הלכות ערובי תחומין

סימן ת"ט

דין מקום נתינת העירוב, ובו י"ג סעיפים.

סימן זה נחלק לשלושה חלקים:

א.      מסעיף א עד סעיף י יפורטו דיני מקום הנחת העירוב. עירוב תחומין נעשה באמצעות הנחת מאכל, מחוץ למקומו, בנקודה נבחרת. מן המקום בו הונח, יש למְערב 2000 אמה לכל רוח. הנחת העירוב מסמלת, כי מקום זה נעשה ביתו הרשמי. על כן הכרח הוא שיונח במקום נגיש, כדי שיוכל לבוא ולאוכלו. סימן זה דן מה נקרא מקום הראוי לאוכלו.

ב.      סעיף ז מתמקד בשינוי מיקומו המרכזי, על ידי "עירוב ברגליו". הווי אומר, בכניסת שבת יפסע לנקודה שנבחרה (ללא הנחת מאכל), בה ישהה עד תום בין השמשות, וישוב לביתו. למחרת, יוכל הוא ללכת 2000 אמה לכל רוח, מהמקום בו שהה בכניסת השבת.

ג.        בסעיפים יא עד יג יוסבר, כי מלבד היכולת לערב ברגליו, בעת קבלת שבת, ומלבד הנחת העירוב, קיימת אפשרות נוספת לשנות את מרכזו, והיא, על ידי כוונה שתחשיב מקום ספציפי כמרכזו העיקרי^[1].

סעיף א

^אהנותן עירובו בבית הקברות, אינו עירוב. לפי שבית הקברות אסור בהנאה (א), וכיון שרוצה בקיום העירוב שם אחר קנייה (ב), הרי נהנה בו. ואם נתנו בבית הַפְּרָס (ג), הרי זה עירוב (ד) ואפילו היה כהן (ה), מפני שיכול להכנס שם ^*) במגדל הפורח (ו) או ^*) שֶׁיִּנְפַּח והולך (ז).

^אמשנה עירובין כו, ב וכתנא קמא, ואפילו לישראל. רמב"ם בפרק ו מהלכות עירובין ממסקנת הגמרא שם. ^{* )} (פירוש, תיבה ארוכה כמגדל, תלויה בחבלים, ערוך). ^{* )} (פירוש, מנפח לפני רגליו ואינו מסיט).

(א)   שבית הקברות אסור בהנאה – כאשר מתה מרים, אמר הכתוב (במדבר כ, א) וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם[2]. למדו חכמים מהמילה "שם", שחובה להותיר את הנפטר במקומו, כי מקום הקבורה הוא מקום חשוב. מכאן שהמת ובית הקברות אסורים בהנאה. חייבה התורה לכבד כל נפטר, שגופו היווה מקום משכן לנשמה הקדושה.

(ב)    אחר קנייה – בהנחת העירוב הוא מודיע כביכול, כי זהו מקום שביתתו. ואם אינו יכול לאכול סעודתו שם, אין זה מקום מושבו.

(ג)     בבית הַפְּרָס – מתחם קרקעי בו קיים חשש להימצאות עצמות מת.

(ד)    הרי זה עירוב – הואיל וזה רק חשש, אין דינו של מתחם זה כבית הקברות, ולא נאסרה הנאת מקום זה.

(ה)   ואפילו היה כהן – מלבד איסור ההנאה מבית הקברות, אסרה תורה על הכהן להיטמא למת. יכולנו לחשוב איפה, כי הואיל ואין ביד הכהן להלך בבית הפרס, הוא גם לא יכול לאכול את עירובו, ודין הערוב להיות בטל.

(ו)      במגדל הפורח – כמו מטוס קטן, באמצעותו יחדור אל אויר בית הפרס. ויוכל לגשת אל האוכל בכלים שאינם מקבלים טומאה, על ידם יכניסו אל "המגדל הפורח". כלומר הואיל וקיימת אפשרות תיאורטית לקחת את האוכל, די בזה.

(ז)     שֶׁיִּנְפַּח והולך – התירו חכמים לכהן את הכניסה אל בית הפרס, לצורך מצוה. וזאת, על ידי ניפוח האדמה, עליה מבקש לפסוע. הניפוח יחשוף אם קיימים שם עצמות מת, כדי שלא יעבור עליהם. והואיל וקיימת אפשרות להגיע אל העירוב, הוא כשר.

