סימן תקפ"ו

דיני שופר של ראש השנה, ובו כ"ג סעיפים.

סימן זה דן בשופר עצמו. בפסוקי התורה בם צווינו על התקיעה, אין זכר לשופר עצמו. אלא נאמר באופן סתמי "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם", בלי לציין את החפץ בו יש להריע. אמנם בפסוקים המצווים על תקיעת שופר ביובל, כן צויין כי יש לתקוע בשופר, כנאמר "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה". ומשם למדנו, כי התרועה נעשית על ידי שופר.

עם זאת, עדיין אין באמור להסביר מהו אותו שופר. לכן באו חכמים והגדירו זאת.

סימן זה דן בהגדרת השופר והמומים הפוסלים אותו. כמו כן, מה דין שופר שאי אפשר להשתמש בו, מסיבות שונות, כגון שאסרו בנדר, וכגון שנגזל, או שצריך לעשות פעולה אסורה אחרת לצורך קבלת השופר, וכפי שיוסבר.

רוב הדינים שבו אינם שכיחים.

סעיף א

^אשופר של ראש השנה מצותו בְּשֶׁל אַיִל ^בוְכָפוּף  (א); ^גובדיעבד, כל השופרות כשרים (ב), בין פשוטים בין כפופים, ומצוה בכפופים יותר מבפשוטים (ג); ושל פרה פסול בכל גוונא (ד); ^דוכן קרני רוב החיות שהם עצם אחד ואין להם מִבִּפְנִים זַכְרוּת (ה), פסולים (וכן שופר מבהמה ^הטמאה, פסול (ו)) (ר"ן פ"ד דר"ה).

^אמימרא דרבי אבהו ראש השנה טז ^במימרא דרבי לוי שם דף כז ^גמשנה שם. ^דטור בשם הרמב"ן. ^ה(הקשה שארי הרב ר' מרדכי קראשניק פקק"ק ז"ל מהא דתנן בנדה פרק ו (נא, ב) כל שיש לו קרנים יש לו טלפים ומשמע שם דכולי עלמא היא, וכמו שכתבו התוס' בשם ר"ח בחולין דף נט ואם כן אינה בהמה טמאה ונראה לענ"ד דאיירי שילדתו בהמה טמאה והיוצא מן הטמא טמא כדתנן בפרק קמא דבכורות).

(א) בשל איל וכפוף – בעקידת יצחק, לאחר שציוה המלאך על אברהם, אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר[1], הקריב אַיִל תמורתו. וכפוף משום שביום זה עלינו לכופף עצמנו, כלומר להיכנע, בפני אבינו שבשמים. ושופר האיל, צורתו כפופה.

(ב) ובדיעבד, כל השופרות כשרים – כגון של יעל, עז, או תיש.

(ג) ומצוה בכפופים יותר מבפשוטים – ואם לא מצא של איל, ובידו שופרות מבעלי חיים אחרים, יבחר את הכפוף שבהם.

(ד) ושל פרה פסול בכל גוונא – קרן פרה פסול בכל אופן. טעמים רבים ניתנו בגמרא להסביר מה סיבת הפסול של קרן הפרה. אחד מהם, ששופרו נקרא בעיקרו קרן, וזה מזכיר את האלימות של הפר. טעם נוסף, שהוא מזכיר את חטא העגל. וטעם אחרון, שחומר הקרן עשוי ממספר שכבות, בשונה מהשופרות הכשרות[2].

(ה) זַכְרוּת – בחלל הקרן קיים חלק נפרד, שבהוצאתו נעשה הקרן חלול.

(ו) שופר מבהמה טמאה, פסול – אפילו אם הוא חלול.

סעיף ב

(ז) ^והגוזל שופר ותקע בו, יצא (ח) אפילו לא נתייאשו הבעלים ממנו (ט).

^והרא"ש מהירושלמי.

(ז) הקדמה – דבר ברור הוא שהגניבה אסורה אף לצורך קיום מצוה. אולם מה בכל אופן דינו של השומע תקיעה משופר שגנב, האם יצא בדיעבד ידי חובתו, או שכלל לא קיים מצוה. לכן כתב המחבר "הגוזל שופר ותקע בו", בלשון דיעבד, כי רק על אופן כזה אנו דנים.

(ח) יצא – כי השופר, להבדיל מלולב ושאר חפצי מצוה, אינו גוף המצוה, אלא שמיעת הקול היוצא מתוך השופר, זו המצוה. וב"קול" לא בוצעה שום גניבה.

