הלכות ערובי חצרות

סימן שפ"ד

אינו יהודי אכסנאי אם מעכב, ובו ב' סעיפים.

ראינו שיהודי המתארח בחצר, אינו אוסר, ואף אינו צריך להשתתף בעירוב. סימן זה דן בגוי המתארח בחצר, בהסכמה, ושלא בהסכמה. מתי, אם בכלל, הוא אוסר.

סעיף א

^אאינו יהודי הנכנס לשם אַכְסְנָאוּת (א), אם נכנס שלא ברשות אינו אוסר לעולם (ב). ואם נכנס ברשות (ג), אם הוא רגיל לבא, אוסר מיד (ד); ואם אינו רגיל, אינו אוסר עד לאחר שלשים יום (ה).

^אירושלמי, כתבוהו התוספות והרא"ש אמתניתין דאנשי חצר וכו', דף סט, ב.

(א)   הנכנס לשם אַכְסְנָאוּת – לשהות שם באופן זמני, ולא כדייר קבוע.

(ב)   אינו אוסר לעולם – כי אינו נחשב דייר, אפילו אם יישאר זמן רב.

(ג)    נכנס ברשות – כגון, ששכר או שאל חדר.

(ד)   אוסר מיד – כי גם הוא אחד מדיירי המקום. ואף שאורח יהודי, במצב דומה, אינו אוסר, אורח גוי אכן יוצר איסור. הטעם הוא, כדי שלא נלמד ממעשיו. נוכחותו בחצר כאורח קבוע, אף שכל פעם שוהה לתקופה קצרה בלבד, הביאה את חכמים להטיל איסור.

(ה)   עד לאחר שלשים יום – כי רק בחלוף תקופה זו הוא יוגדר כדייר קבוע. בסעיף הבא נראה, כי גם אם התאכסנו גויים בבית היהודים, לא ייווצר איסור מחמתם, כאשר יש ליהודי תפיסת יד בבית. כלומר, אם חלק מכליו, האסורים בטלטול, מצויים בחדרי הגויים.

סעיף ב

^באנשי חֵיל המלך שנכנסו בבתי היהודים, בין בחזקה בין ברצון (ו), ^גאם יש לבעלי בתים, באותן מקומות שנכנסו העכו"ם, כלים שאסור לטלטלם בשבת (ז), אינם אוסרים עליהם (ח).

^בתשובות הרשב"א. ^גכרבי יהודא במשנה פה, ב.

(ו)     בין בחזקה בין ברצון – שהותם בבית היהודי נעשית מטעם המלך. ומבחינה הלכתית, למרות שבעל הבית היהודי מתנגד לכך, הם מתארחים ברשות, שהרי "דינא דמלכותא, דינא". נוכחות הגויים מטילה איסור, כפי שראינו בסעיף הקודם. ובלבד ששהותם במקום נמשכת, שלושים יום.

(ז)    כלים שאסור לטלטלם בשבת – איסור טלטולם, מוכיח בבירור כי היהודי לא ביטל את בעלותו וזכות שימושו במקום. כי את החפצים הללו, יותיר שם. ומוכרח להיות, שאינו מוותר על השימוש במקום[1].

(ח)   אינם אוסרים עליהם – אפילו אם שהותם בביתו נמשכה למעלה משלושים יום, הוא עדיין נחשב בעל הבית[2].