סימן תר"ז

סדר הוידוי במנחה בערב יו"כ, ובו ו' סעיפים.

ביום כיפור זוכה עם ישראל לסליחת עוונות, ככתוב "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". אלא שהסליחה מושגת רק באמצעות חזרה כנה בתשובה. הביטוי המעשי של התשובה היא ההודאה וההכרה בחטא, ויש בכך אף מצות עשה[1], כנאמר (במדבר ה, ו–ז) "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה' וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ". כי הכרה בחטא הוא השלב הראשון בהליך התשובה, שהיא מגלה את גודל ההפסד והחסרון שגרם לעצמו, ומרוב צער ודאי יתחרט, ויקבל על עצמו להשתדל שלא להיכשל עוד בעוון.

את חובת הוידוי מן התורה, מקיימים בכל אחת מתפילות יום הכיפור. אלא שחכמים חידשו כי עוד בערב יום כיפור יש להתוודות, מהטעם שיוסבר להלן. וכיון שהוכרח המחבר לעסוק במצות הוידוי כבר כאן, הקדים ופירט את הלכותיו עוד טרם נגע בהלכות הצום עצמו.

סעיף א

^אצריך לְהִתְוַדּוֹת במנחה קודם סעודה המפסקת (א). הגה: ויחיד אומרו אחר שגמר תפלתו (ב) ושליח ציבור אומרו ביום כיפור בתוך התפלה (ג) (טור).

^אברייתא יומא פז

(א) קודם סעודה המפסקת – טעם הקדמת הוידוי הוא, כמובא בגמרא, שמא ייחנק בסעודתו, ויימנע ממנו הוידוי ביום כיפור עצמו. פירוש הדבר, יש להזדרז בקיום המצוה, ולא להמתין לרגע האחרון.

(ב) אחר שגמר תפלתו – הן בערב יום כיפור והן ביום כיפור עצמו.

(ג) בתוך התפלה – אבל בערב יום כיפור יאמרנו בתפילת לחש ותו לא, כי זמן מצוות הוידוי עיקרו ביום כיפור, וזה עדיין לא הגיע.

סעיף ב

אין צריך לפרט החטא (ד); ^בואם רצה לפרט, הרשות בידו (ה); ^גואם מִתְוַדֶּה בלחש (ו), נכון לפרט החטא (ז). הגה: אבל כשמתפלל בקול רם, או שליח ציבור כשחוזר התפלה, אין לפרט החטא; ומה שאומרים עַל חֵטְא בסדר א' ב' לא מקרי פורט, הואיל והכל אומרים בשוה אינו אלא כנוסח התפלה (ח) (דברי עצמו).

^בברייתא שם וכרבי עקיבא, הרי"ף והרא"ש. ^גבית יוסף.

(ד) אין צריך לפרט החטא – כי הוידוי תכליתו להביא את ההכרה שאינו מושלם, וכי עליו לשפר את דרכיו.

(ה) הרשות בידו – נידון זה, אם חובה לפרט את החטא, שנוי במחלוקת. המחייבים בפירוט החטא סבורים כי רק כך דיבור על חטא יסייע לשוב ממנו. בעוד שהפוטרים סבורים כי יש לזנוח את העבר הפגום, ולהתבייש בו כל כך, עד שלא יעלה ברצונו להזכירו, רק ישאף להמשיך קדימה, ולפתוח דף חדש.

למעשה, ההלכה אינה מחייבת לפרט את החטא, אבל אין בכך כל איסור.

(ו) ואם מִתְוַדֶּה בלחש – אין לפרט חטאיו בקול, כי חוסר בושה על אי ציות למלך, מבזה את המלכות.

(ז) נכון לפרט החטא – כי אף שאין זו חובה, יש בכך סיוע לתשובה אמיתית.

(ח) אינו אלא כנוסח התפלה – כשהיחיד מתוודה עם הציבור, הגם שמתוודה בקול, אין הוא מספר על חטא שלו דוקא, ואין להחשיבו כמתחצף למלך. וכך נוהגים כל העדות, שאומרים אשמנו וכו' ביחד.

