הלכות ראש חודש

סימן תכ"ח

סדר קביעת המועדים וקריאת הפרשיות, ובו ח' סעיפים.

הלוח העברי הושתת על חודשי הלבנה. בכל חודש, אחר חלוף 29 ימים וחצי, ועוד פחות משעה, מתחדשת הלבנה. אבל החודשים נמנים כתקופה של ימים שלימים. לכן חלק מן החודשים הם בני 29 ימים, וחלקם בני שלושים יום.

אורך השנה העברי נקבע על פי הממוצע, בין שנת לבנה לשנת השמש, כפי שצווינו בפסוק (דברים טז, א) "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב", וכמו שפירשה הגמרא (ראש השנה כא, א) "שמור אביב של תקופה, שיהא בחדש ניסן". במילים אחרות, ציותה התורה לחוג את הפסח, בחודש האביב.

פירוש הענין הוא, שנת הלבנה אורכת כ-354 יום בערך, ושנת החמה אורכת כ-365 יום בערך. נמצא כי שנה בת שנים עשר חודשי לבנה, נשלמת 11 ימים קודם סיום שנת החמה. ובחלוף שלש שנים, יתהווה פער בן חודש ימים, בין שנת הלבנה לשנת החמה. ואם לא נקפיד על תיאום מוחלט בינם, לא יצא חג הפסח בחודש האביב. הפתרון הוא הוספת חודש בשנה, מפעם לפעם, ושנה כזו קרויה "שנה מעוברת".

הנהיגו חכמינו, מסדרי הלוח, כי במחזור של 19 שנים, יהיו שבע שנים מעוברות, בהם שני חודשי אדר, והם השנים 3, 6, 8, 11, 14, 17, 19.^[1]

מלבד זאת, העניקה התורה סמכות הלכתית לחכמים, לקביעת יום ראש חודש. עובדה שמשפיעה על היום הראשון של החודש, שאינו תואם תמיד, ליום חידוש הלבנה. חכמינו, מסדרי הלוח, קבעו ימים מסוימים כראש חודש, כשסידרו את לוח השנה. מפאת חישובים וטעמים שונים, שיוסברו בסימן זה.

חודש בן שלושים יום נקרא "חודש מלא", ובן 29 יום "נקרא חודש חסר". תשרי לעולם מלא, חשוון וכסליו, פעמים שניהם מלאים, פעמים שניהם חסרים, ופעמים חשוון חסר וכסליו מלא. טבת תמיד חסר, שבט תמיד מלא. אדר תמיד חסר, מלבד שנה מעוברת, אז אדר ראשון מלא, ואדר שני חסר[2]. ניסן מלא, אייר חסר, סיון מלא, תמוז חסר[3], אב מלא, אלול חסר. שנה בה חשון וכסליו חסרים, נקראת "שנה חסרה". כששניהם מלאים, היא קרויה "שנה מלאה". אם האחד מלא והאחר חסר, היא קרויה "שנה כְּסִדרה"[4].

סעיף א

^אאלו הימים שאין קובעים בהם המועדים (א); לא אד"ו ראש השנה (ב), ולא גא"ו יום הכיפורים (ג), ולא זב"ד פורים (ד), ולא בד"ו פסח (ה), ולא גה"ז עצרת והושענא רבה (ו), לא ג' חנוכה (ז), ולא אג"ו צום אסתר (ח), ולא בד"ו צום תמוז ואב (ט). לעולם ביום שיהיה פורים יהיה ל"ג לעומר, וסימן פל"ג (י), וביום שיהיה חנוכה יהיה עצרת (יא), כשיהיו כסדרן או חסרים (יב).

^אטור.

