הלכות תחומין

סימן שצ"ז

דין שביתת היחיד וכליו ומהלך אלפים אמה, ובו י"ח סעיפים.

 

 

למדנו שאסור לאדם לצאת בשבת, 2000 אמה לכל רוח, מחוץ לתחום. בסימן זה יתפרשו דיני איסור זה. מלבד זאת, ידון הסימן בכלי האדם, שגם עליהם חלה מגבלה, ונאסרה הוצאתם חוץ לתחום. יש לציין, כי גם ביום טוב, חל איסור יציאה חוץ לתחום. ואיסור הוצאת הכלים חוץ לתחום, רלוונטי בעיקר ליום טוב, ולא לשבת. כי בשבת אסור לטלטל כלים, ברשות הרבים או בכרמלית. אבל ביום טוב, מותר לטלטלם. וכיון שיש אפשרות מעשית להביא דברים ממקום למקום, צריך לדעת מה תחומם של הכלים. העיקרון הוא, שתחום הכלי הוא כתחום בעליו. על כן, אדם שקיבל מחברו חפץ ביום טוב, לא יוכל להוציאו מעבר לתחום בעליו. עיקר הדיון בסימן זה הוא בשאלה, מי הוא בעליו של הכלי.

 

סעיף א

^אכל אדם יש לו אלפים אמה לכל רוח, חוץ מארבע אמותיו (א) או מהמקום ששבת בו (ב).

^אמשנה ערובין מא ומה, א ופשוט בכמה מקומות.

 

(א)   חוץ מארבע אמותיו – ראינו שאדם ששבת בשדה, נדרש לשהות בשטח שגודלו 4 על 4 אמות, בו רשאי גם לטלטל חפצים. מלבד זאת, יש לו שטח בגודל 2000 אמה לכל רוח, בו הוא רשאי ללכת.

(ב)   מהמקום ששבת בו – כלומר, אם נמצא במקום מוקף מחיצות, אלפיים האמה שלו, נמדדים מחוץ למחיצה. ואם הוא שובת בעיר, 2000 האמות נמדדות מגבולות העיר, גם אם אינה מוקפת מחיצות.

 

 

סעיף ב

^בקָדַש עליו היום בבקעה (ג) ואינו יודע תחום שבת, מהלך אלפַּים פסיעות (בינוניות (ד)) (טור) שהם תחום שבת (ה).

^בשם בגמרא מב, א.

 

(ג)    קָדַש עליו היום בבקעה – כלומר בכניסת השבת שהה חוץ לעיר, וממקום שביתתו יש לו 2000 אמה לכל רוח.

(ד)   אלפַּים פסיעות בינוניות – כלומר לא יפסע פסיעות גסות, כי סביר מאד, שכל פסיעה תגדל מאמה.

(ה)   שהם תחום שבת – וכיון שהאדם, מן הסתם, לא יודע כיצד למדוד, הותרה לו הליכה בת 2000 פסיעות, שהן בערך 2000 אמה.

 

 

סעיף ג

(ו) ^גכשם שאין אדם רשאי להלך בשבת וביום טוב אלא אלפים אמה לכל רוח, כך כליו ובהמתו אין יכול שום אדם להוליכם חוץ לאלפים אמה של בעליהם (ז). ^דואם עירבו בעליהם לרוח אחת (ח), אין שום אדם יכול להוליכם לרוח האחרת, אפילו פסיעה אחת, במקום שאין הבעלים יכולים לילך. הגה: ועיין לעיל סוף סימן ש"ה, אם מותר למסור בהמה לעכו"ם במקום שיש לחוש שיוציאנה חוץ לתחום (ט).

^גמשנה ביצה לז, א ובגמרא שם. ^דשם לז, ב.

 

(ו)     הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף צריך להקדים שלוש הלכות: א. גם ביום טוב יש איסור לצאת חוץ לתחום; ב. אבל אין ביום טוב איסור הוצאה וטלטול. ג. בהמשך נלמד, כי ישנה אפשרות לשנות את מקומו המרכזי של האדם. כגון, אם רצונו ללכת 4000 אמה לכיוון מסוים. במקרה זה, עליו להניח בגבול 2000 אמה ממקומו, מאכל מסוים, ומאז מוגדר המקום בו הונח המאכל, כביתו ומקום שביתתו. הלכך נמדדים אלפים  אמה לכל רוח, מנקודה זו. נמצא כי הועיל מעשה זה, שיוכל ללכת לרוח אחת 4000 אמה, אבל לכיוון הנגדי, אינו רשאי ללכת אפילו אמה אחת.