סעיף ג

^דצריך לְהִתְוַדּוֹת מְעֻמָּד (ט); ואפילו כִּי שָׁמַע לֵיהּ מִשְּׁלִיחַ צִבּוּר והוא הִתְוַדָּה כבר, צריך לעמוד (י). הגה: ויחזור וְיִתְוַדֶּה עם השליח ציבור (יא) (ר"ן פ"ב דר"ה). ועיקר הוידוי הוא אֲבָל אֲנַחְנוּ חָטָאנוּ (יב) (טור).

^דמהא דשמואל שם.

(ט) ולְהִתְוַדּוֹת מְעֻמָּד – כי העמידה מעידה על יראה וכבוד.

(י) צריך לעמוד – עת מתוודה שליח הציבור (ביום כיפור עצמו) בחזרת העמידה, גם הציבור מתוודה עמו, והואיל והחזרה היא תפילה של ציבור, והווידוי במהלכו וידוי ציבורי, על כן צריך לעמוד.

(יא) וְיִתְוַדֶּה עם השליח ציבור – ולמחבר די שיעמוד ויקשיב.

(יב) ועיקר הוידוי הוא אֲבָל אֲנַחְנוּ חָטָאנוּ – כי באמירה זו יוצא ידי חובה, כפי שראינו בסעיף א.

סעיף ד

^העֲוֹנוֹת שֶׁהִתְוַדָּה עליהם ביום הכיפור שעבר, ולא שָׁנָה עליהם, אפילו הכי יכול לחזור וּלְהִתְוַדּוֹת עליהם (יג).

^הברייתא שם וכראב"י רמב"ם בפרק ב מהלכות תשובה והטור בשם אביו הרא"ש והרוקח.

(יג) יכול לחזור וּלְהִתְוַדּוֹת עליהם – הלכה זו שנויה במחלוקת. יש בגמרא מי שאומר כי אסור לשוב ולהתוודות עליהן, מאחר והדבר דומה לכלב השב על קיאו. כלומר יש להתבייש בהם ולא לדבר עליהם עוד. לעומת זאת יש אומרים כי יש לחזור להתוודות, כדי לחזק את מעשה התשובה.

הכרעת המחבר היא שאין חובה לשוב ולהתוודות, אבל הדבר מותר למי שרוצה.

סעיף ה

בתפלת מנחה ערב יום הכיפורים ^ואינו חותם בוידוי שאחריה (יד). הגה: ואין השליח ציבור מחזיר הוידוי במנחה (טו), אלא מתפלל שמונה עשרה כבשאר ימות השנה (טור ומרדכי עיין סוף סימן (תרי"ד) תרד; ואין אומרים אבינו מלכנו (טז) וכל שכן תחנון.

^וטור כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא. 

(יד) בוידוי שאחריה – יש שיטה בראשונים[2] שאחר הוידוי יש לסיים בברכת "ברוך אתה ה' הא-ל הסולחן". אמנם המחבר הכריע להלכה כי אין לנהוג כדעה זו. ולא רק במנחה של ערב כיפור, אלא בכל התפילות של יום כיפור, אין היחיד מברך על הוידוי. אמנם שליח הציבור, ביום כיפור עצמו, ממילא מסיים בברכה, אחר הוידוי, כי הוא נאמר במהלך הברכה האמצעית.

(טו) במנחה – כי לא נתקן שהציבור יתוודה, רק היחיד, שיתכן ולא יוכל להתוודות ביום כיפור.

(טז) ואין אומרים אבינו מלכנו – כפי שהסברנו, יש בערב יום כיפור מעט חגיגיות, וכשם שלא אומרים תחנון כך אין אומרים אבינו מלכנו, ורק בני אשכנז נוהגים כך. אבל מנהג בני ספרד לומר אבינו מלכנו אפילו בשבת, וכל שכן בערב יום כיפור.