(ט) אפילו לא נתייאשו הבעלים ממנו – כי אם נתייאשו הבעלים, מובן שיוצאים ידי חובת התקיעה, כי בזניחת בעלותם הותירו שופר זה ביד הגנב, ונעשה הוא לבעליו. אלא שחייב הוא לשלם שווי ממוני, לבעליו הקודמים. אבל גם במקרה שלא נתייאשו הבעלים, וחובתו מן התורה להחזיר שופר זה לבעליו, עדיין יכול לצאת ידי חובת מצווה, וכפי שהסברנו, לא בוצעה גניבה על "קול" השופר .

סעיף ג

(י) ^זתקע בשופר של עבודת כוכבים של ישראל (יא), לא יצא (יב). שאינה בְּטֵלָה עולמית (יג) וְכַתּוּתֵי מִכְתַּת שִׁעוּרֵיהּ (יד); ^חאבל בשל עבודת כוכבים של עובד כוכבים, וכן בִּמְשַׁמְּשֵׁי עבודת כוכבים (טו) של עובד כוכבים, לא יתקע (טז); ^*)ואם תקע בו, יצא, ^טוהוא שלא נתכוין לזכות בו (יז); אבל אם נתכוין לזכות בו, לא יצא דְּהֲוָה ליה עבודת כוכבים של ישראל (יח) (ויש מחמירין דאפילו בשל עובד כוכבים אינו יוצא, אלא בנתבטל בערב יום טוב) (יט) (מרדכי) (ועיין לקמן סי' תרמ"ט סעיף ג').

^זברייתא חולין דף פט וכמו שפירשו התוס' והרא"ש שם. ^חמימרא דרב יהודה, ראש השנה דף כח וכמו שפירשו התוס' והרא"ש שם. ^*)(דמצות לאו ליהנות ניתנו). ^טשם בתוס' והרא"ש ושאר פוסקים.

(י) הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף נקדים הסבר קצר לגבי דינם של חפצים שאנשים, מתוך אמונה כוזבת ושגויה, נהגו כלפם כאלילים. חפץ זה, נאסר באיסור הנאה חמור. ואם יהודי נהג בו כאליל, אין דרך בעולם להסרת האיסור, לכן השמדת החפץ הכרחית. אבל אם נכרי הוא שעשה כן, יכול הוא, אם יחדל להאמין בו כאליל, להסיר את האיסור, ולהחזיר את החפץ למצבו ההלכתי התקין, ככלי שמעולם לא נעבד, שהשימוש בו מותר. אמנם כל זמן שלא חדל הנכרי מאמונתו בחפץ, אסור ליהנות ממנו.

עוד נקדים, שכל שופר אינו כשר אלא אם הוא ארוך מטפח, לכל הפחות 8 ס"מ. וזה מלמד, כי השופר צריך להיות חשוב ומוערך.

(יא) עבודת כוכבים של ישראל – כלומר, יהודי נהג כלפי שופר זה כאליל.

(יב) לא יצא – כי אף שאורכו, ברובד הפיזי, נראה קיים. הרי ברובד ההלכתי, הוא אינו קיים כלל, כפי שיסביר המחבר. ומשום החובה לכלותו בשריפה.

(יג) שאינה בְּטֵלָה עולמית – כפי שהסברנו בהקדמת הסעיף.

(יד) וכתותי מיכתת שעוריה – תרגום: החומר הפיזי של השופר נחשב כתוש ושחוק. וכאמור, היות והשופר ינתן לשריפה, היחס ההלכתי כלפיו הוא כאינו קיים.

(טו) בִּמְשַׁמְּשֵׁי עבודת כוכבים – חפצים ששימשו ושירתו את האליל, כגון שהשתמשו בשופר ותקעו בו לכבודו של אליל.

(טז) לא יתקע – כי חפץ שנעבד כאליל, נעשה דחוי ומאוס, ואינו ראוי למצוה.

(יז) שלא נתכוין לזכות בו – ואף על פי שטרם ביטלו הגוי, הוא עדיין נקרא עבודה זרה, בכל זאת יש לו ערך, ולא נחשב כאינו קיים, משום שביד הגוי נתונה אפשרות ביטולו.

(יח) דְּהֲוָה ליה עבודת כוכבים של ישראל – ולזה הרי אין ביטול לעולם.

