הלכות שיתופי מבואות

סימן שצ"ב

דיני עירובין לעיר, ובו ח' סעיפים.

סימן זה דן בשתי סוגי ערים: עיר של רבים, ועיר של יחיד, אשר חומה מקיפה כל אחת מהן. עיר של רבים, היא עיר רגילה, הדומה לרשות הרבים, ובכל זאת, אינה מוגדרת בהלכה, כרשות הרבים, עקב החומה המקיפה אותה. עיר של יחיד, היא זו השייכת לאדם מסוים, המשכיר את הבתים לרבים. בימינו, זו מציאות לא שכיחה. ראינו בסימן הקודם, שאם השתתפו כל בני עיר בעירוב, מותר לטלטל בכל העיר. סימן זה מלמד כי בעיר של רבים, עקב דמיונה לרשות הרבים, אין לשתף את כל מבואות העיר, כי אז ישכחו את הדין האוסר טלטול ברשות הרבים. לכן מפרידים חלק קטן של העיר, שהוא אינו משתתף בעירוב. עיר של יחיד לעומת זאת, נחשבת כמבוי אחד גדול, והפתרון הנזכר בעיר של רבים, לערב רק חלק מן המבואות, אינו ישים בה, הואיל ושאר המבואות שלא עירבו, יאסרו את הטלטול מן הבתים שבמבואות האחרות. ומאידך, אין צורך להפריד חלק מן העיר, שלא ישתתף בשיתוף. פרט נוסף שעלינו לדעת הוא, כי עיר של רבים, שהכניסה אליה והיציאה ממנה נעשים בפתח אחד בלבד, דינה כעיר של יחיד. פרטי דיני ערים אלה, מוסברים בסימן זה.

סעיף א

^אעיר שהיתה קנין יחיד (א), אפילו נעשית של רבים (ב), משתתפים כולם שיתוף אחד ויטלטלו בכל המדינה (ג). וכן אם היתה של רבים ויש לה פתח אחד (ד), משתתפים כולם שיתוף אחד (ה). אבל אם היתה של רבים (ו) ^*)ויש לה שני פתחים שהעם נכנסים בזה ויוצאים בזה (ז), אפילו נעשית של יחיד (ח) אין מערבין את כולה (ט), אלא מניחין ממנה מקום אחד, אפילו חצר אחת ובית לתוכה, ומשתתפין השאר ויהיו אלו המשתתפין כולם מותרים בכל העיר חוץ מאותו מקום ששיירו (י), ויהיו אותם הנשארים מותרים במקומם בשיתוף שעושים לעצמם (יא) ^ב(ו)אם היו הנשארים רבים (יב), אסורים לטלטל בשאר כל העיר (יג). ודבר זה משום היכר הוא, כדי שידעו שהעירוב התיר להם לטלטל בעיר זה שרבים בוקעים בה, שהרי המקום שנשאר ולא נשתתף עמהם, אין מטלטלים בו, אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן. ^גואם רצו לערב מבוי מבוי בפני עצמו (יד), כל שכן דמהני, דאין שיור גדול מזה (טו). הגה: וצריך שיעשו ביניהם (טז) שְׁנֵי פַּסִּין שֶׁל שְׁנֵי מַשֶׁהוּיִין, אם הוא רחב עשר אמות (יז), וביתר מעשר צריך צורת פתח (יח) (טור).

^אמשנה עירובין נט, א וכפירוש הרמב"ם כפי מה שציינתי בסימן שמה סעיף ז אות ט. ^{* )} (פרטי דיני רשות הרבים השייכים לדין זה עיין בסימן שסד). ^בשם בגמרא דף ס, א. ^גהרב רבנו יהונתן בפירושו שם (יז, ב ד"ה מתניתין).

(א)   שהיתה קנין יחיד – בעיר זו, אין צורך להפריד חלק מסוים מן העיר, שלא לשתפו בעירוב.

(ב)   אפילו נעשית של רבים – על ידי מכירת הנכסים, לָרַבִּים.