(א)   שאין קובעים בהם המועדים – מסדרי לוח השנה לא הקפידו שראש חודש יחול תמיד ביום חידוש הלבנה. כי התורה, שציותה לקדש את החודש, העניקה להם כח ותוקף הלכתי לשנות ביום, את תחילת החודש, כפי הנאמר בפסוק "החודש הזה לכם". המילה "לכם" מלמדת על הכוח שניתן ביד חכמים, להזיז ביום, את תחילת החודש, כאשר יש צורך לדאוג לצרכים מסוימים. כגון, שיום כיפור לא יחול בימי שישי או ראשון, כדי שלא יהיו שני ימים רצופים, האסורים לגמרי במלאכה. וכדי שהושענא רבא, היום האחרון של סוכות, בו מקיימים את מנהג נטילת ערבות, לא יחול בשבת. כי אי אפשר לדחות אותו למחר, שהוא יום טוב שמיני עצרת.

(ב)   לא אד"ו ראש השנה – לא יחול ראש השנה בימי ראשון, רביעי ושישי.

(ג)    ולא גא"ו יום הכיפורים – על כן לא יחול יום הכיפורים בימי שלישי[5], שישי וראשון.

(ד)   ולא זב"ד פורים – י"ד אדר לא יחול בימי שבת, שני ורביעי.

(ה)   ולא בד"ו פסח – יום ראשון של פסח, לא יחול בימי שני, רביעי ושישי.

(ו)     ולא גה"ז עצרת והושענא רבה – שבועות והושענא רבה לא יחולו בימי שלישי, חמישי ושבת.

(ז)    לא ג' חנוכה – ראשון של חנוכה, לא יחול ביום שלישי.

(ח)   ולא אג"ו צום אסתר – י"ג אדר, שהוא יום תענית אסתר, לא יחול בימי ראשון שלישי ושישי.

(ט)   ולא בד"ו צום תמוז ואב – שבעה עשר בתמוז ותשעה באב, לא יחולו בימי שני רביעי ושישי.

(י)        וסימן פל"ג – פ' מסמל את הפורים, שיחול באותו יום בו יחול ל"ג בעומר, בי"ח אייר.

(יא)     יהיה עצרת – הכוונה הפוכה, כלומר, ביום מן השבוע, בו יחול חג השבועות, יחול יומו הראשון של חנוכה, הבא אחריו.

(יב)     כשיהיו כסדרן או חסרים – יומו הראשון של חנוכה, יחול ביום בו חל שבועות, רק בשנה חסרה, ובשנה כסדרה, כשחודש חשון חסר. אבל בשנה שלימה, כאשר חודש חשון מלא, יחול היום הראשון של חנוכה, ביום השבועי, הבא אחר חג השבועות.

סעיף ב

^באלו הימים שהוקבעו בהם ראשי חדשים ולא בזולתם; ניסן אגה"ז (יג), אייר בגה"ז, סיון אגד"ו, תמוז אגה"ו, אב בדו"ז, אלול אבד"ו, תשרי בגה"ז, מרחשון גדו"א, כסליו א"ב ג"ד ה"ו, טבת אבגד"ו, שבט בגדה"ז, אדר זבד"ו. (ובעיבור, אדר הראשון בדה"ז ושני בדו"ז).

^בשם.

(יג)      ניסן אגה"ז – האותיות מסמנות את ימי השבוע. לדוגמא חודש ניסן, יכול לחול רק בימי ראשון, שלישי, חמישי או שבת.

סעיף ג

(יד) ^גסימן לקביעת המועדים; א"ת ב"ש, ג"ר ד"ק, ה"ץ ו"ף, פירוש: ביום ראשון של פסח יהיה לעולם תשעה באב וסימן (במדבר ט, יא): על מצות ומרורים יאכלוהו (טו). ביום ב' בו שבועות, וביום ג' בו ראש השנה, ביום ד' בו קריאת התורה שהוא שמחת תורה (טז), ביום ה' בו, צום כיפור. ביום ו' בו, פורים שעבר (יז).

^גשם. 

(יד)     הקדמה לסעיף – אותיות האלפא ביתא זווגו בסדרת האותיות "אתבש", ראשונה עם האחרונה, שניה עם זו שלפני האחרונה, וכן על זה הדרך. בסעיף זה, אותיות א' ב' מסמלות את ימי הפסח, וכנגדם, האותיות האחרונות, מסמלות את החגים. כל חג, יחול באותו יום בשבוע, בו חל יום הפסח שחובר עמו. לדוגמא, האות א' מסמלת את יומו הראשון של הפסח, וביום שהוא חל, יחול גם המועד שאות ת' מסמלת, כלומר תשעה באב.

