הלכות שיתופי מבואות

סימן ש"צ

מבוי שצדו אחד אינו יהודי וצדו אחד ישראל, ובו ב' סעיפים.

להבנת הסימן, צריך להזכיר את הנקודות הבאות:

א.     מבוי שמספר יהודים וגוי בודד דרים בו, גם אם יעשו תושביו שיתוף מבואות, הוא לא יועיל, מלבד אם ישכרו את רשות הנוכרי. תקנת חכמים זו מטרתה, מניעת דיור משותף של יהודים וגויים.

ב.      מבוי בו מתגורר יהודי יחיד ולו שכן נוכרי, אין דירת הגוי אוסרת עליו את השימוש במבוי. לא הטילו חכמים איסור במצב זה, משום שזו מציאות לא שכיחה, מאחר ויהודי יחיד המתגורר סמוך לגוי, חושש שייהרג. ובמציאות לא שכיחה, לא גזרו.

ג.      בתים סמוכים ובהם שתי משפחות שונות, אינם רשאים להעביר חפצים מזה לזה, ללא עירוב.

סעיף א

^אמבוי שצדו אחד אינו יהודי (א) וצדו אחד ישראל (ב), ובית של ישראל אחר אצלו, פתוח לרשות הרבים ולא למבוי (ג), וחלון בינו לבין ישראל הדר במבוי (ד), אינו יכול לערב דרך החלון שביניהם להוציא כליו למבוי דרך בית ישראל שכנו הפתוח למבוי (ה); אבל אם פתח ביניהם, מותר (ו). ויש מי שאוסר אף בפתח פתוח ביניהם (ז).

^אעירובין עד, ב וציינתיו לעיל בסימן שפב (סעיפים יט כ).

(א)   שצדו אחד אינו יהודי – מן הצד האחד של המבוי, מצויה חצר שנוכרי מתגורר בה.

(ב)   וצדו אחד ישראל – מצידו האחר של המבוי, מצויה חצר נוספת, בה מתגורר יהודי. נוכחותו היחידה של היהודי, מתירה את הטלטול במבוי, אף ללא שכירת רשות מן הנוכרי[1].

(ג)    פתוח לרשות הרבים ולא למבוי – ליד הבית היהודי, הפתוח לחצר המבוי, יש בית סמוך. אבל שכן זה אינו צריך לעבור דרך שכנו היהודי, כדי לצאת. כי מביתו יש יציאה ישירות לרשות הרבים. ועדיין אין בחצר אלא דייר יהודי אחד, שחצרו פתוחה למבוי, הלכך אין צורך בשכירת רשות הגוי, למרות השכן היהודי.

(ד)   וחלון בינו לבין ישראל הדר במבוי – העברת חפצים מאחד לשני, דרך החלון, תותר, אם יעשו עירוב.

(ה)   הפתוח למבוי – הערוב התיר אמנם העברת חפצים, מבית לבית. אבל אין בכוחו להתיר הוצאה מן הבית, למבוי בו השכן משתמש. כי אם תותר הוצאה זו, ידע הגוי שלשכנו היהודי יש שכן יהודי נוסף. והיהודי לא יפחד להישאר במבוי, יחד עם הגוי. על כן אמרו חכמים שלא יוציא חפציו למבוי, כדי שיפחד להישאר שם, וישנה את מקום מגוריו.

(ו)     מותר – בגלל הפתח ביניהם, הם עוברים מאחד לשני באופן תדיר. והגוי יודע שהיהודי אינו לבד, על כן לא אסרו חכמים את ההוצאה מבית השכן אל המבוי, כי איסור זה לא היה מועיל. אמנם אין היהודי הזה אוסר את השימוש במבוי, כי סוף סוף, רק ביתו של יהודי אחד פתוח ישירות למבוי, ובמצב זה לא הטילו חכמים חובה לשכור מן הגוי[2].

(ז)    שאוסר אף בפתח פתוח ביניהם – גם בזה גזרו חכמים שלא יוציא השכן את חפציו למבוי, כדי שהגוי לא ידע שיש לו שכן, והיהודי יפחד להישאר במבוי זה. למעשה, אפשר לסמוך על הדעה הראשונה.

סעיף ב

^במבוי שצדו אחד עכו"ם וצדו אחד ישראלים (ח), והיו חלונות פתוחות מחצרם לחצרו של ישראל ועירבו כולם דרך חלונות (ט), אף על פי שנעשו כאנשי בית אחד, ומותרים להוציא ולהכניס דרך חלונות, הרי אלו אסורים להשתמש במבוי דרך פתחים, עד שישכרו מן העכו"ם (י).

^ברמב"ם בפרק ה מהלכות עירובין ועיין במה שציינתי לעיל.

(ח)   וצדו אחד ישראלים – רבים, במספר חצרות. במצב כזה אסור להוציא מבתיהם למבוי, מלבד אם ישכרו רשות של אינו יהודי.

(ט)   ועירבו כולם דרך חלונות – עירוב זה מתיר את הטלטול מחצר לחצר. והיה ניתן לחשוב, שהערוב הפך אותן לחצר אחת, ולא יצטרכו לשכור מן הגוי.

(י)    עד שישכרו מן העכו"ם – הערוב לא התיר אלא, העברת חפצים מאחד לשני. אבל ביחס למבוי, הם נחשבים כבתים רבים. ואסרו חכמים להוציא מביתם, עד שישכרו מן הגוי.

מבוי שצדו אחד אינו יהודי, וצדו אחד ישראל (שצ)

א.     שני יהודים שיש ביניהם קיר משותף, ובו חלון או פתח, אינם רשאים להעביר מבית לבית דרך החלון או הפתח, ללא שיערבו ביניהם [א].