סימן תקצ"ד

יחיד שלא התפלל אין חבירו מוציאו, ובו סעיף אחד.

אחת הסיבות המרכזיות מחמתה תקנו את חזרת העמידה היא, כדי להוציא את שאינו בקי. כלומר אם יאזין אדם שאינו בקי בתפילה, לחזרת שליח הציבור, נחשב לו כאילו הוא עצמו התפלל.

סימן זה דן באפשרות של אדם בודד להוציא ידי חובה את חברו.

סעיף א

^איחיד שלא תקע, חבירו יכול לתקוע לו להוציאו ידי חובתו (א); אבל ^ביחיד שלא התפלל תשע ברכות, אין חבירו יכול להוציאו (ב). הגה: ויש חולקין ואומרים דאם לא יכול להתפלל, חבירו יכול להוציאו בתפלתו (ג) (ר"ן סוף ר"ה ומרדכי והגהות אשירי בפ"ק דר"ה).

^אברייתא ראש השנה לד,ב. ^באפילו הוא בור אין הסופר מוציאו בתפלה, טור בשם הרי"ץ גיאות ורב שרירא.

(א) להוציאו ידי חובתו – תקיעת שופר היא מצוה. והכלל הוא, שיכול אדם להוציא את חברו ידי חובת מצווה, גם אחר שהוא עצמו כבר קיימה. דין זה מקורו בערבות ההדדית שמכוחה נעשה חיוב המצוה של החבר לחיוב של האדם עצמו.

(ב) אין חבירו יכול להוציאו – אפילו אם עדיין לא התפלל, ומשום שהתפילה היא ביטוי אישי של האדם מול בוראו, ואי אפשר לעשות זאת על ידי שליח.

(ג) יכול להוציאו בתפלתו – כי גם בזה יש עניין של ערבות, ורק את הבקי שיודע להתפלל בעצמו אי אפשר להוציא ידי חובת תפילה, אבל את שאינו בקי, ומחוייב בתפילה, יכול חברו לשתפו בתפילה שלו. אמנם גם הרמ"א מודה שאם הבקי כבר התפלל, אינו יכול להוציא את שאינו בקי.

יחיד יכול להוציא חברו ידי חובת שופר (תקצד)

א. אדם שאינו יודע לתקוע, ואינו יכול לבוא לבית הכנסת, יכול חברו לתקוע עבורו, ולהוציאו ידי חובה. אפילו אם הוא עצמו כבר שמע תקיעות, ויצא ידי חובה [א].