(יט) אלא בנתבטל בערב יום טוב – כי חובה לשרוף שופר שלא נתבטלה ממנו עבודה זרה. ולמרות שביד הנכרי לבטלה, אין השופר כשר, כל שלא בוטלה אלילות השופר.

סעיף ד

^ישופר של תקרובת עבודת כוכבים (כ), אפילו היה של עובד כוכבים, שתקע בו, לא יצא משום דְּאֵינָהּ בְּטֵלָה עולמית (כא).

^ישם.

(כ) של תקרובת עבודת כוכבים – שופר מבהמה שעלתה קרבן לכבוד אליל.

(כא) דְּאֵינָהּ בְּטֵלָה עולמית – הגוי יכול להסיר שם עבודת אלילים מחפץ שהוא עצמו האליל, על ידי שיחדל להאמין בכוחו. אבל הסרת שם עבודה זרה מקרבן שנקרב לאליל, אינה אפשרית, כי אין הדבר תלוי באמונת הנכרי, אלא במעשה הקרבה, וזה כבר נעשה.

סעיף ה

(כב) ^כהַמֻּדָּר הנאה משופר (כג), אדם אחר תוקע בו (כד) וזה יוצא ידי חובתו (כה); ^לאבל אם אמר: קוֹנָם לתקיעתו עלי (כו), אסור לתקוע בו אפילו תקיעה של מצוה.

^כמימרא דרבא שם בראש השנה. ^להר"ן ושאר פוסקים ועיין ביורה דעה סימן רטו.

(כב) הקדמה – ביד האדם קיימת אפשרות לאסור על עצמו הנאה מחפצים, על ידי שיאמר "הרי הם נחשבים עלי כקרבן". ובכך יש איסור מן התורה ליהנות מהחפץ.

"קוֹנָם" פירושו "אסור כקרבן".

(כג) המודר הנאה משופר – אסר על עצמו הנאת שופר, כקרבן האסור עליו.

(כד) אדם אחר תוקע בו – הוא עצמו אינו רשאי לתקוע בו, כי עדיין יש בתקיעה איזו שהיא הנאה[3]. אמנם אם אין אדם אחר שיתקע עבורו, רשאי הוא עצמו לתקוע את תקיעות החובה[4].

(כה) וזה יוצא ידי חובתו – כי בשמיעת הקול, יש קיום מצוה, וזו אינה נחשבת הנאה.

(כו) קונם לתקיעתו עלי – כלומר אסר על עצמו גם את השופר וגם את הנאת קול השופר. במקרה זה אינו יוצא ידי חובה, כי נאסר עליו קול השופר כקרבן[5].

סעיף ו

^מהיה קולו עב מאד או דק מאד, כשר, שכל הקולות כשרים בשופר (כז).

^מברייתא שם כז

(כז) שכל הקולות כשרים בשופר – לא נצטווינו להשמיע קול נחמד ומוזיקלי, כבקונצרט. אלא בהשמעת קול, ותו לא. לכן גם קול עבה וגם קול דק מאד, כשרים וטובים.

סעיף ז

אם ניקב, ^נאם לא סתמו אף על פי שנשתנה קולו, כשר (כח) (מיהו אם יש שופר אחר אין לתקוע בזה, כי יש אומרים שאין לתקוע בשופר נקוב (כט)) (כל בו ותשובת הרא"ש); ^סואם סתמו שלא במינו, אף על פי שאינו מעכב את התקיעה לאחר סתימה, שֶׁחָזַר קולו לכמות שהיה בתחלה, פסול אפילו נשתייר בו רובו (ל); ואם סתמו במינו, אם נשתייר רובו שלם ולא עִכְּבוּ הַנְּקָבִים שֶׁנִּסְתְּמוּ את התקיעה, אלא חזר קולו לכמות שהיה קודם שניקב, כשר (לא), ואם חסר אחת משלש אלה, פסול. ואם הוא שעת הדחק, שאין שופר אחר מצוי, יש להכשיר ^עבִּסְתָמוֹ במינו אם נשתייר רובו, אפילו לא חזר קולו לכמות שהיה (לב); וכן יש להכשיר בִּסְתָמוֹ שלא במינו, אם נשתייר רובו וחזר קולו לכמות שהיה בתחלה קודם שניקב (לג).

