הלכות ערובי תחומין

סימן ת"י

דין המחזיק בדרך כדי לקנות שביתה, ובו ג' סעיפים.

סימן זה דן בדרכים נוספות בהם יכול אדם לשנות את מוקד שהותו בשבת, בלי להחשיך שם, ובלי להניח שם עירוב.

סעיף א

^אמי שנתכוין לקבוע שביתתו במקום ידוע אצלו (א), והחזיק בדרך והלך (ב) כדי שיגיע לאותו מקום ויקנה בו שביתה, אף על פי שלא הגיע ולא עמד שם אלא החזירו חבירו ללון אצלו או שחזר מעצמו ללון אצלו או שנתעכב (ג), יש לו להלך למחר עד מקום שנתכוין לו (ד) ומאותו המקום אלפים אמה לכל רוח; שכיון שגמר בלבו לקבוע שם שביתתו והחזיק בדרך, נעשה כמי שעמד שם (ה) או שהניח עירובו שם (ו). ^בבמה דברים אמורים, בעני (ז), שאין מטריחין אותו להניח עירוב (ח), או ברָחוֹק, כגון שהיה בא בדרך (ט); אבל אם לא היה עני ולא רחוק, לא (י).

^אבמשנה עירובין נב, א. ^ברמב"ם פרק ז מהלכות עירובין, וכתב הרב המגיד שהוא מוסכם מרבי מאיר ורבי יהודה לפי אוקימתא דרב נחמן שם.

(א)   במקום ידוע אצלו – כלומר התכוון ללכת ולהחשיך במקום מסוים, ולשנות את מרכזו. כדי שיוכל ללכת למחרת 2000 אמה נוספות, ממקום זה. או שהתכוון לפני שבת, להביא לשם את עירובו.

(ב)    והחזיק בדרך והלך – כלומר החל לצעוד.

(ג)     או שנתעכב – התכוון להחשיך, ובפועל לא החשיך. בכל זאת, אם התחיל ללכת, הרי זה כאילו החשיך. ובתנאי, כמובן, שהיה בידו להגיע לאותו מקום, טרם רדת החשכה.

(ד)    עד מקום שנתכוין לו – וצריך שיהיה זה מקום מסוים, כפי שלמדנו בסימן הקודם.

(ה)   נעשה כמי שעמד שם – אם אכן התכוון להחשיך במקום.

(ו)      או שהניח עירובו שם – אם אכן התכוון להניח שם עירוב.

(ז)     בעני – עבור מי שאין בידו מזון שתי סעודות, להנחה במקום השביתה הרצוי לו, קיימת הקלה נוספת.

(ח)   שאין מטריחין אותו להניח עירוב – העני אינו צריך להניח עירוב, וגם לא צריך להחשיך, אלא די אם יאמר, בעודו בביתו, "שביתתי במקום פלוני"[1].

(ט)   שהיה בא בדרך – אם אינו עני, לא הותר הדבר אלא במקרה הנזכר בתחילת הסעיף, שהתחיל ללכת, ואז נתעכב.

(י)     לא – איש זה אינו יכול לערב אלא בהנחת עירוב, או אם יחשיך במקום.

סעיף ב

זה שאמרנו שהקונה שביתה בריחוק מקום שיחזיק בדרך, לא שיצא וילך בשדה, ^גאלא אפילו ירד מן העלייה, לילך לאותו מקום, וקודם שיצא מפֶּתח החצר החזירו חבירו, הרי זה החזיק וקנה שביתה (יא). וכל הקונה שביתה בריחוק מקום ^דאינו צריך לומר: שביתתי במקום פלוני, אלא כיון שגמר בלבו והחזיק בדרך כל שהוא, קנה שם שביתה (יב). ואין צריך לומר מי שיצא ברגליו ועמד במקום שקונה בו שביתה שאינו צריך לומר כלום, אלא כיון שגמר בלבו, קנה (יג).

^גשם, מעובדא דרב נתן בר אושעיא, כפי גירסת הרי"ף. ^דשם בברייתא, וכרבי יוסי וכאוקימתא דרב יוסף.

(יא)      הרי זה החזיק וקנה שביתה – די בעובדה שהחל לפסוע אל מקום העירוב, כדי לקבוע את מקום השביתה, גם אם בפועל לא הגיע למקום. ובתנאי שהתכוון באמת ובתמים לצאת למקום, אלא שנתעכב.

(יב)      קנה שם שביתה – כי מספיק שהייתה כוונה, ותחילת הליכה.

(יג)       שגמר בלבו, קנה – כלומר, מי שעירב ברגליו ויצא למקום, כדי להמתין בו עד רדת החשכה, אינו צריך לומר "שביתתי במקום פלוני". מספיקה שביתתו הפיזית במקום, בכניסת השבת, יחד עם הכוונה להפוך נקודה זו למרכזו, כדי לשנות את מיקומו.

סעיף ג

^האנשי העיר ששלחו אחד מהם להוליך להם עירובם למקום ידוע, והחזיק בדרך, והחזירו חבירו, ולא הוליך עירובם, הם לא קנו שביתה באותו מקום, שהרי לא הונח שם עירובם (יד), ואין להם להלך במדינתם אלא אלפים אמה לכל רוח. והוא קנה שם עירוב, שהרי הוא בא בדרך ונתכוין לשבות שם והחזיק בדרך. לפיכך יש לו לילך לאותו מקום למחר ולילך ממנו אלפים אמה לכל רוח (טו).

^המשנה שם וכרבי יהודה. הרמב"ם בפרק ז מהלכות עירובין.

(יד)      לא הונח שם עירובם – והם אינם עניים, על כן אין בידם לשנות את המרכז שלהם ללא הנחת עירוב, או ללא שהחשיכו שם בעצמם.

(טו)      ולילך ממנו אלפים אמה לכל רוח – את שליחותו לאחרים הוא אמנם לא ביצע, ואין להם עירוב. אבל עבור עצמו, העירוב חל, ומרכזו אכן נמצא במקום החדש.