(ג)    ויטלטלו בכל המדינה – אף לאחר שנעשתה של רבים, נוהגים בה כבעיר של יחיד. כי הואיל והייתה בתחילה של יחיד, לא יקישו בטעות מן ההיתר לטלטל בה, ויחשבו שרשות הרבים אף היא מותר לטלטל בה.

(ד)   ויש לה פתח אחד – עיר זו אינה דומה כלל לרשות הרבים, ולא יבואו לטעות בה.

(ה)   משתתפים כולם שיתוף אחד – אם אחד המבואות לא השתתף, נאסרו כל בני העיר בטלטול מבתיהם למבואות.

(ו)     אם היתה של רבים – הרי היא דומה לרשות הרבים.

(ז)    נכנסים בזה ויוצאים בזה – קיומם של שני פתחים, מדמה את העיר לרשות הרבים.

(ח)   אפילו נעשית של יחיד – למרות שיחיד רכש עיר זו, נותרה העיר, בזיכרון הקולקטיבי, כשייכת לרבים.

(ט)   אין מערבין את כולה – מחשש שהאיסור לטלטל ברשות הרבים, יישכח מן הלב, כלא היה.

למעשה, נהגו היום בכל ערי ישראל, לערב את כל העיר, ולא מותירים איזה שיור, מכמה טעמים. יש אומרים שדין זה היה שייך רק כאשר היה מושג של רשות הרבים מן התורה[1]. ויש אומרים שרוב הערים שלנו אין בהם חומה של ממש, אלא צורות הפתח, או מחיצות קלות. וממילא יש היכר בעירוב, משום שבזמן שהעירוב מתקלקל, מודיעים לכל שאסור לטלטל.[2]

(י)    חוץ מאותו מקום ששיירו – אלה שהשתתפו, אינם רשאים לטלטל אל החצר שלא השתתפה, בעיר זו.

(יא)     בשיתוף שעושים לעצמם – גם בחצר או במבוי שלא השתתפו, ניתן לערב בינם לבין עצמם, כדי שיוכלו לטלטל מבתיהם לחצרם, או למבואם.

(יב)     (ו)אם היו הנשארים רבים – רק כאשר נותרו רבים, עליהם לערב בינם, כדי להתיר את הטלטול. אך אם נותר יחיד, אינו צריך לערב, כי מותר לו להוציא מביתו לחצרו (האות וי"ו שנוספה לפני המילה אם, מיותרת[3]).

(יג)      בשאר כל העיר – הנשארים שעשו שיתוף לעצמם, אסורים לטלטל מבתיהם לשאר העיר (צריך להוסיף וי"ו למילה אסורים, כאילו כתוב ואסורים לטלטל בכל העיר)[4].

(יד)     לערב מבוי מבוי בפני עצמו – אם כל מבוי מערב בפני עצמו, הטלטול מותר רק מן הבתים למבוי, ולא לשאר מבואות.

(טו)     דאין שיור גדול מזה – העובדה שנמנעים מלהתיר את הטלטול בכל חלקי העיר, מפרסמת ומהווה תזכורת לאיסור הטלטול בשבת, ברשות הרבים. שהרי אסור לטלטל מן הבתים למבוי אחר, שאינו שייך לחצרו.

(טז)    וצריך שיעשו ביניהם – כשלא השתתפו כולם יחד, צריכים כל רחובותיה השונים של העיר, להקים מחיצה כלשהי.

(יז)      אם הוא רחב עשר אמות – הקמת שני פסים אלה תפריד, בין מבוי זה לשאר מבואות, כדי שלא יאסור עליהם[5].

(יח)     צריך צורת פתח – הקמת צורת הפתח דינה כמחיצה מוחלטת, המפרידה לחלוטין, בין מבוי זה לשאר מבואות. להלן בסעיף ד נלמד דרכים נוספות להפריד בין מבוי זה, לשאר מבואות.