(טו)     על מצות ומרורים יאכלוהו – המצות מסמלות את חג הפסח, והמרור, את תשעה באב. ראשי התיבות א"ת מלמדות, כי ביום השבועי, בו חל ראשון של פסח, יחול גם תשעה באב.

(טז)    שהוא שמחת תורה – המצווה הייחודית של שמחת תורה בחו"ל, היא מצוות הקריאה, אז כולם עולים לתורה, וקוראים את הפרשה האחרונה בספר דברים, וגם את תחילת פרשת בראשית. ואף בפרשת פנחס, את קורבנות היום. לכן נקרא יום זה "יום קריאה".

(יז)      פורים שעבר – פורים שחל חודש לפני פסח, ולא פורים של שנה הבאה.

סעיף ד

^דלעולם קורין צו את אהרן קודם פסח בפשוטה (יח), ומצורע במעוברת (יט), חוץ מבה"ח (כ) מעוברת (כא) (וה"ש מעוברת (כב)) שקורין אחרי מות קודם הפסח. ולעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת, תשעה באב קודם ואתחנן (כג), אתם נצבים קודם ראש השנה. ולכן כשראש השנה ביום ב"ג (כד), שיש שתי שבתות בין ראש השנה לסוכות, צריכים לחלק נצבים וילך כדי שיקראו וילך בין ראש השנה לצום כפור, והאזינו בין צום כפור לסוכות (כה); וסימן: בַּ"ג הַמֶּלֶךְ (דניאל א, ה) פַּת וַיֵּלֶךְ (כו). אבל כשראש השנה ביום ה"ו (כז), אז אין בין ראש השנה לסוכות אלא שבת אחת שקורין בה האזינו, אז וילך עם נצבים קודם ראש השנה, וסימן לפשוטה: פִּקְדוּ וּפִסְחוּ (כח), ולמעוברת: סִגְרוּ וּפִסְחוּ (כט). מְנוּ וְעִצְרוּ (ל), צוּמוּ וּצְלוּ (לא), קוּמוּ וְתִקְעוּ (לב).

^דשם.

(יח)     בפשוטה – הפשוטה היא, שנה שיש בה רק אדר אחד.

(יט)    ומצורע במעוברת – כי במעוברת נוספו עוד ארבע שבתות, ופרשת מצורע היא הרביעית, אחר צו.

(כ)       חוץ מבה"ח – ה"ח פירושו, ראש השנה חל ביום חמישי. האות ח' מלמדת, כי זו שנה חסרה. כלומר חודשי חשון וכסלו, אינם מלאים, אלא שניהם בני 29 ימים.

(כא)    מעוברת – בשנה זו, הואיל וחל ראש השנה ביום חמישי, יחול יום א של חודש חשוון, כלומר ראש חודש חל, ביום השבת. יוצא כי סך השבתות בחשוון הוא, חמש (בתאריכים – 1, 8, 15, 22, 29 של חשוון). בניגוד לשאר שנים, בהם סך השבתות בחשוון הוא, ארבע שבתות. והואיל ונוספה שבת אחת, התוצאה היא, שפרשת אחרי מות, תיקרא לפני הפסח.

(כב)    וה"ש מעוברת – הרמ"א מוסיף שאחרי מות תיקרא לפני פסח, גם בשנה מעוברת, המוגדרת "שלימה". כלומר כאשר שני החודשים, חשון וכסלו, בני 30 יום. כי בשנה מעוברת נוספו ארבע שבתות, בין ראש השנה לפסח[6].

(כג)     תשעה באב קודם ואתחנן – השבת שלפני תשעה באב תהיה תמיד "פרשת דברים", בה יש לקרוא בהפטרת חזון. שהיא ההפטרה השלישית, משלושת ההפטרות של פורענויות.

