הלכות שיתופי מבואות

סימן שפ"ו

דיני שיתוף בעירוב, ובו ט' סעיפים.

להבנת הסימן נזכיר, שהמבוי הוא כעין כביש ללא מוצא, אליו פתוחות חצרות, אליהן פתוחים בתים. המבוי דינו רשות היחיד מן התורה, כי יש לו מחיצות בשלוש רוחותיו, ולפעמים בארבע. כשהוא פתוח בצדו הרביעי, אסור לטלטל בו מדרבנן, אלא אם כן יוצב בו לחי או קורה או צורת הפתח, כפי שלמדנו. ומלבד זאת, יש לעשות בו שיתוף מבואות. כי מקום זה נראה כרשות הרבים, מפאת בני החצרות השונות, החולפים בו דרך קבע. בסימנים הקודמים למדנו שעירוב חצרות מאפשר לטלטל מן הבתים לחצר, אף ששותפים בה כמה בתים. להלן בסימן נראה, כיצד מתירים את הטלטול במבוי מן הבתים, למרות שמספר חצרות שותפות בה. חלק מן הדינים דומים לדין עירוב חצרות, וחלק שונים, כפי שיבואר. הלכות שיתופי מבואות מוסברים מסימן זה, עד סימן שצה.

סעיף א

^אאסרו חכמים לטלטל מן החצירות למבוי (א), והתירוהו על ידי שיתוף ^בשגובין פת (ב) או דבר אחֵר ממיני מאכל (ג) מכל חצר וחצר, ונותנים אותו באחת מן החצירות (ד), ואנו רואים כאילו פתוח כל המבוי לאותו חצר (ה). ^גומפני שאינו אלא לשתף החצרות, יכולים ליתנו באויר החצר (ו) ^דאו בבית שאין בו ארבע על ארבע (ז). ואין צריך ליתנו בבית, רק שיהיה במקום המשתמר (ח), הילכך אין נותנים אותו באויר המבוי (ט) (ועיין לעיל סימן שסו (י)).

^אמדברי רמב"ם בפרק א, ושנוי בברייתא שבת ו, א וכפירוש רש"י שם. ^במשנה עירובין כו, ב וברייתא פא, ב. ^גברייתא וגמרא פה, ב ובפירוש רש"י שם. ^דברייתא סוכה ג, ב.

(א)   מן החצירות למבוי – האיסור חל על חפצים ששבתו בתוך הבית, אבל מותר לטלטל חפצים שבכניסת השבת שהו בחצר, ולהביאם למבוי[1].

(ב)   שגובין פת – כמו בעירוב חצרות.

(ג)    דבר אחֵר ממיני מאכל – בשונה מחצר, בשיתופי מבואות ניתן לשתף גם ביין או במאכלים אחרים[2].

(ד)   ונותנים אותו באחת מן החצירות – בניגוד לעירובי חצרות, שיש להניחו בבית. אם כי אין כל איסור להניחו בבית. ולמעשה נוהגים לתתו בבית, כדי ששיתוף המבואות יועיל גם כעירוב חצרות, וכמבואר בסימן שפז.

(ה)   כאילו פתוח כל המבוי לאותו חצר – החצרות כולן הופכות להיות כחצר אחת, בדומה לעירוב חצרות, המחבר את הבתים כולם, כאילו היו בית אחד.

(ו)     יכולים ליתנו באויר החצר – אין צורך להניחו באחד הבתים, אך מצד שני, אין להניחו במבוי. כפי שראינו בדין עירוב חצרות, עקב היותו מחבר את הבתים, יש להניחו בבית. כך גם שיתוף מבואות, מפאת היותו מאחד חצרות המבוי, יש להניחו באחת מהן.

(ז)    בבית שאין בו ארבע על ארבע – אמות. ניתן להניחו גם במבנה קטן זה, בשונה מעירובי חצירות, שלא ניתן להניחו שם, כי אינו מוגדר בית.

(ח)   רק שיהיה במקום המשתמר – אף בחצר ניתן להניחו, כי פעולות רבות מתבצעות בשטחה, והיא נחשבת מקום המשתמר.

(ט)   אין נותנים אותו באויר המבוי – המבוי משמש בעיקר למעבר, ולא נחשב כמקום שמור.