^נירושלמי כתבוהו התוס' והרא"ש שם. ^סמשנה שם וכר' נתן בברייתא שם וכלישנא קמא דר' יוחנן, טור בשם הגאונים ורמב"ם בפרק א. ^עכדעת ר"י ורא"ש שהביא הטור וכמו שכתב הרא"ש טעמו שם בפסקיו.

(כח) שנשתנה קולו, כשר – על פי הנתבאר בסעיף הקודם, שסוגי הקולות הנשמעים מהשופר, כולם כשרים.

(כט) שאין לתקוע בשופר נקוב – לשיטה זו, שינוי הקול מגלה כי אין זה אותו שופר.

(ל) אפילו נשתייר בו רובו – כי החומר הסותם את הנקב, גורם לשופר להישמע כבטרם הִינקבו. נמצא כי לא רק השופר יוצר קול, אלא גם החומר הסותם, וזה אינו שופר. וכיון שצו התורה הוא שמיעת קול שופר בלבד, ללא תוספות, אין דרך להכשיר קול זה.

(לא) כשר – כי אין כאן שופר וחומר אחר, שהרי מה שהחזיר לשופר את קולו הוא פיסה אחרת של שופר, וזה לא נחשב דבר אחר.

(לב) אפילו לא חזר קולו לכמות שהיה – כי אין הקול בא משופר ודבר אחר, אלא מחומר של שופר אחר.

(לג) קודם שניקב – כי בזכות שובו של הקול המקורי, אין להחשיב את החומר שבנקב כמסייע לתקיעה וכמצטרף לצליל, אלא רק כמונע נזק שהנקב גורם.

סעיף ח

^פנסדק לְאָרְכּוֹ, פסול (לד). ^ציש אומרים אפילו בכל שהוא פסול, אלא אם כן הִדְּקוֹ הרבה בחוט או בִּמְשִׁיחָה (לה) (ונשתייר שיעור התקיעה ממקום הקשירה ולמעלה לצד הפה) (כל בו), ^קויש אומרים דוקא ברובו (לו); ואם דִּבְּקוֹ כשר, אפילו אם דִּבְּקוֹ בדבק (לז); ^רויש מי שאומר שאינו כשר אלא כשדִּבְּקוֹ בעצמו, שחיממו בָּאוּר עד שֶׁנִּפְשַׁר וְחִבֵּר קְצוֹתָיו זה עם זה (לח); ^שואם נסדק כולו, אפילו מצד אחד, פסול ^תאפילו חממו בָּאוּר וחיבר סדקיו זה עם זה (לט).

^פמשנה וברייתא שם. ^צהרא"ש שם בשם יש מפרשים. ^קהרב המגיד בפרק א בשם הרבה מהמפרשים. ^רטור בשם הרמב"ן. ^שמשנה שם וכפירוש המפרשים. ^תטור והרוקח בשם אביו הריב"ק.

(לד) לְאָרְכּוֹ, פסול – כי חוזק התקיעות ירחיב את הסדק לכל אורכו, וכיון שעומד להיסדק, הרי כבר מעתה הוא נחשב כאינו קיים.

(לה) הִדְּקוֹ הרבה בחוט או בִּמְשִׁיחָה – ובכך מנע את המשך התרחבות הסדק.

(לו) דוקא ברובו – רק סדק כזה מגדיר את השופר כמי שאינו.

(לז) אפילו אם דִּבְּקוֹ בדבק – אין הדבק מוגדר כחומר נוסף מלבד השופר, אלא כחומר שמסייע להצמדת חלקיו. בשונה מסתימת שופר מנוקב, שהחומר הסותם מוגדר חלק נוסף.

(לח) עד שֶׁנִּפְשַׁר וְחִבֵּר קְצוֹתָיו זה עם זה – אבל לולי המסת חלקי השופר ודיבוקו מחדש, אין זה נחשב שופר בלבד, אלא שופר ודבר אחר.

(לט) וחיבר סדקיו זה עם זה – כי ניתוק מוחלט מבטל ומסלק מקרן זו שם שופר, על כן הוא פסול.

סעיף ט

^אנסדק לְרָחְבּוֹ במיעוטו, כשר (מ); ברובו, פסול (מא) אלא אם כן נשאר מהסדק ^בלצד פיו שיעור תקיעה (מב), דהיינו ארבעה גּוּדָלִים (מג), וכשנשתייר בו כך כשר אפילו אם מעכב את התקיעה; ^גויש מכשירים בנשתייר אפילו שלא לצד פיו (מד).