(ז)    חוץ לאלפים אמה של בעליהם – אדם השוהה במקום אחר, שאינו מקום בעלי החפץ, וקיבל אחד מחפציו של הזולת, רשאי להוליכו רק בשטח שהזולת רשאי לפסוע.

(ח)   עירבו בעליהם לרוח אחת – והרוויחו 2000 אמה נוספות לצד זה, אבל הפסידו 2000 מן הצד הנגדי.

(ט)   שיש לחוש שיוציאנה חוץ לתחום – ושם בסימן שה, נפסק שמותר למסור.

 

 

סעיף ד

^ההמוסר בהמתו לבנו (י) הרי הוא כרגלי האב (יא).

^המשנה שם לז, א.

 

(י)    המוסר בהמתו לבנו – אפילו מערב יום טוב.

(יא)     כרגלי האב – כי נוכחות הבהמה אצלו, מגדירה אותו כשומר בשליחות האב, ודין הבהמה כדין בעליה[1].

 

 

סעיף ה

^ומסרה לרועה, אפילו נתנה לו ביום טוב (יב), הרי הוא כרגלי הרועה (יג). ^זואם מסרה לשני רועים, הרי היא כרגלי בעליה, מפני שלא קנה אחד מהם (יד).

^ושם עמוד ב, ברייתא וכרבי דוסא. ^זמשנה לז, ב במשנה ובגמרא בפירוש המשנה שם, וכפירוש רש"י, וכן כתב הטור.

 

(יב)     אפילו נתנה לו ביום טוב – והיה מקום לומר, שהתחום שלה הוא כתחום בעליה, אצלו שהתה בכניסת החג.

(יג)      כרגלי הרועה – הרועה הוא זה שבדרך כלל, מטפל בבהמות בעל הבית. לכן אפילו בהמה שנמסרה לאחריותו ביום טוב, הרי היא כרגליו, כי עוד טרם כניסת החג, היה צפוי, שהבהמה תועבר לאחריותו.

(יד)     שלא קנה אחד מהם – מסירת הבהמות לשנים, אין בה העברת סמכות טוטאלית, אלא הם דומים לבן הבעלים, שקיבל בהמה לאחריותו, והוא מסייע בסך הכל לזמן קצר. הלכך לא נפקעה אחריות הבעלים, ותחום הבהמה הוא כתחום הבעלים.

 

 

סעיף ו

^חשור של פַּטָּם (טו), כרגלי מי שלקחו לְשָׁחְטוֹ ביום טוב (טז). ^טוכן אם שְׁחָטוֹ בעליו ביום טוב ומָכרוּ בשרו, כל אחד מהלוקחים מוליך מנתו למקום שהוא הולך (יז).

^חשם מימרא דשמואל לח, א. ^טרמב"ם בפרק ה מהלכות יום טוב.

 

(טו)     שור של פטם – הפטם הוא אדם המשביח ומשמין את בשר הבהמות. וכאן מדובר על שור מפוטם, שנועד לשחיטה, ולאכילת בשרו.

(טז)    שלקחו לְשָׁחְטוֹ ביום טוב – אפילו אם בוצעה רכישתו ביום טוב, הרי כבר בערב יום טוב נועד השור לזה שירכוש אותו.

(יז)      מוליך מנתו למקום שהוא הולך – שהרי עוד מלפני יום טוב, נועד הבשר להשתייך לרוכש[2].

 

 

סעיף ז

^ישור של רועה (יח), כרגלי אנשי אותה העיר (יט).

^ישם לח, א.

 

(יח)     שור של רועה – שאינו מיועד לשחיטה.

(יט)    כרגלי אנשי אותה העיר – בה מתגורר הרועה[3]. אבל שור של פטם, העומד למכירה, וישתייך לזה שירכשנו, מותר להוציא את בשרו אפילו לעיר אחרת, שתושביה עירבו והגיעו לעיר זו ביום טוב.

 

 

סעיף ח

(כ) ^ככלים המיוחדים לאחד מהאחים שבבית (כא), הרי הם כרגליו. ושאינן מיוחדים, אין יכולים להוליכם אלא למקום שכולם יכולים לילך (כב).

^כמשנה שם לז, א.

 

(כ)       הקדמה לסעיף – סעיף זה דן בחפץ ששייך לשני אנשים, כגון שני אחים, ואין תחומו של זה, כתחומו של זה. מותר להוליך את החפץ רק במרחב בו מותר לשניהם ללכת.

