הלכות ערובי חצרות

סימן ש"פ

דיני בטול רשות, ובו ד' סעיפים.

סימן זה דן על דרכי הפעולה האפשריות, כאשר נמנע אחד מבני החצר ולא עירב, ובכך אסר על כולם את הטלטול מן הבתים לחצר. ובו נלמד שאפשר להתיר באופן חלקי, אפילו בשבת עצמה, הוצאת חפצים מן הבתים לחצר. וזאת על ידי שיבטל האדם שלא השתתף בערוב, את רשותו. כלומר, את זכות השימוש בחצר, ובכך הוא יוגדר כאינו נוכח בה. מלבד זאת יכול דייר לבטל את רשות ביתו, ובכך ייחשב כמתארח בבית שאר תושבי החצר, למענם ביטל את רשותו. עוד נלמד בסימן זה על ההבדל בין ביטול רשותו בחצר, לביטול רשותו בבית.

סעיף א

^אאחד מבני החצר ששכח ולא עירב עם האחרים, אוסר עליהם (א). ^במה תקנתם, יבטל להם רשותו, שיאמר: רשותי מבוטלת לכם או קנויה לכם (ב). ^גואין צריך לקנות בקנין סודר (ג). ^דויכול לבטל אף משתחשך (ד). ^הואם דר עם ארבעה או חמשה (ה), צריך לבטל לכל אחד ואחד (ו), שיאמר: רשותי מבוטלת לך ולך. ^וויש אומרים שדי שיאמר: רשותי מבוטלת לכלכם (ז). ^זאם ביטל רשותו סתם, לא ביטל אלא רשותו שיש לו בחצר (ח), הילכך הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר (ט) וגם הוא (י), שהוא אורח בעלמא. אבל אסורין להוציא מביתו לחצר, וגם הוא (יא). ^חויש אומרים שצריך לנעול ביתו, כדי שלא יבא להוציא באיסור, ולא יפתחנו אלא כשרוצה לצאת ולבא, וינעלנו מיד אחר צאתו ובואו (יב).

^אמשנה ערובין סט, ב. ^בשם ובסוף פרק ב (כו, ב). ^גברייתא שם (סט, ב). ^דשם במשנה וכבית הלל. ^השם בגמרא דף ע, א בעיא ונפשטא, ודף כו, ב וכרבנן. ^וטור. וכתב הרב המגיד שכן משמע מדברי רש"י (בדף כו), ושלשון הרמב"ם בזה צריך עיון. ^זמשנה וגמרא סט, ב לרבנן דקיימא לן כוותייהו. ^חהרא"ש שם וכדפירש רש"י.

(א)   אוסר עליהם – מלבד זה ששכח ונאסר בטלטול מביתו לחצר, נאסרו כלל התושבים, בהוצאה לחצר.

(ב)   או קנויה לכם – בכך ביטל את זכותו בחצר, והפך בלתי שייך לשטח המשותף.

(ג)    ואין צריך לקנות בקנין סודר – "קניין סודר" הוא אחד מדרכי ההקנאה הנפוצים. והוא נעשה על ידי שהמוכר מגביה את סודרו של הקונה, ובכך החפץ הנקנה עובר מרשות המוכר, לרשות הקונה. אמנם בדין עירובי חצרות, המקנה את רשותו אינו צריך לבצע קנין זה, מאחר וניתן להסתפק באמירה בעלמא. הטעם הוא, משום שהאיסור הוא חומרא דרבנן. ובמעשה סמלי כזה, שבה הרשות להיות שטח משותף לשאר הדיירים, מלבד זה.

(ד)   ויכול לבטל אף משתחשך – כלומר אף בשבת, למרות שביום זה אין לעשות קניינים. הואיל ואין זה קניין ממשי, אלא מעשה סמלי, וכאמור.

(ה)   דר עם ארבעה או חמשה – בתים, הפתוחים לחצר.

(ו)     לבטל לכל אחד ואחד – בפניו.

(ז)    שיאמר: רשותי מבוטלת לכלכם – כשכולם ניצבים לפניו. ואפשר לסמוך על דעה זו[1].

(ח)   רשותו שיש לו בחצר – אבל את רשות ביתו, לא ביטל.