(כד)    כשראש השנה ביום ב"ג – אם חל יומו הראשון של ראש השנה ביום שני, או ביום שלישי.

(כה)    והאזינו בין צום כפור לסוכות – כי פרשת וזאת הברכה, היא הקריאה של שמחת תורה. לכן יש לקרוא, בשבת שלפני סוכות, את פרשת האזינו.

(כו)      בַּ"ג הַמֶּלֶךְ פַּת וַיֵּלֶךְ – משחק מילים זה מבוסס על פסוק מספר דניאל, בו מסופר על נבוכדנצר, שדאג לתת אוכל לדניאל וחביריו, כלשון הכתוב "וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, מִפַּת בַּג הַמֶּלֶךְ". ומשחק המילים "בַּג הַמֶּלֶךְ" פירושו, כאשר ראש השנה, יום המלכת הקב"ה, חל ב"ג, כלומר בימי שני או שלישי. אז "פַּת", יש לעשות הפרדה. כי המילה פַּת מרמזת לפתיתים, שהן פיסות הנחתכות מן הלחם. ובמילים אחרות, יש להפריד את פרשת וילך, ולא לקוראה עם פרשת ניצבים.

(כז)     כשראש השנה ביום ה"ו – ביום חמישי או ביום שישי. אמנם לא יתכן שראש השנה יחול ביום שישי, כפי שלמדנו. על כן נפלה כאן טעות, והגרסה הנכונה היא ה"ז. כלומר, ביום חמישי או ביום שבת[7].

(כח)    וסימן לפשוטה: פִּקְדוּ וּפִסְחוּ – פקדו לשון ציווי, כלומר יקראו בפרשת צו, לפני פסח.

(כט)   ולמעוברת: סִגְרוּ וּפִסְחוּ – סגרו מלשון הֶסְגֵר, כדינו של המצורע, המוסגר ומוכנס לבדידות. כלומר, בשנה מעוברת, תיקרא פרשת מצורע לפני פסח.

(ל)        מְנוּ וְעִצְרוּ – סימן זה רלוונטי, לכל השנים. והוא מלמד שפרשת במדבר, בה נמנו בני ישראל, תיקרא לפני חג השבועות, הנקרא גם עצרת.

(לא)    צוּמוּ וּצְלוּ – צומו בתשעה באב, וקראו אחריו בפרשת ואתחנן. המילה "צְלוּ" פירושה, התפללו. ובא הסימן כרמז לפרשת ואתחנן, בה מסופר על תפילת משה.

(לב)     קוּמוּ וְתִקְעוּ – קוראים בפרשת ניצבים, לפני ראש השנה. המילה קוּמוּ, רומזת על פרשת ניצבים. והמילה "תִקְעוּ", על התקיעה בשופר. כלומר, פרשת ניצבים נקראת לפני ראש השנה.

סעיף ה

(לג) ^הפרשת האזינו מחלקין פרשיותיה כדרך שהיו מחלקין אותה במקדש, שהיו קורין השירה פעם אחת לששת ימי השבוע (לד) וסימן: הַזִּי"ו לָ"ךְ (לה), האזינו (לו), זכור (לז), ירכיבהו (לח), וַיַּרְא (לט), לוּ חָכְמוּ (מ), כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם עד סוף השירה (מא), והשביעי קורא מסוף השירה עד סוף הפרשה (מב). הגה: ודוקא בשבת מחלקין הפרשיות, אבל במנחה בשבת ושני וחמישי (מג), אין לחוש (מד) (מרדכי פרק הקורא עומד).

^הטור בשם רב פַּלְטוֹי גאון, מימרא דרב, ראש השנה לא, א.