(כא)    לאחד מהאחים שבבית – כלומר חפץ זה נתון תחת בעלותם של שני האחים, אלא שאחד מהם רגיל יותר להשתמש בו, והוא מיוחד לו. לפיכך, תחום החפץ הוא כתחומו של אח זה.

(כב)    למקום שכולם יכולים לילך – הואיל ושניהם בעלים של חפץ זה באופן שווה, לא ניתן ליטול חפץ זה אלא בשטח ששני האחים רשאים להלך בו.

 

 

סעיף ט

(כג) ^לשנים ששאלו חלוק זה לילך בו שחרית וזה לילך בו ערבית, לא יוליכו אלא למקום ששניהם יכולים לילך (כד). ואם עירב זה לסוף אלפים למזרח (כה) וזה לסוף אלפים למערב (כו), לא יזיזוהו ממקומו (כז).

^לברייתא שם לז, ב.  

 

(כג)     הקדמה לסעיף – חפץ שנלקח בהשאלה, מוגדר כחפץ בבעלות השואל, כי הוא מיועד לו.

(כד)    למקום ששניהם יכולים לילך – כי שניהם נחשבים "בעלים" של החפץ, במידה שווה.

(כה)    עירב זה לסוף אלפים למזרח – ומותר לו ללכת 4000 אמה לכיוון מזרח. אבל לצד מערב, אינו יכול ללכת כלל.

(כו)      וזה לסוף אלפים למערב – ומותר לו ללכת 4000 אמה לכיוון מערב, אבל למזרח, אינו יכול ללכת כלל.

(כז)     לא יזיזוהו ממקומו – כי אין כל שטח משותף, לשני השואלים.

 

 

סעיף י

(כח) ^משנַיִם שלקחו בהמה בשותפות ושחטוה ביום טוב (כט), אף על פי שלקח כל אחד מנתו, הרי כל הבשר כרגלי שניהם (ל). אבל אם לקחו חבית של יין וחלקוה ביום טוב, חֶלקו של כל אחד מהם כרגליו (לא).

^מברייתא שם, וכרב. הרי"ף והגאונים ורמב"ם  בפרק ה מהלכות יום טוב.

 

(כח)    הקדמה לסעיף – יש מושג הלכתי ושמו "ברירה". משמעותו היא, כי מעשה שנעשה ללא פרשנות מדויקת, ורק בהמשך, הוענקה לו הגדרה ברורה. לשון חכמינו הוא "הוברר הדבר למפרע". לדוגמא, אדם המבקש להניח עירוב תחומין בנקודה מסוימת, בגבול 2000 אמה, כדי להרוויח 2000 אמה נוספות. אבל בכניסת השבת עדיין לא החליט אם ילך לצד צפון או לדרום. לכן הניח עירוב בשתי הצדדים, ואמר, מה שאחליט מחר, יהיה עירובי מעכשיו. אמרו חכמים, שבדין דרבנן אומרים "יש ברירה", על כן מה שיוחלט למחרת, הרי זו החלטה שבוצעה באופן רטרואקטיבי. והוא כביכול החליט, בעת הנחת העירוב.

(כט)   ושחטוה ביום טוב – כלומר, בבין השמשות, עדיין לא נחלק הבשר. ורק למחרת, אחר השחיטה, חילקו את הבשר בינם.

(ל)        כל הבשר כרגלי שניהם – ואפשר להביא את הבשר רק למקום בו רשאים שניהם ללכת. ולא אומרים שהוברר כביכול אמש, למי כל חלק שייך. כי בבעל חי, כל חלקי הבהמה ניזונים האחד מן האחר. וכל חלק שיקבל האחד, שייך לשניהם בשווה. ואין לטלטלו אלא, במקום בו שני הבעלים יכולים להלך[4].

(לא)    חֶלקו של כל אחד מהם כרגליו – כי אומרים "יש ברירה". והוברר שהחלק מהיין אותו נטל כל אחד, השתייך אליו כבר אמש. על כן יכול להוליכו, במקום שמותר לו ללכת.

 

 

סעיף יא

^נהשואל כלי מחבירו מערב יום טוב, אפילו לא לקחו עד הלילה הרי הוא כרגלי השואל (לב). ואם שאלו ממנו ביום טוב (לג), אף על פי שדרכו לשאלו ממנו בכל יום טוב, הרי הוא כרגלי המשאיל (לד).

^נמשנה וגמרא שם.

 

(לב)     הרי הוא כרגלי השואל – כי כבר בכניסת יום טוב, היה חפץ זה מיועד עבורו.

