סימן תקצ"א

סדר תפלת מוסף ביחיד, ובו ח' סעיפים.

כמו בכל שבת וחג, גם בראש השנה מתפללים 'מוסף', כנגד הקרבנות שהוקרבו אז. אמנם בעוד שבכל תפילות מוסף יש רק ברכה אמצעית אחת, בה, בין היתר, מבקשים את החזרת בית המקדש וחידוש עבודת הקרבנות, הרי שבראש השנה ישנן שלש ברכות אמצעיות.

הראשונה דומה לשאר המוספים, בהזכרת קדושת היום וקרבנותיו. נוסף על כך, נאמרים בה פסוקי מלכות ה', ומכאן הכינוי "מלכויות". הברכה השניה נקראת "זכרונות", ועיקרה נסוב על זכרון כל המעשים לפניו יתברך, וזכרון הברית שכרת עם אבותינו עד ימינו. הברכה השלישית קרויה "שופרות", ובה מזכירים את מתן תורה, שניתנה לנו בליווי קולות שופר. ומתפללים לביאת המשיח, שיתקע בשופר גדול, ויחזיר את אומתנו כולה לארצנו.

סימן זה דן בתפילת המוסף ודיניה. ישנן קהילות רבות הנוהגות לתקוע בשופר באמצע תפילת הלחש, אבל דעת המחבר והרמ"א אינה כן. ולא עסקו בכך אלא בסימן הבא, בדיני חזרת התפילה.

סעיף א

^איתפללו הצבור בלחש תפלת מוסף תשע ברכות (א), ^בושליח צבור יתפלל גם כן עמהם בלחש (ב).

^אטור וכן כתב הרא"ש בתשובה כלל ד סימן יט. ^בהריב"ש בתשובה.

(א) תשע ברכות – שלוש ברכות ראשונות ואחרונות, כבכל תפילה. ושלש אמצעיות כפי שהסברנו בהקדמה.

(ב) יתפלל גם כן עמהם בלחש – ואף שהוא יחזור לאמרה שוב, יש לכך סיבה מוצדקת, והיא, שבלחש הוא מתכונן לתפילת החזרה שלו[1]. נוסיף שבכל תפילה בציבור קיימים שני ממדים. הראשון הוא התפילה בלחש, בה כל אחד מתפלל בעצמו, במעמד הציבור, ועמם. השני הוא חזרת הש"ץ, בה הציבור כולו מתפלל כמכלול, בהנהגת שליח הציבור.

סעיף ב

^גהמנהג פשוט בכל בני ספרד שאין מזכירין פסוקי קרבן מוסף כלל (ג). הגה: והמנהג הפשוט באשכנז ובגלילות אלו לומר פסוקי מוסף ראש השנה (ד), ואין אומרים פסוקי מוסף ראש חודש אלא אומרים: מלבד עולת החודש ומנחתה ועולת התמיד (ה) וכו' ושני שעירים לכפר (ו) ושני תמידין כהלכתן (ז) (טור); ואומרים גם כן מוספי יום הזכרון (ח) (ר"ן סוף ר"ה ורבינו ירוחם וכל בו).

^גטור.

(ג) שאין מזכירין פסוקי קרבן מוסף כלל – למנהגם, עיקר הנוסח הוא בקשה על בנין הבית והקרבת קרבנות.

הסיבה שלא לפרט את קרבנות המוסף היא המחסור שהיה בזמנם, בסידורים, והחשש שלא יתבלבלו המתפללים בין תפילת חג ומשנהו. וכך נוהגים הספרדים עד היום.

(ד) לומר פסוקי מוסף ראש השנה – כדי לפרט הם את הקרבן הנקרב בחג, כל חג כהלכתו. ומשום שזה עיקר העניין בתפילת המוסף, שנתקנה כנגד קרבנות המוסף שהוקרבו באותו יום.

(ה) מלבד עולת החודש ומנחתה ועולת התמיד – כלומר אחר סידור הפסוקים בהם נזכר שמביאים פר אחד, איל אחד ושבעה כבשים, יש לומר "מלבד עולת החודש ומנחתה ועולת התמיד ומנחתה", מאחר וקרבן ראש חודש והתמיד עדיין לא פורטו.

(ו) ושני שעירים לכפר – השעיר של ראש השנה ושל ראש חודש הם קרבנות חטאת, המובאים לכפרה. שאר הקרבנות הן עולות.

(ז) ושני תמידין כהלכתן – כלומר מוסיפים תפילה שנזכה להקריב את שני התמידים. אבל את מוספי ראש חודש אין מזכירים כלל, כדי שלא להקטין מקדושת ראש השנה.

(ח) ואומרים גם כן מוספי יום הזכרון – בלשון רבים, כדעת המחבר בסעיף הבא.

סעיף ג

^דצריך לומר: את מוספי יום הזכרון (ט), כדי לכלול גם מוסף ראש חודש; וגם ^*)ביום שני יאמר: את מוספי (י).