(לג)     הקדמה לסעיף – מיקומם של המקטעים השונים, בפרשת השבוע שבכל שבת, בשבעה נקודות עצירה, לא נקבעה בגמרא. אלא הונהגה על פי מספר כללים, כגון "לא לסיים בדבר רע"[8]. למרות שלא נקבעו מקומות סיום, התקבלו בסופו של דבר מנהגים היכן להפסיק. ורובם זהים, כנדפס בחומשים. אבל בפרשת האזינו, שכמעט כולה תוכחות, נקבעה חלוקת הקטעים בגמרא, על פי שירת הלויים, ששוררו את פרשת האזינו, בעת הקרבת קרבן מוסף של שבת. בכל שבת נהגו המה לשורר, אחד מתוך ששה קטעים. והיא, כאמור, פרשה של תוכחות, ומטרתה לעורר את השומעים לחזרה בתשובה. וכפי שנהגו שם, כך צריכים אנו לנהוג, בחלוקת הפרשה, לשבעת העולים. זה עניינו של סעיף זה.

(לד)     פעם אחת לששת ימי השבוע – נהגו לומר בבית המקדש קטע אחד של פרשת האזינו, בכל שבת. כי זו פרשה מרכזית מאוד בחיי האומה, כמו שכתוב בתורה (דברים לא, יט) "שימה בפיהם, ולמדה את בני ישראל, למען תהיה השירה הזאת לעד לבני ישראל". הקטעים חולקו בכל שבת לפי הסדר הרמוז בראשי תיבות "הזי"ו ל"ך".

מלמדנו המחבר כאן, כי גם כיום, נוהגים לחלק את הפרשה בין העולים, בשבת האזינו, כאותה חלוקה בה נהגו בבית המקדש. ומה שכתב המחבר "שהיו קורין השירה פעם אחת לששת ימי השבוע" כוונתו, שהיו קוראים קטע אחד מידי שבת, במשך שש שבתות, כנגד ששת ימי השבוע[9].

(לה)    וסימן: הַזִּי"ו לָ"ךְ – שש אותיות אלה, הן האות הראשונה בכל קטע. ונרמז בראשי תיבות אלה מסר חשוב, שעל אף כל התוכחות, הזיו שהוא "קרן אור", הוא לְךָ, כלומר לישראל. על אף התוכחות, לא יסור  מישראל אור התורה והקדושה[10].

(לו)      האזינו – זו הפרשה של העולה הראשון, הקורא בפרק לב, מפסוק א עד פסוק ו.

(לז)     זְכוֹר – העולה השני קורא מפסוק ז, עד פסוק יב.

(לח)    ירכיבהו – העולה השלישי, מפסוק יג עד פסוק יח.

(לט)    וַיַּרְא – העולה הרביעי מפסוק יט, עד פסוק כח. חלק מן האשכנזים, נוהגים לקרוא עד פסוק כו.

(מ)       לוּ חָכְמוּ – החמישי עולה מפסוק כט, עד פסוק לט. ולחלק מן האשכנזים, מתחילים מפסוק כז, שגם הוא מתחיל באות ל – לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב, כי בו מתחילה נחמה. והם קוראים, עד פסוק לה.

(מא)   כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם עד סוף השירה – השישי קורא מפסוק מ, עד פסוק מג, כי עד כאן קראו בבית המקדש. ויש מן האשכנזים, שקוראים מפסוק לו עד פסוק מג.

(מב)    מסוף השירה עד סוף הפרשה – מפסוק מד, עד פסוק נב.

(מג)    במנחה בשבת, ושני וחמישי – בהם עולים רק שלושה קרואים.

(מד)    אין לחוש – לחלוקה הנזכרת. אפשר לקרוא עשרה פסוקים בלבד, ולחלקם בין שלושה עולים. ובכל זאת, נהגו כולם לקרוא לשלושה עולים, כפי החלוקה של ראשון של שבת.

סעיף ו

^וקללות שבתורת כהנים (מה) אין מפסיקין בהם, אלא אחד קורא כולם ^זומתחילין בפסוקים שלפניהם ומסיים בפסוקים שלאחריהם (מו); אבל קללות שבמשנה תורה יכולין להפסיק בהם (מז), ^חואף על פי כן נהגו שלא להפסיק בהם (מח). (וכן נוהגין שלא לקרות אחד בשמו לעלות אלא קורין מי שירצה (מט)).