(לג)     שאלו ממנו ביום טוב – ובכניסת החג, עדיין לא נודע שייטול חפץ זה בהשאלה.

(לד)     הרי הוא כרגלי המשאיל – שבכניסת החג היה בעליו. ולמרות שהוא רגיל לשאול חפץ זה מידי יום טוב, אין כל חיוב להשאיל אותו שוב. ואם בכניסת החג עדיין לא שאלו, החפץ מסונף לבעליו.

 

 

סעיף יב

^סהאשה ששאלה מחברתה מים ומלח לעיסתה (לה) ותבלין לקדירתה ביום טוב (לו), הרי העיסה ותבשיל כרגלי שתיהן (לז).

^סמשנה שם.

 

(לה)    מים ומלח לעיסתה – נמצא שהקמח שייך לה, והמים והמלח שייכים לאשה אחרת.

(לו)      ותבלין לקדירתה ביום טוב – ומתברר שהתבשיל שייך לאשה אחת, והתבלינים לאשה אחרת. וכידוע, יש חשיבות לתבלין, כי בלעדיו המאכל אינו טעים.

(לז)     כרגלי שתיהן – כלומר טלטול העיסה והתבשיל מותר רק, במקומות בהם רשאיות שתי הנשים ללכת.

 

 

סעיף יג

^עלקח מחבירו ביום טוב גחלת, לא יוליכנה אלא כרגלי הנותן (לח); אבל אם הדליק נר או עץ משלהבת חבירו, הרי הוא כרגלי זה שהדליק (לט).

^עמשנה שם.

 

(לח)    אלא כרגלי הנותן – שבכניסת החג היה בעלי הגחלת.

(לט)    כרגלי זה שהדליק – כי הנר או העץ שייכים למדליק, שלא חסרה לו אלא שלהבת. ובעל השלהבת, אינו מוגדר כלל כבעלי הנר.

 

 

סעיף יד

(מ) ^פבור של יחיד הרי הוא כרגלי בעליו (מא); ושל אותה העיר, כרגלי אנשי אותה העיר (מב); ושל הפקר, כרגלי הממלא (מג).

^פמשנה שם.

 

(מ)       הקדמה לסעיף – סעיף זה ידון מהו תחומם של מים המכונסים בבור.

(מא)   כרגלי בעליו – זהו בור השייך לאדם פרטי, ותחום המים כתחום בעליהם.

(מב)    כרגלי אנשי אותה העיר – מי הבור שייכים לכולם, לכן ניתן לטלטלם אלפים אמה לכל רוח, מתחום העיר.

(מג)    כרגלי הממלא – כי בכניסת יום טוב, לא היו המים בבעלות אי מי. והשואבם לצורכו, נעשה בעליהם.

 

 

סעיף טו

^צנהרות המושכים ומעיינות הנובעים (מד) ^קהרי הם כרגלי הממלא (מה); ^רהיו באים מחוץ לתחום לתוך התחום, ממלאים מהם בשבת (מו), ואין צריך לומר ביום טוב (מז).

^צברייתא שם. ^קכפירוש הרא"ש (סימן יא), וכן איתא בתוספתא, וכן דעת הר"ן. ^ררמב"ם בפרק ה מהלכות יום טוב. וכתב הרב המגיד שהוא מסוגיא דפרק מי שהוציאוהו (מו, א).

 

(מד)    ומעיינות הנובעים – כלומר מדובר במים זורמים.

(מה)   כרגלי הממלא – כי מים אלה, הפקר הם.

(מו)     ממלאים מהם בשבת – ולא אומרים שנחשבים כמימי התחום שמחוץ לעיר, אליה נכנסו, כי אף אחד לא הביאם פנימה, אלא זרמו לשם מעצמם. וגם לא אומרים שכיוון שעברו מרשות לרשות, יאסרו בשימוש.

(מז)     ואין צריך לומר ביום טוב – המים לא קבעו מקום לעצמם בכניסת השבת, או בכניסת החג, ואף שהיו אז חוץ לתחום, לא היו להם בעלים באותו זמן.

 

 

סעיף טז

^שמילא מים מבור של הפקר לצורך חבירו, הרי הם כרגלי הממלא (מח).

^ששם בגמרא (לט, א), וכרב ששת. כתב הר"ן שכן נראה דעת הרי"ף ודעת הרמב"ם בפרק ה מהלכות יום טוב. 