^אברייתא שם וכפירוש הרא"ש דבמיעוטו הוי כנקב. ^בהרא"ש והר"ן וסמ"ג וסמ"ק והגהות מיימוני וכן נראה מדברי הרמב"ם. ^גבעל העיטור ורי"ץ גיאות.

(מ) לְרָחְבּוֹ במיעוטו, כשר – כי למרות חוזק התקיעות, אין חשש להתרחבות הסדק.

(מא) ברובו, פסול – כי גוף השופר הסדוק דומה כאילו נפרד מהשופר, ואין כאן שופר שלם.

(מב) שיעור תקיעה – כך נמצא שאפילו אם החלק העליון, מן הסדק עד סוף השופר, יוגדר כאינו, השופר עדיין כשר, כל עוד נותר בו טפח ומשהו.

(מג) ארבעה גודלים – כשמונה ס"מ.

(מד) אפילו שלא לצד פיו – כי בחלק הזה לפחות, יש שיעור שופר. ולדעה זו, אם בשני צדדי הסדק יחסר משיעור טפח, ייפסל השופר. לכתחילה, כמובן, צריך להחמיר כדעה ראשונה.

סעיף י

^דדיבק שברי שופרות זה עם זה ועשה מהם שופר, פסול (מה) ^האפילו אם יש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר.

^דמשנה שם. ^הטור.

(מה) פסול – כי אין זה שופר, אלא יצירה אומנותית, הדומה להפליא לשופר.

סעיף יא

^והוסיף עליו כל שהוא(מו), בין במינו בין שלא במינו, פסול (מז) ^זאפילו היה בו מתחילה שיעור שופר.

^וברייתא שם. ^זהרא"ש שם משום דשופר אחד אמר רחמנא ולא שנים.

(מו) כל שהוא – היינו שהאריך את השופר הן מצד הפה והן שהאריך בסופו.

(מז) פסול – כי הקול נשמע הן משופר והן מחומר אחר. וזה פשוט, שאם לולי התוספת היה השופר קטן מהשיעור, הרי הוא פסול. כי התוספת היא שמאריכה את השופר. אבל גם אם היה שיעור השופר כנדרש, טרם נוסף עליו חומר, הוא עדיין פסול, כי זהו שופר ודבר נוסף.

סעיף יב

^חהֲפָכוֹ ותקע בו, לא יצא; בין הפכו כדרך שהופכים הֶחָלוּק, שהחזיר פנימי לחיצון (מח), בין שהניחו כמו שהיה אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב (מט) (^*)והוא הדין אם תקע במקום הרחב פסול) (נ) (ר"ן פ"ב דר"ה).

^חברייתא שם וכרב פפא ור' מתנא שם וכפירוש א' שברא"ש וכהירושלמי. ^*) (לקמן בסוף סימן תקצ כתבו הבית יוסף).

(מח) שהחזיר פנימי לחיצון – היפוך זה אפשרי מבחינה טכנית, על ידי חימום השופר באש. כי בכך נעשה גופו רך כחומר ביד היוצר, ובכך ניתן להחליף את החיצוני לפנימי בקלות.

(מט) שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב – גם זה נעשה בחימום באש. אלא שאם עשה כך, הרי אינו תוקע בצד שהיה צר מתחילה.

(נ) אם תקע במקום הרחב פסול – דין זה מוסכם על המחבר.

סעיף יג

^טהיה ארוך וקצרו, אם נשאר בו שיעור תקיעה, כשר (נא).

^טברייתא שם.

(נא) כשר – כי לא נוסף בכך דבר על השופר.

סעיף יד

^יגֵּרְדוֹ מבפנים או מבחוץ עד שעשאו דק מאד כמו גֶּלֶד (נב), כשר (נג).

^יברייתא שם.

(נב) כמו גֶּלֶד – כעובי קליפת בצל.

(נג) כשר – כי אין חובה בשופר בעל עובי מסוים.

סעיף טו

(נד) ^כלא הוציא זַכְרוּתוֹ אלא נָקַב בו (נה), כשר (נו); ^לאבל אם הוציא הַזַּכְרוּת ועשה ממנו שופר, כגון שנָקַב בו, פסול (נז).

^כשם בגמרא ובירושלמי. ^לטור והר"ן.

(נד) הקדמה – השופר העשוי מקרן האיל, מהוה מעטפת לכעין עצם פנימית. בהליך הכנת השופר, נשלף עצם זה, והתקיעות נעשות מתוך חלל הקרן.