סעיף ב

^דעיר של רבים שיש לו פתח אחד (יט) וסולם במקום אחר (כ), מערבין את כולה ואינה צריכה שיור שאין הסולם שבחומה חשוב כפתח (כא). ^הואפילו העמיד הרבה סולמות זה בצד זה עד רוחב עשר (כב), לא חשיב כפתח (כג). ^וואם יש לה שני פתחים ויש אשפה לפני אחד מהם (כד), כאילו אין שם אלא פתח אחד (כה).

^דשם בגמרא נט, ב משמיה דרב נחמן. ^השם ס, א משמיה דשמואל. ^ושם נט בעובדא דרבי זירא.

(יט)    שיש לו פתח אחד – דין עיר זו הוא לכאורה כעיר של יחיד, שאין בה צורך להשאיר חצר שלא תשותף בעירוב, כי אינה דומה לרשות הרבים.

(כ)       וסולם במקום אחר – והיינו יכולים לחשוב, שהוא נחשב פתח נוסף.

(כא)    שאין הסולם שבחומה חשוב כפתח – למרות שהסולם משמש את התושבים ביציאתם וכניסתם העירה, היא עדיין מוקפת חומה. ולא תוגדר עיר של רבים אלא בהימצאותם של שני פתחים אמיתיים, שהכניסה והיציאה מן העיר, באמצעותם, נעשית בקלות.

(כב)    עד רוחב עשר – הכוונה עד רוחב עשר אמות, ואפילו יותר, כי מעברי הסולמות אינם נחשבים פתח או פרצה.

(כג)     לא חשיב כפתח – כי למרות הסולמות, יש רק יציאה אחת נוחה.

(כד)    ויש אשפה לפני אחד מהם – האשפה יוצרת אי נוחות, ומקשה על המעבר בפתח זה.

(כה)    אלא פתח אחד – כל זמן שהאשפה מצויה שם, ומערימה קושי במעבר.

סעיף ג

^זהבתים שמניחים אותם שיור, אף על פי שאינם פתוחים לעיר אלא אחוריהם לעיר ופניהם לחוץ (כו), ואפילו הוא (רק בית אחד (כז) אפילו) בית הבקר או בית התבן שאינם צריכים לערב (כח), עושים אותם שיור ומערבין את השאר (כט).

^זשם דף ס בעובדא דבני קקונאי.

(כו)      אחוריהם לעיר ופניהם לחוץ – ולכאורה אינם שייכים לעיר.

(כז)     רק בית אחד – נראה שזו תוספת, פרי עטו של באר הגולה, שבא להסביר את המחבר, ולא לחלוק עליו.

(כח)    שאינם צריכים לערב – כשלא אוכלים שם, הם אינם אוסרים את הטלטול במבוי.

(כט)   ומערבין את השאר – כי השיור המתבקש נעשה כסמל בעלמא. ודי בסמל כל שהוא כתזכורת, על איסור הטלטול ברשות הרבים.

סעיף ד

^חעיר (ל) שנשתתפו כל יושביה חוץ ממבוי אחד, הרי זה אוסר על כולם (לא). ואם בנו מצבה (לב) על פתח המבוי, אינו אוסר עליהם (לג). לפיכך עיר שהיתה קנין יחיד (לד), אפילו נעשית של רבים (לה), אין מערבין אותה לחצאין (לו) אלא או כולה או מבוי מבוי ובונה כל מבוי ומבוי ^*) מצבה על פתחו (לז) אם רצה לחלוק רשותו מהם כדי שלא יאסור על שאר המבואות.

^חרמב"ם פרק ה מהלכות עירובין מהא דעביד דקה (נט שם). ^{* )} (פירוש אצטבא).

(ל)        עיר – של יחיד, או של רבים, מוקפת חומה, ובה יציאה אחת בלבד, לרשות הרבים[6].