^ומשנה מגילה לא, א. ^זברייתא שם (מגילה לא, ב), וכפירוש הרב רבנו מנוח. ^חהרמב"ם.

(מה)   קללות שבתורת כהנים – הכוונה לפרשת הקללות, הכתובה בפרשת בחקותי.

(מו)     ומסיים בפסוקים שלאחריהם – כי יש כלל בקביעת העולים, שלא להתחיל בדבר רע, ולא לסיים בדבר רע.

(מז)     יכולין להפסיק בהם – כי הקללות אמורות בלשון יחיד, בניגוד לקללות שבפרשת בחקותי, האמורות בלשון רבים. מלבד זאת, אלו שבפרשת בחקותי, ה' אמר אותם. אבל שבפרשת כי תבוא, משה רבנו בלשון עצמו 'מברכן'. לכן הן חמורות פחות, ויש היתר להחליף עולה, גם באמצע קריאתן.

(מח)   נהגו שלא להפסיק בהם – והעולה לפרשת הקללות, מתחיל לקרוא בפסוקי ברכה, ומסיים פסוק אחד אחרי הקללות.

(מט)   קורין מי שירצה – במקומות מסוימים נוהגים, שהגבאי או הקורא הוא העולה לעליה זאת. וזה שכיח הן אצל האשכנזים, והן אצל הספרדים.

כאן נחוץ להבהיר, כי חלילה לחשוב, שהקורא את פסוקי התוכחה ייעשה מקולל. מחשבה כזו מלבד היותה אווילית, היא כמובן גם כפירה. ומה שנהגו להימנע, אין זה משום חשש, אלא שאין חפצים לעמוד כמוכיח בשער, הפוצה פיו בדברים קשים, כנגד ישראל. כי מרוב אהבה, לא רוצים להוציא דבר גנאי על עמנו. ודווקא מכאן, התקבל המנהג שהגבאי או הרב, הם הקוראים פרשיות אלה, כי מתפקידם להזהיר את ישראל. לכן, אם קראו לאדם, שיעלה לתורה בפרשת הקללות, עליו לעלות ללא היסוס, כי בכל עליה לתורה יש מצוה גדולה, וכל תורתנו אמת.

סעיף ז

^טשמונה פסוקים אחרונים שבתורה (נ), אין מפסיקין בהם אלא יחיד קורא את כולם (נא).

^טמימרא דרבה, מנחות ל, א.

(נ)        שמונה פסוקים אחרונים שבתורה – המספרים על פטירת משה רבנו.

(נא)     יחיד קורא את כולם – פסוקים אלו יש בהם ייחודיות, אם משום שיהושע כתבם, אם משום שמשה רבנו כתב מראש את מהלך פטירתו. וכדי להדגיש שאין זו פרשיה ככל פרשיות התורה, אין לחלקה לשני עולים.

סעיף ח

^ימשבעה עשר בתמוז ואילך מפטירין תְּלַת דפורענותא (נב), שבע דנחמתא (נג), תרתי דתיובתא (נד); תְּלַת דפורענותא (נה); דברי ירמיהו (נו), שִמעו דבר ה' (נז), חזון ישעיהו (נח). שבע דנחמתא (נט), נחמו (ס), ותאמר ציון (סא), עניה סוערה (סב), אנכי (סג), רָנִי עקרה (סד), קוּמי אוֹרי (סה), שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ (סו). וביום צום גדליה במנחה מפטירין דרשו (סז). ובשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים מפטירים ^כלעולם, שוּבָה (סח). וכשראש השנה בְּב"ג (סט), שיש שבת בין יום הכיפורים לסוכות וקורין בו האזינו, מפטיר בו וידבר דוד (ע). ^לויש אומרים שכשראש השנה בְּב"ג (עא), ש'וילך' בין ראש השנה ליום הכיפורים, מפטירין בו דרשו (עב); ובשבת שבין יוה"כ לסוכות, שקורים האזינו, מפטירים שובה (עג). הגה: והמנהג כסברא הראשונה (עד). ובשאר שבתות השנה מפטירין מעין הפרשה (עה) (טור) וכשקורין שתי פרשיות, מפטירים באחרונה (עו) (מרדכי פ' בני העיר), מלבד באחרי מות וקדושים דמפטירין 'הלא כבני כושיים', שהיא הפטרת אחרי מות (עז) (מנהגים). ונוהגין להפטיר בחתונה שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ (עח), ואין דוחין מפניה שום הפטרה הנזכרת כאן, ולא של ארבע פרשיות, ולא של ראש חודש, או מחר חודש, או חנוכה, או שירה (עט) (מרדכי פרק בני העיר והטור ומנהגים), אבל שאר הפטרות דוחין מפניה (פ). וכבר נתבאר לעיל סימן תכ"ה דאין מדלגין מנביא לנביא (פא). (וגם נתבאר שם סעיף ב' אם דוחין מפני של ר"ח אחת מאלו הפטרות שנזכרות כאן).