סעיף ב

(ח) ^בצריך שיהא הוא ועירובו במקום אחד, כדי שיהיה אפשר לו לאכלו בין השמשות (ט). לפיכך אם נתכוין לשבות ברשות הרבים והניח עירובו ברשות היחיד, או ברשות היחיד והניח עירובו ברשות הרבים, אינו עירוב, שאי אפשר לו להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים בין השמשות אלא בעבירה (י). ^גאבל אם נתכוין לשבות ברשות היחיד או ברשות הרבים והניח עירובו בכרמלית, או שנתכוין לשבות בכרמלית והניח עירובו ברשות היחיד או ברשות הרבים, הרי זה עירוב, שבשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות מותר להוציא ולהכניס מכל אחד משתי הרשויות לכרמלית לדבר מצוה (יא). שכל דבר שהוא מדברי סופרים לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה או בשעת הדחק (יב).

^במשנה שם לב, ב ובכמה דוכתי. ^גשם במשנה, דמוקי לה שם בגמרא כרבי.

(ח)   הקדמה לסעיף – אף כי הנחת העירוב במקום מסוים מסמלת, בדרך כלל, את רצונו של מניח הערוב לשבות בנקודה ספציפית זו, כי זה כל עניין העירוב. ייתכנו מקרים בהם לא התכוון לשבות ממש במקום העירוב, אלא סמוך אליו (במציאות זה כמעט לא קורה, כי אין צורך לשבות, אפילו רגע אחד, דווקא במקום העירוב. שהרי זו רק הצהרה על שביתה במיקום שונה). במקרים כגון אלה, כפי שיסביר המחבר, אם המערב יוכל לקחת את העירוב ממקומו בפועל, למקום שביתתו, הרי זה עירוב. אם לאו, אין זה עירוב. פרטי דין זה מוסברים בסעיף זה.

(ט)   לאכלו בין השמשות – אם יוכל לאוכלו בין השמשות, די בזה, כי כניסת השבת היא הרגע הקובע היכן הוא מקום שביתתו העיקרי.

(י)     אלא בעבירה – הואיל והשגת העירוב כרוכה באיסור הוצאה מן התורה, אין זה עירוב. אמנם כיום אין זו מציאות שכיחה, מאחר וכבר התקבל להלכה, שאין לנו רשות הרבים, אלא כרמלית. וכאשר מצוי העירוב בכרמלית, הרי זה עירוב, כפי שמיד יוסבר.

(יא)      לדבר מצוה – בין השמשות הוא פרק הזמן בין השקיעה, לצאת הכוכבים. זמן זה נחשב ספק יום ספק לילה, והמלאכות אסורות בו מדרבנן. מלבד זאת, גם הוצאה מכרמלית לרשות היחיד או הרבים, האסורה בשבת, אינה אלא מדרבנן. נמצא כי איסור הוצאה זה, אסור מדרבנן, משתי סיבות. מלאכה דרבנן כזו הותרה, לצורך מצוה. בהמשך נלמד[3] שגם עירוב תחומין, לא הותר אלא לדבר מצוה.

(יב)      או בשעת הדחק – כפי שכתב המחבר במקום אחר (הלכות שבת סימן שמב סעיף א) "כל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים, לא גזרו עליהם בין השמשות, והוא שיהא שם דבר מצוה או דוחק".

סעיף ג

^דנְתָנוֹ בראש הקנה או הַקֻּנְדָּס (יג) הצומחים מן הארץ (יד), אינו עירוב, ^המפני שמאחר שהם רכים ונוחים לקטום ויתחייב חטאת, גזרו בהם (ואם הם רכים כירק עיין לעיל ריש סימן של"ו (טו)), אפילו בין השמשות אפילו במקום מצוה (טז); ואם היו תלושים ונעוצים, הרי זה עירוב (יז).

^דמשנה שם לד, ב. ^השם בגמרא.

(יג)       הַקֻּנְדָּס – מוט.

(יד)      הצומחים מן הארץ – כוונת המחבר רק לקנה שצומח. אבל הַקֻּנְדָּס אינו צומח, ונזכר כאן רק בגלל ההמשך.