 

(מח)   הרי הם כרגלי הממלא – אלו מים של הפקר, וכלל בידינו, שהמגביה לחברו, קנה חברו. על כן מרגע ששאב לצורך חברו, המים שייכים לחברו. ולמרות זאת, דין המים כרגלי הממלא. מאחר וכל הסיבה שחברו זוכה בהגבהתו, היא משום שבכוחו לזכות לעצמו, ורק מכוח זה, יכול היה לזכות גם לחברו[5]. נמצא שבעלות חברו שואבת את כוחה מהעובדה שהממלא זכה תחילה לעצמו. על כן, אף שהמים שייכים לזה שנתמלאו עבורו, אינו רשאי להוליכו אלא, כרגלי הממלא[6].

 

 

סעיף יז

^תמי שהיו לו פירות מופקדים בעיר אחרת רחוקה ממנו (מט) ועירבו בני אותה העיר לבא אצלו, לא יביאו לו מפירותיו, שפירותיו כמוהו (נ). במה דברים אמורים, ^אכשייחד להם קרן זוית (נא); ^באבל אם לא ייחד להם (נב), הרי הם כרגלי זה שהם מופקדים אצלו (נג).

^תמשנה שם (לט, ב). ^אהכי מפרש לה שם בגמרא אליבא דרב דקיימא לן כוותיה. ^בשם בגמרא, וכרב.

 

(מט)   בעיר אחרת רחוקה ממנו – חוץ לתחומו, כלומר יותר מ-2000 אמה.

(נ)        שפירותיו כמוהו – למרות שעשו עירוב, הוא אינו מועיל לבעל הפירות, מהטעם שיוסבר מיד.

(נא)     כשייחד להם קרן זוית – אם אמר הנפקד, בעל הבית, לבעל הפירות, הרי אחת מפינות הבית מושאלת להנחת פירותיך, לא קיבל על עצמו אחריות הפירות, אלא הם במקום ובאחריות בעליהם. והואיל ונמצאים מחוץ לתחום בעליהם, לא ניתן להוליכם לשום מקום.

(נב)     אם לא ייחד להם – מקום, קיבל על עצמו את אחריותם, ונחשב כבעליהם. הלכך, אין הפירות ברשות בעליהן המפקיד.

(נג)      כרגלי זה שהם מופקדים אצלו – כי הוא שומר ואחראי עליהן, על כן דין הפירות כרגליו.

 

 

סעיף יח

^גמי שזימן אצלו אורחים ביום טוב, לא יוליכו בידם מנות, למקום שאין בעל הסעודה יכול לילך בו (נד), אלא אם כן זיכה להם מערב יום טוב, על ידי אחר, במנות אלו (נה).

^גמשנה שם (מ, א).

 

(נד)     שאין בעל הסעודה יכול לילך בו – בכניסת החג, היו המנות של בעל הסעודה. לכן אף שמסר מנות מאכל לידם, הוא עדיין נחשב בעל המנות. ומהמשך דברי המחבר משמע, שאפילו הזמינם מערב יום טוב, אינם רשאים להוליך מאכלים שקיבלו, אלא למקום שהנותן יכול ללכת. וטעמו, כפי הנראה, שלא היתה דעת הנותן, שייטלו את המאכלים עמם, רק שיאכלו אצלו. ורק אחר כך, שינה דעתו ונתן בידם.

(נה)     במנות אלו – כי אז, כבר בכניסת החג, נעשו המנות בבעלות האורחים.

 

דין שביתת היחיד וכליו ומהלך אלפים אמה (שצז)

א.     שָבַת אדם בשדה מחוץ לעיר, יש לו 2000 אמה לכל רוח, מלבד ארבע האמות שיש לכל אדם במקומו [א].

ב.      שָבַת במקום שהוקף מחיצות למגורים, יש לו 2000 אמה לכל רוח, מן המחיצות וחוצה [א].

ג.      שָבַת בעיר, אפילו אין לה מחיצות, יש לו 2000 אמה לכל רוח, מקצה העיר [א].

ד.      השובת מחוץ לעיר ואינו יכול למדוד, רשאי ללכת 2000 פסיעות בינוניות, לכל רוח [ב].

ה.     כליו ובהמותיו של אדם, אינם רשאים לצאת חוץ לתחום בעליהם [ג].

ו.       תחום כלים השייכים לשותפים, כתחום המשותף לשני הבעלים [ח].

ז.      ביקש מחבר בערב יום טוב, לשאול אחד מכליו, אפילו אם לקחו בפועל ביום טוב עצמו, תחום הכלי כתחום השואל [יא].

ח.     שאלם ביום טוב, תחומם כתחום המשאיל [יא].