(י)    ועיין לעיל סימן שסו – סעיף ג, שם התבארה חובת הנחת עירובי החצרות בבית.

סעיף ב

^הישראלים שדרים בשלשה מקומות חלוקים (יא), ודלתות כל אחד מהמקומות נעולים בלילה (יב) וְהַשַּׁמָּשׁ גובה קמח מכולם (יג), אינו מועיל להם להשתתף (יד), ששיתוף מבוי צריך שיהיה מונח בחצר שבמבוי (טו), ואלו שנבדלים זה מזה ורחוקים אין שיתופן אחד (טז) ואין מבואיהן כאחד (יז). הגה: ואם עירבו במקום אחד (יח), אין האחרים שלא עירבו אוסרים עליהם (יט) הואיל ואין להם דריסת הרגל זה על זה (כ), כי אין כל העיר חשובה כמבוי אחד, אף על פי שיושבין בהיקף חומה אחת (כא) (ב"י סי' שצ"ב בשם חזה התנופה).

^ההרשב"א בתשובה.

(יא)    בשלשה מקומות חלוקים – כוונתו, לשלשה מבואות נפרדים של משפחות יהודיות, כעין שכונות שונות, בעיר נוכרית. הטלטול בעיר אינו מותר, אם משום שאינה מוקפת חומה, או משום שלא שכרו מהגויים את רשותם.

(יב)     נעולים בלילה – ואין צורך להציב לחי או קורה או צורת הפתח, בכניסת כל מבוי. עם זאת, יש צורך בשיתוף מבואות, בכל מבוי, כדי להתיר את הטלטול.

(יג)      וְהַשַּׁמָּשׁ גובה קמח מכולם – נציג כל התושבים, גבה קמח, כדי לאחדם בשיתוף המבואות.

(יד)     אינו מועיל להם להשתתף – לא יוכלו שלשת השכונות להתחבר כאחת, מפאת ריחוקן זו מזו.

(טו)    שיהיה מונח בחצר שבמבוי – אבל הקמח הנזכר, יונח במבוי אחד בלבד, ולא בכולם.

(טז)    אין שיתופן אחד – לא שייך לעשות שיתוף אחד, לשכונות שאינן סמוכות זו לזו.

(יז)      ואין מבואיהן כאחד – הואיל ואין זה מבוי יחיד, יש לעשות בכל מבוי, שיתוף משלו.

(יח)    עירבו במקום אחד – אספו מאכל מתושבי אחד המבואות, לצורך שיתוף, והניחוהו באחת החצרות.

(יט)    אין האחרים שלא עירבו אוסרים עליהם – השיתוף מועיל לאותו מבוי, בו הונח הקמח.

(כ)       ואין להם דריסת הרגל זה על זה – המבואות הנזכרים רחוקים זה מזה, ומטבע הדברים, תושבי שכונה אחת, אינם חולפים באחרת. ואינם אוסרים על בני המבוי, בו הונח העירוב.

(כא)   אף על פי שיושבין בהיקף חומה אחת – החומה המקיפה יכולה אולי להתיר את הטלטול, אך במקרה זה, לא נשכרה רשות הגויים, ולא הותר לטלטל או להעביר חפצים ממבוי למבוי[3].

סעיף ג

^וככל משפטי עירובי חצירות ושיעורו (כב), ושאשתו מערבת בשבילו (כג), ושמערבין שלא לדעתו (כד), אם אין הבית פתוח אלא לחצר אחת (כה), ושקטן יכול לגבותו, ושיכול אחד לזכות לכולם (ושאם היו שותפין אין צריך לערב), כך דיני שתוף. הגה: ואפילו היה משותף עם שכיניו בסחורה (כו), לזה ביין ולזה בשמן, אין צריך להשתתף; והוא שיהיה בכלי אחד (כז) (טור סי' שס"ו).

^וממשמעות המשנה עג, ב.

(כב)    ושיעורו – אחד ההבדלים בין עירובי חצרות לשיתופי מבואות הוא, שבעירובי חצרות מערבים דווקא בלחם. אבל בשיתופי מבואות, ניתן לערב בכל סוגי המאכלים. כאן מבהיר המחבר, שאם משתתפים בלחם, צריך הוא להיות כשיעור הנדרש לעירובי חצרות. והוא, כגרוגרת לכל אחד מן הדיירים. ואם הם רבים משמונָה עשר, די בשמונֶה עשרה גרוגרות, לא משנה כמה דיירים הם. השיעור הנדרש אם מערבים בשאר מאכלים, יוסבר בסעיף ו.

