממנה ואינם צריכים זיזים על גבן (יב), שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר. הגה: ודוקא כשאין החצרות פתוחות לשביל רק בחלונות (יג) (טור והמגיד פ"ג מהלכות עירובין). ויש אומרים דאם אינן מופלגים ארבעה, אוסרים אפילו בכהאי גונא (יד) (ב"י בשם רש"י).

^דשם פה, א וכפירוש הרמב"ם בפרק ג מהלכות ערובין.

(ט)       הקדמה לסעיף – סעיף זה בא ללמדנו ש"תשמישו על ידי אוויר, אינו אוסר". כלומר, מקום שהשימוש הקבוע בו אינו מן הקרקע, אלא מלמעלה, אינו יוצר איסור טלטול.

(י)        בין שני כותלי חצרות – החצרות אינן סמוכות זו לזו, אלא שביל מפריד ביניהם. באמצע השביל מצויה באר מים, ללא מעבר מוסדר מן החצרות. הלכך נעשה השימוש בבאר דרך חלונות שבכותלי החצר, מהם דולים מים גם במשך השבוע, ושימוש זה הוא הקרוי "תשמישו באוויר".

(יא)     ומכותל זה ארבעה טפחים – השאיבה הנעשית דרך האויר, אינה נוחה לשתי החצרות. ואין השימוש בבאר נאסר, כי רק שימוש רגיל הופך את המקום למשותף וּלְאָסור. וכשהמרחק בין החצרות קטן מארבעה טפחים, יש סיבה נוספת להקל, כי השטח בין הבאר לחומה מוגדר מקום פטור[2].

(יב)     ואינם צריכים זיזים על גבן – אמר זאת כדי להוציא מן הדעה המובאת בגמרא, שההיתר הוגבל למקרה שיש זיז. שהוא כעין קרש, היוצא מן החלון.

(יג)      כשאין החצרות פתוחות לשביל רק בחלונות – כי אם אכן קיימת גישה מוסדרת בין הבתים לשביל, יכולים הם להשתמש בבור, בדרך רגילה, במהלך השבוע, ואין זה נקרא "תשמישו באוויר". וכוונתו להסביר את דברי המחבר[3].

(יד)     אוסרים אפילו בכהאי גונא – הרמ"א חולק על המחבר בנקודה זו, ולדעתו אם הבאר אינה רחוקה מן החצר ארבעה טפחים, השאיבה נוחה. וכיון שזה שימוש נוח ורגיל, אוסרים בני החצרות אלו על אלו.

סעיף ג

(טו) ^השתי חצרות וביניהם שלש חורבות (טז), כל אחד מותר באותה שאצלו להשתמש בה דרך חלונות על ידי זריקה (יז), והאמצעית ^ומותרת לשניהם (יח). ואם היו שלשתן סמוכות לבתים (יט), ^זשהיתה האמצעית כנגד השתים כשלשה ראשי קנקן (כ), כל אחד מותר בחורבה שאצלו (כא) ^חוהשלישית הקרובה לשתי החצירות אסורה לשתיהן (כב).

^השם. ^ודכיון ששניהם אינם יכולים להשתמש באמצע אלא בזריקה ולא בטלטול אין אדם אוסר על חברו דרך אויר שאין לו עליו תשמיש אלא באויר. ^זכזה[Nsf1] . ^חדשניהם משתמשים בה דרך שלשול, ורשות שניהם הוא.

(טו)     הקדמה לסעיף – סעיף זה מבוסס על שני עקרונות: א. מקום שהשימוש בו נוח לבית אחד, ולאחר אינו נוח, השימוש בשבת ניתן לזה שנוח לו, ב. אין אדם אוסר על חברו, אם שימושו במקום נעשה רק דרך האוויר, כפי שראינו בסעיף הקודם.

(טז)    וביניהם שלש חורבות – מדובר על שני בתים, שהשטח בינם נחלק לשלשה על ידי קירות מנותצים בין החורבות, שאינם מונעים את המעבר. אחת החורבות סמוכה לבית אחד, השלישית לבית השני, והאמצעית ניצבת בין שתי החורבות. בין הבתים לחורבות אין מעבר מוסדר, והשימוש היחיד בחורבות הוא על ידי זריקה מחלון שבקיר החצר. לכל אחד מן הבתים, נוח להשתמש בחורבה הסמוכה לו. אבל בחורבה האמצעית, השימוש אינו נוח לשניהם.

(יז)      על ידי זריקה – זו החורבה הסמוכה ביותר, לכן השימוש בה נוח לבית זה. אך לבית השני, השימוש בחורבה זו, הרחוקה ממנו, מאד לא נוח.

(יח)     והאמצעית מותרת לשניהם – כי השימוש ששני הבתים עושים בחורבה זו הוא רק דרך האוויר, והוא כאמור, אינו אוסר.

(יט)    היו שלשתן סמוכות לבתים – מדובר על שתים מתוך החורבות, שכל אחת מהן, סמוכה לבית אחד.

(כ)       כשלשה ראשי קנקן – הקנקן הוא אחד מכלי המחרישה, שצורתו דומה לצורת סֶגוֹל, ראה ציור[Nsf2] . וכאן הכוונה שהחורבה השלישית אינה ניצבת בין שתי החורבות, אלא קרובה וצמודה לשתיהן, ורוחבה כרוחב שני הבתים הצמודים אליה.

(כא)    מותר בחורבה שאצלו – כי השימוש בה נוח עבורו, והשני, אינו נוח.

(כב)    אסורה לשתיהן – כי שני הבתים משתמשים בה בנוחות.

סעיף ד

^טבית הכסא שבין שני בתים ולא עירבו יחד, רשות שניהם שולטת בו ואסורים (כג). (ועיין לעיל סימן שנ"ה (כד)).

^טהגהות פרק טו מהלכות שבת.

(כג)     ואסורים – דיירי שני הבתים עושים את צרכיהם בשטח המשותף לשניהם, והצואה מוגדרת כהוצאת חפץ מרשות יחיד לרשות המשותפת. על כן השימוש בשירותים נאסר על שניהם, מלבד אם עירבו יחד. ואם לא עירבו, מותר בדיעבד, משום כבוד הבריות.

(כד)    ועיין לעיל סימן שנ"ה – שם פורטו דיני בית הכיסא בהרחבה.

. סעיף ג באר הגולה איור 1

סעיף א  איור 1

בור שבין שתי חצרות, ועשו מחיצה עשרה למעלה מן המים, וצריך שיהיה טפח מן המחיצה יורד בתוך המים 

סעיף א איור 2

ואם היתה המחיצה כולה בתוך המים, צריך שיהיה טפח יוצא ממנה למעלה מן המים 

סעיף א איור 3

וכן אם עשו על פי הבור קורה רחבה ארבעה טפחים

סעיף ב

באר שבאמצע השביל בין שני כותלי חצרות, שהיא מופלגת מכותל זה ארבעה טפחים

סעיף ג איור 1

שתי חצרות וביניהם שלש חורבות

סעיף ג איור 2

שהיתה האמצעית כנגד השתים כשלשה ראשי קנקן