סעיף ו

^זכל הקהל לוקים מלקות ארבעים (יז) אחר תפלת המנחה, שמתוך כך יתן אל לבו לשוב מעבירות שבידו (יח). הגה: ונהגו שהנלקה אומר וידויים בשעה שנלקה, והמלקה אומר: והוא רחום יכפר עון וגו', שלשה פעמים שהם ל"ט תיבות כנגד ל"ט מכות (מנהגים); ונהגו להלקות ברצועה כל דהו, דאינו רק זכרון למלקות (יט); ויקח רצועה של עגל, על דרך שנאמר: יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ (כ) (ישעיה א, ג) (כל בו); והנלקה לא יעמוד, ולא ישב, רק מֻטֶּה (כא) (מנהגים) פניו לצפון ואחוריו לדרום (כב) (מהרי"ל). יום הכיפורים אינו מכפר אלא על השבים המאמינים בכפרתו, אבל הַמְּבַעֵט בּוֹ וּמְחַשֵּׁב בְּלִבּוֹ: מה מועיל לי יום כיפור זה, אינו מכפר לו (כג) (רמב"ם פ"ג מהלכות שגגות).

^זשם בשם מנהג אשכנז וכן כתב הרא"ש שם והכל בו.

(יז) ארבעים – לא בדיוק, אלא שלושים ותשע, כמספר מלקיות הנלקה.

(יח) לשוב מעבירות שבידו – בתקופת הסנהדרין, היה החוטא במזיד בעון לא תעשה נענש בשלושים ותשע הלקאות מכאיבות ביותר, ואם נתחרט על עוונו וחזר בתשובה, נתכפר עוונו. בחלוף תקופת הסנהדרין, נוצר מנהג לספוג מלקות, כדרך כפרה לעוונות, שיתכן והיה בהם חיוב מלקות. אלא שהוא לא התפשט בכל מקום, וזה גם פוגע בקדושת ערב יום כיפור, שהוא כעין יום טוב[3].

(יט) דאינו רק זכרון למלקות – בניגוד לדעת המחבר שיש לספוג מלקות מכאיבות, כדי להתכפר.

(כ) יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ – הפסוק השלם הוא "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן, הוֹי גּוֹי חֹטֵא… עָזְבוּ אֶת ה'". כלומר החוטא גרוע מהשור והחמור, מאחר והם יודעים בזכות מי הם קיימים, ומי מפרנסם. כדי להפנות את תשומת לבנו לענין זה ההלקאה מתבצעת על ידי רצועת עור עגל (שור צעיר), כדי שלנמד מהם להכיר את בוראנו, הנותן לנו הכל, ונקיים רצונו.

(כא) מֻטֶּה – כתנוחת אדם הסופג הלקאה אמיתית.

(כב) פניו לצפון ואחוריו לדרום – הצפון מסמל את החומריות, והדרום, שהוא צד האור, מסמל את הרוחניות. לכן הנלקה מֻטֶּה כך, כסימן לחטאים הנובעים מהפניית עורף לרוחניות, והתמכרות לחומריות.

(כג) אינו מכפר לו – מאחר ואינו מאמין, אינו פונה לשוב בתשובה, ואדרבה, מוסיף חטא על חטאיו.

[1] רמב"ם הלכות תשובה פרק א, הלכה א.

[2] ראה לדוגמא ברש"י (יומא פז, ב ד"ה וחותם).

[3] כף החיים אות מ.

סדר וידוי במנחה בערב יום כיפור (תרז)

א. אדם שחוטא צריך לחזור בתשובה ולהתוודות. וידוי זה, הוא מצות עשה מן התורה [הק].

ב. יום כיפור מיועד לתשובה, לכן מתוודים בכל התפילות של יום כיפור [הק].

ג. גם בתפילת מנחה של ערב יום כיפור, בתפילת היחיד, מתוודים. כדי שהוידוי ייאמר קודם סעודה מפסקת [א].

ד. עיקר הוידוי הוא להכיר שחטא [ב].

ה. אין לפרט את חטאיו בקול רם, ובלחש אין חובה, אבל רצוי [ב].ּ

ו. הוידוי צריך להאמר בעמידה [ג].

ז. מותר להתוודות גם על חטאים עתיקים, הגם שכבר התוודה עליהם [ד].

ח. יש נוהגים לקבל 39 מכות לפני תפילת המנחה, ומתוודים אז [ו].

ט. למנהג ספרד מדובר במכות אמיתיות, המכאיבות ממש, אבל כמובן אינן מעמידות את המוכה בסכנה. ולמנהג אשכנז, אין נותנים אלא מכות סמליות (יט).

י. יש שאינם נוהגים מנהג זה (יח).

יא. הוידוי והמכות אינן מועילות אלא אם חוזרים בתשובה [ו].