(ט)   מותרים להוציא מבתיהם לחצר – שהרי לזה שלא עירב, אין רשות בחצר, והרי הוא כאינו נמצא.

(י)    וגם הוא – שדינו כמתארח אצלם, ועל אורח לא נאסרה הוצאת חפץ מבית המארח, אל החצר.

(יא)     אסורין להוציא מביתו לחצר, וגם הוא – כי את רשותו בבית לא ביטל, וביתו דומה לבית השייך לחצר אחרת. הלכך, אסורים כולם להוציא מבית זה לחצר.

(יב)     וינעלנו מיד אחר צאתו ובואו – הנעילה מבהירה כי הבית נפרד מן החצר, ואין הדר בו משתמש בחצר מלבד מעבר. אמנם למעשה, נקטו פוסקים רבים כדעה הראשונה במחבר, ולפיה אין צורך לנעול. ודי בהימנעותו מהוצאת חפציו לחצר, כהיכר על ביטול רשותו בחצר[2].

סעיף ב

^טאם ביטל להם גם רשות ביתו (יג), מותרין בין הוא בין הם להוציא לחצר, בין מביתו בין מבתיהם (יד).

^טפשוט שם בגמרא כו ואפילו לרש"י.

(יג)      גם רשות ביתו – כגון, שאמר לכל אחד כי הוא מבטל את בעלותו על ביתו. בכך שייך את ביתו, כביכול, לשאר תושבי החצר.

(יד)     בין מבתיהם – מאחר וביטל את רשות ביתו, הוא כבר לא נחשב בעל הבית, אלא כאורח, שאינו אוסר.

סעיף ג

(טו) אם אינו רוצה לבטל להם רשותו אלא להשכירו, ^ייש אומרים שמועיל כמו ביטול (טז); ^כויש אומרים  שאינו מועיל (יז).

^יהרא"ש בריש פרק הדר וכן כתב הטור. ^כהר"מ והמרדכי בפרק הדר (סימן תקטז), וכן נוטים דברי הרמב"ם בפרק ב מהלכות ערובין.  

(טו)     הקדמה לסעיף – בסימן שפב נראה, כי גוי שביתו שוכן בחצר יהודים, אינו יכול להשתתף בעירוב, וגם אינו יכול לבטל את רשותו, אבל יכול להשכיר את רשותו בחצר. סעיף זה דן אם גם יהודי יכול להשכיר את רשותו לאחרים, ולהתיר את טלטול, מחצרם לבתים.

(טז)    שמועיל כמו ביטול – כפי שזה מועיל אצל אינו יהודי, כך זה מועיל אצל יהודי. כי בסופו של דבר, הוא ויתר, תמורת תשלום, על רשותו בחצר.

(יז)      שאינו מועיל – כי לא תיקנו זאת חכמים אלא לדייר נוכרי, ולא עבור יהודי. לכתחילה, צריך להחמיר כדעה זו[3].

סעיף ד

^לאם בני החצר שעירבו מבטלים רשותם (יח) לאחֵר שלא עירב, הוא מותר להוציא מביתו לחצר (יט), ולא מבתיהם (כ), (אם לא שביטלו בפירוש גם רשות ביתם (כא)) (ב"י), והם אסורים אף מבית לחצר (כב); ^מולא אמרינן שיהיו כאורחים (כג), שאין רבים נעשים אורחים אצל יחיד (כד). ^נוהוא הדין אם היו שנים לבד, וביטל אחד מהם לחבירו, המבטל אסור אף בשל חבירו (כה), וחבירו מותר אף בשל עצמו (כו). וכן רבים שלא עירבו, שנתנו רשותם לרבים שעירבו (כז); לפי שהיחיד נעשה אורח אצל הרבים (כח), ורבים אינם נעשים אורחים אפילו אצל הרבים (כט), ולא היחיד אצל היחיד (ל). ^סשכחו שנים ולא עירבו, יכולים לבטל רשותם, שיבטל כל אחד מהם רשותו (לא) לכל בני החצר. בין אם מבטלין לרבים שעירבו, ובלבד שכל אחד מהם יבטל לכל אחד (לב), בין אם מבטלין לאחד שלא עירב (לג). אבל אין מבטלין לשנַים שלא עירבו (לד), בין אם מבטלין רבים ועירבו (לה), בין אם הוא יחיד שלא עירב (לו), שהרי אף לאחר שיבטלו להם, הם שנַים, ואחד אוסר על חבירו. ^עואפילו אמר לאחד: אני מבטל לך על מנת שתחזור ותבטל לחבירך, (לז), אינו מועיל (לח).