(טו)      עיין לעיל ריש סימן של"ו – שם מבואר, כי הגזירה שלא להשתמש בצומח לא נאמרה לגבי ירק מחובר[4].

(טז)     אפילו במקום מצוה – אף ששימוש במחובר אסור מדרבנן, הרי זה מן הנמנע שלא יקטום.

(יז)        הרי זה עירוב – כי אין כל איסור בהורדת מאכל שהונח על קנה כזה[5].

סעיף ד

^ונתנו במגדל (יח) ונעל בפניו ואבד המפתח מבעוד יום או שנפל עליו גל, אם יכול להוציאו ^זבלא עשיית מלאכה דאורייתא, הרי זה עירוב (יט).

^ומשנה שם לד, ב, וציינתיו לעיל בסימן שצד סעיף ג אות ה. ^זשם בגמרא לב, ב כאוקימתא דרבי.

(יח)      במגדל – תיבה או קופסה.

(יט)     הרי זה עירוב – זהו כלל, כל דבר האסור בשבת מדרבנן, מותר בין השמשות, לצורך מצוה.

סעיף ה

כל המניח עירובו במקום, יש לו במקום עירובו ארבע אמות (כ), ^חלפיכך המניח עירובי תחומין שלו בסוף התחום ונתגלגל בתוך ארבע אמות, הרי זה עירוב (כא); חוץ לארבע אמות, אינו עירוב (כב).

^חמשנה שם לה, א וכדמפרש לה רבא שם, וכפירוש רש"י.

(כ)         ארבע אמות – כמו שיש לאדם, בכל מקום שנמצא, 4 אמות, כך יש לו במקום עירובו.

(כא)     הרי זה עירוב – כי העירוב נחשב כמצוי בתוך התחום. ואין זה דומה ליוצא חוץ לתחום, שאם יצא אפילו אמה אחת, אינו רשאי לחזור. כי היוצא חוץ לתחום, נכח ושבת בתוך תחומו, לכן ביציאתו משם, נאסר לנוע. אבל המניח עירובו בסוף התחום, התכוון לשבות במקום עירובו, על כן יש לעירוב, שהוא מקום שביתת האדם, 4 אמות.

(כב)     אינו עירוב – כי המערב אינו יכול לגשת אל העירוב.

סעיף ו

^טאבד עירובו או נשרף, או אם היה בסוף התחום ונתגלגל חוץ לארבע אמות, או שהיתה תרומה ונטמאת מבעוד יום, אינו עירוב (כג); משחשיכה, הרי זה עירוב שקניית העירוב בין השמשות. ^יאם ספק, כשר; שספק העירוב כשר, והוא שיהיה לו חזקת כשרות כגון זה שהניחו שם ואירע בו ספק (כד); ^כאבל אם לא היה לו חזקת כשרות, כגון ספק אם הונח שם אם לאו, לא (כה).

^טשם במשנה. ^ישם במשנה כרבי יוסי וכרבי שמעון. ^כציינתיו לעיל בסימן שצד (אותיות א-ב).

(כג)      אינו עירוב – כי לא היה בכניסת השבת, במקום הנבחר, שום דבר מאכל.

(כד)     שהניחו שם ואירע בו ספק – ניתן להתיר ספק עירוב רק במקרה שבטוח הונח הערוב, ולאחר שהחשיך לא נמצא עוד, ולא נודע מתי ארע השינוי. במקרה זה סומכים על עיקרון החזקה ולפיו, מצב עובדתי קיים לא התחלף או השתנה, עד שנודע השינוי.

(כה)    לא – כגון, שהיה טרוד ולא יודע אם הספיק להניח את העירוב, לפני שהחשיך.

