הלכות שיתופי מבואות

סימן שצ"ה

דיני ברכת עירוב, ובו סעיף אחד.

כלל גדול בידינו והוא, שלפני כל קיום מצוה מברכים ומודים לה', שקידשנו בקיום מצוותיו. מטרת הברכה היא, שהמחשבה תמוקד במעשה, הנעשה למען קונו. כאן מדובר על אחת ממצוות דרבנן, אשר גם עליהן מברכים, כי התורה ציותה לקיים את הוראות חכמי ישראל.

סעיף א

^אמצוה לחזור אחר שיתופי מבואות (א) ומברך עליו: על מצות עירוב, ואומר: בזה השיתוף יהיה מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מחצירות (ב) למבוי (ומהם לבתים (ג)) (ב"י בשם שבולי לקט) בשבת. אימתי מברך עליו, בשעה שמקבץ אותו מִבְּני המבוי (ד), או בשעה שמזכה להם (ה). הגה: ואם גבו אותו לשם עירוב ושכחו ולא ברכו עליו, הוי עירוב כי אין הברכה מעכבת (ו) (אגור ושבולי לקט עס"ס שס"ז).

^אסימן זה ציינתי לעיל בסוף סימן שסו (סעיפים יג-טו).

(א)   לחזור אחר שיתופי מבואות – כי הוצאת חפצים מן הבתים לחצרות, יש בה עונג שבת. לולי היתר זה, יכולים בני אדם לחוש "כלואים" בבית, כי בתקופתם נהגו לאכול בחצרות. מלבד זאת, ניתן גם לצאת אל החצר והמבוי, עם ילדים קטנים.

(ב)   להוציא ולהכניס מחצירות – הכוונה, מהבתים שבחצרות.

(ג)    ומהם לבתים – תוספת זו באה להסביר את כוונת המחבר, וכפי שכתבנו.

(ד)   בשעה שמקבץ אותו מבני המבוי – כשמקבץ לחם בשיעור גרוגרת, מכל אחד.

(ה)   בשעה שמזכה להם – הזיכוי לאחרים נעשה באמצעות אדם אחר, המתבקש לזכות את לחמו של זה, לטובת כולם. כלומר, להקנות לכל אחד חלק מן הלחם, כדי שכולם יתאחדו באמצעותו.

(ו)     כי אין הברכה מעכבת – בכל ברכות המצוות, צריך לברך לפני קיום המצווה. כי הברכה באה לתת משמעות של מצוה, למעשה הנפעל. אבל אם התכוונו לקיים מצוה, היא קוימה, גם אם לא ברכו לפני עשייתה.

דיני ברכת עירוב (שצה)

א.     מצוה לדאוג לעירוב, בחצרות ובמבואות [א].

ב.      מברכים על מצות עירוב, לפני זיכוי הלחם, לכלל התושבים [א].