(כג)     ושאשתו מערבת בשבילו – אף ללא רשותו.

(כד)    ושמערבין שלא לדעתו – פירוש, שלא בידיעתו. כלומר, אם אחד הדיירים אוסר על השאר, אפשר לזכות לו חלק בעירוב, ללא ידיעתו.

(כה)   פתוח אלא לחצר אחת – אם הדייר אינו אוסר, כגון שביתו פתוח למעבר אחר, ואינו צריך לחלוף במבוי זה, אין מערבים שלא לדעתו.

(כו)     משותף עם שכיניו בסחורה – כלומר, יש לו שותפות עם שכיניו במאכל כלשהו, שלא הוכן במיוחד לצורך שיתוף המבואות. ודי בכך שיש ביניהם קרבת הדעת, עבור שיתוף המבוי.

(כז)     שיהיה בכלי אחד – השמן והיין צריכים להיות מונחים בתוך כלי אחד[4], כמו שמפורש בדיני עירוב חצרות. ונראה, שהמחבר מסכים לדין זה[5].

סעיף ד

^זמשתתפין בכל מיני מאכל ^חואפילו ארבעה וחמישה מיני מאכל, מצטרפין למזון שתי סעודות (כח).

^זציינתי בריש הסימן (אות ב). ^חממשנה כריתות יג, א והובא בעירובין כט, א וגמרא שם.

(כח)   מצטרפין למזון שתי סעודות – זה השיעור הנדרש, לעירוב של שמונה עשרה משפחות ומעלה. אלא שבשונה מעירובי חצרות הנעשה בלחם בלבד, את שיתופי המבואות ניתן לעשות בכל סוגי המאכלים. סיבת ההבדל היא, שעירוב חצרות מטרתו איחוד כל דיירי הבתים כאילו דרו בבית אחד. הלכך יש לערב דווקא בלחם, כי האדם דר בעיקר היכן שלחמו נמצא[6], שהוא עיקר מחייתו. אבל שיתופי מבואות תכליתו חיבור חצרות יחד, והחצרות משמשות בעיקר לפעולות הנדרשות לבית, ככביסה בישול ואחסון, ולא כחדר אוכל. על כן, די ביצירת בעלות משותפת במאכל כל שהוא, כי הוא מראה, שהחצרות כולן שותפו יחד.

סעיף ה

(כט) ^טבְּכָל מיני מאכל משתתפין, חוץ מִגּוּדְגְּדָנִיּוֹת (ל) שֶׁהֻקְשׁוּ לְזֶרַע (לא) ותבלין (לב) וּפוֹלִין יְבֵשִׁים (לג), ולא בְּעָלֵי בְּצָלִים שֶׁלֹּא גָּדְלוּ אֹרֶךְ זֶרֶת (לד), ולא ^יבִּכְמֵהִין (לה) וּפִטְרִיּוֹת (לו), ולא ^*) בְּכַפְנִיּוֹת (לז), ולא בעדשים (לח), ולא בחטים ושעורים (לט), ולא בירק שהוא בָּשִׁיל וְלֹא בָּשִׁיל (מ), ולא במים לבדו (מא) ולא במלח לבדו (מב), אבל אם עירבם יחד משתתפין בהם (מג). ^כויש אומרים דדוקא כשנתן לתוכן שמן (מד). ^לויש אומרים שמערבין בתבלין (מה).

^טשם בגמרא כח, א. ^ישם בגמרא כז, א וכן כתבו הטור ושאר פוסקים. ^*) (פירוש, תמרים רעות שלא בשלו כל צרכם) ^כתוספות (שם ד"ה אבל) והגהות אשרי (פרק ג סימן א). ^לרמב"ם בפרק א מהלכות עירובין וסמ"ג.

(כט)   הקדמה לסעיף – כאן פירט המחבר מיני "מאכלים" שאינם ראויים כלל למאכל, ולא ניתן לעשות בהם שיתופי מבואות.