(נה) נָקַב בו – חורר את העצם הפנימית, ולא הוציאה.

(נו)כשר – כי העצם הוא ממש חלק מגוף השופר, ואינו נחשב חוצץ.

(נז) פסול – זכרות זו אינה חלולה, ואין לה דין שופר. כי המילה שופר פירושה חלל, מלשון שפופרת.

סעיף טז

^מצִפָּהוּ זהב במקום הנחת פֶּה (נח), פסול; שלא במקום הנחת פה, כשר (נט). צפהו זהב מבפנים (ס), פסול; מבחוץ (סא), אם נשתנה קולו מכמות שהיה, פסול (סב), ואם לאו כשר (סג). ^ניש מפרשים מקום הנחת פה היינו עובי השופר לצד פנימי שמניח שם פיו (סד), והצד החיצון מן העובי עצמו קרי שלא במקום הנחת פה (סה); ^סויש מפרשים דעביו במקום הקצר הוא מקום הנחת פה (סו), ושלא במקום הנחת פה היינו כל אורך השופר מצד הקצר עד צד הרחב (סז).

^משם בברייתא. ^נהר"ן שם. ^סהרא"ש שם וכן כתב הטור.

(נח) במקום הנחת פה – מיד יביא המחבר שתי שיטות בפירוש מקום זה.

(נט) כשר – אבל לא בכל מקרה, כפי שתיכף נראה.

(ס) צפהו זהב מבפנים – בכל מקום. פסול, אפילו שלא במקום הנחת פה, ומשום שאינו תוקע תקיעה בשופר בלבד אלא בשופר ובזהב.

(סא) מבחוץ – כלומר על גב השופר.

(סב) מכמות שהיה, פסול – כי שינוי הקול מוכיח כי תוקע בשופר ובדבר נוסף.

(סג) כשר – אבל רק בדיעבד. כי לכתחילה אין להוסיף כל צבע על השופר, כמו שמובא להלן בסעיף יז.

(סד) שמניח שם פיו – כלומר הוסיף בשולי השופר, מקום בו גוף השופר מסתיים, פיסת זהב (כמו שמצינו בכלי נשיפה, שמצמידים לראש הכלי פיסה נוספת, דרכה נושפים אל חללו), ושפתי התוקע אינם באים במגע עם השופר עצמו, אלא עם הזהב. וזה פסול, אפילו לא נשתנה בכך קול השופר[6].

(סה) שלא במקום הנחת פה – לא צירף פיסת זהב לגוף השופר, אלא ציפה את הדופן הפנימית בזהב, ובכך פסלו. או שציפה את דפנו החיצוני של שופר, ואם לא נשתנה הקול, כשר.

(סו) מקום הנחת פה – כלומר השופר נותר כפי שהוא, אבל המקום בו התוקע מניח את שפתיו מצופה זהב, וכאמור, זה פסול, למרות שהזהב בחוץ, ולמרות שהקול אינו משתנה מחמת כך.

(סז) מצד הקצר עד צד הרחב – וכיון שזה חיצוני, ולא משנה את הקול, כשר.

סעיף יז

^עהמציירים בשופר צורות במיני צבעונים כדי לנאותו, לא יפה הם עושים (סח). (אבל מותר לחקוק בשופר עצמו צורות כדי לנאותו) (סט) (ב"י).

^עטור בשם הרמב"ן.

(סח) לא יפה הם עושים – כי התורה ציותה לתקוע בשופר ולא בשופר ודבר נוסף. והצבע הוא חלק נוסף מלבד השופר. ואמנם אין זו תוספת חשובה, ולכן כתב המחבר שזה רק לא יפה. אבל זה גם לא פוסל.

(סט) כדי לנאותו – כי אין בכך כל תוספת שהיא.

סעיף יח

^פאם נתן זהב על עובי השופר בצד הרחב, היינו הוסיף עליו כל שהוא ופסול (ע).

^פהרא"ש שם.

(ע) ופסול – כלומר האריך את השופר בצד הרחב, וממילא יש כאן שופר ודבר אחר, לכן זה פסול.

סעיף יט

^צהרחיק את השופר ונפח בו ותקע בו (עא), פסול.

^צטור בשם הרמב"ן.