^יטור בשם פסיקתא. ^כבית יוסף ומדברי הרמב"ם בפרק יג מהלכות תפלה, וכן כתבו התוספות והמרדכי בפרק ד דמגילה. ^לטור.

(נב)     מפטירין תְּלַת דפורענותא – שלוש נבואות של פורענות, משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב.

(נג)      שבע דנחמתא – שבע נבואות של נחמה, מתשעה באב עד ראש השנה.

(נד)     תרתי דתיובתא – שתי נבואות של תשובה, בין ראש השנה ליום כיפור.

(נה)     תְּלַת דפורענותא – כאן מפרש המחבר, מה הן שלוש הנבואות של פורענות.

(נו)       דברי ירמיהו – בספר ירמיהו, מפרק א, עד פרק ב פסוק ג. בדרך כלל, כשפרשיות מטות מסעי נקראים באותה שבת, קוראים הפטרה זו בפרשת פנחס. אך כאשר מחלקים בין מטות למסעי, קוראים הפטרה זו בפרשת מטות.

(נז)      שִמעו דבר ה' – בספר ירמיהו, מפרק ב פסוק ד, עד פסוק כח. האשכנזים קוראים פסוק נוסף, שם בפרק ג, פסוק ד. והספרדים מוסיפים את שני הפסוקים הראשונים, בירמיהו פרק ד. הפטרה זו נקראת אחר פרשת מסעי.

(נח)     חזון ישעיהו – בישעיהו פרק א, עד פסוק כז. היא נקראת, אחר פרשת דברים.

(נט)    שבע דנחמתא – עכשיו מפרט המחבר, את שבע ההפטרות של נחמה.

(ס)       נחמו – בישעיהו פרק מ, עד פסוק כו. והיא נקראת בפרשת ואתחנן.

(סא)   ותאמר ציון – בספר ישעיהו, מפרק מט פסוק יד, עד פרק נא פסוק כ. ונקראת בפרשת עקב.

(סב)   עניה סוערה – בישעיהו פרק נד. מפסוק יד, עד פרק נה פסוק ה. ונקראת בפרשת ראה.

(סג)    אנכי – ישעיהו פרק נא, מפסוק יב עד פרק נב פסוק יב. ונקראת בפרשת שופטים.

(סד)   רָנִי עקרה – ישעיהו פרק נד, פסוקים א עד י. בפרשת כי תצא.

(סה)   קוּמי אוֹרי – ישעיהו פרק ס, ונקראת בפרשת כי תבוא.

(סו)     שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ – בישעיהו, מפרק סא פסוק י, עד פרק סג פסוק ט. קוראים אותה בפרשת ניצבים, גם כשנצבים וילך מחוברים.

(סז)    וביום צום גדליה במנחה מפטירין דרשו – בישעיהו פרק נה מפסוק ו, עד פרק נו פסוק ח. מנהג הספרדים אמנם, שלא להפטיר בתעניות ציבור. אבל צום גדליה יוצא מן הכלל, כדי שתיקראנה שתי הפטרות של תשובה, לפני יום כיפור. אם כי, למרות שנכתב דין זה במחבר, רבים הם הספרדים שאינם מפטירים, אפילו במנחה של צום גדליה. והאשכנזים קוראים הפטרה זו, במנחה של כל תעניות ציבור.