(לא)    הרי זה אוסר על כולם – עיר של יחיד, דינה כמבוי אחד גדול. וכשם שבית אחד אוסר על חצר, וחצר אחת שלא נטלה חלק בשיתוף, אוסרת את כל המבוי. כך גם מבוי שלא השתתף עם כל בני העיר, אוסר לטלטל חפצים ששבתו בבית, על כל בני העיר.

(לב)     בנו מצֵבה – כעין מדרגה קטנה ברוחב ארבעה טפחים, ובגובה ארבעה טפחים. מדרגה זו מבדילה את המבוי, משאר המבואות.

(לג)     אינו אוסר עליהם – כי מבוי זה דינו כאינו שייך לשאר חלקי העיר[7].

(לד)     עיר שהיתה קנין יחיד – והיה דינה כעין מבוי אחד גדול.

(לה)    אפילו נעשית של רבים – עדיין יהא דינה כעיר של יחיד, מחשש שתחזור להיות של יחיד, או משום שהתרגלו לראות בעיר זו כעין מבוי גדול[8].

(לו)      לחצאין – אין לעשות עירוב רק בחלק מן העיר, כי היות וכולה נחשבת כמבוי אחד גדול, החצי שלא השתתף, יאסור את הטלטול בכל מבואות העיר.

(לז)     מצבה על פתחו – כדי לסמן שכל מבוי עומד בפני עצמו, ואינו מעורב וקשור, עם שאר השכונות.

סעיף ה

^דטבמה דברים אמורים שאין מערבין אותה לחצאין, בעיר מוקפת חומה גבוה עשרה טפחים ויש לה דלתות, אבל אם לא היתה העיר כולה מוכשרת במחיצות (לח) ובאו להכשיר חציה ולערבה, הרשות בידם (לט).

^טהרב המגיד בפרק ה ושכן כתב רמב"ן ושכן משמע מלשון רמב"ם בביאור.

(לח)    מוכשרת במחיצות – בעיר זו, אין היתר לטלטל. ומלבד זאת, היא גם אינה נחשבת כיחידה אחת.

(לט)    הרשות בידם – כי אין כאן עיר אחת, על כן דין כל מבוי כמו שלמדנו: אם הוא מפולש, יש להקים בפתחו האחד לחי או קורה, ובראשו השני צורת הפתח. ואם אינו מפולש, יציב לחי או קורה בפתחו. מבואות הסמוכים זה לזה, יכולים להשתתף יחד, אם זה רצונם.

סעיף ו

^יזה שאמרנו (מ) שאין מערבין אותה לחצאין, היינו לומר שאין לחי וקורה מועיל לסלקם זה מזה (מא), אבל בפס ארבעה או בִּשְׁנֵי פַּסִין שְׁנֵי מַשְׁהוּיִין נחלקים אלו מאלו ומערבין לחצאין (מב). ואם הוא רחב מעשר אמות, עושה צורת פתח (מג). הגה: או יעשה מחיצה גבוה עשרה לפתח מבואו (מד) (טור). (מה) יש אומרים הא דעיר של יחיד אסור לחלק היינו לארכה, מאחר דשניהם צריכים לילך לרשות הרבים שבתוכה (מו). אבל לרחבה, ואלו יוצאים בשער זה ואלו יוצאים בשער זה ואין להם דריסת הרגל זה על זה (מז), מערבין לחצאין (מח) ועושין תיקון ביניהם (מט) כמו שנתבאר לעיל סימן שסג (סעיף ב) דעד עשרה (נ) מהני לחי או קורה (נא), וביתר מעשרה (נב) צורת הפתח (נג) (הגהות מיימוני פ"ה מהלכות עירובין והרא"ש והטור).

^יהרא"ש שם ושכן כתבו התוספות, וכן כתב ר"מ.

(מ)       זה שאמרנו – בעיר של יחיד או מוקפת חומה, שיש לה רק יציאה אחת.

(מא)   זה מזה – הלחי או הקורה נתקנו רק כהבדלה בין מבוי לרשות הרבים. אבל אין בכוחם להבדיל בין מבוי למבוי, בעיר של יחיד. לכן צריך להקים מצבה בכניסה, שהיא כעין מדרגה, כנתבאר כאן לעיל.