סעיף ז

(כו) ^לכיצד עשיית עירוב, אם רוצה לילך בסוף התחום או בתוכו ולהחשיך שם, זה הוא עיקר מצותו. ^מואפילו לא אמר: שביתתי במקומי, אלא החשיך שם (כז) ושתק (כח), לא שנא מי שיוצא מביתו להחשיך על התחום ולא שנא מי שבא בדרך וחשכה לו, קונה אלפים אמה בלא אמירה (כט). ^נואם אינו רוצה לטרוח להחשיך שם, ילך מבעוד יום ויניח שם ^סמזון שתי סעודות, כל אחד ואחד כפי מזונו. ואם ^עהוא חולה או רעבתן, שיעורו שתי סעודות ^פבינוניות שהם ^צכששה ביצים (ל), (ועיין לעיל סימן שסח סעיף ג (לא)), מפַּת, ^קאו מכל דבר שמשתתפין בו שיתופי מבואות (לב); ^רואם הוא ליפתן (לג), בכדי לאכול בו שתי סעודות סגי (לד). ואומר: בזה העירוב אהיה מותר לילך למחר אלפים אמה (לה), וחוזר ולן בביתו ואפילו הכי מודדים לו תחומו ממקום עירובו שאנו רואים כאילו דר שם (לו). ^שאבל התלמידים (לז) האוכלים אצל בעלי בתים, שבתיהם בשדה (לח) וחוזרים ולנים בבית רבם (לט), מודדין להם תחומם מבית רבם, שהוא מקום לינתם, שהוא להם עיקר, ששם היו חפצים גם לאכול, אילו היה שם מזונם (מ).

^למשנה מט, ב וכרבי יהודה. ^מהרא"ש שם בפרק הנזכר, ופשוט הוא מדין ישֵן, לעיל סימן תא סעיף א. ^נשם במשנה. ^סמשנה שם פב, ב. ^עברייתא שם ל, א. ^פארעבתן קאי, דאילו לחולה, בשתי סעודות כפי מזונו סגי, בית יוסף בפירוש דברי הטור. ^צרמב"ם בפרק א מהלכות עירובין מסוגיא דגמרא שם. ^קמשנה שם כו, ב ופב, ב, ועיין בסימן שפו (סעיפים ד-ח). ^רשם בגמרא כט, ב. ^ששם (עג, א) בעיא ונפשטא.

(כו)       הקדמה לסעיף – עד כה עסקנו בעירוב הנעשה על ידי הנחת מאכלים, במקום השביתה הרשמי. עתה נלמד, כי אפשר לערב גם על ידי הליכה בכניסת השבת למקום ה"שביתה", בלא הנחת דבר מאכל.

(כז)      החשיך שם – מתוך כוונה להפוך מקום זה למרכז שלו, אף שלאחר רדת החשכה, ישוב לביתו, ויאכל שם.

(כח)     ושתק – כלומר אין צורך באמירה מפורשת "שביתתי, במקום זה". כי די בכוונה הנלווית להגעתו אל מקום העירוב, שתיחשב כאמירה מפורשת.

(כט)    קונה אלפים אמה בלא אמירה – דין זה מתאים למה שכבר למדנו[6], שאם יָשַן אדם במקום מסוים, וירדה עליו החשכה, יש לו 2000 אמות ממקומו, לכל רוח. באותו אופן ממש, אדם שהיה ער כשירדה החשכה, מקום שהותו בכניסת השבת מוגדר מקום שביתתו, ויש לו משם 2000 אמה לכל רוח.

(ל)         שהם כששה ביצים – המשנה ברורה כותב שיש כאן טעות במשפט, וצריך לקרוא "כל אחד כפי מזונו, אם הוא חולה, ורעבתן שיעורו שתי סעודות בינוניות, שהם כששה ביצים". הפירוש הוא, שחולה אוכל מעט, ושתי סעודות שלו הן פחות משישה ביצים, וזה שיעור עירובו. אבל שאר בני אדם, אפילו רעבתן שאוכל יותר מששה ביצים, שיעור עירובם הוא 6 ביצים, שהן כ-350 מ"ל אוכל. ובגרמים כ-350 גרם. למעשה, משערים את העירוב של כל האנשים, בכשתי סעודות בינוניות, כי קשה לאמוד כמה סועד כל חולה.

(לא)     סימן שסח סעיף ג – שם כתב המחבר בשם יש אומרים, שהשיעור הוא כ-8 ביצים, שהן כ-450 מ"ל. למעשה, אפשר לסמוך על הדעה המקילה, כפי שהובאה כאן במחבר[7].

(לב)      שמשתתפין בו שיתופי מבואות – בניגוד לעירוב חצרות הנעשה רק בלחם, עירוב תחומין נעשה בכל דבר מאכל. מלבד דברים שאינם ממש מאכלים, כמפורט בדין שיתופי מבואות[8].

(לג)      ליפתן – מאכל הנלווה לכל סעודה בה נאכל לחם, כגון בשר וירקות.