(ל)       גּוּדְגְּדָנִיּוֹת – פרי קטן, אדום ועסיסי, הדומה לדובדבן.

(לא)    שֶׁהֻקְשׁוּ לְזֶרַע – אחר התקשות הפרי, הוא ראוי בעיקר לזריעה, ולא למאכל.

(לב)    ותבלין – התבלינים מוסיפים טעם לתבשילים, ואינם נחשבים מאכל.

(לג)     וּפוֹלִין יְבֵשִׁים – זהו ה'פוּל'. היבשים, אינם ראויים למאכל. אבל הטריים או המבושלים, נאכלים.

(לד)    שֶׁלֹּא גָּדְלוּ אֹרֶךְ זֶרֶת – שהוא כעשרים סנטימטר. עלים אלה מרים, ואינם ראויים למאכל. אך אם התארכו יותר, נעשו ראויים לאכילה.

(לה)   בִּכְמֵהִין – סוג של פטריות.

(לו)     וּפִטְרִיּוֹת – קשה להבין דין זה, כי בימינו הפטריות ראויים למאכל. וכפי הנראה, בזמנם, לא היו נחשבים מאכל[7].

(לז)     בְּכַפְנִיּוֹת – תמרים שלא בָּשלו כל צרכם, ואינם ראויים לאכילה.

(לח)    בעדשים – שאינם נאכלים חיים, אלא מבושלים.

(לט)   ולא בחטים ושעורים – כי אינם נאכלים חיים, אלא לאחר קלייה או בישול, או לאחר טחינת הגרגירים ואפיית הלחם.

(מ)      בירק שהוא בָּשִׁיל וְלֹא בָּשִׁיל – מבושל חלקית, ולא ראוי לאכילה. לא כירק חי, ולא כירק מבושל.

(מא)   ולא במים לבדו – כי אינם מאכל.

(מב)   ולא במלח לבדו – המלח הוא תבלין, ולא מאכל.

(מג)    משתתפין בהם – מלח מעורב במים, יכול לשמש ממרח או מטבל ללחם.

(מד)   דדוקא כשנתן לתוכן שמן – רק אז ניתן לאוכלם כממרח.

(מה)   שמערבין בתבלין – אף שנועדו בעיקר להטעמת המאכל, ניתן לאוכלם בשעת הדוחק. מה שאין כן מלח, שאינו אלא מטעים את המאכל.

סעיף ו

(מו) ^מכל דבר שרגילים לְלַפֵּת בו את הפת, שיעורו לְלַפֵּת בו פת הנאכל לשתי סעודות (מז). וכל שאין מְלַפְּתִין בו הפת, שיעורו כדי לאכול ממנו שתי סעודות (מח). ובשר חי (מט) לא הָוֵי ליפתן, וצריך כדי שיאכל ממנו שתי סעודות (נ). אבל צלי הוי ליפתן, ושיעורו לְלַפֵּת בו שתי סעודות (נא). חומץ הוי ליפתן (נב), וכן יין מבושל. אבל יין חי, לא הוי ליפתן ושיעורו שתי רביעיות (נג); וכן שיעור שאר משקים (נד).

^משם בגמרא כט, ב.

(מו)     הקדמה לסעיף – בסעיף זה דנים על השיעור הנדרש בשאר מאכלים. היסוד בכולם זהה, והוא, שהכמות תספיק לשתי סעודות. עם זאת, קיימים בינם הבדלים מהותיים. בשיתוף מבואות הנעשה ממאכלים, אין מספר הבתים המשתתפים משנה, בין אם הם מעטים, ובין אם הם רבים, השיעור הוא תמיד מזון שתי סעודות. אבל כשהוא נעשה בלחם, השיעור הוא גרוגרת לכל אדם. הבדל נוסף שיוסבר בסעיף זה, ובבא אחריו, הוא, שאם מערבים במאכלים הנלווים לסעודה עם לחם, הכמות הנדרשת מהם היא זו הנאכלת עם הפת, בשתי סעודות. אך כשמדובר במאכלים אחרים, הנאכלים ללא פת, נדרשת מהם כמות הנאכלת בשתי סעודות, שהיא כמות גדולה יותר.