^למשנה שם סט, ב. ^משם בגמרא. ^נהרב המגיד בפרק ב מהלכות ערובין. ^סמשנה וברייתא שם סט וע'. ^עפשוט שם בגמרא דף ע, א מייתורא דמתניתין.  

(יח)     מבטלים רשותם – את זכות השימוש שלהם בחצר.

(יט)    מביתו לחצר – שהרי אין זו חצר משותפת, אלא הוא יחיד המשתמש בחצר, עם כלי ביתו.

(כ)       ולא מבתיהם – כי ביטלו רק את זכותם להוצאת חפצים לחצר, אבל לא את רשות בתיהם.

(כא)    שביטלו בפירוש גם רשות ביתם – רק אז הוא מותר להוציא גם מביתם לחצר. אבל הם אינם רשאים להוציא מביתם לחצר, כי רבים אינם נעשים אורחים. ונראה שהמחבר מסכים לדין זה.

(כב)    אסורים אף מבית לחצר – לא רק מביתם לחצר, אלא אפילו מביתו לחצר.

(כג)     ולא אמרינן שיהיו כאורחים – ויהיה מותר להם לכל הפחות, להוציא מהבית של זה שעבורו ביטלו, אל החצר.

(כד)    אצל יחיד – לכן רק הוא יכול להוציא מביתו לחצר.

(כה)    המבטל אסור אף בשל חבירו – כפי שהמחבר יסביר מיד, היחיד יכול להיות אורח של רבים, כי הוא בטל לגבם. אבל לא של אחד, כי שניהם שווים.

(כו)      וחבירו מותר אף בשל עצמו – הכוונה, מותר בשל עצמו (והמילה אף נדפסה בטעות)[4]. מאחר וחברו ביטל את רשותו בחצר, הפכה החצר להיות שלו בלבד.

(כז)     שנתנו רשותם לרבים שעירבו – אין זה מועיל.

(כח)    נעשה אורח אצל הרבים – ואם ביטל גם את רשותו בחצר וגם את רשותו בבית, מותר לכולם להוציא מביתו לחצר, כי הוא אורח אצלם.

(כט)   אפילו אצל הרבים – וזה מונע מהם לבטל את רשות ביתם. אבל כפי שנראה בהמשך, עדיין יכולים לבטל את רשותם בחצר, ואז יוכלו אלה שעירבו ביניהם, להוציא מביתם לחצר.

(ל)        ולא היחיד אצל היחיד – כפי שהסברנו למעלה.

(לא)    שיבטל כל אחד מהם רשותו – בחצר.

(לב)     יבטל לכל אחד – כמו שראינו בסעיף א.

(לג)     אם מבטלין לאחד שלא עירב – גם אפשרות כזו קיימת, ואין לומר שרבים אינם יכולים לבטל את רשותם בחצר, לטובת היחיד.

(לד)     אין מבטלין לשנים שלא עירבו – כי אין כל תועלת בביטול זה. שהרי גם אחר ביטול הרשות, נותרו שנים בחצר שלא עירבו, ולשניהם יש רשות בחצר, נמצא כי למרות הביטול, הם עדיין אוסרים זה על זה.

(לה)    מבטלין רבים ועירבו – כלומר, גם אם רבים שעירבו ביניהם מבקשים לבטל את רשותם, לטובת שניים שלא עירבו.

(לו)      יחיד שלא עירב – ורוצה לבטל את רשותו, לטובת השניים שלא עירבו.

(לז)     על מנת שתחזור ותבטל לחבירך – כלומר, יכולנו לחשוב, שביטול זה מוגדר כאילו ביטלו שניהם לטובת השלישי.

(לח)    אינו מועיל – כי גם אחר הביטול, נותרים שני דיירים המשתמשים יחד בחצר, ללא עירוב. וזכותם יוצר איסור, זה על זה. והמצב תמיד נותר כבתחילה, כאילו לא ביטל רשותו.