(לד)      לאכול בו שתי סעודות סגי – כלומר אין צורך בלחם, אלא די במה שנאכל עמו. וכיון שהלחם הוא העיקר, שיעורם של הנלווים אל הלחם פחוּת מעט, ממזון שתי סעודות.

(לה)     לילך למחר אלפים אמה – אמירה זו חובה היא, ולא די בהגעה למקום, ובהנחת העירוב.

(לו)       שאנו רואים כאילו דר שם – הנחת האוכל ביחד עם האמירה, מעבירה את מרכזו אל מקום העירוב.

(לז)       אבל התלמידים – להבנת הקטע הבא נקדים, כי בדורות הקודמים היו הבחורים הצעירים "גולים" למקום תורה, לצורך לימודה בישיבות. אלא שאז, לא היו הישיבות מסודרות עם פנימיות ומטבח וחדר אוכל, והתלמידים ישנו בעיקר בבית החכם שלימדם, על גבי מזרונים פזורים על הרצפה. את ארוחותיהם סעדו בבית אחד מאנשי הסביבה, הקרובה או הרחוקה, אליו הוזמנו. לא תמיד היו מגורי בעל הבית סמוכים למקום הלימוד, ופעמים אף לא באותו כפר. המציאות היתה איפה, שלמדו וישנו בבית רבם, ומשם צעדו אל בית המארח שהזמינם. כעת נוכל להבין את המשך הסעיף.

(לח)     שבתיהם בשדה – מחוץ לכפר בו מתגורר רבם.

(לט)    וחוזרים ולנים בבית רבם – כלומר אוכלים במקום אחד, ולנים במקום אחר. ויש צורך להגדיר היכן הוא מקומם המרכזי, ממנו נמדדים 2000 אמה.

(מ)        אילו היה שם מזונם – גם אם נכחו בכניסת השבת, בבית בו יסעדו את סעודת השבת, המרכז שלהם הוא עדיין "בית רבם", כי שם הם לומדים וישֵנים. אבל אם אמרו בפירוש, שבית המארח הוא המוקד המרכזי שלהם, לשבת זו, יהפוך בית רבם למוקד משני.

סעיף ח

(מא) אם ירצה, יִשלח העירוב על ידי שליח, ויאמר: בזה העירוב יהא פלוני מותר לילך. ^תובלבד שלא יהא חֵרֵש (מב), שוטה וקטן (מג) או שאינו מודה בעירוב (מד); ואם שלחו על ידי חרש, שוטה וקטן או עובד כוכבים או אחד שאינו מודה בעירוב, אינו עירוב (מה). ^אואם אמר לאחר לקבלו ממנו (מו), ושלחו על ידי אחד מאלו ואפילו שלחו על הפיל או על הקוף וראה מרחוק שהגיע שם וּנְתָנוֹ לו (מז), הוי עירוב אף על פי שלא ראה שהניחו האחר, דחזקה: שליח עושה שליחותו (מח). וכן רבים שנשתתפו בעירובי תחומין ורצו לשלוח עירובם ביד אחר, הרי אלו משלחין (מט).

^תמשנה שם לא, ב. ^אשם במשנה וגמרא שם.

(מא)    הקדמה לסעיף – יש כלל גדול בהלכה ולפיו, יכול אדם לקיים אקט משפטי על ידי שליח. מעשה הנחשב אקט משפטי ונעשה על ידי שליח (מלבד מצוה, שאדם צריך לקיים בגופו, כגון הנחת תפילין או אכילת מצה), נחשב כמעשה של המשלח. כלל זה נקרא "שלוחו של אדם, כמותו". רק מי שבידו לבצע אקט משפטי זה עבור עצמו, הוא זה שיכול גם לפעול כשליח.

(מב)    ובלבד שלא יהא חֵרֵש – שאינו מדבר ואינו שומע, ונחשב חסר דעת.

(מג)     שוטה וקטן – הואיל ואין להם דעת לפעול עבור עצמם, הם אינם כשירים להיות שליחים.

(מד)    שאינו מודה בעירוב – הואיל ואין זו פעולה שיכול לעשות עבור עצמו, כי אינו מאמין לדברי חכמים, הוא אינו יכול לעשותה גם עבור זולתו.