(מז)    לְלַפֵּת בו פת הנאכל לשתי סעודות – בזמנם, היה הלחם מאכל עיקרי בכל סעודה. יחד עמו, סעדו מאכלים נלווים, כגון בשר וירקות, והם מכונים "מלפתים את הפת". הכמות הנדרשת מהם לעירוב, איננה שמונה עשרה גרוגרות, כשיעור הלחם, אלא הכמות שרגילים לאכול מהם, יחד עם הפת, בשתי סעודות.

(מח)   לאכול ממנו שתי סעודות – זו כמובן כמות גדולה יותר, כי הוא המאכל העיקרי.

(מט)  ובשר חי – הנאכל על ידי הדחק, ונקרא בגמרא "אומצא"[8]. לא אכלו אותו אלא אנשים חסרי תרבות, והללו נהגו לאוכלו לבד, בלי לחם. אבל האוכלים בשר מבושל, מצרפים אותו ללחם הנאכל.

(נ)        כדי שיאכל ממנו שתי סעודות – קשה לשער כמות זו, ונראה, שאין לפחות משמונה עשרה גרוגרות.

(נא)    ושיעורו ללפת בו שתי סעודות – גם את הכמות הנדרשת מן הצלי, קשה לאמוד, אבל ברור שהיא פחותה משמונה עשרה גרוגרות.

(נב)     חומץ הוי ליפתן – כלומר, החומץ נאכל עם הלחם. לפיכך, הכמות הנדרשת ממנו היא זו, שרגילים לאכול ממנו בסעודה. למעשה, קשה לאמוד כמות זו, ונראה ששיעורו רביעית שהוא כ 86 מ"ל[9].

(נג)      ושיעורו שתי רביעיות – 172 מ"ל.

(נד)     וכן שיעור שאר משקים – שאינם נלווים אל הלחם. בזמנם, היין נלווה לכל סעודה. אך שאר המשקים, ויין חי בכללם, לא נחשבו חלק עיקרי בסעודה.

סעיף ז

(נה) ^נמשתתפין בשני ביצים, אפילו חיים (נו), ^סבשני רמונים, בחמשה אפרסקים, בליטרא ירק (נז) בין חי בין מבושל, בְּפוֹלִים לַחִים מְלֹא הַיָּד (נח), בתפוחי יער מְלֹא הַקַּב (נט).

^נשם בגמרא ל, א. ^סברייתא (כט, א) לענין מעשר עני וכן לעירוב.

(נה)    הקדמה לסעיף – רשימת המאכלים המפורטת כאן, אינם נלווים אל הלחם, אבל נאכלים בפני עצמם, או כקינוח.

(נו)      אפילו חיים – אף שאינם נאכלים חיים, בשעת הדחק ניתן לאוכלם.

(נז)      בליטרא ירק – זהו שיעור לוֹג. ובמידות שלנו, מדובר על 344 מ"ל. ויש אומרים כי די בחצי מכמות זו[10].

(נח)    מְלֹא הַיָּד – כמות שאדם יכול להחזיק ביד אחת.

(נט)    מְלֹא הַקַּב – נפח של 24 ביצים. זהו שיעור גדול, והסיבה לכך היא, שתפוחי היער נאכלים רק על ידי הדחק. לפיכך, רק כמות גדולה, מעניקה להם חשיבות[11].

סעיף ח

^עמשתתפין אפילו באוכל שאינו ראוי לו אם ראוי לשום אדם, כגון לנזיר ביין, ולישראל בתרומה (ס). וכן ^פ(הנודר) מאוכל זה או נשבע שלא יאכלנו, משתתף בו (סא). ויש אומרים דהיינו דוקא כשנדר או נשבע שלא יאכלנו ^צאבל אם נדר או נשבע שלא יֵהָנֶה ממנו, אין משתתפין לו בה (סב). (ואם אמר קונם הנאתו או אכילתו עלי, לכולי עלמא (סג) אין משתתף בו (סד)) (טור).

^עמשנה שם כו, ב וכתנא קמא. הרא"ש והרמב"ם בפרק א מהלכות עירובין. ^פשם בגמרא ל, א. ^צרמב"ם בפרק א.