(סח)   שוּבָה – בהושע פרק יד מפסוק ב, עד פסוק י. ומוסיפים לקרוא במיכה, מפרק ז פסוק יח, עד פסוק כ. ובספר יואל, מפסוק יא עד פסוק כז. קוראים הפטרה זו, לאחר פרשת וילך, כשהיא נקראת לבד. אבל כשקוראים ניצבים וילך יחד, קוראים הפטרה זו בפרשת האזינו, הנקראת לפני יום כיפור. מהותה של הפטרה זו היא, לעורר אדם לשוב בתשובה.

(סט)  וכשראש השנה בְּב"ג – בימי שני או שלישי.

(ע)       וידבר דוד – בשמואל ב פרק כב, שם נכתבה שירת דוד המלך.

(עא)    בְּב"ג – בימי שני או שלישי.

(עב)    מפטירין בו דרשו – ההפטרה הנקראת בתפילת מנחה, של צום גדליה.

(עג)     מפטירים שובה – אף על פי שזו שבת שלאחר יום כיפור, עדיין קוראים בעניין התשובה, מפני שיפה צעקה הן לפני גזר דין, והן לאחר גזר דין. למעשה, נוהגים כדעה ראשונה.

(עד)    והמנהג כסברא הראשונה – גם בני אשכנז נוהגים כך. אלא שלמנהגם, הם אכן קוראים בשתי הפטרות של תשובה, לפני יום כיפור. 'דרשו' בצום גדליה, ו'שובה' בשבת שבין ראש השנה לכיפור.

(עה)    מפטירין מעין הפרשה – קוראים הפטרה שיש לה קשר עם פרשת השבוע.

(עו)      מפטירים באחרונה – כי ההפטרה צריכה לעסוק בעניין בו הסתיימה קריאת התורה.

(עז)     שהיא הפטרת אחרי מות – בעמוס פרק ט, מפסוק ז עד פסוק טו. כי הפטרה זו חביבה, שיש בה נחמה גדולה. אמנם הספרדים נהגו לקרוא בפרשת אחרי מות, את הפטרת 'התשפוט', ביחזקאל פרק כב, עד פסוק טז. ובפרשת קדושים, את הפטרת 'בן אדם' ביחזקאל, מפרק כ פסוק ב, עד פסוק כ. וכשהם מחוברים, קוראים הספרדים את הפטרת קדושים.

(עח)    שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ – בישעיהו מפרק סא פסוק י, עד פרק סג פסוק ט. זו הפטרה של נחמה, בה נאמר שהקב"ה ישמח את ישראל "כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר, וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ". הספרדים לא קיבלו מנהג זה.

(עט)   או שירה – כלומר, אין הפטרה זו דוחה אלא את ההפטרות הקשורות לפרשיות השבוע.

(פ)       שאר הפטרות דוחין מפניה – אמנם המנהג הנפוץ היום, גם אצל האשכנזים, הוא, להפטיר בהפטרה של פרשת השבוע.

(פא)    דאין מדלגין מנביא לנביא – לכן אין לקרוא גם את ההפטרה של הפרשה, וגם את הפטרת שוש אשיש. אבל מכבדים את החתן, ונותנים לו עליה לתורה. ניתן ללמוד ממנהג זה, כמה חשוב לשמח את החתן והכלה.

בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' עַל רוֹב חֲסָדָיו, וכיצד אודה לו יתברך, על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי, לסיים את כתיבת הפירוש, על כל שולחן  ערוך אורח חיים, ביום חג העצמאות של מדינת ישראל, שנת תשפ"ג.

כשם שאני מודה על העבר, כך אני מתחנן על העתיד, ומבקש מאתו, שאזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, את כל דברי התורה, ולקדש שם שמים.