(מה)    אינו עירוב – ואין לו 2000 אמה אלא ממקום שביתתו בפועל.

(מו)      אמר לאחר לקבלו ממנו – ואם כן עשה אדם זה שליח, לערב עבורו.

(מז)      וראה מרחוק שהגיע שם וּנְתָנוֹ לו – כלומר הקוף או הפיל הגיע אל השליח, ויכול השליח לקחת ממנו את העירוב. אם כי אין צורך שהמשלח יראה בפועל, את נתינת העירוב לשליח[9].

(מח)    דחזקה: שליח עושה שליחותו – יש להבחין בין מעשה משפטי, למעשה טכני בלבד. כי לעניין טכני כולם כשרים. וגם אם מביא העירוב אינו כשיר לשליחות, והביאו לשליח הכשר לעירוב, העירוב חל. ואין צורך לראות את ביצוע השליחות, כי מבחינה הלכתית, סומכים על שליח שקיים את שליחותו.

(מט)   הרי אלו משלחין – כלומר, יכול שליח אחד להיות שלוחם של אנשים רבים.

סעיף ט

^באחד או רבים שאמרו לאחד: צא ערב עלינו (נ), ועירב עליהם באיזה רוח שרצה, הרי זה עירוב ויוצאים בו, שהרי לא ייחדו לו רוח (נא).

^בברייתא שם נ, ב.

(נ)          צא ערב עלינו – ולא פירטו באיזו רוח עליו להניח, אבל בכל רוח שיניח, הדבר מקובל עליהם. כדי שיוכלו לקיים מצוה כלשהי, כגון שמיעת שיעור תורה, או ביקור חולה, שהרי אין מערבים עירובי תחומין אלא לדבר מצוה.

(נא)      שהרי לא ייחדו לו רוח – וסמכו עליו. ומתברר שהרוח שנבחרה על ידו, נבחרה כביכול ביד שולחיו[10].

סעיף י

(נב) ^גהאומר לחבירו: ערב עלי בתמרים; ועירב עליו בגרוגרות; בגרוגרות, ועירב עליו בתמרים; אמר לו: הנח עירובי במגדל, והניחו בשובך; בשובך, והניחו במגדל; בבית, והניחו בעלייה; בעלייה, והניחו בבית, אינו עירוב (נג). אבל אם אמר לו: ערב עלי סתם, ועירב עליו, בין בגרוגרות בין בתמרים, בין בבית בין בעלייה, הרי זה עירוב (נד).

^גברייתא גיטין סה, ב וכרבנן כאוקימתא דרבה. 

(נב)      הקדמה לסעיף – סעיף זה מבוסס על הכלל ששליח ששינה מההוראות שקיבל, ביטל את שליחותו. ומה שעשה נטול כל ערך, וכאילו לא עשה.

(נג)       אינו עירוב – כי שינה מההוראות שקיבל.

(נד)      הרי זה עירוב – כי המשלח העניק חופש בחירה לשליח, שהלה יחליט עבורו.

סעיף יא

(נה) ^דמי שבא בדרך ומכיר אילן או גדר בסוף אלפים אמה, וירא שמא תחשך קודם שיגיע שם, ואמר: שביתתי תחתיו בעיקרו, קנה שביתה בעיקרו ויש לו משם אלפים אמה. ^האף על פי שאינו יכול להגיע שם מבעוד יום במהלך בינוני אלא אם כן ירוץ (נו), מותר לילך לשם בנחת אף על פי שאינו מגיע שם מבעוד יום (נז). אבל אם לא היה יכול להגיע שם כלל מבעוד יום, לא יזוז ממקומו, שהרי עקר דעתו מכאן וגם שם לא קנה (נח). ודוקא שיִיחד ארבע אמות ההם בתוך אלפים אמה (נט), ^וכגון שאמר: שביתתי בעיקרו (ס), ומכאן עד עיקרו אין יותר מאלפים (סא). אבל אם אין כל האילן בתוך אלפים, ולא ייחד מקום תחתיו, לא קנה שביתה, דשמא היה בדעתו על ארבע אמות שהם חוץ לאלפים (סב), וגם כאן לא קנה, שהרי עקר דעתו מכאן, ולא יזוז ממקומו (סג). ^זואם כולו עומד תוך אלפים ולא ייחד מקום שביתתו, כגון שאמר: שביתתי תחתיו (סד), יש לו ארבעה אלפים ממקומו לצד האילן חוץ משיעור משך תחתיו של אילן (סה); כגון אם שיעור האילן עשרים אמה, יש לו אלפים (סו) פחות עשרים אמה (סז). ^חולהרמב"ם (סח), הקונה שביתה בריחוק מקום ולא סיים מקום שביתתו (סט), לא קנה שביתה שם אלא במקום שהיה עומד בו כשחשכה (ע); וכן אם אמר: שביתתי במקום פלוני, והוא רחוק ממנו יותר מאלפים (עא), קנה שביתה במקומו (עב). והאומר: שביתתי תחת אילן פלוני, אם יש תחתיו שמונה אמות או יותר, לא קנה שביתה, שהרי לא כיון מקום שביתתו (עג). לפיכך צריך להתכוין לשבות בעיקרו (עד), או בארבע אמות שבצפונו או בדרומו (עה). ואם היה תחתיו פחות משמונה אמות, ונתכוין לשבות תחתיו, קנה (עו); שהרי מקצת מקומו מסויים. וכן דעת הרי"ף בזה (עז).