(מב)    מערבין לחצאין – פסים אלה נחשבים מחיצה, לכן הם מבדילים בין המבואות.

(מג)    צורת הפתח – הנחשבת מחיצה גמורה.

(מד)    לפתח מבואו – והיא ודאי מועילה. המחבר, כמובן, מסכים לדין זה[9].

(מה)   להבנת המשך הסעיף – כי יש לדעת כי מדובר על עיר מוקפת חומה, שבמרכזה חולף כביש מרכזי. מן הכביש משתרגים מבואות, מימין ומשמאל. ובשני ראשיו, פתוח הכביש לרשות הרבים. עוד למדנו, כי עיר של יחיד, נחשבת כמבוי אחד גדול, ועל כולם להשתתף יחד בשיתוף המבואות. מלמד הרמ"א, שחומרא זו אינה רחבה כל כך.

(מו)     לילך לרשות הרבים שבתוכה – מה שאמרו שאין לחלק את העיר לשניים, הוא בין צדו האחד של הכביש המרכזי, לצדו השני. כי המבואות משני הצדדים, משתמשים יחד בכביש המרכזי.

(מז)     ואין להם דריסת הרגל זה על זה – כלומר, בני המבואות הקרובים לפתח מסוים, יכולים לצאת ביציאה זו, בלי לעבור בחלק השני.

(מח)   מערבין לחצאין – ניתן לחלק את העיר לשניים, וכל מחצית תערב בפני עצמה. אלא שיהיו אסורים להוציא כליהם מבתיהם, אל החלק השני. המחבר אינו מסכים לזה, ולדעתו אין מחלקים את העיר, גם באופן הנזכר.

(מט)   ועושין תיקון ביניהם – יש לסמן הפרדה, במקום בו נחלק הכביש בין שני חלקי העיר.

(נ)        עשרה – הכוונה לעשר אמות.

(נא)     מהני לחי או קורה – פתח ברוחב עד עשר אמות, מועיל בו לחי או קורה. הרמ"א חולק בנקודה זו על המחבר הסובר, שלא ניתן לחלק עיר לחצאים על ידי לחי וקורה, בין אם החילוק הוא לאורכה, ובין אם הוא לרוחבה[10].

(נב)     וביתר מעשרה – מעשר אמות.

(נג)      צורת הפתח – בפתח רחב מעשר אמות, צריך להקים צורת הפתח, הנחשבת מחיצה גמורה.

סעיף ז

^כעיר של רבים ונתמעטה ועמדה על חמישים דיורים, אין צריך שיור (נד).

^כרבנו ירוחם מברייתא דרבי יהודה בגמרא שם ס, א.

(נד)     אין צריך שיור – כי במספר מועט כזה, אין העיר דומה לרשות הרבים.

סעיף ח

^להמזכה בשיתוף לכל בני העיר, אם עירבו כולם עירוב אחד, אין צריך להודיעם, שזכות הוא להם (נה). ^מודין מי ששכח ולא נשתתף עם בני העיר (נו), או מי שהלך לשבות בעיר אחרת (נז) או עכו"ם שהיה עמהם בעיר (נח), דין הכל כדינם בחצר ומבוי.

^להרמב"ם בפרק ה מהלכות עירובין הלכה כג. ^משם.

(נה)     שזכות הוא להם – וכמו שלמדנו "זכין לאדם שלא בפניו". כלומר, ניתן להקנות לאדם, ללא ידיעתו, כל חפץ שמיטיב עמו.

(נו)       ולא נשתתף עם בני העיר – וכדי שלא יאסור על שאר התושבים, יוכל לבטל רשותו.

(נז)      שהלך לשבות בעיר אחרת – שאינו אוסר, גם אם לא השתתף בעירוב.

(נח)     עכו"ם שהיה עמהם בעיר – וצריך לשכור ממנו את רשותו, כדי שלא יאסור.