(עא) ונפח בו ותקע בו – כלומר לא נגע בשפתיו בשופר בעת הנפיחה בו. במקרה זה, הקול פסול, כי אין כאן תקיעה בשופר.

סעיף כ

^קנתן שופר לתוך שופר, אם הפנימי עודף על החיצון משני צדדיו ונתן הפנימי בפיו ותקע בו, כשר (עב); הגה: ולי נראה דאפילו אינו בולט בצד הרחב רק שוה לחיצון, הואיל ובולט לצד הפה ותקע בפנימי יצא (עג), כן נראה לי (וכן משמע מלשון הרא"ש); ^רוהוא שלא ישנה קולו במה שהוא נתון בתוך החיצון; ואם לאו, פסול.

^קברייתא שם וכפירוש הרא"ש והר"ן שם. ^רהרא"ש שם.

(עב) כשר – כי תקיעתו היתה רק בשופר שבא במגע עם פיו. בעוד שהשופר השני, אינו דבוק בראשון, ואינו תוקע בשתי שופרות.

(עג) יצא – לדברי הרמ"א, די אם הפנימי יבלוט בצד פיו. ולמעשה, ההבדל בין שתי השיטות קטן מאוד.

סעיף כא

^ששופר של ראש השנה אין מחללין עליו יום טוב אפילו בדבר שיש בו משום שבות (עד). כיצד, היה השופר בראש האילן או מעבר הנהר ואין לו שופר אלא הוא, אינו עולה באילן (עה) ואינו שט על פני המים (עו) כדי להביאו; ^תועל ידי אינו יהודי מותר, דהוי שבות דשבות (עז) (פירוש, איסור אמירה לאינו יהודי באיסור דאורייתא הוא משום שבות שאחז"ל לשבות מזה אמירה לאינו יהודי ובאיסור דרבנן הוא שבות דשבות); ובמקום מצוה לא גזרו (ועיין לעיל סימן ש"ז (עח)).

^שמשנה שם לב ^תטור בשם רבי יונה וציינתיו לעיל בסימן שז סעיף ה ועיין שם.

(עד) בדבר שיש בו משום שבות – שבות פירושו איסור דרבנן, כלומר, אמרו רבנן לשבות מאיזה ענין. והכלל הוא, שאין מתירים איסור דרבנן בשבת וביום טוב, אפילו לצורך קיום מצות עשה.

(עה) אינו עולה באילן – חכמים אסרו לטפס על גבי אילן, מחשש שיחתוך ענף.

(עו) ואינו שט על פני המים – השחיה בנהר בשבת נאסרה בתקנת חכמים, מחשש ליצירת כלי, עליו יצוף.

(עז) דהוי שבות דשבות – יש כאן איסור דרבנן משתי סיבות: א. הבאת השופר מאילן או מצדו השני של הנהר, אסורה מדרבנן, ב. וגם האמירה לאינו יהודי בשבת, אסור מדרבנן. מצב זה מכונה "שבות דשבות", כי נצטרפו שני איסורי רבנן. וכשמתעורר צורך מצוה, הדבר מותר.

(עח) ועיין לעיל סימן ש"ז – שם נתבאר שהכלל הוא כי מותר לבקש מאינו יהודי עשיית מלאכה דרבנן לצורך מצוה.

סעיף כב

(עט) ^אאם אינו יהודי הביא שופר מחוץ לתחום, תוקעין בו (פ); והוא הדין אם עשה אינו יהודי שופר ביום טוב (פא), מותר לתקוע בו.

^אהגהות אשר"י בפרק בתרא דראש השנה וטור בסימן תרנה בשם הרשב"א ושאר פוסקים.

(עט) הקדמה לסעיף – חכמים אסרו לצאת בשבת וחג אל מחוץ לתחום עיר מגוריו. תחום זה הוא אלפיים אמה (960 מטר, לפי החישוב המקובל, שאורך אמה הוא 48 ס"מ). נוסף על כך, אסרו רבנן הבאת כלים או מאכלים מעבר לתחום. ואם בכל זאת הובאו משם, אין ליהנות מהם.

כיון שאיסור הבאת כלים מחוץ לתחום הוא דרבנן, אין הבקשה מן הגוי, להביא שופר מחוץ לתחום, אסורה, לאור מה שלמדנו בסעיף הקודם (כי זה איסור דרבנן, ובקשה מאינו יהודי, לצורך מצוה). אבל עדיין יש מקום להסתפק ולשאול, אם התקיעה בשופר זה מותרת, מאחר וראינו כי נאסרה הנאה מכלי שהובא מחוץ לתחום.