^דמשנה עירובין מט, ב. ^השם בגמרא נא, א וכאיכא דאמרי בשם רבא. ^ושם במשנה מט, ב. ^זשם בגמרא כשמואל, הסכמת הפוסקים. ^חבפרק ז מהלכות עירובין, כפי פירושו בדברי שמואל, כמו שכתב הרב המגיד שם.

(נה)      הקדמה לסעיף – מסעיף זה עד סוף הסימן דנים בהקלה נוספת, והיא, היכולת לשנות את מקום שביתתו, גם אם לא יחשיך שם, וגם אם לא הונח במקום, בערב שבת, מאכל כלשהו.

(נו)        אלא אם כן ירוץ – כלומר, מי שבא בדרך, ויכול להגיע בריצה למקום מסוים, טרם רדת החשכה, רשאי לקבוע שם את שביתתו, אף שלא יגיע אליו בפועל לפני החשכה.

(נז)        שאינו מגיע שם מבעוד יום – זו הקלה מיוחדת שניתנה רק למצוי בדרך. אבל הנמצא בעירו, אינו רשאי לקבוע את מרכזו מחוץ למקומו, גם אם יכול להגיע לשם. ואם ירצה לשבות בנקודה מסוימת מחוץ לתחומו, עליו להחשיך בה, או להניח שם עירוב, לפני שבת.

(נח)      וגם שם לא קנה – אם אין בידו אפשרות להגיע לשם, אין זה מרכזו. ובמקום ששוהה עתה, לא התכוון לשבות. נמצא שאין לו מקום שביתה, ואינו יכול לזוז ממקומו, יותר מ-4 אמות.

(נט)     בתוך אלפים אמה – כלומר, המקום צריך להיות דווקא בתוך ה"תחום" בו הוא שוהה עתה.

(ס)        שאמר: שביתתי בעיקרו – במקום בו הגזע נטוע.

(סא)    אין יותר מאלפים – הקפיד להבהיר היכן ברצונו לשבות. ואם זה בטווח 2000 אמה ממקום עומדו, קנה שביתה במקום זה.

(סב)    שהם חוץ לאלפים – לכן אין זה עירוב.

(סג)     ולא יזוז ממקומו – כי לא התכוון לשבות במקום עומדו, וגם המקום שבחר, יתכן שנמצא מחוץ ל-2000 אמותיו. הלכך לא קנה שביתה, לא כאן ולא כאן.

(סד)    שאמר: שביתתי תחתיו – תחת ענפי האילן, המשתרע אנה ואנה.

(סה)   חוץ משיעור משך תחתיו של אילן – כלומר המרכז שלו אמנם תחת האילן, אבל לא ברור היכן תחתיו. לכן הולכים לחומרה, כפי שיבאר.

(סו)      יש לו אלפים – מהאילן.

(סז)     פחות עשרים אמה – כי יתכן שנקודת שביתתו היא במקום הקרוב אליו.

(סח)    ולהרמב"ם – כעת מובאת שיטת הרמב"ם, המקילה בדין אחד, ומחמירה בדין אחר: הקולא היא, שאם עירובו אינו עירוב, אינו מאבד את מקום שביתתו, ויש לו 2000 אמות ממקום הימצאו. והחומרא היא, שלא שייך לשנות את מקום שביתה, אם לא נבחר מקום מסוים ממש.

