הלכות שיתופי מבואות

סימן שצ"א

דין בטול רשות לאותן ששכחו לערב, ובו ב' סעיפים.

סימן זה דן בבני חצר אחת שאכן עשו ביניהם עירובי חצרות, אבל לא ערכו שיתוף מבואות. הימנעותם יצרה איסור טלטול מן הבתים למבוי, על כל בני המבוי האחרים, שכן נטלו חלק בשיתוף. באיזו דרך ניתן להתיר, על כל פנים לחלק מן החצרות, את הטלטול מבתיהם למבוי.

סעיף א

^אככל משפטי ביטול למי ששכח ולא עירב בחצרו (א), כן הוא במבוי, שאם שכחה חצר אחת ולא נשתתפה (ב), מבטלת רשותה לשאר בני המבוי (ג), או הם לה, ^באף על פי שהם רבים (ד), שבני החצר גַבֵּי מבוי חשובים כיחיד בחצר (ה). וככל משפטי ישראל בחצר עם העכו"ם (ו), כן הוא במבוי או בעיר, שאין אסור לטלטל במבוי או בעיר המוקפת חומה עד שיהיו שתי חצרות של בתי ישראל בעיר (ז), ^גאבל חצר אחת, לא (ח), אפילו אם הרבה בתים של ישראל פתוחים לתוכה (ט); ^דוהוא שתהא העיר מוקפת חומה לדירה (י). וסתם עיירות הן מוקפות לדירה (יא). וסתם מבצרים אינם מוקפים לדירה (יב). וכשיש שתי חצרות של בתי ישראל בעיר, ^הצריכים לשכור מכל חצר וחצר של אינו יהודי (יג), ואין מספיק במה שישכור משר העיר (יד). הגה: ויש אומרים דדוקא לענין להוציא ולהכניס לרשות העכו"ם (טו), אבל לטלטל במבוי יכול לשכור מן השר שהרי דרך המבוי הוא של השר, ויכול לסלק כל העכו"ם משם (טז) (ריב"ש סי' תש"י). ^ובמה דברים אמורים בשר שאין הבתים שלו ^זוגם אין לו רשות להשתמש בבתי בני העיר כלל אפילו בשעת מלחמה, אבל במקום שכל צרכי העיר אינם נעשים אלא על פי השר או הממונה שלו, ודאי ששכירות מהשר ההוא או משכירו ולקיטו מהני, שהרי יש לו רשות להושיב אנשיו וכלי מלחמתו בבתי בני העיר בשעת מלחמה שלא מדעתם (יז).

^אמשנה עירובין עג, ב ובגמרא שם. ^בכלומר וקיימא לן דאין מבטלין רשות לרבים שלא עירבו כמבואר בסימן שפ סעיף ד. ^גהרא"ש ריש פרק הדר ורבנו ירוחם בספרו. ^דתוספות (סב, ב ד"ה ורבי). ^הטור והמרדכי בשם ר"מ והכל בו, וציינתי מוצא הדין לעיל בסימן שפב סעיף יח. ^ובית יוסף, וכן כתב הרשב"א בתשובה. ^זהרב המגיד בפרק ב מהלכות עירובין ושאר פוסקים.

(א)   ששכח ולא עירב בחצרו – כבר למדנו, שאם אחד התושבים לא השתתף בעירוב, יכול הוא לבטל את רשותו בחצר, או לחילופין, כל התושבים שעירבו יבטלו את רשותם לזה של עירב. ביטול זה גורם שהמבטלים לא יוכלו להוציא מבתיהם לחצר, אבל זה שביטלו עבורו, יהא רשאי להוציא מביתו לחצר.

(ב)   שכחה חצר אחת ולא נשתתפה – עם בני המבוי, אבל בחצר עצמה, כן עשו בני החצר עירוב חצרות.

(ג)    מבטלת רשותה לשאר בני המבוי – אם הללו יבטלו את רשותם לטובת האחרים, יוכלו שאר בני המבוי להוציא, מבתיהם למבוי.

(ד)   אף על פי שהם רבים – והיינו יכולים לחשוב שאין אפשרות שרבים יבטלו רשותם במבוי, לצורך חצר אחת[1]. מלמדנו המחבר, שכמו שמאפשרים בחצר, למי שעירבו, לבטל את רשותם למי שלא עירב, כך הוא במבוי. החצרות ששיתפו ביניהם, יכולים לבטל רשותם לחצר היחידה, שלא השתתפה בעירוב.