^דר"ן ור"י ושכן היו נוהגים גדולי הדור. ^*)(פירוש, ולא אמרינן דאינו ראש חדש, שאין מעברין אלול לעולם).

(ט) את מוספי יום הזכרון – בלשון רבים, ולא "את מוסף יום הזיכרון" בלשון יחיד.

(י) וגם ביום שני יאמר את מוספי – למרות שיום שני הוא ב' בתשרי, ולא מקריבים בו קרבן ראש חודש, עם זאת יש לומר "את מוספי", כי הסיבה שראש השנה נשמר במשך יומיים היא משום שטרם סודר ונקבע לוח השנה היה יכול היום השני שבתחילת החודש להיות א' בתשרי. על כן נוהגים עד ימינו, לנהוג ביום זה כבראש השנה, לכן הוא גם מוגדר כמו ראש חודש.

סעיף ד

^האומרים עשרה פסוקים של מלכיות (יא), ועשרה של זכרונות (יב), ועשרה של שופרות (יג)  בכל ברכה (יד); שלשה מהם של תורה, שלשה של כתובים, שלשה של נביאים ואחד של תורה; ואם רצה להוסיף על אלו עשרה, רשאי (מיהו אם לא התחיל בשום פסוק רק אמר: ובתורתך כתוב לאמר, יצא  (טו)) (טור).

^המשנה וגמרא ראש השנה לב

(יא) מלכיות – המלכויות הן עשרה פסוקים של הילול שלטון ה' ומלכותו בעולם, ואומרים עשרה פסוקים כנגד עשרה הלולים המופיעים בפרק ק"נ של תהלים – "הללו א-ל בקדשו".

(יב) ועשרה של זכרונות – כנגד עשרה פעמים שנכתב "ויאמר" בבריאת העולם, כדי להכיר בכך שהוא שברא את הכל, גם זוכר את הכל.

(יג) ועשרה של שופרות – כנגד עשרת הדברות. שבמעמד נתינתם ארע הגילוי האלוקי הגדול של רצון ה' בעולם.

המחבר לא ציין אלו פסוקים יש לומר, והותיר את בחירת הפסוקים ביד כל מתפלל. אמנם למעשה כולם מתפללים על פי הנוסח הקבוע במחזורים, כל עדה כמנהגה.

(יד) בכל ברכה – בברכת מלכויות יש עשרה פסוקים, וכן בזכרונות ושופרות.

(טו) יצא – בדיעבד. אבל לכתחילה חובה לומר פסוקים אלה, כי הם ליבת התפילה של ראש השנה.

סעיף ה

^וואין אומרים פסוק במלכיות, ולא בזכרונות ולא בשופרות, של פורעניות של ישראל (טז); ^זואין אומרים פסוק זכרונות של יחיד (יז).

^ומשנה שם. ^זברייתא שם.

(טז) פורעניות של ישראל – אין לומר פסוק בו הוזכר חטאם של ישראל, או עונש שקיבלו, כגון "בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם" (יחזקאל כ, לג).

(יז) זכרונות של יחיד – כגון "זָכְרָה לִּי אֱ-לֹהַי לְטוֹבָה" (נחמיה ה, יט) שאמר נחמיה, כי התפילה נקבעה לכולם, ולכן תיקנו לומר הכל בלשון רבים, כגון רפאנו ולא רפאני.

סעיף ו

^חיש קורים תִּגָּר על מה שנוהגים להשלים פסוקי שופרות בפסוק וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם (יח), שאין מזכיר בו שופר אלא חצוצרות (יט), ^טוהרא"ש ^יוהר"ן כתבו לקיים המנהג (כ).

^חטור בשם רמב"ן והרי"ץ גיאות וכן כתב הר"ן בשם הרשב"א. ^טשם. ^יבשם הרא"ה והרמב"ם בסדר תפלותיו.

(יח) וביום שמחתכם – בכל אחת מהברכות האמצעיות, מלכויות זכרונות ושופרות, צריך לומר עשרה פסוקים. שלשה מן התורה, שלשה מן הנביאים, ושלשה מן הכתובים. ולסיום, מוסיפים פסוק מן התורה. והנה המנהג היה – וכך נהוג עד היום – שהפסוק האחרון בברכת שופרות הוא פסוק מפרשת בהעלותך. אלא שיצאו על כך עוררין, מאחר והשופר אינו נזכר בו כלל, רק כך נאמר "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱ-לֹהֵיכֶם, אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (במדבר י).

(יט) אלא חצוצרות – לכן אין זה פסוק מתאים, לדעתם.

(כ) לקיים המנהג – וההסבר שנתנו, מדוע פסוק זה מתאים כאןלברכה זו הוא, משום שנזכר בו ענין התקיעות. ונוסף על כך, בעת שתקעו בחצוצרות במקדש, תמיד תקעו גם בשופרות, ואפשר לנהוג כך.