(סט)   ולא סיים מקום שביתתו – נמצא שלא קנה שביתה כלל, במקום זה.

(ע)         במקום שהיה עומד בו כשחשכה – כלומר, אמנם לא קנה שביתה במקום שרצה, אבל גם לא איבד את המקום בו שבת, בזמן כניסת השבת. ויש לו 2000 אמה, ממקומו לכל רוחות העולם.

(עא)     רחוק ממנו יותר מאלפים – על כן לא קנה שביתה במקום זה.

(עב)     קנה שביתה במקומו – ובניגוד לדעה הראשונה, יש לו 2000 אמה לכל רוח.

(עג)      שהרי לא כיון מקום שביתתו – זו הדעה השנייה. אבל לדעה הראשונה, כנזכר, קנה שביתה, אם כל השטח תחת האילן בתוך 2000 אמה, ממקום עומדו.

(עד)     בעיקרו – כלומר בגזע.

(עה)    בארבע אמות שבצפונו או בדרומו – וממקום זה יימדדו 2000 אמה, לכל רוח.

(עו)       קנה – כי כל היכן שימוקמו 4 אמות אלה, המקום המרכזי, שותף לכולם. נמצא שבחר לשבות במקום מוגדר וברור.

(עז)      וכן דעת הרי"ף בזה – כדעת הרמב"ם, שבדבר אחד מקילים, וזה, כאשר לא קנה שביתה במקום השני, לא איבד את מקומו הראשון. ובדבר אחר מחמירים, שאי אפשר לקנות שביתה, אם לא נבחר מקום מסוים ממש. למעשה, בגלל שמדובר בדינים דרבנן, אפשר להקל בדיעבד, כשתי השיטות. אך לכתחילה, יש להחמיר כשתיהן.

סעיף יב

^טהיו שנים, אחד מכיר ואחד אינו מכיר, שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר ואומר: שביתתנו במקום פלוני (עח).

^טברייתא שם נ, ב.

(עח)     מוסר שביתתו למכיר – כפי שלמדנו בדיני שליחות. המכיר מתמנה להיות שלוחו, לקבוע מקום שביתה עבור שניהם.

סעיף יג

^יודוקא לַבָּא בדרך התירו לו כהאי גוונא (עט) אבל לא למי שהוא בביתו; ואם אמר כן, לא עלה לו (פ) ואין לו אלא שביתת ביתו (פא).

^ישם בגמרא נא, ב וכרב נחמן, הסכמת הפוסקים.

(עט)    התירו לו כהאי גוונא – התירו לו בצורה זו, לשנות את מרכזו, בלא שיחשיך שם, ובלא שיונח שם עירוב.

(פ)         לא עלה לו – לא חל שינוי במקום שביתתו.

(פא)    ואין לו אלא שביתת ביתו – כלומר, למרות שלא קנה שביתה במקום השני, לא איבד את שביתתו במקומו. ואינו דומה להולך בדרך, שאם שינה את מרכזו, ולא עלה בידו, איבד אף את מקומו הראשון, לפי הדעה הראשונה המובאת בסעיף יא.

דין מקום נתינת העירוב (תט)

א.      צריך להניח את העירוב במקום שיוכל לאוכלו, אם ירצה [ב].

ב.      העירוב צריך להיות מונח בתוך התחום [ה].

ג.        שינוי נקודת המרכז יכולה להתבצע לא רק על ידי הנחת אוכל, אלא גם בהליכה טרם כניסת השבת, ושהייה במקום הנבחר, משך כל בין השמשות. ובזה הפכה נקודה זו למרכז, ללא אמירת דבר [ז].

ד.      שיעור העירוב הוא כ-450 מ"ל לכל אדם, לכתחילה. ובדיעבד, 350 מ"ל לאדם [ז].

ה.      ניתן לעשות את העירוב על ידי שליח יהודי גדול, המאמין בעירוב [ח].

ו.        המהלך בדרך, ויכול להגיע בריצה למקום מסוים, טרם רדת החשכה, רשאי לקבוע שם את שביתתו, אף שלא יגיע אליו בפועל לפני החשכה [יא].