(פ) תוקעין בו – מותר לתקוע בו, כי אין התקיעה נחשבת הנאת הגוף. שהרי עיקר המצוה היא שמיעת הקול היוצא מהשופר. ושמיעה זו קיום מצוה יש בה ולא הנאה, על כן מותר.

לא רק מחוץ לתחום מותר להביאו, אלא גם דרך כרמלית, מאחר ובשטח זה אין איסור הוצאה מן התורה.

(פא) אם עשה אינו יהודי שופר ביום טוב – בקשה מהנכרי לבצע פעולה הכרוכה באיסור דרבנן, כחלק מהכנת השופר, מותרת. וכפי שלמדנו, מותר לבקש מאינו יהודי, עשיית מלאכה דרבנן לצורך מצוה. אבל עשיית מלאכה, להכשרת השופר, שיש בה איסור תורה, אסורה. ואולם בדיעבד, אם עשה כך מעצמו, אין התקיעה בו אסורה, מאחר וכאמור, אין התקיעה נחשבת הנאה אלא מצוה.

סעיף כג

^ביכול ליתן בתוכו מים או יין לצחצחו (פב); ^גאבל מי רגלים (פג), אף בחול אסור מפני הכבוד (פד).

^במשנה שם דף לב ^גברייתא שם דף לג

(פב) יין לצחצחו – כלומר לנקותו, ולהפיק ממנו קול צלול ונקי. ואין זה נקרא תיקון, כי הכלי ראוי לתקיעה גם ללא הצחצוח.

(פג) מי רגלים – שתן, שחומצתו יעילה מאד בניקוי וסילוק חומרים בלתי רצויים מן השופר.

(פד) מפני הכבוד – כי אין זה מכובד להשתמש בשתן, בכלי של מצוה.

דיני שופר של ראש השנה (תקפו)

א. כל סוגי הקולות היוצאים מן השופר כשרים [ו].

ב. אם ניקב השופר ולא סתמו, התקיעה כשרה, אף אם נשתנה קול השופר [ז].

ג. אין להוסיף שום חומר או ציפוי על השופר [יא].

ד. אין מחללין שבת אפילו באיסור דרבנן, לצורך הבאת שופר [כא].

ה. מותר לבקש מאינו יהודי עשיית מלאכה מדרבנן, לצורך השגת שופר[כא].

ו. נקיון השופר על ידי שטיפתו במים מותרת, אם הדבר יכול לסייע לתקיעה. [כג]

[1] בראשית פרק כב.

[2] והוספנו בנספח הסבר על הסוגיה.

[3] לא ברור איזו הנאה יש לתוקע מלבד קיום המצוה, הרי יופי הקול שוה בין אם הוא תוקע ובין אם אחר. ואין לומר שיש הנאה בהנחת הכלי על הפה. אולי הכוונה שמאחר שההנאה מהשופר אסורה עליו, יש להחשיב את עצם השימוש הישיר בגוף השופר, כדי לקיים את המצוה, כהנאה שאינה מן המצוה, כי אכן ניתן לקיים את המצוה גם אם לא הוא עצמו יתקע. ואפשר גם לפרש שהרגשת ההצלחה להוציא קול מהשופר היא ההנאה ממנה צריך נודר זה להתרחק.

[4] כי המחבר כתב ביורה דעה סימן רכא סעיף יג שמותר גם למודר עצמו לתקוע בו. ויתכן שכאן התיר רק לאדם אחר לתקוע, מחמת התייחסותו בסוף הסעיף למקרה בו אסר אדם את עצמו בשמיעת התקיעה עצמה, שאז אינו יכול לשמוע אפילו מאחר. אמנם מהבית יוסף לא משמע כפירוש זה. ובמפרשים כתבו עוד הסברים. ראה לדוג' מה שכתב הפרי חדש (כאן), שהמחבר ביורה דעה חזר בו ממה שכתב כאן. והחיד"א לעומת זאת (בברכי יוסף כאן) פירש כי מה שכתב המחבר ביורה דעה שמותר לתקוע בו, אין הכוונה לנודר עצמו, אלא לתוקע אחר.

[5] ויש מתירים גם בזה, וטוענים שהקול אינו דבר ממשי, ובלתי אפשרי לאסרו על עצמו.

[6] ועיין במשנה ברורה פירוש אחר.