(ה)   חשובים כיחיד בחצר – כלומר אינם מוגדרים כרבים, ולכן ניתן לבטל עבורם את הרשות. אך זאת בתנאי, כאמור, שכל בני החצר עשו עירוב חצרות, כי רק באופן זה נחשבים כאחד.

(ו)     וככל משפטי ישראל בחצר עם העכו"ם – גוי הדר בחצר אינו אוסר מלבד אם דרים עמו עוד שני יהודים.

(ז)    שתי חצרות של בתי ישראל בעיר – כי אז, אם לא שכרו את רשות הגויים במבואות העיר, אין היתר לטלטל במבוי או בעיר.

(ח)   חצר אחת, לא – אם יש בעיר רק חצר אחת של תושבים יהודים, והללו עירבו ביניהם, הותר הטלטול בכל העיר, גם ללא שכירת רשות הנוכרים. ולא הצריכום חכמים לשכור מן הגויים, כי מציאות כזו, של חצר יהודית בודדת בעיר שכולה נוכרים, אינה שכיחה, שהרי יהודים בודדים חשים סכנת חיים מתמדת, משכיניהם הגויים. ובמקרים נדירים, לא גזרו חכמים.

(ט)   פתוחים לתוכה – ריבויים של הבתים אין בו דבר, כי תושבי חצר שעירבו ביניהם, נחשבים אחד.

(י)    מוקפת חומה לדירה – בהעדר חומה, הטלטול אסור מדרבנן בכל העיר, כאילו הייתה היא רשות הרבים.

(יא)     וסתם עיירות הן מוקפות לדירה – כנהוג אף בימינו, שמציבים גדר בטחון להגנת הדיירים.

(יב)     וסתם מבצרים אינם מוקפים לדירה – בעבר, נהגו להקים במקום גבוה, סמוך לעיר, מבצר שמירה, להגנה מפני אויבים, שיבקשו להתקרב אל העיר. מקום זו לא נועד למגורים, אלא הוצבו בו חיילים, בעת הצורך. גם אם הוסב המבצר למגורי אזרחים, יש להניח שחומתו לא נבנתה עבורם.

(יג)      לשכור מכל חצר וחצר של אינו יהודי – כי לכל חצר, יש רשות במבואות העיר.

(יד)     שישכור משר העיר – לדעת המחבר, אין לשר הנזכר, כוח ושליטה על התושבים. אלא הוא סך הכל משרת אותם באחריות לתשתיות, הנצרכות לכלל התושבים, לפיכך לא ניתן להחשיבו כבעל החצרות.

(טו)     להוציא ולהכניס לרשות העכו"ם – כלומר, להוציא מבתי היהודים, לחצרות הנוכרים. אבל במבואות, שהם כעין כבישים פנימיים, מועילה שכירות מן השר.

(טז)    ויכול לסלק כל העכו"ם משם – על המתרחש בכבישי המקום, יש לשר שליטה, כי זה תפקידו, לדאוג לתשתיות. נראה, שהמחבר לא קיבל היתר זה.

(יז)      בשעת מלחמה שלא מדעתם – על סמך דברים אלה, נהגו בכל תפוצות ישראל להקל ולטלטל בעיר מוקפת מחיצה, למרות נוכחות תושבים גויים בתוך העיר, ומשום ששוכרים מהרשות העירונית.

סעיף ב

^חישראלים הדרים בחצר יחידי בעיר של עכו"ם שהיא מוקפת חומה (יח), ועברו יהודים אחרים דרך שם בשבת ונתאכסנו בחצר אחרת, אינם אוסרים עליהם דאורח אינו אוסר (יט), ומותרים לטלטל בכל העיר. (ועיין לעיל סוף סימן ש"ע (כ)).

^חבית יוסף. 

(יח)     שהיא מוקפת חומה – ומותר להם לטלטל בכל העיר.

(יט)    דאורח אינו אוסר – אם ישנן שתי חצרות בעיר, בתוכן דרים יהודים, אסור לטלטל בעיר, עד שישכרו מן הגויים את רשותם. מלמד אותנו המחבר, שאורחים המתאכסנים בעיר רק לשבת, אינם קרויים דיירים, ואינם יוצרים איסור טלטול.

(כ)       ועיין לעיל סוף סימן ש"ע – שם הובאה דעת הרמ"א ולפיה, אם יש בעיר רק אורחים, הם אכן אוסרים זה על זה, וראה מה שכתבנו שם.