יתר על כן, יש התאמה ספציפית בין פסוק זה לכל ענין המלכויות זכרונות ושופרות, מאחר ונרמזו כולם, על פי מדרש חכמים, בפסוק זה. ברכת מלכויות רמוזה במילים "אני ה' א-להיכם", כי זו מהות המלכות. ברכת זיכרונות רמוזה במילים "והיו לכם לזיכרון לפני ה' א-להיכם", וברכת השופרות רמוזה בביטוי ותקעתם בחצוצרות. ומה נאה לסיים ברכות אלו בפסוק זה.

סעיף ז

^כועקידת יצחק היום לזרעו תזכור, כך היא הנוסחא המפורסמת (כא); והמדקדק לומר: לזרע יעקב תזכור, משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות ואינו אלא טועה (כב). הגה: ואומרים: עלינו, ומלוך, והשליח צבור מוסיף: אוחילה ושאר פיוטים, כל מקום לפי מנהגו (כג) (טור).

^כריב"ש בתשובה.

(כא) הנוסחא המפורסמת – ויש שערערו עליה, כי בנוסח זה נראה שמבקש גם על עשיו וזרעו.

(כב) טועה – אבל יוצא ידי חובתו, כי עשיו, שפרש וזנח את מורשת יצחק אבינו, אינו נמנה בכלל זרעו של יצחק, אלא יעקב בלבד הוא זרעו של יצחק. ואכן עד היום קיים נוסח זה, וכל אחד יאמר כמנהג מקומו.

(כג) לפי מנהגו – הכל כפי שכתוב במחזורים.

סעיף ח

^ללא יתפלל ביחיד (כד) תפלת מוסף בראש השנה עד אחר שלש שעות היום (כה).

^למימרא דר' יוסף מסכת עבודה זרה ד

(כד) לא יתפלל ביחיד – באופן כללי, קיימת חשיבות גדולה לתפילה בציבור. לכן גם במקרה ואין יכולת להתפלל ממש בציבור, יוודא שמתפלל בשעה שהציבור מתפלל. ואם גם זה לא אפשרי, יתפלל בזמן שראוי לציבור להתפלל.

והנה בראש השנה, אורכת תפילת שחרית עצמה זמן רב. ומלבד זאת גם קוראים בתורה, ותוקעים בשופר. וממילא, הציבור אינו מתחיל בתפילת המוסף טרם יחלפו שלש שעות מתחילת היום. ולא כדאי ליחיד להתפלל מוסף טרם הגיע זמן זה, מאחר ויום זה הוא יום דין, ואין כדאי להתייצב בפני בית הדין כיחיד, שהרי מי יצדק בדין. ואם הוא בכל אופן מתפלל בשעה זו, הרי הוא בוחר כביכול להיפרד מהציבור.

מובן מאליו, שאם אין היחיד יכול להתפלל בשעות מאוחרות יותר, כגון רופא או אח בבית חולים, שבאותם שעות יעבוד במשמרתו, או חייל שעומד לצאת למבצע, ודאי שיתפלל בשעה מוקדמת זו, וכמובן שזכות המצוה בה הוא עוסק תגן עליו מדין קשה.

(כה) עד אחר שלש שעות היום – לפי המחבר, שלש שעות אלו נמנים מעמוד השחר. ודי אם כן להמתין שעתיים אחר הנץ, כי עד אז המתפללים במניני הנץ, מן הסתם כבר החלו בתפילת מוסף.

כמו כן מותר לתקוע עבור היחיד, עוד טרם שמע הציבור תקיעות[2].

——————————————————–

[1] בעבר לא היו סידורים, והיה צורך להכין את הטקסט טרם קריאתו.

[2] יש אמנם פוסקים הסוברים כי דין התקיעה שוה לדין התפילה. אלא שהמחבר לא כתב כן, ומשום שדווקא את תפילת המוספין, שהיא עניין של ציבור, אין להקדים. אבל את כל המצוות הנוהגות ביום, הרי מפורש בגמרא (מגילה כ, ב) שהן נוהגות כל היום.

תפילת מוסף (תקצא)

א. תפילת מוסף של ראש השנה נתייחדה בכך שיש בה תשע ברכות, וכינויין של שלש הברכות האמצעיות הוא, מלכויות זכרונות ושופרות [א].

ב. בנוסח התפילה, הן בלחש והן בחזרה מצויות מספר נוסחאות. ואין זה מעכב, אלא כל אחד יתפלל כמנהג מקומו. (יג)

ג. לא יתפלל יחיד תפילת מוסף טרם חלפו כשלש שעות מעלות השחר, כדי שלא תקדם תפילתו לתפילת הציבור [ח].

ד. יחיד שלא יוכל להתפלל מוסף בהמשך היום, רשאי להתפלל קודם חלפו שלש שעות (כד).