(ס)      ולישראל בתרומה – היין אמנם אסור לנזיר, והתרומה אסורה לישראל, אך די בכך שיש להם שֵם מאכל. כי השיתוף נועד לסמל איחוד בין תושבי החצרות, שחוברו כעין משפחה אחת. אבל ברור שאין זה חיבור ממשי, כי בפועל, כל משפחה סועדת בביתה. לכן, הואיל וזה חיבור סמלי, די שיש לזה שֵם מאכל.

(סא)   משתתף בו – שהרי אחרים רשאים לאוכלו.

(סב)   אין משתתפין לו בה – שיתוף המבואות מוגדר כהנאה, הואיל והוא מתיר את הוצאת חפצים למבוי. ויכול הוא להשתתף במאכל כזה, רק אם לא אסר הנאתו מן המאכל, כי אחרים יכולים לאוכלו. אך אם אסר את ההנאה מן המאכל, על עצמו, נחשב הדבר מבחינתו, כאילו אין כאן שיתוף[12].

(סג)    לכולי עלמא – תרגום: לכל הדעות[13].

(סד)   אין משתתף בו – כי הביטוי 'קונם' קרוב למושג 'הקדש'. אין להשתתף בו, וגם אם ישתתפו בו, השיתוף לא יועיל. כדי שלא יזלזלו בהקדש, שהנאתו אסורה לכולם . המחבר מסכים לזה, כמובא בסעיף הבא.

סעיף ט

(סה) ^קאמר על ככר, היום חול ולמחר קודש (סו) או קונם (סז), משתתפין לו בה (סח), שבין השמשות עדיין לא נתקדש ודאי, וראויה היתה מבעוד יום. אבל אם אמר היום קונם ולמחר חול, אין משתתפין לו בה שאינה ראויה עד שתחשך (סט).

^רחצר הפתוח לשני מבואות ושיתף עם כל אחד מהם, מותר עם כל אחד מהם לטלטל (ע) ממנו לחצר ומחצר לתוכה (עא), ואסור לטלטל כלים ששבתו במבוי זה (עב) למבוי האחר דרך החצר (עג). ^שואם לא שיתף עם שום אחד מהם, אם הוא רגיל עם שניהם לצאת ולבא בְּחֹל דרך עליהם, אוסר על שניהם (עד). ואם הוא רגיל עם האחד, ועם השני אינו רגיל, אותו שרגיל אוסר (עה), ושאינו רגיל אינו אוסר (עו). ואם שיתף עם אותו שאינו רגיל (עז), הותר הרגיל לעצמו (עח) אם שיתפו ביניהם (עט). ^תוכן אם היה רגיל עם שניהם ושיתף עם אחד מהם, מותר השני שהרי סילק עצמו ממנו (פ). ^אואם המבוי שרגיל בו שיתפו ביניהם (פא) ואותו שאינו רגיל לא שיתפו (פב), והוא לא שיתף לא עם זה ולא עם זה (פג), דוחים אותו אצל שאינו רגיל ויסתלק מאותו שרגיל (פד), כדי שיהא מותר (פה) כיון שהוא אינו מפסיד בדבר שהרי לא שיתף עמהם (פו), ויש ריוח לאחרים שעל ידי זה יהיו מותרים, כופין אותו על מדת סדום (פז).

^קשם בגמרא לו, א בעיא ונפשטא. ^רמשנה שם מה, ב לענין חצרות וכרבי שמעון, ומשמע בגמרא מט, א דהוא הדין לחצר שבין שתי מבואות. ^ששם בגמרא, וכן כתב הרמב"ם בפרק ה מהלכות עירובין. ^תטור. ^אשם בגמרא.

(סה)  הקדמה לסעיף – שני חלקים לו, לסעיף זה: הראשון ממשיך את הסעיף הקודם, ודן בשיתוף עם מאכלים אסורים. השני דן בשיתוף, בחצר שבין שני מבואות[14].

(סו)    ולמחר קודש – כלומר ייעשה הכיכר הֶקדש ביום המחר, ותיאסר הנאתו. ראינו כבר בסוף הסעיף הקודם, שלא ניתן לערב במאכל השייך להֶקדש.

(סז)    קונם – אמר שהלחם ייאסר עליו למחרת, כמו שקורבן אסור. אם היה הכיכר נאסר לפני שבת, לא היה ניתן לעשות בו שיתוף, כפי שראינו בסוף הסעיף הקודם.

(סח)   משתתפין לו בה – כי ההקדש חל רק אחר רדת החשכה. אך בבין השמשות, שהוא פרק הזמן בו חל העירוב, לא היה הכיכר קדוש.

(סט)  שאינה ראויה עד שתחשך – אין האיסור שבלחם פג אלא ברדת החשכה, ואז זה ודאי שבת. לכן לא ניתן לשתף בו, כי בבין השמשות, היה עדיין אסור.

(ע)       לטלטל – אפילו כלים ששבתו בבית.

(עא)   ממנו לחצר ומחצר לתוכה – כלומר, חצר זו מותרת עם שני המבואות, כי עשתה שיתוף עם שניהם. אבל שני המבואות לא שיתפו אחד עם השני, ולמרות שהחצר המקשרת עשתה שיתוף, לא הפכו להיות כמבוי אחד.

(עב)    ואסור לטלטל כלים ששבתו במבוי זה – בבתי המבוי, למבוי השני, ולהיפך.

(עג)     דרך החצר – כי שני המבואות לא השתתפו יחד, כאמור.

(עד)    אוסר על שניהם – שהרי למדנו, כי אם חצר אחת לא השתתפה, אין תועלת בשיתוף שעשו החצרות הסמוכות.

(עה)   אותו שרגיל אוסר – שימושו התכוּף במבוי זה, מחשיבו כשלו.

(עו)     ושאינו רגיל אינו אוסר – אף שחצרו פתוחה לשם, הוא נחשב לא קשור למבוי.

(עז)     שיתף עם אותו שאינו רגיל – על ידי השיתוף, שויכה חצרו למבוי זה.

(עח)   הותר הרגיל לעצמו – שיתופו עם מבוי שאינו רגיל בו, חושף, שרוצה לעבור שם בשבת.

(עט)   אם שיתפו ביניהם – כלומר, שאר חצרות המבוי שרגיל בו, שיתפו ביניהם.

(פ)       שהרי סילק עצמו ממנו – שיתופו עם מבוי מסוים מגלה, כי החצר שויכה למבוי זה בלבד, ולא למבוי השני.

(פא)   המבוי שרגיל בו שיתפו ביניהם – והוא לא השתתף עמם, וגרם לכאורה את ביטול שיתופם.

(פב)    שאינו רגיל לא שיתפו – ובלי קשר אליו, הם אינם רשאים להוציא מבתיהם למבוי.

(פג)     לא עם זה ולא עם זה – אי השתתפותו, עלולה לבטל את השיתוף שנעשה, במבוי שרגיל בו.

(פד)    ויסתלק מאותו שרגיל – מבקשים ממנו, כי בשבת זו, ישייך עצמו למבוי שאינו רגיל בו.

(פה)   כדי שיהא מותר – לאותם ששיתפו ביניהם, תותר ההוצאה מבתיהם למבוי.

(פו)     שהרי לא שיתף עמהם – ואינו רשאי להוציא מביתו לכל מבוי.

(פז)     כופין אותו על מדת סדום – כופים עליו לשייך עצמו למבוי, שאינו רגיל בו.

הִלכת "כופין על מידת סדום" פירושה, שאם אדם אינו מפסיד דבר, ולא נגרם לו כל נזק, או כל טרחה מיותרת, חובה עליו לסייע לאחרים.

דיני שיתוף בעירוב (שפו) 

א.     המבוי הוא כעין כביש ללא מוצא, חסום משלש צדדיו, אליו פתוחות חצרות, אליהן פתוחים בתים.

ב.      גם אם נחסמה הכניסה למבוי הפתוחה לרשות הרבים, או לכרמלית, על ידי הקמת צורת הפתח, הטלטול מן הבתים עדיין אסור בו [א].

ג.      כדי להתיר לטלטל בו, צריך לעשות שיתוף מבואות [א].

ד.      מעיקר הדין, אפשר לעשות את השיתוף, על ידי כל מיני מאכל [ד].

ה.      למעשה נהגו לעשות את השיתוף בפת, כמו שעושים בעירוב חצרות. וכל דיניו של ה"שיתוף", שווים לדיני עירובי חצרות [ג].

ו.       אין חובה לתת  את השיתוף בבית, ואפשר לתתו באחת החצרות, במקום משומר. ולמעשה נהגו לתתו בבית [א].